מעלות המידות/זריזות
המעלה העשרים מעלת הזריזות עריכה
בואו ואלמדכם מעלת הזריזות, דעו בני כי מעלת הזריזות היא מדה חשובה, לפי שמתחילת ברייתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו כענין שנאמר ויהי האדם לנפש חיה, מאי חיה זריזותא ואמרו חז"ל באגדה עשאו עבד מכודן לעצמו, שאם אינו יגע אינו אוכל, ראה מה שכתוב בעניין ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי עבודה ושמירה היה צריך, אלא כדי לזרזו, וכן הוא אומר עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים ישבע ריש, שכל היגע ועמל לעבוד את שדהו הרי הוא משביע את נפשו, ומי שהוא רודף ומרדף אחר הרקים שאינן טורחין ואינן עוסקין במלאכתן הרי הוא מתרושש. וכל מי שהוא בעל מלאכה ונתעסק במלאכתו ונשתכר בה והעשיר וקונה עושר ונכסים אל יניחנה וילך אצא אלא ישתדל להתעסק במלאכתו כל ימי חייו ואל יתבייש, שכך אחז"ל (אדר"נ נ"ב פכ"א) גדולה היא המלאכה שכל מי שהוא עסוק במלאכה אין ידו חסירה פרוטה לעולם, וכל מי שאינו עוסק במלאכה סופו להתחייב בנפשו. כיצד היה בטל ביום א' ביום ב' ביום ג' ואין לו מה יאכל והיו לו מעות של קודש ואכלן הרי זה מתחייב בנפשו, מי גרם לו להתחייב בנפשו על שלא היה עסוק במלאכה. ועוד אמר גדולה היא המלאכה שכל מי שהוא נהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל והפועלים עושים מלאכה במלאכת הקודש ונוטלין שכרן משל הקדש. ועוד אמר גדולה היא המלאכה שכל הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי, ופועל שהיה עושה מלאכה עם בעל הבית אפילו לכותבות אפילו אחת מהן יפה דינר, אוכל ואינו בוש.
בני, בואו וראו כמה משובח מדת הזריזות, שכן ממנין את האדם הזריז במלאכת המלכים, והוא ששלמה משבח ואומר חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו', ואמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מנכון ביומי ניסן וביומי תשרי עסקו במזונייכו כי היכי דלא תיתי לידי זילותא.
ומן הזריזות לשמור אדם ממונו ואינו מפקירו ואינו מוציאו לבטלה אלא בשעת הצורך, ופוקד שדותיו וכרמיו בכל יום לידע מה הם צריכות, שכך אחז"ל מאן דסייר נכסיה משכח איסתרי. ומצינו שאביי היה רגיל לפקוד את כרמיו תמיד פעם אחת פגע באריסו שהיה הולך ומוליך חבילות זמורות ועצים על כתיפו ואמר לו אנה אתה מוליך אילו העצים והשיב האריס אני מוליכם לבית אדוני, ואמר לו כבר קדמוך רבנן שאמר מאן דסייר נכסיה משכח איסתרי שאלמלא שפגעתי בך היית מוליכם לביתך.
גדולה היא מדת הזריזות שאם הרגיל אדם את עצמו במדת הזריזות בימי הנערות, יהיה זריז והולך אפילו בזקנותו כענין שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ולא עוד אלא שאם ראית בנך נוהג במדת הזריזות בין במלאכתו בין בהליכתו בין בכל עניניו, אל תאמר מעתה איני צריך לזרזו, אך תמיד תוסיף לזרזו במלאכתו, שכן מצינו בהקב"ה שאמר לו למשה רבינו וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ואמרו חז"ל אין צו בכל מקום אלא זירוז, שאין מזרזין אלא למזורזין.
ודעו לכם בני, שכל מי שזזריז לעשות מלאכתו, ומתכבד בו, מלאכתו מכבדת אותו, שכך אחז"ל גדולה מלאכה שמכבדת בעליה. הלא תראו בני מה שכתב במדת הזריזות והון אדם יקר חרוץ. כלומר היקר שבהון האדם ומדותיו - החריצות שהוא הזריזות. וכל מי שמשתדל לעשות מלאכתו ועניניו בזריזות בידוע שמתעשר, כענין שנאמר ויד חרוצים תעשיר, ולא עוד אלא שמוצא קורת רוח בעולם ומדשן ביתו מכל טוב, שנאמר ונפש חרוצים תדושן. ולא עוד אלא שידו מושלת בכל, כענין שנאמר יד חרוצים תמשול.