מצוה:לא להונות עבד שברח אלינו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ.
(דברים כג, יז)
שהזהירנו גם כן מאונאת העבד הבורח אליו, והוא אמרו יתעלה "עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו" (דברים כג, יז). ולשון ספרי (שם) "לא תוננו" זו אונאת דברים. כי כמו שהזהיר יתעלה לאו לאונאת הגר לחולשתו וגנותו, הוסיף גם כן לאו שלישי באונאת העבד שהוא יותר חלוש הנפש ושפל יותר מן הגר, שלא תאמר זה העבד לא יתבייש מאונאת דברים.
ומבואר הוא שזה העבד שדיבר בו הכתוב ודין הגר שהזהיר מאונאתו, אמנם הם קיבלו התורה על עצמם והם גרי צדק.
שנמנענו שלא להונות העבד הבורח אלינו מחוצה לארץ, ועל זה נאמר "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר בטוב לו לא תוננו" (דברים כג, יז). ולשון ספרי (שם) "לא תוננו" זו אונאת דברים. כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכל שכן במעשה.
ומשרשי המצוה מה שכתבתי בלאו דאונאת הגר בסדר משפטים (מצוה סג) כי טעם שניהם שווה. ועל כן האל ברוך הוא, כמו שהוסיף לאו באונאת הגר לחולשת נפשו בהיותו נכרי בתוך העם, כמו כן הוסיף לאו באונאת העבד, שהוא יותר חלוש הנפש ונבזה מן הגר, שלא תאמר זהו עבד ואין עליו קפידא ולא עלינו ממנו חטא מאונאת דברים.
וידענו בבירור שזה העבד והגר שהוזהרנו מלהונות אותם אפילו בדברים, שניהם קיבלו התורה על עצמם. כלומר שגר זה הוא גר צדק, והעבד הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות. ושם באונאת הגר, וכמו כן בלאו אונאת החבר ישראל בסדר בהר סיני (מצוה שלח), כתבתי מעט בדיני אונאת דברים ובאונאת ממון.
ונוהג איסור זה שלא להונות העבד שברח מאדוניו לארץ הקדושה בזכרים ונקבות בכל זמן. והעובר על זה ואונה אותו, בין בדברים בין בממון, עבר על לאו זה. ואין בו מלקות לפי שאפשר לעבור עליו מבלי עשיית מעשה.