מפרשי רש"י על ויקרא ט א


| מפרשי רש"י על ויקראפרק ט' • פסוק א' | >>
א • ב • ד • ז • יא • טו • טז • יז • יט • כ • כב • כג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא ט', א':

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃


רש"י

"ויהי ביום השמיני" - שמיני למלואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל י' עטרות השנויות בסדר עולם (ומובא בשבת פז)

"ולזקני ישראל" - להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – שְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן; שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם, וְנָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּסֵדֶר עוֹלָם (פ"ז; ספרא שמיני, מכילתא דמלואים,א; שבת פ"ז ע"ב).
וּלְזִקְנֵי יִשְֹרָאֵל – לְהַשְׁמִיעָם שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר אַהֲרֹן נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, וְלֹא יֹאמְרוּ מֵאֵלָיו נִכְנָס (תנחומא שמיני, ג).

מפרשי רש"י

[א] יום שמיני למלואים. בתורת כהנים. פירוש, אף על גב דקרא סתמא כתיב "ויהי ביום השמיני", ואין מפורש באיזה יום שמיני איירי, ואפשר שרוצה לומר ביום שמיני לחודש, על כרחך ביום שמיני למלואים, שכתוב בפרשה שלפניה (ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", ועליו קאי "ויהי ביום השמיני". ומפני שהוקשה אחר דלא היו המלואים רק שבעה ימים, הוי ליה למכתב 'ויהי אחר שבעת ימים ויקרא לאהרן ולבניו', שהרי יום השמיני אינו בכלל שבעת [ימי] המלואים, ולמה כתב "ביום השמיני", ותירץ כי ראש חודש ניסן היה, ונטל עשרה עטרות, ויום השמיני הזה הוא עיקר, ואי כתב 'אחר השבעת ימים', לא היה משמע שיום השמיני עיקר יותר מן ימי מלואים, לכך כתיב "ויהי ביום השמיני" לומר שזה יום השמיני הוא עיקר, והקדים לפני יום השמיני שבעת ימי המלואים, כדי שיהיו מתחנכים ביום השמיני, שהוא ראש חודש, ובו הוקם המשכן, ונטל עשרה עטרות, ולפיכך יש לו שם בפני עצמו שנקרא "יום השמיני", ואי כתב 'אחר השבעת [הימים]' לא היה שם בפני עצמו כלל ליום השמיני:

[ב] השנויות בסדר עולם. ומייתי לה בפרק רבי עקיבא (שבת דף פז:); ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת אש מן השמים (פסוק כד), ראשון לאכילת קדשים, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחודשים:

[ג] שעל פי הדיבור נכנס. דאין לומר שקרא זקני ישראל כדי שיביאו הקרבנות ששייכין לישראל, דזה לאהרן ציוה שיאמר לישראל, דכתיב (ר' פסוק ג) "ואל בני ישראל תאמר". וקשה, דכאן לא נזכר כלל דעל פי הדבור היה, ואין לומר דהיו ישראל מאמינים כל מה שאמר משה שהיה פי ה', ואין משה עושה דבר מעצמו (רש"י במדבר יז, יג), הרי לעיל בפרשת צו (ח, ה) פירש רש"י שאמר "זה הדבר אשר ציוה ה' וגו'" ש'לא יאמרו כי לכבוד אחיו הוא עושה', שמע מינה דהוצרך לומר "אשר ציוה ה' וגו'", וכאן לא נזכר שהיה זה מפי ה' (קושית הרא"ם), ויש לומר דלא קשיא, דהכי פירושו, שלא יאמרו לאהרן שהיה נכנס שלא על פי הדיבור רק מעצמו, ואהרן רודף אחר הכבוד, כך יאמרו, ועכשיו שהיה משה מצוה לו, אם כן לא עשה זה מעצמו. ואם תאמר, סוף סוף יחשבו כי משה עשה לכבוד אחיו, זה אינו, דכיון שאמר בפרשת צו (לעיל ח, ה) "זה הדבר אשר ציוה ה' וגו'", כלומר לא לכבוד אחיו הוא עושה דבר זה, אם כן גם כן המעשה הזה נמי לאו משום כבוד אחיו הוא מצוה, רק בשביל שציוה הקב"ה אליו:

ואם תאמר, אחר שאמר לישראל תחלה שאלו הבגדים אשר לובש אהרן הוא בצוואת הקב"ה לחנכו בעבודה, איך יאמרו שמאליו הוא נכנס ומשמש, אין זה קשיא, דלבישת הבגדים לא הוי רק מלוי ידם, ולא היה התחלת עבודה, והיו אומרים אף על גב שעל ידי הדיבור נתמלאו לעבודה כשירצה הקב"ה - נכנס הוא לעבוד מעצמו לנהוג השררה, שאף על גב שנתחנך לעבודה צריך שיהיה מצוה אותו לעבוד, דזהו שעת המעשה, וחנוך בלבד - ועבודה בלבד:

[ד] ומשמש בכהונה גדולה. אף על גב דלא נזכר כהונה גדולה, מכל מקום כיון דכתיב (פסוק ב) "קח לך וגו'" משלך (יומא דף ג:), אם כן למעוטי שלא יהא מן ישראל ומן בניו, ולפיכך על כרחך קרבן זה שייך לכהן גדול, ולפיכך היה אהרן עיקר שיקח הקרבן משלו ולא משל בניו, אלא בניו הם טפלים אצל אהרן: