מעשה הגזרות (שלמה בן שמעון)
ועתה אספר גלגול הגזירה גם משאר הקהלות הנהרגים על שמו המיוחד ועד כמה דבקו ביי אלהי אבותיהם וייחדוהי עד מצוי נפשם:
ויהי בארבעת אלפים ושמונה מאות וחמשים ושש שנה שנת אלף ועשרים ושמונה לגלותינו באחת עשרה שנה למחזור רנ"ו אשר אז קיוינו לישועה ולנחמה בנבואת ירמיה הנביא רב"ו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים וכו' ונהפוך הוא ליגון ואנחה בכי וצווחה ומצאוהו רבות רעות האמורות בכל התוכחות כתוב ולא כתוב עבר על נפשנו:
אשר קמו תחלה עזי פנים עם לועז הגוי המר והנמהר צרפתים ואשכנזים ויתנו לבם ללכת אל עיר הקדש אשר חיללוה פריצי עמים לבקש שמה קבר ת[לוי ממזר] ולגרש משם הישמעאלים יושבי הארץ ולכבוש את הארץ לידם ושמו אותותם אותות וישימו [סימן] פסול על בגדיהם שתי וערב כל איש ואשה אשר נשא לבם ללכת בתעות הדרך אל קבר [משיחם] עד כי רבו מארבה על פני האדמה אנשים ונשים וטף ועליהם הוא נאמר (ומלך) [מֶלֶךְ] אֵין לָאַרְבֶּה וגו' (משלי ל, כז). ויהי כעברם דרך העיירות אשר שם יהודים אמרו אחד לחבירו הנה אנחנו הולכים בדרך רחוקה לבקש בית התרפות ולנקום נקמתונו מן הישמעאלים והנה היהודים היושבים בינינו אשר אבותיהם הרגוהו וצלבוהו חינם ננקמה מהם תחילה ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל או יהיו כמונו ויודו בבן [הניד]ה:
ויהי כשמעם הקהילות את דבריהם תפשו בידם אומנות אבותינו תשובה תפלה וצדקה ואז רפו ידי עם קדש ונמס לבם ותשש כחם וטמנו חדר בחדר מפני חרב המתהפכת ועינו נפשם בצום וצמאו שלשה ימים רצופים לילה ויום לבד שהתענו יום ויום עד צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ וצעקו והשמיעו צעקה גדולה ומרה ולא ענם אביהם וסתם תפילתם ויסך בענן לו מעבור תפלתם ונמאס אהל ויסירם מעל פניו כי היית גזירה מלפניו מביום פקדי וזה הדור הוא נבחר לפניו להיות לו למנה כי היה בהם כח וגבורה לעמוד בהיכלו ולעשות דברו ולקדש שמו הגדול בעולמו ועליהם אומר דוד בָּרֲכוּ יי מַלְאָכָיו (גבורי) [גִּבֹּרֵי] כֹחַ (עושי) [עֹשֵׂי] דְבָרוֹ וגו' (תהלים קג, כ). ואותו שנה אירע הפסח בחמשי בשבת וחדש אייר יום ששי בשבת ובשמונה באייר ביום השבת קמו האויבים על קהל שפיירא ויהרגו בהם אחת עשרה נפשות קדושות אשר קדשו בוראם תחילה ביום שבת קדש ולא אבו להצחן בצחנתם. ושם היית אשה חשובה וחסידה ושחטה עצמה על קידוש השם והיא היית ראשונה לשוחטים ונשחטים אשר בכל הקהלות והנשארים נוצלו על ידי ההגמון בלא צחן ככל הכתוב למעלה:
ובכ"ג באייר קמו על קהל וורמיישא והקהל נחלקו לשני כתות מקצתו נשארו בבתיהן ומקצתו ברחו אצל ההגמון ויקומו זאיבי ערבות על אותם שהיו בבתיהם וישדדום אנשים ונשים וטף נער וזקן ויפילו המדרגות ויהרסו הבתים וישללו שלל ויבוזו בז ויקחו את התורה וירמסוה בטיט ויקרעוה וישרפוה ויאכלו את בני ישראל בכל פה. ויהי לשבעת הימים ביום ראש חדש סיון יום ביאת ישראל לסיני לקבל את התורה הוחרדו אותם אשר נשארו עדיין בחדר ההגמון ויתעוללו בהם האויבים כמו לראשונים ויתנום לחרב והם נתחזקו במעשה אחיהם ונהרגו וקידשו את השם לעין כל ופשטו צוארם להתיז ראשם על שם יוצרם. ומהם ששלחו יד בעצמם וקיימו אם על בנים רוטשה ואב על בני[ו] נפל כי נשחט עליהם ושחטו איש אחיו ואיש את קרובו ואשתו ובניו וגם חתנים ארוסותיהם ונשים רחמניות את יחידיהם וכולם בלב שלם קיבלו עליהם דין שמים ובהשלמת נפשם לקונם היו צועקים שמע ישראל יי אלהונו יי אחד. והאויבים הפשיטום ויסחבום סחוב והשלך ולא ישאירו מהם זולתי מעט מזער אשר אנסו והטבילום בעל כרחם במי צחנתם וכנגד שמונה מאות היו מספר ההרוגים אשר נהרגו באילו שני ימים וכולם נתנו לקבורה ערומים ועליהם מקונן ירמיה האמונים עלי תולע חבקו אשפתות והזכרתי שמם למעלה יזכרם אלהים לטובה:
ויהי כאשר שמעו אנשי קודש חסידי עליון קהילה הקדושה אשר במעגנצא מגן וצינה לכל הקהילות אשר שמם הולך בכל המדינות אשר נהרגו קצת הקהל שבשפיירא וקהל וורמיישא בפעם שנית ונגעה חרב עדיהם או רפתה ידם ונמס לבם ויהי למים. ויצעקו אל יי בכל לבם ויאמרו יי אלהי ישראל האתה עושה את שארית ישראל [כלה] ואיה כל נפלאותיך הנוראות אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים ומבבל העליתנו וכמה פעמים הצלתנו ואיך עתה עזבתנו ונטשתנו יי לתת אותנו ביד אדום הרשעה להשמידינו אל תרחק ממנו כי צרה קרובה ואין עוזר לנו. ויתקבצו יחד נשיאי ישראל לתת להם עיצה טובה אם יוכלו להינצל ויאמרו זה לזה נבחרה לנו מזקנינו ונדעה מה נעשה כי בלעונו הרעה הגדולה הזאת. ובאו בעיצה אחת לתת פדיון נפשם לפזר ממונם ולהשחיד השרים והסגונים וההגמונים והפחות ויקומו ראשי העדה החשובים בעיני ההגמון ויבואו אל ההגמון ואל שריו ועבדיו לדבר עמם ויאמרו להם מה נעשה מן השמועה אשר שמענו על אחינו אשר בשפיירא ובוורמיישא שנהרגו. ויאמרו אליהם שמעו לעצתינו והביאו כל הממון שלכם אל בית אוצרותינו ואתם נשיכם ובניכם ובנותיכם וכל אשר לכם תכנסו בחדר ההגמון עד שיעברו אילו הגייסות ואז תוכלו להנצל מיד התועים. והם עשו ונתנו עיצה זו כדי לאוספנו ולמוסרנו בידם ולאחוז אותנו כדגים הנאחזים במצודה רעה ויקחו הממון שלנו כאשר עשו לבסוף סופו מוכיח על תחילתו. וגם ההגמון קיבץ את שריו ועבדיו שרים גדולים חורי הארץ כדי לעוזרנו כי בתחלה היה רצונו להצילנו בכל כחו ונתננו(?) לו שוחד גדול על זה ולשריו ולעבדיו מעל אשר אמרו להצילנו ולבסוף כל השוחד וכל הפיוס לא הועיל להגין עלינו ביום עברה בפני הפורענות:
בעת ההיא קם דוכוס גוטברהט שמו ישתחקו עצמותיו ברוחו הקשה כי התעתו רוח זנונים לילך עם ההולכים לתרפותם ונשבע להרע שלא יצא לדרכו אם לא ינקום דם התלוי בדמם של ישראל ולא ישאיר שריד ופליט ממי ששם יהודי עליו וימלא אפו בנו. אמנם הוקם גודר פרץ מופת הדור ירא אלהים עקוד במזבח הפנימי רבי קלונימוס הפרנס מעדת מעגנצא שהקדים ושולח שליח למלך היינריך במלכות פולא כי נתעכב שם ט' שנים והגיד לו כל הקורות וחרה אף המלך וישלח ספרים בכל מדינות מלכותו לשרים ולהגמונים ולפחות ולדוכוס גוטברהט דברי שלום ועל היהודים לשמור אותם לבלתי נגוע בהם איש להרע להם בגופם ולהיות עזר להם ומנוס אחריהם ונשבע הדוכוס הרשע מעולם לא עלה על דעתו לעשות להם שום רעה. ועל כל זאת שיחדוהו בקולונייא ה' מאות זקקים כסף וכמו כן במעגנצא שיחדוהו והבטיחם במשענת לעשות להם שלום ועושה השלום סר מעלימו והעלים עיניו מעמו והסגירם על ידי חרב וכל נביא וחוזה וכל חכם לב ונבון דעת לא יכול לעמוד על העיקר היאך כבד חטאת עדת מי מנה וחיבלו נפשות קהילות הקדושות כאילו היו שופכים דמים זולתי וודאי הנה הוא שופט צדק ולנו הדיבה:
ואז רבו המים הזידונים ויחפאו על עם יי אשר לא כן ויאמרו אתם בני אותם שהרגו את יראתינו ותלוהו על עץ וגם הוא אומר עוד יהיה יום שיבואו בני וינקמו דמי ואנו בניו ועלינו לנקום נקמתו מכם כי אתם המורדים והפושעים בו ומעולם לא נתקררה דעת אלהיכם עליכם כאשר אמר להטיב לכם כי אתם הרעותם לפניו. ועל זאת שכח אתכם ולא חפץ עוד בכם כי קשה עורף הייתם וחלק עצמו מכם והאיר עלינו ולקח אותנו לחלקו. וכשמעינו חרד לבינו ויתר ממקומו והחשינו דומיה וישבנו במחשכים כמיתי עולם עד ישקיף וירא יי משמים:
ויבא גם השטן הפפיוס של רומי הרשעה ויעבר קול בכל הגוים אשר האמינו בנצר נאפוף הם בני שעיר שיתקבצו יחד ויעלו לירושלים ויכבשו העיר לידם דרך סלולה לתועים וילכו לקבר .... אשר קבלוה לאלוה עליהם. ויבא השטן ויתערב בין האומות ויאספו כולם כאיש אחד יחד לקיים הצווי ויבואו כחול אשר על שפת הים וקולם המון סופה וסערה. ויהי כנאספו מרי דלי ויתיעצו עצות רעות על עם יי ויאמרו למה זה הם טרודים להלחם עם ישמעאלים סביבי ירושלים הלא ביניהם עם שאינם חוששין ליראתם ואף כי אבותם תלו את אלוהיהם למה נחיה אותם ולמה יהיה חנייתם בינינו נתחיל בראשם סייפינו ואחר כך נלך בדרך תעותינו. ויפג לבם של עם אלהינו ולא קמה בם רוח אלוספים פגעים רעים הם ולקו כמה פעמים ויבואו ויפילו תחן פני יי ויצומו וימעטו דמם וחלבם וימס לבב ישראל בקרבו. ויעש יי כאשר דבר כי חטאנו לו ויטש משכן שילה מקדש מעט אשר שיכן בעמו בין הגוים ויחר אפו והריק אחריהם חרב עד נותרו כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה ויתן לשבי עוזו וירמסהו ברגלים. ראה יי והביטה למי עוללת כה הלא ישראל עם בזוי ושסוי חבל גורלך למה הרימות מגן צריו ולמה גברו חיל שמעו כי נאנחה אני וכל שומעי תצלנה שתי אוניו איכה נשבר מטה עוז מקל תפארה עדת קדושה המסולאים בפז קהילת מעגנצא אשר היתה סיבה מעם יי למען נסות בם את יריאיו לסבול עול יראתו הטהורה:
ויהי היום ותבא גויה אחת ותביא עמה אווזה אשר היתה מגדלת משהית אפרוח והיה האווזה הולך בכל מקום שהגויה הולכת והיתה צווחת ואומרת לכל עובר ושב ראו שזה האווזה מבין בעצמו מה שאמרתי לילך לתעות ורוצה גם הוא לילך עמי. אז נתקבצו התועים והעירונים ועמי הארץ עלינו ויאמרו אלינו איה ההבטחה שלכם איך תוכלו להנצל עתה תיראו כי אילו האותות עשה להם הצלוב לעיניהם כדי לעשות נקמה באויביהם ויבואו כולם בחרבות להשמידנו ויבואו קצת מן העירונים החשובים ויעמדו מנגד ולא הניחום להזיק לנו. ובאותו שעה עמדו התועום כלב אחד כנגר העירונים והכום אילו כנגד אחד עד שהרגו אחד מן התועים ויאמרו כל אלה עשו היהודים וכמעט נאספו כולם עליהם וידברו אתם קשות להתגולל ולהתנפל עליהם. וכאשר ראו אנשי קדש כל אילו הדברים וימס לבבם וכששמעו את דבריהם ויאמרו הגדולים והקטנים מי יתן מותנו ביד יי שלא נמות ביד אויבי יי לפי שהוא מלך רחמן יחיד בעולמו. ויניחו בתיהם שוממין ולבית הכנסת לא באו כי אם ביום השבת סמוך לראש חדש סיון והוא שבת האחרון סמוך לגזירתינו שנכנסו שם מתי מעט להתפלל ור' יהורה ב' ר' יצחק נכנס לשם להתפלל באותו מניין ובכו בכייה גדולה עד יציאת הנפש כי ראו כי גזירת מלך מלכי המלכים היה ומי יפר. ויהי שם תלמיד וותיק ר' ברוך ב' ר' יצחק ויאמר אלינו דעו באמת וביושר כי נגזרה גזירה עלינו מן השמים ואין אנו יכולין להנצל כי הלילה שמענו אני וחתני יהודה הנפשות שהיו מתפללין הלילה בבית הכנסת בקול גדול כמו בכי וכששמענו הקול והיינו סבורים שמא באו מחצר ההגמון קצת הקהל להתפלל בבית הכנסת בחצי הלילה ומתוך צרה ומתוך מרירות הלב רצנו אל פתח בית הכנסת לראות מי היו המתפללים והיה הדלת סגור הקול שמענו ובכיה גדולה אבל לא הבננו כלום מה שמדברים ושבנו מפוחזים אל ביתינו כי הבית היה סמוך לבית הכנסת. ויהי כאשר שמענו אילו דברים ונפלנו על פנינו ואמרנו אתה יי אלהים האתה עושה את שארית ישראל כלה. וילכו ויגידו קורותם לאחיהם שבחצר הפחה ובחדרי ההגמון וידעו כי היתה גזירה מאת יי ויבכו הם בכי גדולה והצדיקו עליהם את הדין ואמרו צדיק אתה יי וישר משפטיך:
ויהי בראש חדש סיון ויבא אימכו הפחה צורר כל היהודים ישתחקו עצמותיו ברחיים של ברזל בחייל כבד מחוץ לעיר עם התועים ועם הארץ באוהלים והיו שערי העיר סגורים לפניו כי גם הוא אומר רצוני ללכת לתעות ונעשה ראש הגייסות ובדא מלבו כי בא אליו שליח התלוי ויתן אות בבשרו להודיעו לכשיבא לאיטליא של יון ויבא אליו בעצמו ויכתירנו בנזר מלכות וינצח אויביו. והוא היה ראש לכל צוררינו על זקן ועל בתולה לא חמל ועל עולל ויונק וחולה לא חסה עינו וישם את עם יי כעפר לדוש בחוריהם הרג בחרב והריותיהם בקע ויחנו מחוץ לעיר שני ימים. ובעת ההיא שבא הרשע למעגנצא ללכת לירושלים ויבואו זקן העם אל ההגמון שלהם רוטהרט וישחדוהו בשלש מאות זקוקים כסף. ודעתו היה ללכת אל הכפרים שהיו תחת ידי ההגמונים ובאו הקהל כשחדו אותו ובקשו לו עד שעמד אצלם במעגנצא והכניס כל הקהל בחדר הפנימי שלו ואומר נרציתי לעזור לכם וגם הפחה אומר גם אני רוצה לעכב עמי כאן עליכם לעזרה ועליכם ליתן כל מחסורנו עד שיתעברו המסומנים ואמרו הקהל לעשות כן ונתרצו שניהם ההגמון והפחה ואמרו נמות עמכם או נחיה אתכם. ואז אמרו הקהל עתה מאחר שנתרצו אילו הקרובים אצלינו ומכירנו להושיעינו נשגר גם לאימכו הרשע ממונינו וכתבינו בידו כדי שיכבדוהו הקהילות בדרך אולי יעשה יי בחסדו הגדול וישוב מעלינו כי לכן פיזרנו את ממונינו לתת להגמון ולשריו ולעבדיו ולעירונים כנגד ארבע מאות זקוקים כסף. ונתנו לאימכו הרשע כסף ז' ליטרא של זהב כדי לעוזרינו ולא הועיל לנו מאומה ולא ניתן לנו עד עתה ארוכה למכתינו שאפילו כסדום ועמורה לא היינו כי להם נתבקשו עד עשרה כדי להצילם ולנו לא נתבקש לא עשרים ולא עשרה:
והיה ביום שלשה בסיון אשר היה יום קידוש ופרישה לישראל במתן תורה באותו יום שאמר משה רבינו ע"ה היו נכונים לשלשת ימים אותו היום הופרשו קהל מעגנצא חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אל האלהים כולם יחד כי היו נעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו כי כולם בחצר ההגמון ויחר אף יי בעמו וקיים עצת התועים ועלה בידם וכל הון לא הועיל ולא צום ועינוי וצעקה צדקה [צ"ל וצדקה?] ולא נמצא עומד בפרץ לא מורה ולא נשיא ואפילו תורה הקדושה לא הגינה על לומדיה. ויצא מבת ציון כל הדרה היא מעגנצא שבת קול אדירי הצאן וקול גיבורים משיבי מלחמה מצדיקי רבים עיר תחילת קריית משושי אשר כמה מעות פיזרה לאביונים ואין לכתוב בעט ברזל בגליון ספר רוב מעשים אשר היה בה מימות עולם במקום אחד תורה וגדולה ועושר וכבוד וחכמה וענוה ומעשים טובים לעשות גדר על גדר סיג לדבריהם ועתה נבלעה חכמתם ונהיו כלייה כבני ירושלים בחורבנם. ויהי בחצי היום ויבא אימכו הרשע צורר היהודים הוא וכל חילו על השער ויפתחו לו העירונים השער ויאמרו אויבי יי איש אל רעהו ראו כי פתחו לנו השער עתה ניקום דמי [התלוי]. וכאשר ראו בני ברית קדש שהיו שם הקדושים יריאי עליון המון הרב חיל גדול כחול אשר על שפת הים ודבקו בבוראם ואז לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם מגדולים ועד קטנים ור' קלונימוס ב' ר' משולם הפרנס בראש ומרוב צרות ותעניות שעשו לא היה בהם כח לעמור כנגד האויבים ואז באו כתות ובולשת שוטפות כנהר עד נמלאה מעגנצא פה לפה והאויב אימכו העביר קול באזני הקהל להעביר ולהבריח את האויבים מן העיר ומהומת יי רבה בעור. ואיש ישראל חלצו איש כלי זיינו בחצר הפנימי של הגמון ויקרבו כולם אל השער להלחם עם התועים ועם העירונים וילחמו אילו כנגד אילו אל תוך השער וגרמו העונות ונצחום האויבים ולכדו את השער ותכבד יד יי על עמו ויאספו כל הגוים על היהודום שבחצר להכרית מהם שם ורפו ידי עמינו כראותם יד אדומי הרשעה תקפה עליהם. וגם אנשי ההגמון אשר הבטיחום לעזרה הם נסו תחלה כדי להסגירם ביד האויבים כי קנים רצוצים המה להם וגם ההגמון עצמו ברח מן התועבה שלו כי אמרו להרוג גם אותו בעבור כי דבר טוב על ישראל. והאויבים נכנסו בתוך החצר בג' בסיון ביום ג' בשבועה יום חושך ואפילה יום ענן וערפל יגאלוהו חשך וצלמות אל ידרשהו אלה ממעל ואל תופיע עליו נהרה אהה ליום אשר ראינו צרת נפשינו הכוכבים למה לא חשבתם את אורכם הלא ישראל שנמשלו ככוכבים וי"ב מזלות במספר שבט בני יעקב ואיך לא תתאפקו אור שלכם מלהגוה לאויבים שחשבו למחות שם ישראל. כשראו בני ברית קדש כי נגזרה הגזירה ונצחום האויבים ונכנסו בחצר ויצעקו כולם יחד זקנים ובחורים בתולות וילדים עבדים ושפחות לאביהם שבשמים ובכו עליהם ועל חייהם והצדיקו עליהם דין שמים ואמרו זה לזה נתחזק ונסכול עול היראה הקדושה כי לפי שעה יהרגו אותנו האויבים וקלה שבמיתות ארבעה בחרב ונחייה חיים וקיימים נפשותינו בגן עדן באיספקלריא המאירה הגדול לעולמי עד. ויאמרו בלב שלם ובנפש חפיצה סוף דבר אין להרהר אחר מידת ה'ק'ב'ה' וברוך שמו שנתן לנו תורתו וציווי להמיתנו ולהרג אותנו על יחוד שמו הקדוש אשרינו אם נעשה רצונו ואשרי כל מי שנהרנג ונשחט וימות על יחוד שמו ויהא מזומן לעולם הבא וישב במחיצת עם הצדיקים ר' עקיבא וחביריו יסודי עולם הנהרגים על שמו ולא עוד אלא שנתחלף לו עולם חושך בעולם אורה ועולם של צרה בעולם שמחה ועולם עובר בעולם קיים לעד ולנצח. ואז צעקו כולם בקול גדול לאמר כאחד. מעתה אין לנו לעכב יותר כי האויבים כבר באים עלינו נלך במהרה נעשה ונקריב עצמינו קרבן לפני יי וכל מי שיש לו מאכולת יבדוק אותו שלא יהא פגום ויבא וישחוט אותנו על קידוש יחיד חיי העולמים ואחר כך ישחוט את עצמו בגרונו או ידקור הסכין בבטנו. והאויבים מיד כשנכנסו בתוך חצר מצאו שם קצת מן החסידים גמורים עם רבינו יצחק ב'ר' משה עוקר הרים והוא פשט צאורו וחיתכו ראשו תחילה ונתעטפו בטליתות המצויצות וישבו להם בתוך החצר למהר לעשות רצון יוצרם ולא רצו לברוח תוך החדרה לחיות חיי שעה כי מאחבה קיבלו עליהם דין שמים וישליכו עליהם האויבים אבנים וחיצים ולא חששו לנוס ויכו כל אותן אשר מצאו שם מכת חרב והרג ואבדן. ואותם שבחדרים כשראו את המעשה הזה מאילו הצדיקים והאויבים שבאו עליהם כבר צעקו כולם עוד אין .... טוב מלהקריב קרכן נפשינו. ושם חגרו נשים בעוז מתניהם וישחטו בניהם ובנותיהם וגם עצמם וגם אנשים רב אימצו כח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם הרבה והענוגה שחטה ילד שעשועיה ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה והבתולות וכלות וחתנים הביטו בעד החלונים וצעקו בקול גדול הביטה וראה אלהינו מה אנו עושין על קידוש שמך הגדול בלי להמיר אותך [בתלוי נצלב נצר נסחב ונתעב ומשוקץ סדורו ממזר ובן הנידה ובן הזימה]. ובני ציון היקרים בני מעגנצא נתנסו בנסיונות עשר כאברהם אבינו וכחנניה מישאל ועזריה ואחרי כן עקדו בניהם כאשר עקד אברהם ליצחק בנו וקיבלו עליהם עול מורא שמים מלך מלכי המלכים ה'ק'ב'ה' בנפש חפיצה ולא אבו לכפור ולהמיר יראת מלכינו בנצר נתעב ממזר בן הנידה בן הזימה ופשטו צוארם לטבח והשלימו נפשם הנקייה לאביהם שבשמים. והנשים צדקניות החסידות אשה אל אחותה פשטה צוארה לעקוד על יחוד השם ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואשה בבנה ובבתה ושכן בשכינו וריעו וחתן בכלתו וארוס בארוסתו זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד עד שנגעו דמים בדמים ונתערבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ודמי חזנים בסופריהם ודמי עוללים ויונקים באימותיהם ונהרגו ונטבחו על יחוד שם הנכבד והנורא. לזאת וכזאת תצלנה אזנים שומעות כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה שאלו נא וראו ההיית עקידה כזאת מרובות מימות אדם הראשון האם היו אלף ומאה עקידות ביום אחד כולם כעקידת יצחק בן אברהם. על אחת הרעיש העולם אשר נעקדה בהר המוריה שנ' הן אראילים צעקו חוצה ושמים קדרו מה עשו למה שמים לא קדרו וכוכבים לא אספו נגהם וצר ואור למה לא חשכו בעריפתם אשר נהרגו ונשחטו ביום אחד בג' בסיון ביום ג' אלף ומאה נפשות קדושות כמה עוללים ויונקים שלא פשעו ושלא חטאו ונפשות אביונים נקיים העל אלה תתאפק יי כי עליך נהרגו נפשות לאין מספר ותנקום דם עבדיך השפוך בימינו ולעינינו אמן במהרה. ואותו היום נפלה עטרת ישראל אז נפלו לומדי תורה אז בטלו האשכולות או נפלה כבוד התורה דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל ופסקו יריאי חטא ואז בטלו אנשי מעשה וזיו החכמה וטהרה ופרישה וזיו הכהונה ואנשי אמנה וגודרי פרץ ומשביתי גזירות רעות וזעם של יוצרם ונמעטו נותני בסתר ותהי האמת נעדרת ובטלו הדורשנים ונפלו נשואי פנים והדר שיבה ליום זה שמצאנו צרות רבות ואין דרך לנטות ימין ושמאל מפני חמת המציק כי מיום שחרב בית המקדש שיני לא היו כמותם בישראל ואחריהם לא היה כן כי קידשו ויחדו את השם בכל לבכם ובכל נפשם ובכל מאודם. אשריהם ואשרי חלקם שכולם הם מזומנים לחיי העולם הבא וגם לי יהי חלק עמהם:
וירב בבת יהודה תאניה ואניה ויקומו עליהם האויבים ויהרגו טף ונשים נער וזקן ביום אחד פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו על עוללים ויונקים לא חמלו על עוברות מליאות לא ריחמו עד לא הותירו שריד כי אם ככותבת עד שנים או שלשה גרעינין כי כולם איוו לקדש שם בוראם וגם בבא האויב עליהם צעקו כולם בקול רם בלב אחד ופה אחד שמע ישראל יי אלהינו יי אחד. ושם היה איש חסיד וצדיק מגדולי הדור רבינו ר' מנחם ב'ר' יהודה ודבר באזני העם ודרש לפניהם כמו שעשה יעקב אבינו אל בניו כשביקש לגלות להן את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה ואומר שמא כשם שיצא פסול מיצחק אבינו שמא כך בי נמצא דבר פסול והם ענו ואמרו שמע ישראל יי אלהינו יי אחד וכשעשו אבותינו כשקבלו את התורה על הר סיני בזמן הזה ואמרו נעשה ונשמע וענו בקול רם שמע ישראל יי אלהינו יי אחד ואף אתם עושין כן היום. וייחדוהו בלב שלם ויעשו כאשר דבר אדוני הארץ ויצעקו כולם פה אחד ולב אחד שמע ישראל יי אלהינו יי אחד. אז היו רבינו יצחק ב'ר' משה ושאר הרבנים והחשובים עמו והיו יושבים בחצר ההגמון ובוכים וצוארם פשוט והיו אומרים מתי יבא השודד ונקבל עלינו דין שמים וכבר ערכנו עקידות ועשינו מזבחות על שמו:
ועתה אגידה ואספרה נפלאות גדולות שנעשו בו ביום מאילו הצדיקים. ראו ההיתה זאת מעולם מימי הראשונים כי היו דוחקים זה את זה ואיש את רעהו לאמר אני אקדש תחלה שמו של מלך מלכי המלכים ה'ק'ב'ה'. וגם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטתן בניהם ובנותיהם וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהם כדי לעשות רצון יוצרם. ויהי כאשר באו האויבים אל החדרים ושיברו את הדלתות ומצאום מפרפרים ומתגוללים בדם עדיין ויקחו את ממונם ויפשיטום ערומים ויכו הנותרים ולא השאירו בהם שריד ופליט וכן עשו לכל החדרים אשר היו שם בני ברית קודש רק חדר אחד אשר היה חזק מעט וילחמו גם עליהם האויבים עד הערב. ויהי כאשר ראו הקדושים כי חזקו מהם האויבים ולא יכלו לעמוד כנגדם עוד ויזרזו עצמם ויקומו האנשים והנשים וישחטו את הילדים בתחילה ואחר כך הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים והאויבים מסלקים כנגדם באבנים והיו מקבלות האבנים עד שנעשה כל בשרם ופניהם חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים בשם [התלוי] המחולל והמשוקץ בן [זנוני]ם על מי אתם בוטחים על [פגר מובאש] ויגשו התועים לשבור הדלת. מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל הבחורה בת ר' יצחק ב'ר' אשר אשת ר' יהודה ותאמר אל חברותיה ארבעה ילדים יש לי גם עליהם אל תחוסו פן יבאו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם גם בהם תתקדשו שם האל הקדוש. ותבא אחת מחברותיה ותקח את המאכלת לשחוט את בנה ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת ותצעק צעקה גדולה ומרה והיתה מכה על פניה ועל החזה ואומרת איה חסדיך יי. ותאמר האשה אל חברותיה במרת נפשה אל תשחוט יצחק לפני אהרון אחיו שלא יראה במיתת אחיו. ויברח ממנו ותקח האשה את הנער ותשחוט אותו והוא היה קטון ונעים מאד והאם היית פורסת בתי ידיים שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמור מזרק דם. והנער אהרון כשראה שנשחט אחיו והיה צועק אימי אל תשחטיני והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. והיו לה עדיין שתי בנות בילא ומדרונא נוות בית בתולות היפות בנות ר' יהודה בעלה ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה שלא היה פגום ופשטה צוארם וזבחה אותם ליי אלהי צבאות אשר ציונו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו כדכתיב תמים תהיה עם יי אלהיך. וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון אהרון איפה אתה גם עליך לא אחוס ולא ארחם ותמשיכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא ותשימם בשתי בתי ידיה ב' מכאן וב' מכאן אצל מעיה והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפשו האויבים את החדר וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה הראה לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך ויהי כאשר ראו הילדים והנם שחוטים ויכוה ויהרגוה עליהן ופרחה רוחה ונפשה השלימה ועליה נאמר אם על בנים רוטשה והיא על ארבעה בניה כאשר מתה הצדקת על שבעה בניה ועליהם נאמר אם הבנים שמחה. והאב צווח בבכי ויללה כאשר ראה במיתת ארבעת בניו יפה תאר ויפה מראה והלך והפיל עצמו בחרבו שבידו ויצאו מעיו והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסין בדמם. ויהרגו האויבים כל אותן שנשארו בחדר ויפשיטום ערומים. ראה יי והביטה כי היתי זוללה. אז התחילו לחלל התועים בשם [התלוי] כי עשו רצונם בכל אותם שנמצאו בחדר ההגמון ולא נשאר מהם פליט:
וירימו את דיגליהם ויבואו בקול שאינם על שארית הקהל לפני חצר של הפיחה ויצורו גם עליהם עד שתפשו את מבוא שער החצר ויכו גם אותם הנמצאים שם:
ויהי שם איש אחד חסיד שמו משה ב'ר' חלבו והיו לו שני בנים ויקרא אל בניו ויאמר להם בניי חלבו ושמעון בזו השעה גיהנם וגן עדן פתוח באיזה מהם רצונכם ליכנס עתה. ויענו ויאמרו אליו רצונינו ליכנס בפתח גן עדן ויפשטו את צוארם ויכום האויבים אב על בנים. נשמתם תהא בגן עדן באור החיים. וגם ספר תורה היה שם בחדר ויבואו התועים בתוך החדר וימצאוה ויקרעוה קרעים קרעים. ויהי כאשר ראו הקדושות והטהרות בנות מלכים כי נקרעה התורה ותקראנה בקול גדול לבעליהן ראו ראו התורה הקדושה כי האויבים קורעין אותה. ואמרו הנשים כולם פה אחד אי תורה הקדושה כלילת יופי מחמד עינינו כשהיינו משתחוים בבית הכנסת ונשקו לה בנינו הקטנים וכבדנו אותה ואיך עתה נפלה ביד אילו ערלים הטמאים. ויהי כאשר שמעו האנשים את דברי הקדושות ויקנאו קנאה גדולה ליי אלהינו ולתורתו הקדושה והחמודה. ויקרא שם בחור אחד ושמו ר' דוד בר רבנא ר' מנחם ויאמר להם אחיי קרעו בגדיכם על כבוד התורה. ויקרעו בגדיהם וימצאו תועה אחד בחדר ויקומו כולם אנשים ונשים ויסקלוהו באבנים וימות. ויהי כאשר ראו העירונים והתועים כי מת התועה וילחמו בם ויעלו על הגג אשר שם בני ברית קודש בבית וישברו את הגג ויורום בחיצים ויקלעם באבנים וידקרום עד אשר כילו אותם. ויהי שם איש טוב מאד ושמו מר יעקב ב'ר' סולם והוא לא בא ממשפחת יקרים ואמו לא היית מישראל ויקרא בקול גדול לכל הנצבים עליו לאמר עד עכשיו הייתם מבזים אנתי [צ"ל אותי?] עכשיו ראו מה אעשה ויקח הסכין שבידו וישם בגרונו לעין כל וישחוט את עצמו בשם אדיר אדירירון הוא שמו יי צבאות. ועוד היה שם איש אחד ושמו מר שמואל ב'ר' מררכי הזקן גם קידש את השם ויקרא לכל הנצבים עליו ויאמר להם ראו אחיי אשר עשה היום על קידוש שם חיי העולמים. ויקח את סכינו ויתקעהו בבטנו וישפוך מעיו ארצה. שם נפל זקן בקדושה על יחוד שמו וקידש יראתו.
ויפנו משם התועים והעירונים ויבואו אל תוך העיר אל חצר אחד בגסות לבם כי ראו שעשו רצונם באויביהם והיה לשם נחכא מר דוד ב'ר' נתנאל הגבאי הוא ואשתו ובניו וכל בני ביתו בחצר גלח אחד מוחזק ויאמר אליהם הגלח ראו כי לא נשארו בחצר ההגמון ובטירותיו וגם בחצר הפחה שריד ופליט כולם הרוגים ומושלכים ורמוסים בטיט חוצות לבד מעט מהם אשר טינפום ושבו לתורתם גם אתה עושה כמו כן ואז תוכל להנצל אתה וממונך וכל בני ביתך מיד התועים. ויען האיש ירא יי אתה לך לך חוצה אל התועים ואל העירונים ודברת להם בשמי שיבואו אלי כולם. ויהי כשמוע הגלח את דברי החסיד מר דוד הגבאי וישמח מאד על דבריו כי אמר כבר נתרצה יהודי חשוב כזה לשמוע בקולינו. וירץ חוצה לקראת העם ויגד להם את דברי הצדיק אשר שלחו וישמחו גם הם מאוד ויתאספו סביב לבית לאלפים ולרבבות. ויהי כראות אותם הצדיק ובטח באלהי אבותיו ויקרא אליהם ויאמר אתם בני זנונים באלוה אשר [ממזר ותלוי] אתם מאמינים אבל אני מאמין באל חי לעולמים הדר בשמי מרום בו בטחתי עד היום הזה וכן אעשה עד יציאת נפשי וידעתי האמת אם אתם הורגים אותו נשמתי תהא מונחת בגן עדן באור החיים ואתם יורדין לבאר שחת לדיראון עולם ובגיהנם אתם נידונים ע[ם אלוה] שלכם וב[צואה] רותחת שהוא [בן הזונה]. ויהי כאשר שמעו את דברי החסיד ויחר להם מאוד אשר גידף אותם ואשר הגיד להם קלונם וירימו את דיגליהם ויחנו סביב לבית והתחילו לקרות ולזעוק בשם [התלוי] ויעלו אליו ויהרגו אותו ואת אשתו הצדקת ובנו ובתו וחתנו וכל בני ביתו ושפחתו כולם נהרגו על קידוש השם. שם נפל הצדיק עם אנשי ביתו וישליכום בעד החלונים אל הרחוב. ויפנו משם העירונים והתועים ויבואו אל בית אחד לבית ר' שמואל ב'ר' נעמן וגם הוא קידש את שם הקדוש ויתקבצו סביבות ביתו כי הוא נשאר מכל הקהל בביתו ומעט מאחירים שנשארו עמו וישאלו לו ויבקשו ממנו לטנפו במים סרוחים שלהם והם השליכו בטחונם על מי שבראם הוא וכל אשר עמו ולא שמעו אליהם לעשות כרצונם ויהרגום כולם וירמסום בדגליהם:
על אלה אני בוכיה ועיני יורדה מים על שנשרף בית מקדש אלהינו ועל שרפת מר יצחק בר' דוד הפרנס שנשרף בביתו:
ועתה אגיד ואודיע לכל היאך נהיה הדבר. ויהי ביום ה' לחדש סיון בערב שבועות ויבואו אילו שני החסידים מר יצחק הצדיק ב'ר' דור הפרנס ומר אורי ב'ר' יוסף והכירו את בוראם וקידשו שם יוצרם עד מאד. כי ביום ג' כשנהרגו הקהל בו ביום נוצלו אילו שני החסידים לגיהנום וצחנום האויבים בעל כרחם ועל כן קיבלו עליהם מיתה אשר לא כתובה בכל התוכחות. ויבא מר יצחק החסיד אל בית אביו לראות המטמונות אשר היו טמונות שם מימות אביו ויבא אל המרתף וימצאהו כי לא נגעו בו האויבים ויאמר בלבו מה שוה לי עתה כל הממון הזה הואיל ועשו בי האויבים מזימות לבם כדי להרחיקני מעם יי ולהמריד בתורת אלהינו הקדוש ועוד כי גלח אחד ביקשני להבריאני עמו ואם יש לי עוד צדקה בממון הזה ואין מלוין לו לאדם לבית עולמו לא כסף ולא זהב אלא תשובה ומעשים טובים – הירהיר בדעתו – אעשה תשובה ואהי תמים ושלם עם יי אלהי ישראל עד אשלים לו את נפשי ובידו אפול אולי יעשה כחסדו ואגיע עוד אל חבריי ואבא עמם אל מחיצתם אל המאור הגדול וגלוי וידוע לפני בוחן לבות כי לא שמעתי אל האויבים אלא כדי להנצל בניי מיד בני עוולה ושלא יהיו מקויימים בתעותם כי קטנים הם ולא יודעים בין טוב לרע. והלך אל בית אביו וישכור פועלים והתקינו את דלתות הבית אשר שברו האויבים ויהי כאשר כילו לתקן הדלתות ביום ה' ערב שבועות ויבא אל אמו ויגד לה את אשר בלבו לעשות ויאמר לה אהה אמי גברתי גמרתי בלבי להקריב קרבן חטאת לאלהי מרום אמצא בזה כפרה. ויהי כאשר שמעה אמו את דברי בנה וכי היה ירא את יי השביעה לו שלא לעשות דבר זה כי נכמרו רחמיה עליו והוא נשאר לה יחיד שם מכל אוהביה ואשתו הקדושה נהרגה מרת שקולשטר והיא היתה בת ר' שמואל הגדול וגם אמו עצמה מוטלת במטתה כי הכוה האויבים לכמה פצעים וזה בנה מר יצחק הצילה מן המות בלא ציחון אחרי שכבר טנפוהו. ומר יצחק בנה החסיד לא הבין לדבריה ולא שמע אליה ויבא ויסגור דלתות הבית בעדו ובעד בניו ואמו מכל צדדיו וישאל החסיד אל בניו רצונכם שאזבח אתכם לאלהינו ויאמרו עשה מה שתרצה ממנו ויען הצדיק ויאמר בני בני אמת הוא אלהינו ואין עוד אחר ויקח מר יצחק הצדיק את שני בניו בנו ובתו ויוליכם דרך החצר בחצי הלילה ויביאם אל בית הכנסת לפני ארון הקדש וישחטום שם על קידוש השם הגדול אל רם ונשא אשר ציונו בלי להמיר יראתו התורה ולידבק בתורתו הקדושה בכל לבבינו ובכל נפשינו ויז מדמם על עמודי ארון הקדש כדי שיבואו לזכרון לפני מלך יחיד חיי העולמים ולפני כסא כבודו והדם הזה יהי לי לכפרה על כל עוונותי. וישב החסיד דרך החצר אל בית אביו והדליק את הבית בד' זויותיו ואמו נשארה בבית ונשרפה על קידוש השם והחסיד מר יצחק חזר בשנייה לשרוף בית הכנסת והדליק האור בכל הפתחים והחסיד היה מהלך מפינה לפינה ומזוית לזוית וכפיו פרושות השמימה לאביו שבשמים ויתפלל אל יי מתוך האש בקול גדול וקול נעים. ויצעקו אליו האויבים בעד החלונות אדם רשע צא מן האור עוד תוכל להינצל ויושיטו לו תורן אחד כדי למושכו מן האור ולא אבה הצדיק ונשרף שם איש תם וישר ירא אלהים והנה נפשו גנוזה בגורל הצדיקים בגן עדן. ומר אורי היה גם באותה עיצה לשרוף את בית הכנסת לפי ששמעו כי האויבים והעירונים מדברים לעשות ולבנות ממנו בית ע'ז' או בית מטבע. וכשהידליק מר יצחק את בית אביו ובית הכנסת והיה מר אורי בבית אחר ורצה גם הוא לסייע אל מר יצחק לשרוף את בית הכנסת גם עליו לקדש השם עם חבירו מר יצחק ולא יכול להגיע אליו כי קמו האויבים ממטתם בחצי הלילה כשהרגישו מן האור וקודם שבא אליו הרגוהו את מר אורי כדרך טרם שהגיע אל האור ומר יצחק נשרף ושם נפלו שניהם יחד לפני יי בלב אחד בלב שלם על שמו אשר נקרא צבאות ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר זובח תודה יכבדנני. יש שאומרין כי האנוסין שמעו כי רצו לעשות מבית הכנסת בית מטבע ובשביל הכי שרפו החסיד והוא נשרף בתוך בית הכנסת ויש שאומרים ששמעו שרצו לעשות האויכום מבית הכנסת ע'ז' לפיכך שרפוהו:
ושנה אחת לפני בא יום יי קודם שבא הגזירה מתו רוב הרבנים שבכל הקהילות ונפטרו החשובים שבישראל כמו כן לקיים מה שנ' כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ונפטר רבנא ר' אלעזר:
והיו שם נשים הרבה אשר קידשו שם בוראם עד מיצוי נפשות ולא אבו להמירו [בתלוי וממזר] מרת רחל חבירתו של רבנא ר' אלעזר הנפטר וחברו של ר' יהודה ב'ר' יצחק תייר הגדול הנהרג על קידוש שמו וגם נשים אחרות הקדושות אשר היו עמהם קידשו את השם והובאו הטהרות לפני חצר ע'ז' והיו מתפייסים להם שירחצו עצמם במי צחנתם. ויהי כאשר הגיעו אל בית תרפותם לא רצו להכנס שם בבית ע'ז' ותתקע רגליהם על המפתן בעל כרחם ולא רצו ליכנס בע'ז' שלהם להריח ריח העורות תועבה וכאשר ראו התועים שלא היו מתרצות בגיעולם ואף כי היו בוטחות ומתחזקות באל חי בכל לבם אז קפצו האויבים עליהם ויכום בקרדומות ובמחלומות ושם נהרגו הטהורות על קדושת השם. ועוד היו שם שתי החסידות האחת מרת גוטא אשת רבנא ר' יצחק ב'ר' משה הנהרג בתחילה והשנית מרת שקולשטר אשת מר יצחק הנשרף על קידוש השם. גם הם קידשו שם הקדוש והיחיד המיוחד בפי כל חיי בעת שנהרגו הקדושים בחצר ההגמון ותהיינה בחצר עירוני אחד אז דחפו האויב מחוץ לביתו ויתקבצו עליהם התועים והעירונים ויבקשו מהם לצחנם כ[מים הזידונים] שלהם ותשימנה בטחונם בקדוש ישראל ויפשטו צוארם ויכום התועים בלי חמלה. שם נהרגו הקדושות על קידוש השם הנכבד והמיוחד. וגם מר שמואל ב'ר' יצחק ב'ר' שמואל גם הוא קידש השם כי היה טמון בבית אחד וכאשר הגידו לו כי נהרגו הקדושים וירץ מחוץ לעיר להימלט על נפשו עם קהל שפיירא ויתפשוהו האויבים וישאלוהו האויבים אם תרצה [לטנף עצמך] מוטב ואם לאו הרי אנו חותכין את צוארך במקום הזה ושתק מר שמואל ולא הוציא דבר מפיו והצדיק עליו את הדין ומיד פשט את צוארו וחתכוהו. שם נפל החסיד על קידוש השם וייחד שם אלהינו שהוא אלה הקדוש. ואחרי כן כשנהרגו בני ברית קדש שהיו בחדרים באו עליהם הערלים לפשט החללים ולפנותם מן החדרים והשליכום לארץ בעד החלונים ערומים הרי הרים תילי תילים עד שנעשו כהר גבוה. ורכים מהם חיו כשהיו זורקים אותם והייתה עדיין הנפש צרורה בחלדם והיה בהם חיות מעט ורמזו להם באצבעותיהם תנו לנו מעט מים ונשתה. וכשהיו רואום התועים כן שהיה בהם עדיין קצת חיות היו שואלים להן רוצים אתם לטנף את עצמכם ונתנו לכם מים לשתות ועוד תוכלו להנצל והיו מנענעים בראשם ומסתכלים לאביהם שבשמים לאמר לא ומראים באצבעותיהם בהק'ב'ה' ולא יוכלו להוציא דבר מפיהם מרוב פצעים שנעשו להם. ועוד הוסיפו להכותם על אילו המכות מכה רבה עד שהרגום פעם שנית:
כל אלה עשו אותם אשר פירשנו בשמותם והפעולה שפעלו צידה לדרך ושאר כל הקהל ונשיאי העדה אשר לא פירש פעולתם וחסידותם על אחת כמה וכמה שעשו עדיין יותר על כן ופעולם שפעלו ליחד שמו של מלך מלכי המלכים ה'ק'ב'ה' כר' עקיבא וחביריו ועמדו בנסיון כחנניה מישאל ועזריה ונעשה להם נס כמו שנעשו להרוגי ביתר שהתקינו לומר עליהם הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. וגם אילו הצדיקים והחסידים נעשה להם כמו כן הנס הזה שקברום העירונים מן ממונם שלהם שהפקידו אצלם אבל ערומים היו נקברים ויכרו תשעה חפירות בבית הקברות ויקברו שמה נערים עם זקנים אנשים עם נשים אב עם הבן בת עם האם עבדים עם אדונים שפחה עם גבירתה כולם יחד השליכו אותם זה על זה ונקברו אותם שם. יפקדם אלהי מרום וינקום נקמתם במהרה בימינו ועליהם נאמר ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה ונאמר אל נקמות יי אל נקמות הופיע. אילו שהרגו לדיראון עולם ואילו הנהרגים על קידוש שמו הקדוש אל עליון לחיי העולם הבא ונשמתן בגן עדן צרורה בצרור החיים אמן:
עתה אספר בהריגת ר' קלונימוס החסיד הפרנס וסיעתו. השם ינקום נקמתו במהרה בימינו:
ויהי ביום אשר דבר יי לעמו היו נכונים ליום השלישי אותו היום הכינו עצמם ופשטו צוארם והקריבו קרבנם לריח ניחוח ליי ונהרגו באותו היום למען שמו הגדול שהוא יחיד בעולמו ומבלעדיו אין אלהים תת"רק נפשות קדושות לבד ר' קלונימוס הפרנס הצדיק ועמו קצת בחורי ישראל נ"ג נפשות שנוצלו בו ביום שברחו דרך חדר ההגמון ויבואו אל תוך המלתחה בע"ז והוא בית האוצר והוא שקורין אותו שיגזר והיו שם בצר ובמצוק מפני החרב שעל צוארם ופתח המלתחה היתה צר והיה חושך ולא הרגיש בהם שום אדם מן האויבים ויהי כמחריש. והשמש בא ועלטה היה וצררה ..... השמעו ודבק לשונם אל חיכם בצמא ויגשו אל החלון לדבר לגלח הממונה על בית האוצר להושיט להם מים להשיב נפשם ולא אבה עד שנתנו לו עשרה זקוקי כסף בצלוחית מליאה מים לקיים מה שנ' ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וגו' וכשהגיע הצלוחית לחלון היה פתחה צר ולא היה יכול להכנס בו המים עד שלקח צינורות של עופרות והביא בה המים והיו שותים במידה בלא שביעה. עתה אספר היאך המעשה שנהרגו אילו הצדיקים:
ויהי בחצי הלילה שלח ההגמון אחד אל חלון המלתחה אל ר' קלונימוס הפרנס וקרא לו ואומר שמעיני קלונימוס הנה ההגמון שולחני אליך לידע אם אתה חי עדיין וציווני להציל אותך וכל הנמצאים עמך צאו אלי והנה עמו שלש מאות חלוצי מלחמה שלופי חרב ולבושי שיריונים ונפשינו תחתיכם למות ואם אין אתם מאמינים בי הריני נשבע לכם כי כן ציוני אדוני ההנמון והוא אינו בעיר כו הלך לו לכפר רודנשים ושלח אותנו הנה להציל הפליטה שלכם הנשארה ורוצה להיות בעזרתכם. והם לא האמינו עד שנשבע להם ואז יצא אליו ר' קלונימוס וסיעתו והניחום השר באניות והעבירם את נהר ריינוס והביאם בלילה אל מקום שהיה שם ההגמון בכפר רודנשהיים ושמח שמחה גדולה ההגמון על ר' קלונימוס כי עודנו חיי ואומר להצילו וגם האנשים שבאו עמו. וחרב האויב חריק אחריהם ולא שב יי חרון אפו מעליהם אשר בידו פלגי מים ולב המלך והשרים היטה עליהם לב ההגמון לכתחילה לטובה ואחר כן חזר בדיבורו וקרא לר' קלונימוס ואומר לו איני יכול לחציל אתכם ואלהיכם סר מעליכם ואין רצונו להשאיר לכם שריד ופליט ואין בידי כח עוד להציל לעזור מעתה ואילך. ועתה דע לך מה תעשה אתה וסיעתך העומדים עמך או תאמינו בייראתינו או תשאו עון אבותיכם. ענהו ר' קלונימוס החסיד וצוח במר נפש אמת הוא כי אין רצונו של אלהינו להצילנו לפיכך אמת דבריך ונכונים הם שאין בך כח לעזור עוד ועתה תנה לנו זמן עד מחרת להשוב לדבריך. ואז שב ר' קלונימוס לחביריו החסידים והגיד להם את דברי ההגמון ואז קמו כולם ביחד וכרכו על עקידתם והצדיקו עליהם פה אחד ובלב אחד וקיבלו עליהם עול הייראה. ויקח ר' קלונימוס החסיד תחילה קודם שחזר להגמון את בנו מר יוסף וינשק לו וישחטהו. וכאשר שמע ההגמון ששחט את בנו חרה לו עד מאד ואומר מעתה ודאי איני חפץ לעזור לכם עוד. כששמעו בני הכפרים מה שאומר ההגמון נאספו עליהם וגם התועים עמהם להרוג היהודים. בין כך ובין כך חזר ר' קלונימוס באותו יום אל ההגמון והבין ונשמע לר' קלונימוס בדרך מה שאמר ההגמון וכשחזר לפניו לקח בידו סכין ובא לפניו ורצה להורגו ואנשי ההגמון וגם הוא בעצמו הרגיש בדבר ואומר להוציאו מלפניו ויקומו עליו עבדיו של הגמון והרגוהו בנס של עץ. ויש שאמרו שלא חזר. פעם שנית להגמון ומיד כששחט את בנו לקח את חרבו ונעץ בארץ ונפל עליה ויתקעיה בבטנו ויש שאומרים האויבים הרגוהו בדרך. בין כך ובין כך נהרג הנשיא על יחוד שמו של מלך מלכי המלכים ה'ק'ב'ה' והיה תמים ושלם עם יי אלהי ישראל ושם נפל ונהרג הצדיק עם קהלו. וגם ר' יהודה בן רבנא יצחק ומר יצחק דודו ב'ר' אשר גם הם נהרגו וגם בנות ישראל שהיו שם נהרגו כולם ונשחטו על ייחוד שם אלהי ישראל. ואילו מאותם שהיו בחבורה הזאת השנית מר' שניאור ור' קלונימוס ב'ר' יוסף הזקן משפיירא ומר יצחק ב'ר' שמואל ומר יצחק ב'ר' משה ור' אלעזר ב'ר' יעקב ומר חלבו ב'ר' משה ועוד אחרים הרבה עמם וגם הם בטחו בצור ישראל. והרג ר' שניאור גוי אחד ויחקבצו עליהם בני הכפרים על היער אשר הדיחם שם ההגמון ויסקלום באבנים ויורום בחצים וידקרום ויהרגום בחרב עד אשר נפלו שם גיבורי ישראל ביד יי העל אלה תתאפק יי. וגם אילו היו באותו הכת השנית במקום אחד ביער מר' אברהם ב'ר' אשר ומר שמואל ב'ר' תמר ורבים גם הם קידשו את עליון הגדול ויתקבצו על מר אברהם ב'ר' אשר האויבים ויבקשו ממנו לטנפו במים [הזדונים] כי הוא היה איש ידוע ונעים .... עליו מקצת מכיריו ויאמר להם היש פה איש אשר יודע אם נשאר מכל בני ביתי או מבני אפילו אחד ויאמרו אין אנו יודעים ויבקשו ממנו מאד לטמאו ויען להם ויאמר עד מתי תאחרוני בחייכם תהרגוני כי לא אשמע לכם לדבר הזה באל חי אבטח ובו אדבק עד אשלים לו את נפשי. וכן אמר גם מר שמואל למר אברהם עמך אהיה לחיים ולמות ויכום האויבים כי לא רצו לשמוע אל דבריהם ויכו את מר אברהם ויפל ארצה וימות וגם מר שמואל נהרג שם עמו וישימו בטחונם בקדוש ישראל ונכנסו שניהם יחד לאוצר מכללו עד יום פקודת דם עבדיו השפוך ואז ידין בגוים מלא גויות וכו' ונא' הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וכו'. וגם ר' יקותיאל ב'ר' משולם וחתנו הרגום שם בדרך בין מעגנצא ובין רודשהיים כששבו ממקום שנהרג שם ר' קלונימוס אחיו הפרנס כי אמרו לשוב אל העיר למעגנצא כדי שיהרגום שמה האויבים ויקברום לשם בבית הקברות עם אחיהם החסידים הישרים והתמימים ולא יכלו להגיע למקום אשר אמרו ופגעו בהם המתועבים והרגום בדרך והנה נפשותם צרורה בצרור החיים את יי אלהינו:
מי שאמר והיה העולם הוא ינקום נקמת דם עבדיו השפוך אשר אמרו נרשה לנו את נאות אלהים ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד ויאמרו לא יראה ולא יבין אלהי יעקב. אל נקמות יי אל נקמות הופוע כי עליך הורגנו כל היום וגו' כי אכלונו בכל פה וגו' ראה יי והביטה למי עוללת כה אם תהרוגנה נשים פרים עוללי טפוחים שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולותיי ובחוריי נפלו בחרב טבחו ביום אפיך הרגו ולא חסו עיניהם עלינו השב לשכינינו שבעתים אל חיקם וגו' הנשא שופט הארץ השב גמול וגו' ועל קמיהם לעלות חימה ולנקום נקם מהם שנ' יי וכלי זעמו באים לחבל כל הארץ ואחרי כן יריע אף יצריח על אויביו יתגבר וגו' שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות וכו' שפוך עליהם ועמך וכו' ותדרוש מהם דם עבדיך אשר על צחיח סלע ניתן ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתינו ...... יתן נקמתינו בידינו ויוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך במהרה למען שמך הגדול שנקרא עלינו כדי שידעו ויבינו כל היצורים את חטאתם ואשמתם אשר עשו לנו וכגמולם ישיב בראשם כאשר גמלו עלינו ואז ישכילו ויבינו וישיבו ללבותם כי על הכל הפילו פגרינו ארצה ועל דברי תעתועים הרגו חסידינו ועל פגר מובאש שפכו דם צדקניות ועל דברי מסית ומדיח שפכו דם עולל ויונק והכל היא ..... מכיריו את מי שבראו ואינו הולכין לא שביל טוב ולא דרך ישרה ולא החכימו ולא ישיבו ללבם מי עשה את הים ואת היבשה ובכל מעשיהם היו טפשים ות.... איבדו חכמתם ..... שמו בטחונם ולא הכירו ולא הזכירו שם אלהים חיים מלך עולם שהוא קיים לעד ולעולמי עולמים ויעמוד לנו דם חסידיו לזכות ולכפרה לדורותינו אחרינו ולבני בנינו עד עולם כעקידת יצחק אבינו כשעקדו אברהם אבינו על גבי המזבח. ולא אמרו החסידים אילו איש לרעהו חוסו על עצמיכם אלא אמרו נשפוך דמינו כמים על הארץ ויחשב לפני הק"בה כדם הצבי והאייל כתוב בתורה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אבל בכאן האב והבן ביום אחד אשה ובתה ביום אחד. ואל יאמר הקורא בדברים אילו שאילו בלבד קידשו שם אלהי מרום אשר פירשנו כאן אלא אפילו גם אותם שלא פירשנו שמם ומעשיהם שעשו במיתתן גם הם קידשו את הקדוש הנכבד וכן העידו עליהם אותם מתי מעט הנותרים שנאנסו אשר שמעו באזניהם וראו בעיניהם את שעשו החסידים האילו כשהרגום ומה שדברו בשעת שחיטתן והריגתן וזכותם וצדקותם וחסידותם ותמימותם ועקידת[ם] יהיה לנו למליץ יושר ולסניגור פני עליון ויוציאנו מגלות אדום [הרשעה] במהרה בימינו ויבא משיח צדקנו אמן במהרה בימינו:
ועתה אספר מה עשו קהל קלוניא והיאך קדשו שמו המיוחד ונשגב. ויהי בחמשה בסיון בערב שבועות באה השמועה למדינת קלוניא עיר נאה הכניסה עדר האסוף שמה נאספו עדר האסוף ומגלגלין זכות על ידי זכאי משם יצא חיים ומזון ודין קבוע לכל אחינו המפוזרים בכל קצות והתחילו להרוג בהם מעצרת עד ח' בתמוז וכששמעו שנהרגו הקהילות ויברחו איש ישראל אל מכירו גוי ויהי שם שני ימים של עצרת. ויהי ביום השלשי בהיות הבקר ויהי קולות ויקומו עליהם האויבים וישברו הבתים וישללו שלל ויבוזו בו ויהרסו את בית הכנסת ויוציאו משם ספרי תורות ויתעוללו בהם ויתנום למרמס חוצות ביום נתינתה אשר הרעישה ארץ ועמודיה יתפלצון ועתה קרעוה ושרפוה ודרסוה זדים עושי רשעה ובאו בה פריצים וחיללוה. העל אלה לא תפקוד בם ועד אנה תביט ותחריש בבלע רשע ראה יי והביטה כי הייתי זוללה. ואותו היום מצאו חסיד אחר מר יצחק ב'ר' אליקים שמו שיצא חוץ לביתו ותפשוהו האויבים והוציאוהו לבית תרפותם וירוק ירק בפניהם ולפני ע"ז שלהם וחירפם וגידפם והרגוהו שם על קידוש השם לפי שלא רצה לברוח מפני כבוד הרגל ובעבור כי היה שמח לקבל דין שמים וגם אשה חשובה מצאו שם מרת רבקה שמה כשיצתה מביתה פגעות האויבים טעונה כלי זהב וכסף בבתי ידים שלה ורצתה לשאת אותה אל בעלה ר' שלמה כי הוא יצא כבר מביתו והיה בבית מכירו גוי ונטלו ממנה הממון והרגוה שם מתה הצדקת בקדושה. ועדיין אשה אחת מרת מטרונה. ושאר הקהל נוצלו והנה בבית מכירם אשר ברחו שם ויהיו שם עד שהולך ההגמון לכרכים שלו ביום העשירי לחודש סיון וחילקם ונתנם בשבעה כרכים שלו כדי להצילם והיו שם עד ראש חדש תמוז יום יום מצפים למות והיו מתענים יום יום וגם שני הימים של ראש חדש תמוז היה שיני ושלישי וגם למחרתו כמו כן צמו לילה ויום רצופים שלשת ימים:
וביום השלישי נהרגו שבכפר נושא ונקברו אותם לפי שהיה יום אידם ונתקבצו כולם לשם מן הכפרים. והיה שם החסיד מר שמואל ב'ר' אשר והרגו אותו על שפת הנהר ריינוס וגם שני בניו עמו וקברו אותו בחול אצל הנהר ואחד מבניו תלו על פתח ביחו כדי להלעיג. (וגם חסיד אחד היה לשם ור' יצחק הלוי שמו ויסרוהו ביסורים קשים) כאשר ראו עינוי וציחנוהו בעל כרחו כי מן המכות אשר הוכה לא היה יודע עד מה וכשעמד על דעתו חזר בעוד שלשת ימים והלך לקלוניא ונכנס בביתו והמתין מעט רק שעה אחת והלך לנהר ריינוס וטבע עצמו בנהר ועליו ועל כיוצא בו נאמר מבשן אשיב ממצולות ים וגו' וצף בתוך המים כך עד שבא לכפר נושא והשליכו המים לשם על שפת הנהר והיה צלול בצד אותו חסיד מר שמואל הנהרג בנושא ונקברו אותם שני החסידים לשם על שפת הנהר בחול יחד בקבר אחד והם קידשו שם שמים לעיני השמש. ומר גדליה היה בכפר בונא קודם הגזירה וזוגחו וכניהם גם הם נהרגו שם בכפר נושא וקידשו השם מאוד:
ובו ביום יום שלישי באו האויבים אויבי יי לכרך אחד ולעת הערב קידשו גם הם השם למאוד חתנים וכלות היפות זקינים וזקינות בחוריבם וילדות פשטו צוארם ושחטו עצמם זה את זה ונתנו נפשם על קידוש השם בתוך אגמי מים אשר סביבות הכרך. וכשבאו האויבים לפני הכרך אז עלו למעל על המגדל קצת מן החסידים והפילו עצמן בתוך נהר ריינוס שססביב הכרך הולך וטבעו עצמן בנהר ומתו כולם רק אילו שני הבחורים לא יוכלו למות בתוך המים ר' שמואל החתן ב'ר' גדליה ומר יחיאל ב'ר' שמואל הנעימים בחייהם כי אהבו זה את זה ביותר ובמותם לא נפרדו וגו'. כשעלה על דעתם שיפילו עצמם במים נשקו זה את זה ותפשו זה את זה וחבקו זה לזה בכתפים שלהם ובכול זה לזה ואמרו אוי לחברותינו שלא זכינו לראות זרע יוצא ממנו ולא הגענו לימי שיבה וזקנה א'ע'פ'כ' נפלה נא ביד יי והוא אל מלך נאמן ורחמן מוטב לנו למות בכאן על שמו הגדול ונטייל עם הצדיקים בגן עדן ולא יתפשו אותנו הערלים הטמאים הללו ויטמאו אותנו בעל כרחינו במים ה[זדוני]ם שלהם. ואחרי כן באו אותם שנשארו בכרך אותם שלא עלו למגדל וראו אילו והיו טבועים ומצאו שם שני ריעים טובים צדיקים גמורים והיו תפושים ורחוקים. וכשראה החסיד שמואל את בנו מר יחיאל שהפיל עצמו בנהר ולא מת עדיין והיה בחור נאה מראהו כלבנון וצעק יחיאל בני בני פשוט צוארך לפני אביך ואקריב אותך קרבן לפני יי נפש בני ואברך על השחיטה ואתה תענה אמן. ועשה כן ר' שמואל החסיד ושחט את בנו בחרבו בתוך המים ויהי כאשר שמע ר' שמואל החתן ב'ר' גדליה כי נתרצה חבירו מר יחיאל הצדיק אל אביו לשוחטו בתוך המים וחשב גם הוא להעשות כן וקרא למנחם שהיה שמש בבית הכנסת של קלוניא ואומר לו בחייך קח את חרבך החדה ובדק אותו יפה שלא יהא בה פגימא ושחוט אותי כמו כן ואל אראה במיתת חבירי ואתה תברך על השחיטה ואני אענה אחריך אמן. ועשו כן החסידים הללו וכשנשחטו ביחד קודם צאת נפש תפשו זה את זה בידים שלהם ומתו יחד בנהר וקיימו עליהן המקרא ובמותם לא נפרדו. וכשראה ר' שמואל הזקן החסיד אביו של ר' יחיאל הקידוש הזה שעשו אמר גם הוא למר מנחם החסיד השמש מנחם כגבור כבוש יצרך ושחטני בזאת החרב ששחטתי את בני יחיאל בו ואני בדקתי אותו יפה ואין בו שום פגימא ותפסול השחיטה. ולקה רב מנחם החרב בידו וברך אותה יפה ושחט את ר' שמואל הזקן כאשר שחט לר' שמואל החתן וברך על השחיטה והוא ענה אחריו אמן. ויפול גם הוא מר מנחם החסיד אלהי מרום על החרב ונעצה בבטנו וימת שם כך קידשו את השם הקדוש קנוא ונוקם החסידים האילו בתוך המים: עכשיו באו כל באי עולם וראו ההיתה כזאת מימות אדם הראשון יחוד השם כזאת כמה גדול כח של צדיקים הללו שכולם בחרבם נשחטו וכמה גדול כח האב אשר לא נכמרו רחמיו על בן ורבים היו אשר ככה עשו אבל עין ראתה ותעיגהו לכן שמעה אוזן ותאשריהו. וגם מהם טבעו עצמם במים ולא נשאר מהם כי אם שלשה גרגרים. וגם היה שם זקן אחד ומר אלעזר הלוי שמו ואשתו הצדקת והיה חותנו של ר' לוי ב'ר' שלמה ויסרום אותן האויבים בייסורים גדולים ופצעום בפצעים רבים להאמין בשיקוץ שלהן והם לא רצו להאמין בתועבותם ומתה הצדקת מיד ברעב ובצמא אכל בעל החסיד חיה שלשה ימים וצעק בקול גדול לאל מרום שיטול נשמתו והאויבים באים עליו מדי שעה בשעה כי האגמי מים שיצאו משם היו קרוב לכרך והכוהו אותם בייסורים קשים. וכשרצו האויבים להאכילם מפת בג שלהם והם לא רצו לאכול ומתו שניהם ברעב ובצמא ונקברו לשם. העל אלה תתאפק יי וגו' כגיבור יצא וגו' ונאמר הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום. והרבה היו לשם באותו שני כרכים ששכחתי ולא נכתבו ונהרגו על קידוש שמו הגדול ומכל אותם הנפשות לא נשארו כי אם שני בחורים ושתי תינוקות:
ובשלישי בחדש תמוז ביום רביעי נהרגו חסידי עליון כרך אילנא וקידשו גם הם את שם המיוחד למאוד מאוד ולא נשאר מהם כי אם מתי מעט:
וברביעי בחדש תמוז ביום חמשי אז נוסדו יחד האויבים על קידושי אילנא לייסרן בייסורים גדולים ועצומים עד יאותו לצחנם. ונודע להם הדבר לחסידים ויתוודו לפני בוראם ויתנדבו ויבחרו להם חמשה חסידים צדיקים אנשי לבב יראי אלהים שישחטו האחירים כולם והיו שם כנגד שלש מאות נפשות הנדיבים שהיו בקהילות קלוניא ונשחטו כולם ולא נשאר מהם איש כי כולם מתו על קדושת השם המיוחד בטהרה. ושם היה הפרנס ראש לכולם הנדיב שבנדיבים וראש לכל המדברים מר יודא ב'ר' אברהם יועץ וחכם ונשוא פנים וכשהיו כל הקהילות באים לקלוניא לשווקים ג' פעמים בשנה והיה הוא מדבר בראש כולם בבית הכנסת והם שותקים בפניו ומבינים את דבריו וכשמתחילין ראשי הקהילות לדבר דבריהן ויהיו גוערין כולם ומהססים אותם לשומע לדבריו ואומרים אמת הוא ודברים כינים ונכלים והוא היה משבש הדני ואיש אמונים ומופת הדור והיה מוסר עצמו על צרת חבירו וכל ימיו לא נעשה לרעהו רעה על ידו והיה אהוב לשמים ונחמד לבריות וכל המזמור כולו אמרו דוד עליו מזמור לדוד מי יגור באהליך. והנשים כמו כן קידשו השם הרבה לעין כל. וכשראתה שרית בתולה הכלה אשר הרגו עצמם בחרבות שלהן ונשחטו זה את זה והיא היתה יפת תאר ויפה מראה ונעימה מאד בעיני רואיה ורצתה לברוח מפחר שהיתה רואה בעד החלון חוצה וכשראה חמיה מר יהודה ב'ר' אברהם החסיד שכך היה דעת כלתו קרא לה ואומר בתי מאחר שלא הייתי זוכה לינשא לבני אברהם לא תתנשאי לאחר אל הנכרי. ותפשה והוציאה מן החלון ונשקה בפיה והרים קול בבכי עם הנערה וצעק בקול גדול במר נפש מאד ואומר לכל הנצבים ראו כולכם זאת חופת בתי כלתי שאעשה היום הזה. ויבכו כולם בבכי גדול ויללה תאנייה ואנייה ואמר לה החסיד מר יהודה בתי בואי ושכבי בחקו של אברהם אבינו כי בשעה אחת תקני עולמך ותבא במחיצת הצדיקים החסידים. ויקח אותה וישכיבה בחיקו של בנו אברהם ארוסה וחתכה בחרבו החדודה לשני גזרים בתווך ואחרי כן שחט גם בנו. על זה אני בוכיה ולבי יליל (איכה א, טז). ויהי כאשר קיימו על נפשם לצום שלשה ימים לילה ויום גם בחור ובתולה עולל ויונק עם איש שיבה ודבק לשונם אל חיכם בצמא לא ינקו שדי אמם עד השחטם ויהי ביום השלישי זרזו בעצמם והשכימו למצות בוראם ואהבוהו עד מות וגם האיש הזה החסיד דוד ר' יצחק עינה כוחו בתענית ולא נשאר בו רביעית הדם וכששחטו אותו לא יצא ממנו רובע רביעית הדם אז חלף רוחו ותשב לאלהיו ויצתה נשמתו הטהורה. ודעו היאך קדשו השם הקדוש ולא חמלו על בניהם. ולסוף שלשה ימים כאשר עברו אויבי יי ובאו העברים הנאנסים אשר ריחמו עליהם ורצו לקוברם כי היו למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ומצאוה מפרכסת בדמים ורחצוה מן הדמים והוליכוה בבית אחד והיתה שבעה ימים שלא דברה ולא נכנס בפיה מאכל ומשתה ואחר כך ותחי רוח בקרבה ורפאוה ומאותו היום והלאה נתענתה בכל יום ולא אכלה אלא מדי יום ביום לבד משבתות וימים טובים וראשי חדשים: עד הנה שנת תת"ק לפרט ואני שלמה בר שמעון העתקתי זה המאורע במעגנצא משם שאלתי את פי הזקנים כל המעשה ומפיהם סדרתי כל דבר ודבר על אופניו והם סיפרו לי הקידוש הזה:
ובששי בשבת בחמשה לחדש בערב שבת בין השמשות בערב המרגוע באו האויבים אויבי יי אל חסידי זנטש וקמו עליהם האויבים בשעה שקדש היום וישבו לאכול לחם וקידשו היום בויכלו וברכו ברכת המוציא על הפת ושמעו והנה קול נוגש ובאו עליהם המים הזידונים ולא אכלו כי אם המוציא בלבד ופתח הראש שבכולן ואומר בנו של אהרן הכהן ראוי אתה לגדולה וויי וויי לאבדין ולא משתכחין ויהי לאבל כינור ועוגב לקול בוכים. וכל מי ששומע קולו כשהוא מתפלל אומר זה הקול כינור ועוגב תוף וחליל ותפלתו עולה למרום פני כסא ערבות לחי עולמים ונעשית כתר ועטרה בראש אל עליון מלך מלכי המלכים הק"בה אבל נגזרה גזירה ונעשית כמין מחבת נחושת בינינו לאבינו שבשמים וסתם תפלתנו ולא מצאנו מליץ יושר אחת מיני אלף ואף כי לנסות את הדור בא האל להודיע לכל חיבתם ובפמליא של מעלה וכן אמר דוד המלך עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א, ג) עד מות אהבוך וכן אמר כִּי עָלֶיךָ (הורגנו) [הֹרַגְנוּ] כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה (תהלים מד, כג). ופתח ואומר החסיד איש אמונים הכהן הגדול מאחיו אל העדה המסובין אצלו על השולחן נברכו ברכת המזון לאל חי לאבינו שבשמים כי תמור המזבח עכשיו השולחן ערוך לפנינו ועתה נקומה ונעלה בית יי ונעשה רצון יוצרינו במהרה כי באו האויבים עלינו היום לשחוט בשבת איש את בנו ובתו ובאחיו ולתת עלינו היום ברכה ואל יחוס אדם לא על עצמו ולא על חבירו והאחרון הנשאר ישחוט עצמו בגרונו בסכין שלו או ידקור בבטנו בחרבו שלא יטמאו אותנו הטמאים וידי רשעה בפיגוליהם ונקריב עצמינו את קרבן יי בעולות כליל לגבוה הקרב על מזבח יי ונהיה בעולם שכולו יום בגן עדן באיספקלריא המאירה ונראהו עין בעין בכבודו ובגודלו וינתן לכל אחד ואחד עטרה של זהב בראשו ובה קבועות אבנים טובות ומרגליות ונשבה שם בין יסודי עולם ונסעוד בחבורת הצדיקים בגן עדן ונהיה מחבורת ר' עקיבא וחביריו ונשב על כסא של זהב תחת עץ החיים ונראוהו כל אחד ואחד ממנו באצבעו ונאמר הנה אלהינו זה קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ולשם נשמור השבתות כי בכאן לא נוכל בזה העולם חושד לשבות ולשומרו כהילכתו. והם ענו כולם בקול פה אחד בלב אחד אמן כן יהיה ובכן יהי רצון. ופתח החסיד רבינו משה לברך ברכת המזון כי הוא היה כהן לאל עליון וברך נברך אלהינו שאכלנו משלו והם ענו אחריו ברוך הוא אלהינו וכו' ובירך הרחמן הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו לעיניהם נקמת דם עבדיך השפוך והעתיד עדיין לשפוך הרחמן הוא יצילינו מאנשי רשע ומשמד ומע"ז ומטומאת העמים ומפיגוליהם ועוד בירך ברכות הרבה כעניין המאורע מחמת הגזירה שנתרגשה עליהם כאשר סיפרו לי אבותי ושאר הזקינים העושים במלאכה אשר ראו את המעשה הגדול הזה. ויהי כאשר קמו מן השולחן אמר להן החסיד אתם בני אל חי אמרו בקול רם פה אחד שמע ישראל יי אלהינו יי אחד והם עשו כן ועתה אל תעכבו עוד יותר כי בא העת לעשות להקריב קרבן נפשינו לפניו. ובערב שבת בין השמשות הקריבו עצמן קרבן לפני יי במקום תמיד של בין הערבים ונעשו בעצמן כתמיד של השחר וכאשר יגיל מוצא שלל בשללו וכשמחת קציר כן היו ששים וגילים לעבוד עבודת אלהינו ולקדש שמו הגדול והקדוש ובאו כולם ששים ושמחים לפני אל רם ונשא כיוצא בהן נאמר כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח (תהלים יט, ו) כך היו שמחים לרוץ ולהכנס לפניי ולפנים בחדרי חדרים בגן עדן ועליהם ניבא הנביא עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זולתיך יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו סד, ג). וגם שם היה איש תם ר' נטרונאי ב'ר' יצחק ובאו אליו הגלחים מכיריו כל היום קודם לכן והיו אומרים לו שיטנף עצמו במים [הזדונים] שלהם כי היה בחור נאה ונחמד מראה וזרק זמורה בפיהם ואומר חלילה לי לכפור באלהי מרום בו אבטח עד יציאת נפשי ושחט את אחיו ואחר כך את עצמו על יחוד השם המיוחד והקדוש. וגם היה שם עבד יי והוא גר צדק ושאל לו לרבינו ר' משה כהן גדול ואמר לו אדוני אם אשחט את עצמי על יחוד שמו הגדול מה תהא עלי אמר לו עמנו תשב במחיצתינו כי גר צדק תהיה ותשב עם שאר צדיקים גירי צדק במחיצתן ותהיה עם אברהם אבינו שהיה תחילה לגרים. כששמע החסיד כך לקח מיד הסכין ושחט את עצמו והנה נפשו צרורה בצרור החיים בגן עדן באור יי. ובעקידת הזה לא נותר בהם איש זולתי אותם אשר היו מגויידום ומתגוללים בתוך הדם בין המתים וכשתפשו האויבים את המגדל קודם שנשחטו את כולם והם ברחו כולם בלילה מן המתים וכולם נתנו לקבורה שבח לבורא וזכותם וזכות האחירים הנשחטים ומדוקרים ונחנקים ונשרפים ונטבעים ונסקלים ונקברים חיים וקיבלו עליהם מאהבה ומחיבה שבע מיתות כנגד ימות השבועה על שם היראה הקדושה והטהורה והוא יעמוד לנו למליץ יושר פני אל עליון לגאלינו מהרה מגלות אדום [הרשעה] במהרה בימינו ויבנה לנו חומות אריאל ויקבץ נפוצות יהודה וישראל הזרויים במזרח בשערי הארץ שאירית פליטה הנשארת לשבי ולביזה בצוקה וצרה בין הגוים למען שמו הגדול הגיבור והנורא שנקרא עלינו:
ויהי באחד בשבת לחדש תמוז קמו גם אויבי יי על חסידי עליון מירא לאבדם מן העולם וצרו על העיר עם רב כחול אשר על שפת הים ובא שר העיר ויצא לקראתם לשדה ובקש מהם להמתין להם עד אור הבקר וכה דבר להם אולי אסית היהודים וישמעו אלי מחמת יראתם ויעשו רצוני. וייטב הדבר בעיניהם וחזר השר לעיר אל היהודים מיד וצוה לקרותם ולהביאם לפניו וכה אמר להם באמת בתחילה נדרתי לכם לחסות אתכם ולהגין אחכם עד שהיה שום יהודי בעולם קיים וזה התנאי קיימתי לכם ומכאן ואילך איני יכול להציל אתכם מכל אומות הללו ועתה ראו מה אתם רוצים לעשות ידוע תדעו אם לא תעשו כך וכך העיר הרוס יהרס ומוטב לי שאמסור אתכם לידם עד שלא יבואו עלי במצור להרוס המבצר. וענו כולם למקטון ועד גדול כולם פה אחד מזומנים אנחנו ותאיבים אנו לפשוט צוארינו ביראת בוראינו וביחוד שמו. וכשראה השר שלא היה יכול להם מיד יעץ בעיצה אחרת להטיל עליהם אימת התועים כדי שיעשו רצונם שיטנפום להוליכם חוץ לעיר למקום שהיו חונים שם התועים וכל זה לא הועיל כי אמרו אין אנו חוששין על יראת התועים וככה ענו לו כולם. וכאשר ראו שלא הועיל להם מה שעשו החזירום לעיר ותפשום ונתנום במשמר כל אחד ואחד לבדו עד למחר כדי שלא ישלחו יד בעצמם לפי שמע ששמעו כי שלחו יד בעצמם האחירים. [וכרכוהו בעריסתו כי נכמרו רחמיהן אליו והפילוהו מן המגדל וימות,] למחר תפשום בעל כרחם ונתנום אל התועים ויצאו מבוהלים ודחופים מן הכרך והרגו קצת מהן ואותם שהחיו ציחנום בעל כרחם ועשו בם ברצונם:
ומשם ברח חסיד אחר ומר שמריה שמו הוא ואשתו וג' בניו באותו הלילה כי הבטיחם הגיזבר עבדו של ההגמון להוליכו עמו ולהצילו על ידי ממון רב שנתן לו והוליכום ביער עד ט' באב והיה מוליכם לכאן ולכאן נע ונד עד ששלח אל בניו לשפיירא לר' נתן ור' מרדכי אחר ממון ושגרו לו זהובים וכשתפש הממון מיד מסרם והוליכם לכפר טירמוניא וכשבא לשם שמחו עליו שמחה גדולה כי הכירו אותו ויאותו לחם להמתין למחר ולעשות ככל אוי חפצם. מיד עשו משתה מרוב שמחה והם לא רצו לאכול עמהם מגיעולם אך בטהרות ובכשרות ובסכין חדש כי אמרו בעוד שאנו עדיין ביראתינו אנו רוצים לעשות כאשר היינו נוהגים עד עתה ולמחר נהיה לעם אחר ושימו אותנו הלילה בחדר אחר עד למחר כי עייפים ויגיעים אנחנו מטורח הדרך. וכן עשו כאשר דבר להם החסיד למלאות תאותו ויקם בעוד לילה ולקח בידו המאכלת ונתאזר בגבורה ושחט את אשתו וג' בניו ואחר כך שחט את עצמו ונתעלפה רוחו ועדיין לא מת ולמחר כשבאו האויבים עליו היו סבורים שיבואו אליהם כמו שנדר להם וימצאוהו שוכב על הקרקע ושאלו ממנו רוצה אתה להמיר אלהיך עדיין ולחזור לטעותינו כי עוד תוכל לחיות השיב ואומר להם חס ושלום לא אכפר באל חי [בשביל מת פגר מובס] אלא אהרג על שמו של הק"בה ועל תורתו הקדושה ואבא היום עם הצדיקים כמחיצתם וליום הזה קויתי כל ימי אמרו לא נהרוג אותך כאשר אתה סבור הנה נקבור אותך חיי בקבר או תהיה מודה על טעותינו. חזר ואומר לו יהי כדבריכם והכל אני מקבל עלי מאהבה. וזידים כרו לו שוחה והלך הוא בעצמו ר' שמריה החסיד בתוך הקבר ולקח את ג' בניו והשכיבם לשמאלו ואת אשתו והוא באמצע ויזרקו עליו עפר מלמעלה והיה צועק ובוכה בקול וקונן עליו ועל בניו וצלעתו השוכבים אצלו כל אותו היום עד למחרתו. ובאו עליו אויבי יי בפעם שינית והוציאוהו מתוך הקבר חיי כדי שיחזור בו ויהא מודה לטעותם ושאלו לו עוד אם אתה רוצה להמיר אלוהיך ולא רצה החסיד ר' שמריה להחליף הגדול הנכבד בנקלה והחזיק בתומו עד יציאת הנפש. ושמו אותו בקבר פעם שנייה ויזרקו עליו עפר ומת שם החסיד על ייחוד השם הנכבד והנורא ועמד שם בנסיונו כאברהם אבינו אשריו ואשרי חלקו עליו ועל כיוצא בו נאמר לאהביו כצאת השמש בגבורתו מה הוא גבורתו בתקופת תמוז צא ולמד כמה שבחו של שמש בתקופת תמוז יותר מכל ימות השנה כך יהיו הצדיקים גדולים לעולם הבא יותר מכל האומות והם יהיו מאותו כת החביבה לו יותר מן האחרות העתידין לעמוד ולשב בצילו של הק"בה ולעמוד על ימינו שנ' מימינו אש דת למו ועליהם נאמר המקרא הזה שובע שמחות את פניך נעימות בימינך אל תיקרי שובע אלא שבע אילו שבע כתות של צדיקים זו למעלה מזו ופניהם דומין לחמה ולבנה ועליהם נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך לעולם ירננו אור זרוע לצדיקים ולישרי לב שמחה והצדיקים הללו איוו לקדש את השם הנכבד והנורא בשמחה ובטוב לבב כאדם ההולך לבית המשתה ולייחדו כאייל העורג על אפיקי מים:
מכל אותו שבע כרכים שנתפזרו שם קהל קלוניא: לא נוצלו רק אותם מעט שהיו בכרך קרפנא לא נהרגו אבל האויב המושל על הכרך הרע לעשות בעניין אחר כי ציווה לעבדיו ולקחו את המצבות של מתים הקבורים בקלוניא ולעשות לו בניין באבני המצבות ועשו כן וכשהגביהו האבנים בסוללות על הבניין לבנות החומה נתגלנל הדבר מיי קנוא ונוקם ונפלה אכן אחת על ראשו של אויב מושל הכרך ושיבר את ראשו ופצע את מוחו ומת ואחרי כן נשתגעה אשתו ויצאתה מדעת שלה השגל שלו ומתה באותו חולי ורמז לנו אל קנא ונוקם שנתן בהם נקמה ממה שעשו וכן ינקום דם עבדיו השפוך ונשפך בכל יום ויום עליו במהרה בימינו:
וכאשר עשו האויבים מזימות לכם באילו הקהילות כאשר סיפרנו כן עשו בקהילות אחרות בעיר טריברש במיץ וברעגנשפורק ובפרגא ובושל ובבהיים וקידשו כולם את השם הגדול והנורא מאהבה ובחיבה והכל היה באותה שנה ובזמן אחד כי כל אותו דור הטוב בחר לו יה למנה ולזכות בהם את דורות הבאים אחריהם וכן יהי רצון מלפני אל רם ונישא שישלם לבניהם אחריהם שכר פעולת ראשונים וזכותם וצדקותם וחסידותם ותמימותם יעמוד לנו עד עולם סלה לקרב לנו הגאולה ולנהגינו עלמות בארץ החיים:
הוגד הוגד לי מעשה טריברש: ויהי בחמשה עשר לחדש ניסן ביום ראשון של פסח ויבא שליח אל התועים מצרפת ושליח של ישו ופידרון שמו והיה כומר והוא הנקרא פידרבלרט. ויהי כאשר בא שם בטריברש הוא והאנשים אשר עמו הרבה מאד ללכת בדרך תעותו לירושלים והביא כתב עמו מארץ צרפת מאת היהודים כי בכל המקומות אשר ידרוך כף רגלו ויעבור דרך היהודים שיתנו לו צידה לדרכו וידבר טוב על ישראל כי היה כומר ודבריו היו נשמעים. וכשבא אז הנה יצאה נפשינו ושברה לבנו ורתת אחזתנו וחגינו לאבל נהפך כי עד עתה לא מדברים העירונים לעשות עם הקהל שום רעה בעולם קודם עד שבאו אילו הקדישים. ונתנו לכומר פידור והלכו לדרכו ואז באו שכינינו הרעים העירונים ונתקנאו בכל הקורות הנמצאות לשאר הקהלות שבארץ לותר ושמעו מה נעשה להן ומה נגזר עליהן והרבה פורענות ולקחו ממונם וחשדו העירונים כל אחד ואחד לבדו וכל זאת לא הועיל ביום חרון אף יי כי היתה סיבה מאת יי מן השמים על כל אותו הדור הנבחר לו למנה לקיים מצוותו:
בעת ההיא לקחו בני קהל טריברש ספרי תורות שלהם ושמו אותם בבית חזק וכשהרגישו בהם האויבים הלכו בעוד יום לשם ושברו הגג מלמעלה ולקחו כל המטפחת והכסף שהיה סביב עץ הגולל והשליכו הספרי תורות ארצה וקרעום ורמסום ברגליהם והקהל כבר ברחו אצל ההגמון ולא היה לשם. אז לקחו עמהם משרי ההגמון ועבדיו ומסרו נפשם למות והלכו לשם ומצאו ספרי התורה רמוסים ברגל וקרעו בגדיהם. וצרחו במר נפש ראה יי והביטה את עוניי כי הגדיל אויב. ולקחו את ספרי התורה והקימו אותם מן הארץ ונשקו אותם והבריחום עמם בפלטר. ובימים ההם הרבו צומות ותענית ועשו תשובה וצדקה וצמו ששה שבועות מיום אל יום מפסח עד עצרת ולעת הערב פיזרו מעותיהם לעניים בכל יום והטילו עליהם מס ד' פעמים נתנו מליטר דינר מעות ועדיין לא הספיקו מריבוי השחדים עד שנתנו כל נכסיהם ואפילו מן הטלית שעל כתפם ולבסוף אמרו לתת להגמון כדי להצילם מיד זידי רשעה כל שנמצא בידם ולא הועיל להם מאומה כי יי הסגירם ביד אויביהם וחרה אפו בהם והסתיר פניו מהם ביום פקודתם:
ויהי ביום ראשון של פינקושט והיה גם ביום ההוא השוק תועבת שלהן ויבואו לשם מן הנהר ריינוס לשוק אז ברחו חסידים אנשי קדש אל הפלטר של ההגמון והוא הנקרא פלייש והרוצחנים באים ומשתבחיכם בהריגתם ואבידתם שעשו מאנשי השם הקהילות הקדש וההגמון בא לתועבת טימון ולשמור את היהודים וכשמעו האויבים את דברי ההגמון שהזכיר את היהודים אז נאספו יחד להכות את ההגמון אז ברח ההגמון בתוך ע"ז בחדר אחת ויהי שם שבועה אחר ויבואו כל הגוים אל הפליש שהיו שם בני ברית קדש להלחם ולא יכלו. ויהי כאשר ראו אותם וינע לבבם כנוע עצי היער מפני רוח כשראו שלא יכלו להלחם כי חזק הוא מאוד ורוחב החומה היא ה' אמות הבניין וגבוה מלא עין והלכו משם ויאמרו להרוג ההגמון בתוך ע"ז של טימון וההגמון הפחיד מאד כי היה נכרי בעיר ולא היה לו קרוב ולא מכיר ולא היה בו כח להצילם. אז בא עליהם ההגמון בעצה מה יעשו ושאל להם מה חפציכם לעשות הלא אתם רואים כי בכל צדיכם נהרגו כבר היהודים וברצוני היה וראוי לשמור אמונתי בכם כאשר הבטחתי אתכם עד הזמן שנתתי לכם עד שלא נשארה קהילה בכל מלכות לותיר והנה ראו עתה כי קמו עלי התועים להרגיני ועדיין אני מתיירא מהם והנה ברחתי מהם ט"ו ימים. וענו הקהל ואמרו הלא נתת לנו זמן באמונתך שהיית מחזיק בנו עד שיבא המלך במלכות. ויען ההגמון ויאמר המלך עצמו לא יכול להצילכם מיד המסומנים תשתמדו או תקבלו עליכם דין שמים ויענו לו ויאמרו דע לך אם היה לכל אחד ואחד נפשות עשרה היינו נותנם על יחוד שמו קודם שיטמאו אותנו אז פשטו צוארם ואמרו נתן ראשינו ואל נכפור באלהינו. כשראה ההגמון כך הלך עם שריו ומצא להם מרגוע ד' ימים עד שעבר יום מתן תורה וכך ביקשו ממנו החסידים ועשו אותו חג לאבל כי ידעו ושמעו כי ההגמון וכל פוצה פה יועצים עליהם רעה על לא דבר:
ויהי היום וישלח ההגמון שליח אליהם מה יעשה ומה עיצה יעשה כי כל העולם קמו עליו להורגו. אז חשבו בדעתם שהיה רוצה שיתנו לו שוחד ואמרו לשליח לשחדו בכל ממונם ויען השליח ויאמר באלה אינו רוצה ההגמון אז רפו ידי החסידים. ויהפוך לב ההגמון ושריו עליהם לרעה ויועצו יחדיו שלא להרוג אותם כי אם שנים או שלשה כדי להפיג לב שאיריתם אולי יחזרו לטעותינו וישלח ההגמון אליו ויקרא אל אנשי עירו החשובים ושריו עמו ויעמדו לפני פתח שער הפלטר ובתוך השער היה דלת כפי הכבשן והאויבים עמדו סביבות הפלייש למאות ולאלפים אוחזי חרבות שחוזות ועמדו לבולעם חיים הגוף עם הבשר. אז נכנס שר צבא של הגמון והשרים בפלייש ויאמרו אליהם כה אמר אדונינו ההגמון תשתמדו או צאו חוץ מפלטר שלו כי איני רוצה עוד להחזיק בכם כי פעמים הרבה קמו עליו להורגו עבורכם ואינכם יכולים להינצל ואלהיכם אינו חפץ להציל אתכם עתה כאשר עשה בימים קדמונים ראו ההמון הרב העומדים לפני פתח שער הפלטר. ויהי כי ראו כי גדול הכאב מאד ויבואו החסידים וישבו לארץ וישאו קולם בבכי ויבכו בכי גדולה במר נפש אנשים ונשים וטף ויתוודו על חטאתם. אז הוליכוהו לחוץ את מר אשר ב'ר' יוסף הגבאי להרוג כדי להטיל אימה ופחד על השאירית ויודו לטעותם ויען ויאמר מר אשר מי בכם מכל עם יי יהי אלהיו עמו ויעל ומי הוא הרוצה לקבל פני השכינה והנה עולם מלא כל טוב בשעת קטנה. ויען נער אחד ושמו מאיר ב'ר' שמואל ויאמר המתן לי אני רוצה לבא עמך בעולם שכולו אור ואייחד עמך שם המייוחד הנכבד והנורא בלב שלם ובנפש חפיצה וכשיצאו מפתח הפלייש ויביאו לפניהם התו[עים] שישתחוו לו והטילו זמורה על ה....... והרגו שם את שני החסידים אילו על קידוש השם. והיה שם מר אברהם ב'ר' יום טוב איש אמונים צדיק וישר ואהוב לשמים והיה משכים ומעריב לבית התפלה ונפל על פניו והתוודה על עוונותיו לפני מלך מלכי המלכים ה'ק'ב'ה' וישא קולו ויבך ויאמר אנא יי אלהים למה עזבת את עמך ישראל ללעג ולביזה ולחרפה ולאבדינו בידי העמים הטמאים כחזיר שאוכלים אותנו העם שבחרת בם להיות לך לעם סגולה מכל העמים והגבהת(?) אותם מן הארץ עד לרקיע ועתה השלכת מן השמים ארץ תפארת ישראל והרבית בנו חללים. ויפול החסיד מלא קומתו על פניו ארצה לעיני השמש והגביהו אותו והוליכוהו לחוץ ונהרג שם על קידוש השם. ושם היתה נערה קטנה בת טובים וקידשה גם היא השם בקדושה. ואחרי שנהרגו אילו ראו האויבים את הנשארים בפלייש והיו מחזיקים עדיין בתמימותם כבתחילה ולא רפה ידם ממה שנעשה בראשונים ויאמרו איש אל אחיו כל זאת עושות הנשים שמסיתות את בעליהן להחזיק ידם למרוד בת... ויבואו כל השרים ויחזיקו כל אחד ואחד בידי הנשים בכח גדול הכה ופצוע והוליכו אותן לע"ז כדי לטנפם ואחר כך שלחו ולקחו בן מחיק אמו בכח והוליכו עמם לקיים מה שנ' בָּנֶיךָ ובנותיך נתונים לְעַם אַחֵר (דברים כח, לב) ותשאנה הנשים קולן ויבכו. וג' ימים קודם שהודיעו להם האונס הזה באו השרים שבפלייש וסגרו הבור שהיה שם מים בפלייש כי יראו שלא ישליכו שם את בניהם להמית ולא הניחו אותם לעלות על החומה מפני שלא יפילו עצמם מן החומה וכל הלילה שמרו אותם שלא יהרגו זה את זה עד אור הבקר וכל זאת הערימו כי לא אבו להורגם אבל לתופשם נתעסקו ולאנס אותם. ונערה היתה לפני פתח הפלייש והושיטה צוארה לחוץ ואומרה כל מי שרוצה להתיו את ראשי ביראת צורי יבא ויעשה ולא רצו לנגוע בה הערילים כי היתה יפת תואר ובעלת חן הנערה הזאת אבל הרבה פעמים רצו ליקח אותה ולהוליכו עמם. נתכוונו ולא יכלו כי הפילה עצמה לארץ ועשתה כמו שהית מיתה. וכן נשארה בפלייש. אז באתה אליה דודתה ואומרת אליה רוצה אתה למות עימי ביראת צורינו ענתה ואמרה לה הן. ברצון הלכו ושיחדו את שומר הפתח ויצאו והלכו על הגשר והפילו עצמם במים על יראת מלך עולם וכן עשו שני בחורות מקלוניא ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר כה אמר יי מִבָּשָׁן אָשִׁיב [] (ממצולות) [מִמְּצֻלוֹת] יָם (תהלים סח, כג) ושבח ליי שניתנו לקבורה. ובעל נקמות ינקום בימינו לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך וזכותם וצדקותם יעמוד לנו לזכות ויגן עלינו ביום רעה:
[מעמ' 28 והלאה - טרם הוקלד]
סריקות הספר עריכה
- קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים"
, Quellen zur Geschichte der Juden in Deutschland, עמוד 1. - מעשה הגזרות הישנות, מתוך הספר גזרות אשכנז וצרפת, בעריכת אברהם מאיר הברמן, באתר HebrewBooks
