מעדני יום טוב/ברכות/פרק ו

פרק ו

ועוד דריש ליה. כלומר ועוד איכא למדרש כו' והיינו דפליגי תנאי כו':

טעון חילול גרסינן וכן לקמן גרסי' חילול:

דכל המיקל בארץ כדאי' לקמן בפרקין דף ל"ו ותהר"י הקשו בשמו ז"ל מדאמרינן בקדושין הא קי"ל כר' יאשיה לאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואי איתא דכל המיקל כו' מה הוצרך לומר הא קי"ל כרבי יאשיה כו' לימא כל המיקל וכו' ומדלא אהדר ליה שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום אלא היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר ע"כ ומיהת יש לי לדחות זה דודאי דכיון שהאמת הוא דהכי קי"ל כרבי יאשיה למה לו לומר מטעם כל המיקל כו' אלא ניחא למימר דקי"ל כרבי יאשיה בכל מקום ואפילו בא"י:

עכשיו. היינו בזמננו ובמקומנו:

אחר הבצירה גרס ועיין מה שאכתוב בזה בסוף הלכות ערלה כי שם עיקר מקומו:

ה"ג אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי:

מברך בפה"ע. ואע"ג דאשתני למעליותא לא דמי ליין דיין סעיד ומשמת כדאיתא בגמרא:

אניגרון מיא דסילקא. גמ' ופירש"י מים ששלקו בהן תרדין:

לא יערענו בשמן. פירש"י להשהותו וא"ת א"כ לפלוג וליתני בדידה מאי איריא ע"י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו ויש ליישב לא יערענו בשמן להשהותו אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו או בולעו בעיניה בלא שהייה כ"ע התוס' ופי' עוד דלא כרש"י ואין להאריך בכאן מה שנוגע לענין שבת ויתבאר בע"ה בס"פ שמונה שרצים בד"ח:

ובולע. שאע"פ שעושה אותו עכשיו לרפואה כיון שדרך לשתותו ג"כ בלא רפואה מותר ולא גזרינן משום שחיקת סמנים כדאמרינן כל האוכלים אדם אוכל וכל המשקים אדם שותה ואפילו לרפואה דכיון שדרך אכילה ושתיה כך מותר תהר"י:

אבל היכא דאכל ליה ע"י הפת כו'. הוא לשון הרי"ף וכתבו תהר"י דתימה הוא מה צריך בכאן לכתוב זה הלשון וכי איצטריך הכא לאשמועינן שהפת הוא עיקר ופוטרת כל מיני מאכל:

ואי שתי ליה משתא. באפי נפשיה שאינו מערב לשם שום דבר כלל אזוקי מזיק ליה ואינו מברך עליו כלל שאין זו דרך הנאה שכל דבר שמזיק אין מברכין עליו כלל תהר"י בשמו:

דשמואל ור"י. כלומר לא מבעי שמואל אלא אף רבי יוחנן ובגמ' הגירסא איפכא דר"י ושמואל:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הל"ל

וחושש סברתו מעצמו. ואע"פ שרב נחמן לא חש וגם רב יהודה נחלק בדבר. איהו חושש לפי שסברתו שדבר פשוט הוא כו' וכן באמת מוכח נמי בפ"ב דביצה גבי כסא דהרסנא ועוד שם ברפ"ג ונוכל ג"כ לומר דרב נחמן לאו משום דלא חש לה לא קאמר הכי אלא דטפי משני לה ועיין בסמוך:

ולפי זה בקמת של קליות הלכתא כרב יהודה. דכיון דרב אלפס לא פסק לברך שהכל אלא מטעמא שאין דרך לאכלו א"כ בשל קליות דדרך לאכלו מברך בפה"א כרב יהודה דס"ל הכי בקמת שאינו של קליות ואע"פ שעכשיו לא נחלקו בשל קליות נקט רב יהודה משום דאיהו בפה"א קאמר אבל אין נ"ל דרבינו ר"ל שהרי"ף סובר שנחלקו בתרתי כלומר בין בקמח שהוא של קליות ושאינו של קליות ומש"ה דחולק בשל קליות לא קאמר מי דמי התם דרך לאכלו כו' דרצה לדחות דלא דמי לשל קליות מיהו אף בשאינו של קליות נחלקו ואע"ג דרב נחמן לא אמר הסברא ההיא דאין דרך לאכול חש הרי"ף לקמחיה ופסק דמברך שנ"ב לפי שסברתו כו' וניחא השתא דקאמר רבינו. הלכת' כרב יהוד' מכלל דפליגי דאה"נ דפליגי ג"כ בשאינו של קליות זה אין נ"ל שהיאך אפשר לומר שיחלקו בתרתי ויפסוק סתם כר"נ אע"ג דאינו ר"ל בכל מחלוקת אלא בענין אחד בלבד ומה שמפרש טעמא דלא רגילי אינשי לספויי קמחא אינו מספיק שהרי אפשר ג"כ להבינו בכל קמח ואפילו דקליות כמו שצ"ל אם נפרש גם להרי"ף דפליגי בשל קליות וכדפירש רבינו בתחלה גם להרי"ף וגם תהר"י לא פירשו להרי"ף מחלוקת דר"י ור"נ אלא בקמח שאינו של קליות בלבד:

וכיון דפלוגתא הוא. שאפשר שהרי"ף נמי סובר דפליגי בשל קליות וכדכתב רבינו מתחלה ואפ"ה פסק הרי"ף כר"נ ראוי לברך כו':

וגם לא נטעי אינשי אדעתא למיכל קורא. ולא דמיא לצנון שסופו להקשות אם אינו תולש בעתו הוא מתקשה כעץ ומברכינן עליה בפה"א דצנון נטעי ליה אינשי אדעתא דפוגלא לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא. גמרא:

ושקדים דקים כו'. פירש ב"י סימן ר"ד דהיינו בשקדים המתוקים כדלקמן ובטור וקצור העתיקו רכים וכן הל' בתהר"י:

קטנים חייבים. פירש"י שדרכן לאוכלן בקוטנן וז"ל הב"י סימן ר"ב דכשהם קטנים עיקר אכילתן היא הקליפה ואינה מרה וכשהס גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר:

זה וזה לחיוב. מפרש בגמ' הואיל וראוי למתקן ע"י האור:

ה"ג א"ר אילעא הורה ר"ח בצפורי כדברי האומר זה וזה. זה וזה קאי אמרים בין גדולים בין קטנים גדולים מפני שמרים ביותר וקטנים מפני שלא נגמרו ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים מפני שנגמרו קטנים לפי שטובים יותר. תוס':

ודלא כפי' רש"י זה וזה לפטור קטנים מרים כו'. לא צריכא ליה לענין קושיתו על בה"ג דהא לפי פירוש רש"י נמי מרים קטנים פטורים והיאך מברכים עליהם בפה"ע ולמתוקים קטנים נמי לא נ"מ דאף לפי' קמא פטורים דכיון דזה וזה לפטור לא קאי אלא אמרים א"כ במתוקים לא פליג ר"י בר"י וקתני ת"ק קטנים פטורים:

משמע דאיירי בדבר א'. דבמה שזה פוטר זה מחייב והיינו כפי' קמא דפטור וחיוב תרווייהו במרים איירי ובין קטנים ובין גדולים אבל לפירש"י הפוטר מיירי דוקא בקטנים והמחייב מיירי דוקא בגדולים ובפ"ג דעירובין דף כ"ח מפרש רש"י כפירוש קמא:

דר"א אומר. והלכה כמותו מלבד בחו"ל משום דהמיקל כו':

כדאיהא בשמעתין. בברייתא דמייתי לה לעיל על מיני נצפה על העלין כו':

לענין ברכה חשיבי כו'. ותימה דבגמרא אדרב יהודה אמר רב צלף של ערלה כו' ואוכל את הקפריסין דמייתי לה רבינו לקמן בסמוך אמרינן וקפריסין לאו פירא ורמינהו על מיני נצפה כו' ועל הקפריסין אומר בפה"ע והרי יש לחלק ועוד תמיהא לי דהא לקמן בנוסחא מבה"ג כתב בהדיא דמאי דלא הוי פירא לגבי ערלה לגבי ברכה נמי לא הוי פירא וא"כ אין לחלק לבה"ג גם בין מעשר לברכה:

כיון דראוין לאכילה קצת ונהנין מהם. גם זה תימה דכי נמי נהנין מהן מאי הוה דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה הא לא אמרן שלא יברך עליהם כלל אלא שמברך שהכל והרי אינו בלא ברכה:

ומיהו אם מיתק אותם כו' מברך עליהם כו'. כדלקמן דכי נשתנה למעליותא ע"י בישול כו' עיין בסמוך לקמן גבי הומלתא כו' מ"ש שם בס"ד:

וכיון דבא"י פירא הוא כו'. אבל תהר"י כתבו דה"ק ומדגבי ערלה לאו ודאי פירא הוא שבארץ בלבד נוהג מן הספק ובחו"ל אינו נוהג לגבי ברכה נמי לא דיינינן ליה כפרי העץ ולא מברכין עליה בפה"ע כמו אם היה פריודאי אלא בפה"א שבברכה זו יצא מספק שאם הוא פרי האדמה כבר בירך הברכה הראויה לו ואם הוא פרי העץ יצא בברכה זו דהא תנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ע"כ והאריכו גם כן לפרש דלא תימא דהרי"ף פוסק כר"ע אפי' בא"י ע"ש ול"נ דא"נ תאמר דלגבי ערלה ודאי פירא הוא בא"י וכן מסתבר לפרש דהא ב"ה ודאי אילן הוא ס"ל כדאיתא בגמרא אפ"ה שפיר קאמר מדלגבי ערלה לאו פרי הוא והיינו בחו"ל דאע"ג דבא"י הוה פירא אנן מיהת בחו"ל היכי נעביד דאי נברך בפה"ע ולא ננהוג בהו ערלה הוי תרתי דסתרן אהדדי הלכך מברכין בפה"א:

כההיא ברייתא. על מיני נצפה כו':

אלא הביא ענבים ודרכן כלומר שהביאם כשהם דרוכים שעדיין החרצנים והזגים מעורבים עם המשקה היוצא מהם:

שמשקים הבאים מהם כמותם. ובערלה סתמא קתני היוצא מן הענבים שמעת מינה דבכורים נמי אע"ג דקתני ענבים ודרכן לאו למימרא שמביאן כך דרוכים אלא כי נמי דרכן ומשך היין מהן והביאו הוי בכלל הריבוי ועוד דלקמן מסיק דאי לאו אכילה הוי הכל בכלל פרי א"כ כי אתי ריבוי דתביא ומפיק מיעוטא דאכילה תו הדר הוי הכל בכלל פרי וענבים ודרכן לאו דוקא כדפרישית:

אי לא הוה כתיב ביה אכילה כו'. תמיהא לי דכי נמי אכילה כתיבה ביה הא קי"ל בר"פ יוה"כ דשתיה בכלל אכילה ועל המחה את החלב וכו' דבסמוך לא קשיא דההיא לאו שתיה היא דלהוי בכלל אכילה אבל הני משקים דערלה אמאי לא להוי בכלל אכילה ושוב מצאתי בתוס' דהעור והרוטב שכתבו וז"ל הביא ענבים ודרכן כו' אע"ג דשתיה בכלל אכילה כענבים וזיתים לענין הבאת בכורים לא כתיבא אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי ע"כ וקצת י"ל דאכילה דערלה יתירה דתסגי ליה בוערלתם את ערלתו ומשום הכי איכא למימר דקרא שינה בלשון אכילה לעכב דתהוי דוקא אכילה ולא שתיה וראייה זו מצאתי עוד בפרק בהמה המקשה אמתני' דקורעו ומוציא את דמו שכתב הר"ן ואע"ג דחלבו מכל בבהמה תאכלו דמי כיון דמשקה הוא לא שמעינן מיניה ואע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמינן אדם ע"כ ומיהו התם להיתירא והכא לאיסורא כמו ההיא דיומא ורבינו שם בפ' בהמה המקשה כתב טעם אחר באיסור הדם:

ה"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי. והלכך לענין ברכה דלית לן קרא משקה היוצא ממנו פשיטא דהוי פרי ומ"מ צריך להא דיליף פרי כו' דאי לאו הכי אע"ג דלית לן קרא לענין ברכה ה"א דנילף ברכה מערלה ובכורים:

משום דהוי שומר. לא קאי אגרעינין:

אבל גרעינין דלא הוי משום שומר ואפ"ה מחויבים בערלה אלמא משום דפירי נינהו כו' כך נ"ל לפרש וכן מוכח מדברי הטור סי' ר"ב שכתב דהרשב"א כתב שאין לברך עליהן בפה"ע דאדרבא לא חשיבי כפירי לענין ערלה אלא דמרבה להו מאת פריו את הטפל לפריו ע"כ ולכך ק"ל על רבינו שבהלכות ערלה כתב וז"ל והגרעינין גרעין של כל פרי אסורים בערלה דדרשינן את פריו את הטפל לפריו ע"כ לפי דבריו הללו משמע דס"ל דאע"ג דמרבינן ליה מאת ודרשינן הטפל לפריו אפ"ה פרי מקרי דהריבוי אתא לרבות שיהא פרי ומ"מ לשונו שבכאן לא משמע כן ועוד דא"כ מאי אריא גרעינין אפילו קליפים נמי לברך עלייהו בפה"ע כיון דגרעינים מאת אתרבו כמו קליפין ומברכין עלייהו בפה"ע א"כ ה"נ קליפין ולא כתב רבינו שמברכים בפה"ע אלא על הגרעינין ש"מ דלא ס"ל דגרעינין מאת אתרבו אלא סברא בעלמא הוא דחשיבי פרי וכדמשמע לשונו אבל גרעינין כו' וכדפרישית:

אין קוצצין את האילנות בשביעית. פירש"י דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד וא"ת בלי שביעית נמי תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה וי"ל דלא טעין קבא דלא שייך ביה בל תשחית כדאיתא פרק לא יחפור א"נ איירי דמעולה בדמים לעשות ממנה קורות דאז. לא שייך ביה לא תשחית ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. תוספות:

כמו קפריסין דאמרינן לעיל. לבה"ג ואע"ג דרבינו סתר דבריו לעיל לענין קפריסין מ"מ מיניה נשמע לדברים אחרים דלכ"ע לא חשיבי פרי שמברכין עליהן בפה"א ולא הביא לראיה שסובר שהדין שם הוא כן כמו שחשב בעל שלטי הגבורים ומשום כך הקשה על רבינו שדבריו סותרים זה את זה והניחם בצ"ע ולא היא כדפרישית:

ושאר האילנות חוץ מחרוב וזית דהא כב"ה קי"ל ונוסחא משובשת נזדמנה לו לב"י בקצור הפסקים:

וזנגבילא יבשתא דבגמרא אמר רבא נמי כם זנגבילא ביומא דכיפורא פטור וא"ל רבנן למרימר והאמר רבא האי הומלתא פירש"י ליטוארי"ו בלע"ז דאתיא מבי הנדואה פירש"י כושיים שריא ומברכין עליה בפה"א ל"ק הא ברטיבתא הא ביבשתא ועיין בד"ח:

גרופל"י ונגלי"ן. ענין אחד וצ"ל נגלין וגם אינו מלשון רבינו אלא הג"ה ופי' על גרופלי הוא:

ועל אגוז שקורין מושקא"ט כו'. שגם נוהגים לאכול אותו ביובש. תוספות:

קביל"א צנמון. גם אלו ענין אחד הם וצנמון הג"ה ופי' הוא לקנילא ואינו מלשון רבינו:

בפה"א. גרס וכ"כ ב"י סי' ר"ב וכן הוא בתוספות וכתבו מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ואלא מיהת בלשון התוספות כתוב עץ קנמון שקורין קניל"א וכן לועזין קנמון צימרינ"ד בל"א והיה נראה בעיני לומר דקנה וקנמון הכל חדא אלא שבכתוב בפ' כי תשא בשמן המשתה כתוב קנמון בשם וגם קנה בשם הרי דתרתי נינהו ובפטום הקטורת פ"ק דכריתות דף ו' לא חשוב אלא קנמון לבד וט"ס במקצת פירש"י שם בחומש שכתוב קנה וקנמון וקטורת לחוד ושמן המשחה לחוד אחר כתבי זה ראיתי בספר שלטי הגבורים להחכם רופא מומחה ר' אברהם ממאנטוב"ה שכתב בפרק פ"ה שהקלופה הוא הקנה שקורין קניל"א והיא קליפה שניה מעץ גדל בארץ הקינה ואחר שיסירו קליפת העץ החיצונה הם מנקים היטב הפנימית ואח"כ חותכין אותה בחתיכות מרובעות דקות וארוכות ומשליכין אותן בארץ ועוזבין אותם שם על גבי קרקע והקליפות האלה מעצמן מבלי סיוע ידי אדם מצירין עצמן ומתהפכין מתוכן ומקבצין בעגול כמו שיהיו קנה אחד שלם מענף אחד גס כאצבע של אדם עם כי שהענף אשר לוקחה משם לפעמים הוא יותר גס מירך האדם הבינוני וכו' וכתב להלן בפ' פ"ח שהוא הקנה בשם שבשמן המשחה עוד כתב בשני אלו הפרקים שהיונים הקדמוני' היו קוראים קנמון וקנילא לב' מינים נפרדים ואינו אלא מין אחד מתחלף כפי האקלימים או כפי חדושו או ישנותו עוד מפרש שהקנמון הוא כדעתו של הרמב"ן עשב או נטיעה והוא כמו תבלין או קש ודחה לכל האומרים פירוש אחר ודברים נכונים דיבר בטעמם ונימוקם ומעתה אוכל להגיה בפירש"י דחומש שצ"ל הקלופה הוא הקנה:

שידוע שהוא פרי. ל' הטור שיודע שהם עיקר הפרי וכו' ושאינו עיקר הפרי כו' ושאינו יודע מה הוא כו':

ועל הסוקר כו'. עיין בד"ח:

אשר נתן. עיין מה שאכתוב בזה בד"ח סעיף קט"ז:

בפרי האדמה. והטור סימן רט"ז העתיק בפירות:

ולא מברך בורא עצי בשמים גרס ואתא לאפוקי מדברי הר"מ מרוטונבורג שסובר דמברך עצי בשמים כמ"ש הטור בשמו:

ולא נהירא מדפריך מערלה וכו'. ובב"י סימן ר"ב כתב בשם הרשב"א שנשאל למה מברכין על פלפלי בפה"א והלא גדלים באילן והשיב דכיון שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתיבשו ויאכלו רובן שחוקים כתבלין ואינן נאכלים בפני עצמם אלא מיעוטן לפעמים אין מברכין עליהם בפה"ע אלא בפה"א וקרוב היה שלא יברכו עליהם אלא שהכל כקורא אלא לפי שנאכלים המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת מברכין עליהם בפה"א מיהא:

אבל בזנגבילא רטיבא בפה"א. שהיא ראויה לאכילה ומ"מ כיון שאינה עיקר הפרי מברכין עליה בפה"א. טור:

רב יהודה אמר שהכל. סבר דובשא עיקר רב כהנא אמר במ"מ סבר סמידא עיקר. גמרא:

אפי' רובו ממין אחר. הכי מוכח בהדיא מריהטא דלקמן וכ"נ מדברי הב"י סי' ר"ח דמהתם משמע ליה וגם לשון שיש בו הכי משמע דכל שיש בו ואפילו אינו הרוב ואם אינו עיקר גם כן לית סברא שיברך עליו אלא ודאי דמ"מ עיקר הוא ועוד דהא פלוגתייהו דרב יהודה ורב כהנא בהי מינייהו עיקר פליגי ועיין עוד בס"ס דלקמן וכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ברכות דטעם הדבר מפני שכל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה:

לדבוקי בעלמא. לא קאי התם אתבשילא דסילקא דההוא פשיטא דאין הקמח עיקר דלא מפשו ביה קמחא אלא קאי אתבשילא דלפתא אלא דלא הוצרך לדקדק בכאן בכך ונ"ל שהמגיה קמחא כו' לדבוקי שלא הפסיד:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אורז

שהפרוסות קיימות. י"מ דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כל כך שאם יקח הפרוסה שלא ישבר. תוספות. ובסימן י' כתב רבינו דירושלמי מפרש בכזית כו':

מברך בתחלה המוציא. ובפרק כל שעה ס"ס ט"ז כתב רבינו דר"מ היא דסבר דלא אתי בישול ומבטל לאפייה ור' יוסי פליג עליה והלכה כמותו וכ"כ עוד בהל' חלה וע"ש ולקמן סי' י':

דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ"ר. וטעמא דקראו לברכת בנ"ר ולא כלום מצאתי בתשובת הרשב"א סימן תתכ"ג וז"ל אומר אני מפני שאינו מברך על הדבר שנהנה ממנו (כי שאר הברכות מברך על הדבר שנהנה ממנו) כגון לשמור חקיו וכן על כסוי וכן על כל המצות ועל כל הפירות על המצות ועל הפירות מברך ואפי' ברכת שהכל שאינו מזכיר אותם אלא דרך כלל מ"מ הרי הוא כולל מה שנהנה ממנו בכלל הדברים שנתהוו במאמרו ליהנות מהם אבל ברכת בנ"ר אינו כן שאינו מזכיר בברכה הדבר שנהנה ממנו בכלל הדברים לא בפירוש ולא בכלל שאינו אומר בורא מינין הרבה למלאות חסרון הדברים שברא אלא אדרבה הוא מברך על שברא נפשות שחסירות וצריכות למה שברא על כן קראוהו ולא כלום עכ"ל:

או שבשלו כו'. לעיל גבי חטה אין לפרש כן דכשאין אפויה אפי' בתחלה ליכא מאן דס"ל שמברך המוציא אבל באורז הא חזינן דמותבינן מינה לרב ושמואל דלא מיירי בפת וכתב ב"י משום דמשמע ליה לש"ס כל שאינו מה' המינין ברכת התבשיל שוה לברכת הפת וכן נראה מדקתני בברייתא אע"פ שהפרוסות קיימות מברך במ"מ דמשמע בין פרוסות קיימות בין אינן קיימות מברך במ"מ וכשאין הפרוסות קיימות ודאי לא עדיף מתבשיל העשוי מאורז עצמו ע"כ:

ועשאו כעין דייסא. עיין בסי' ט' ובלחם חמודות אדהכא:

אברכה ראשונה כו'. דמאי דדחינן לה בגמ' ומפרשינן בתחלה מברך עליו שהכל דיחויא דאליבא דרב ושמואל הוא והא אתותבו:

דלא קי"ל כריב"נ. דאמר אורז מין דגן הוא:

אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטנית כו' ומברך עליו שהכל. כתב ב"י סי' ר"ח וז"ל תמיהני אמאי לא יברך בפה"א ואפשר דבנתבשלו הקטנית עד שנתמעכו מיירי דכיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בפה"א עכ"ל ול"נ דמיירי רבינו בפת או תבשיל שנעשה מקמח של מיני קטניות וכ"כ תהר"י דפת של מיני קטניות או בקמח שלהם שמבשלין אותו ועושין ממנו מאכל מברך תחלה שהכל ולבסוף בנ"ר ומסתמא בהכי נמי מיירי רבינו שכן אתה מוצא שדברי רבינו ודברי תהר"י על הרוב שוים הם בחידושי הדינים שמה שכתוב בזה כתוב בזה ותהר"י נתנו שני טעמים בדבר בשם רבם הר"י ז"ל חדא דמפני שנשתנה מפרי ואין אנו יכולים ג"כ לברך עליו ברכת הפת כיון שאינו מה' המינים הלכך מברכים עליו שהכל דתנן ועל כולם שאמר שהכל יצא טעם שני שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהוא פרי ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מהברכה שלו ע"כ:

על כל מה שברא כו' כלומר על כל כו'. וכ"כ התוס' והעתיקו ועל כל כו' וכן נראה וכן הוא בטור סי' ר"ז וגם תהר"י העתיקו ועל כל כו' אלא שפירשו שהוא דבוק עם סוף הברכה והיינו שהם כתבו ע"פ מה שמסיימים ברוך חי העולמים:

דבכה"ג בה' המינים כו'. כמ"ש בסימן דלעיל ע"ש:

ה"ג ועל פירות העץ על העץ ועל פרי העץ ולא מצינו:

אע"ג דחטה כתיב בקרא. פי' באותו מקרא דכתיבי הני דמברכין עלייהו מעין ג':

ובמחזור דר"ת כו'. שכך היה דרכם לכתוב הדינים הנהוגים מעניני איסור והיתר וברכות במחזורים שהאדם משתמש בכל יום:

יכול לברך שהנ"ב כו'. ואפי' לכתחלה ואע"ג דאם בירך דיעבד משמע כיון שמסופק כדיעבד דמי ב"י ס"ס ר"ד בשם הג"מ שכתבו כן בשם התוס':

אבל ברכה אחרונה. דלא תנן בה דאם בירך בנ"ר דיצא:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גרסי'

ה"ג אי אית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא לתם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו:

דאיירי בה' מינין. כמו שהוכיחו התוס' מדקתני אם חמץ הוא ובמנחות ליכא חמץ כדתנן כל המנחות באות מצה אלא אה' מינין קאי וה"ק ליקט מכל מיני לחמים כזית כו' ע"כ וא"ת לחמי תודה שיש בהם חמץ י"ל דלישנא דמכולן לא דייקא כלל ושוב ראיתי בספר המאור שכתב וז"ל ה"ק בשל חולין כה"ג אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא יוצא בה י"ח בפסח דאלת"ה חמץ בשירי מנחות לאחר פתיתה היכי משכחת לה הלא לחמי תודה אין להם פתיתה אלא על כרחך כה"ג בחולין קאמר עכ"ל ובזה מתיישב קושית רבינו ג"כ:

דלרב ששת תקשי ליה כו'. ומפרש בירושלמי כו' והתוספות תירצו דהא דמפרש בירושלמי בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפי' בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא ע"כ ותהר"י הקשו בשמו על פירש"י דאי במבושל אם כן הא דקתני בברייתא בזמן שאין הפרוסות קיימות בתחלה מברך במ"מ נצטרך לומר דמיירי כשאין בהן כזית ושאין בהם תואר לחם דאי כשיש בהן תואר לחם האמר רב ששת שאע"פ שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא וא"כ לדעת רב ששת מה חידש לנו רבא בכאן שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא שהרי כבר נאמר בברייתא ולמה הוצרך רבא לחזור הדבר ללא צורך שאין דרך האמוראים כו' ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דהרי אפשר לומר דרבא עצמו דקאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על רב ששת מהברייתא דהא בברייתא לאו בהדיא קתני דלית ביה תוריתא דנהמא:

הם פרורי לחם שנדבקו יחד כו'. והשתא מייתי שפיר מליקט מכולם שכמו שזה בלא בישול ואנו מברכין עליו הה"נ בחביצה כיון שאין שם בישול אלא חיבור בעלמא. תהר"י ועי' לקמן:

חלב ודבש. או או קאמר:

היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא. והיינו ברייתא אם הפרוסות קיימות כו' דבסי' ז' ושם כתבתי דבפ' כל שעה סי' י"ז ובהלכות חלה כתב דההיא ר"מ היא דקסבר דלא אתי בשול ומבטל ליה אבל ר' יוסי פליג והלכה כמותו כ"כ שם בשם הר"ש והרמב"ן ונ"ל דאיכא למדחי דעד כאן ל"פ ר"מ ור"י אלא לענין מה דבעינן טעם מצה וס"ל לר' יוסי דהוי כמצה עשירה כיון שנתבשלה ולא הוה טעם לחם עוני וכי הא קאמר בגמרא דהכא בדף דלקמן דר"י מודה בשלקות משום דשאני רקיק דבעינן טעם מצה ופי' תהר"י בשם רבני צרפת דהוה כמצה עשירה כו' כמ"ש בשמם בסי' ט"ו והשתא כי היכי דלענין שלקות דירקות מודה ר"י דמברך בפה"א ואין השליקה מבטלן מברכתן כן בלחם נמי מודה לענין ברכה:

ואם אינו מבושל כו'. מכאן ואילך חילוק השני והיינו חביצה וכרב ששת כפי' ר"ת והערוך ולא בעי רבא תוריתא דנהמא אלא באין בהן כזית:

והיכא שאינו לא מבושל. זהו החילוק הג' ומכח סברא בעלמא והכי מייתי לקמן סי' י"ו בהדיא מהירושלמי:

אינו יוצא לעולם מתורת פת. וקשה דא"כ מאי מקשה מליקט מכולם וי"ל דאנן הא פסקינן כרב ששת ואליביה הוא דאמרן להני ג' חילוקים:

ה"ג תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון וכן הוא בתהר"י:

חייבין בחלה כצ"ל ונ"ל דגרס ה"ג בגמ' וכן כי אתא רבין:

מירתח גביל. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא גרס גביל מרתח:

כעבין. פירש"י ערוכות ומקוטפות כגלוסקאות נאות ונ"ל שר"ל לאפוקי כלמודים דבגמ' שפירש כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ותהיה הגירסא כמו שהיא לפנינו כעבין בבי"ת וכן הוא בהלכות חלה גם שם בשם הירושלמי אבל בפ' אלו עוברין דף מ"ח איתא כעכין בכ"ף ושם פרש"י קוילו"ש בלע"ז ארוכים וקצרים ואין נושכים זה מזה ור"ל לאפוקי מה שפירש שם על ככרות של בבל שנושכות זו מזו ולפי זה נראה לי דנקראים עכין מלשון עכנא שהוא תרגום נחש שהיא ארוכה וקצרה:

אמר מר בר רב אשי. ואדם גרסינן וכך העתיק רבינו בפרק כל שעה ומסיק ב"י סי' קס"ח שאינו חולק בענין המוציא דבהא ס"ל דדווקא בקבע ולא קאתי אלא לאשמעינן דאדם יוצא כו' ולא תימא כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג מצה עשירה הוי ולא נפיק בה קמ"ל דשפיר מקרי לחם עוני א"נ דל"ת כיון דאין צורת פת עליה לא יצא בה י"ח בפסח קמ"ל דשפיר יצא י"ח דלחם עוני הכי הוי שאין לעני תנור ואופהו בקרקע ע"כ:

לחם עוני קרינא ביה גרס וכך העתיק רבינו בפ' כל שעה:

דחשבינן ליה זיעה בעלמא. והתם כתבו התוס' דתימה הוא אמאי אמרי' דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ע"כ ואולי שזהו טעם הגאון דאע"ג דלענין ערלה אמרינן התם דזיעה בעלמא הוא היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר:

ולא עדיף מיין תפוחים דקתני גבי דבש תמרים בתרומה כדמייתי לה בגמ' וכי היכי דהתם ודאי א"צ שיתן לתוכו מים ה"נ בדבש תמרים:

וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו כו'. ולא דמי לחטה דאין אכילתה חשובה כדלעיל סי' ט' אבל דבש אכילה חשובה היא:

ולא דמי כו'. כלומר דלא מצית אמרת דדילמא דבש דקרא לא הוי הזב אלא התמרה גופה דבש קרי לה אבל הזב מהתמרה הרי הוא כמו הזב מתאנים ורמונים מש"ה כתב דהא לא דמי להו ומש"ה ודאי דדבש דבקרא היינו הזב מהתמרה:

כדאמרי' לעיל. גבי קמחא דחיטי בסי' ב':

דאמרי' לקמן. בסימן הסמוך ולפי' פי' הר"ר יונה שאכתוב שם בס"ד:

ורכה דלרפואה עבידא לא קאמר מפני שאינו אוכל אותה להנאה אלא לרפואה שיברך שהכל דודאי מפני שאוכל הדבר לרפואה אינו גורע ברכתו דהא אמרי' כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקים הוא שותה אלא ה"ק אם היא רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה אע"פ ששותה אותה להנאה אינו מברך אלא שהכל תהר"י ועיין בד"ח סעיף נ"ב:

ת"ר על הפת הוא אומר המוציא וכו'. אמר רבא במוציא כ"ע ל"פ דאפיק משמע פירש"י שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו דכתיב אל מוציאם ממצרים פירש"י וכשנאמר פרשת בלעם כבר יצאו כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ופירש"י וכבר הוציא ור"נ סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים פירש"י וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר ורבנן ההוא ה"ק להו הקב"ה לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא:

מאי כרבנן. כלומר מאי האי דקלסי' משום דעביד כרבנן הא במוציא אף רבנן מודו וא"כ ה"ל לברך מוציא ככ"ע:

התם א"א לתקן כו'. כ"כ התוס' אבל בירושלמי קאי בקושיא:

וסמכינן אהא דירושלמי כו'. אבל בפ"ק דפסחים סי' י' כתב דלכך נהגו לברך על ביעור חמץ לאשמעינן דגם זה להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא ע"כ וא"כ לפי זה ג"כ היה לנו לברך הבורא פ"ה ונ"ל לתרץ דודאי שכיון שמברכין המוציא ידעינן שכן אם מברך הבורא פ"ה שהיה יוצא דהרי מברכין המוציא וכן נמי אם היו מברכין הבפ"ה ולא המוציא אלא מוציא נמי הוה ידעינן שאם בירך המוציא שא"צ לחזור ומש"ה סגי לן כשמברך בחדא מינייהו ולפי שאנו מברכין כך במוציא ולא בפ"ה ולא עבדינן איפכא מש"ה הוצרך לומר הכא דסמכינן על הירושלמי כו' כלומר כיון שע"פ הירושלמי הוי הטעם משום עירוב אותיות מש"ה עבדינן הכא בהמוציא כדי לתקן זה:

ורבי יוחנן כולהו כו'. דהכי מסקינן בגמ':

משום דבעינן טעם מצה וליכא. ותימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה אלא לחם עוני ומפרשים רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה עניה וליכא דזו כיון שהיא מבושלת הויא לה מצה עשירה. תלמידי הר"י:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דאישתנו

וכרתי. פי' הערוך פור"י בלע"ז ושמעתי שהם כמין בצל בתמונת חצי עגולה:

דאישתנו לגריעותא כו'. ולא כן בבצלים כמ"ש רבינו בפ' במה טומנין ס"ס ב':

כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנו לגריעותא. דמיירי באגוז גמור דאי באגוז רך מאי שינוי לגריעותא שייך ביה הרי אי אפשר להיות יותר גרוע ממה שהוא קודם בישול שהוא מר ב"י סי' ר"ב וכתב עוד דלא הוי בכלל פירות שטובים יותר מבושלים מחיים שמברך בורא פרי העץ כשהם מבושלים משום דלא נטעי אינשי לאגוזים אדעתא למיכלינהו כשהם רכים ואפי' היו יכולים לאכלם חיין לא היה מברך אלא שהכל כדין שקדים הרכים לעיל סימן ג':

מ"מ האגוז עיקר. משא"כ בתומי וכרתי כששומן הבשר ממתיק אותו אפ"ה אזלינן בתר גריעותא דידיה שע"י בישול בלא בשר דהתם אדרבה הבשר עיקר ועל הבשר ג"כ אינו מברך אלא שהכל:

ורב נחמן כו'. כלומר אפי' לרב נחמן כו' דבשיטתו אמרי' דלא מתוקמא מילתיה דעולא כו' וגרסי' ושבשתא הוא א"נ גרס ורב נחמן דאוקי כו':

הרי פחות מכזית. כר"מ דהלכתא כוותיה בפ' דלקמן סי' כ"ד:

וכגון מעשה קדרה. עי' סי' ז' וכובא דארעא סי' י"א ופת הבאה בכיסנין סי' ל' ופת אורז ופת דוחן בסי' ח':

דלעיל בריש פירקין בגמ' דבעינן למילף מז' המינים:

שכן נהנה כבר. כדאיתא לעיל בגמ' דפ' מי שמתו דף כ"א ואע"ג דהתם לא נקט בלישניה שכן נהנה כבר אלא שכן נהנה סתם מ"מ התם פירושא דמלתא הכי הוי דאדבעי למייתי בק"ו שיברך על התורה לאחריה הואיל ומברך לפניה מדבמזון שאין מברך לפניו ואפ"ה מברך לאחריו אדהכי פריך מה למזון שכן נהנה והיינו שכן נהנה כבר דאין לפרש שיש בו צד הנאה לא הוי פירכא דהרי מברך לפניה בתורה אע"פ שאין בה צד הנאה אלא פריך שכן כבר נהנה:

תדע. דלאו ק"ו גמור הוא אפי' בלא הך פירכא דאי אמרת דהוה ק"ו גמור א"כ הוה דאורייתא ותדע דלאו דאורייתא היא ובתוס' פרק הישן ליתא לתיבת תדע:

בפ' היה קורא (דף ט"ז). ע"ש סי' י"ד גירסא אחרת:

ה"ג הוי זית שלם. וכן הלשון בתוס' דפ' הישן וכתבו עוד שם וזית דירוש' קטן מזית בינוני היה:

שלא יאכל פחות מכשיעור. אפי' בדבר שהוא ברי' תוס' דפ' הישן:

דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וקאי אף אתאנים ורמונים הנכתבים במקרא ועי' בל"ח ולא הו"ל להב"י סי' נ"ט לכתוב דמשמע מכאן דס"ל דהוי דאורייתא שהרי לקמן בסמוך כתב כן בהדיא:

למר בכדי אכילה כו'. פלוגתא דר"מ ור"י בפ' דלקמן סי' כ"ד:

ומתוך דברי ר"י כו'. דמה שכתב בסמוך הן הן דברי ר"י בעל התוס':

בשביל חסרון השיעור לא הוה שייך ברכה אחרת אלא אין מברכין כלל וא"כ הסברא ג"כ שאף בנ"ר אין מברכין על פחות משיעור דאלת"ה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וסברת ר"י שנסתפק בבנ"ר הוא לפי שסברתו שעל מה שיש בו ברכה מה"ת שאם אכל בפחות משיעורו שמברך עליו בנ"ר אבל אי לא הוה סברתו כך גם הוא לא היה מסתפק כך נ"ל אלא שאין נראה כן מדברי הטור בסי' ר"י מדלא כתב דרבינו אביו ז"ל ס"ל דאין להסתפק בבנ"ר אלא בעי שיעורא:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גרסי'

דלא מפשי ביה קמחא בפה"א. דלא עביד אלא לדבוקי וכדמסיק דאפי' דלפתא דמפשי כו'. ועיין לעיל סימן ז':

ומיא דשבתא. ומסקינן בגמ' דנמי למתוקי טעמא עביד:

כמו שמברך על הירקות עצמן. פי' לפי מה שהן הירקות שהן מפרי האדמה אבל לא שמברך על מיא דידהו כדרך שמברך על עצמן כשאינן מבושלין שהרי יש מהן שהן טובים מבושלים יותר מחיים וכשהן חיים מברך עליהם שהכל ושיבתא מינייהו הוא כמ"ש הטור סי' ר"ד בשם הראב"ד דשיבתא שאנו קורין אניד ובלשון ערבי שבת ברכתו שהכל דלטעמא עבידא ולא לאכילה ע"כ:

לפי שמשקה אין לו טעם הפרי. כמו שיש למרק טעם הפרי טור סי' ר"ה וגם לא דמי לשכר שעורים כמ"ש רבינו לעיל סי' י"ב:

לד"ה. דלקמן סי' כ"א:

ה"ג עד לאחר הברכה. ולא נהירא לי משום דחשיב וכן העתיק בעל שלטי הגבורים:

ונפלה מידו. ותימה הוא למה לא הזכיר בכאן והוא לא אתי לידיה כמו שהזכיר בפוגלא לקמיה דודאי אם מצא אותו א"צ לחזור ולברך פעם אחרת ונראה שטעות סופר הוא כ"כ תהר"י ולפי מה שאכתוב בדברי חמודות לשון הב"י לא קשיא ולא כלום:

לבין אמת המים שמברך. אע"פ שכששותה כבר הלכו להם אותם המים שבירך עליהם:

פוגלא. צנון:

היינו טעמא שלא יבצע כו'. מדקא יליף ממילתיה דר"ח שאם נפל חתיכת צנון צריך לחזור ולברך פעם אחרת. תהר"י:

ודעתו לאכלם. פי' לאכול מהן ואותו נטל בידו אבל אין לפרש שרוצה לאכול כולם דמאי שנא מאמת המים וכן כשהוא מברך על כל הפת ול' הטור סי' ר"ו ודעתו לאכלו:

ופליגא אדר' חייא כו'. פירשו רבינו בסוף סימן דלעיל:

וכ"ש לגבי ר' יוחנן. דהלכה כמותו לגבי רב. תוס':

ואפי' היא קטנה יותר. מן הפרוסה כלומר מן הפתיתה ולא דק והמגיה כך לא הפסיד:

כמו אחד שלא יטול פרוסה. לא ידענא היכא איתא להא:

משום דכל הקודם כו'. כדלקמן:

מברך על הפתיתין אם ירצה. כ"כ התוס' בשם ר"ת ודלא כפירש"י שצריך לברך דא"כ רב הונא ור' יוחנן פליגי בסברות הפוכות:

כיון דשניהם מחטים מברך על השלימה. וכ"כ התוס' ומביאין ראיה מן הירושלמי והיא התוספתא שכתב רבינו בסמוך וקצת קשה דיש לדחות דהא לא קתני אלא פרוסה והיא קטנה מן השלימה ומנלן דפתיתה שהיא גדולה מהשלימה שלא יברך עליה ומיהו כיון דבפתיתים קי"ל כר' יוחנן לא קשיא ולא מידי:

ה"ג אלא שזו כו'. וזו אינה משבעת המינין אע"ג דתנן בכלאים ובמנחות דכוסמים מין חטים מ"מ בקרא לא כתיב בהדיא:

מדקאמר פרוסה. ולא קאמר פתיתה:

על שני הלחמים קאי. כדכתיב הוא הלחם וכתיב ולחם לבב אנוש יסעד:

ובהלכות דרב אלפס כתוב שתיהם. וא"כ ודאי לא קאי אלא אלחמים וכדכתיב שמנה לחמו והרבה דברים משמשים בלשון זכר ובלשון נקבה וכמו שפירש רש"י בפי' החומש בפרשת וישלח:

והאי דקאמר ששמת שלום כו'. אע"ג דהשתא יוצא ידי שניהם דאמר רב נחמן אלחמים קאי וא"כ מאי שלום דבין התלמידים דקאמר אלא משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי וא"ת ומאי דוחקיה דרבינו דמפרש ידי שניהם על הלחמים ולא מפרש נמי דקאי אתנאי דמוקי לה אליבייהו ל"ק דמשום דבהלכות הרי"ף כתוב בהדיא שתיהם מש"ה מפרש נמי לישנא דשניהם בכה"ג וניחא ליה טפי משום דאמרן ד"ה מברך על הפרוסה כו':

משמע שבוצע גם מן הפרוסה כו'. אע"ג דרש"י נשמר מזה שכתב לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה מ"מ הכי משמע טפי:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הא

טול ברוך. לשון רש"י טול מפרוסת הברכה כו' והרי"ף והרמב"ם גרסי טול כרוך בכ"ף וכן העתיק רבינו בפרק כיסוי הדם סימן ו' ויש לפרש על שם שאין רגילין לאכול פת בלא לפת או מלח שעמו כדלקמן לכך נקרא בשם כריכה שכורכים דבר אחר עם הפת:

דאמר רב הונא אמר רב אסור לאדם שיטעום כו'. וקשה דא"כ רב אמאי קאמר דגביל לתורי צריך לברך דמשמע דרב הוא דקאמר הכי וי"ל דאפילו הכי דאסור לאדם כו' מ"מ ס"ל דלא הוי ממילי דסעודה ממש כמו הבא מלח הבא לפתן לא ס"ל נמי דהוה ממילי דסעודה ממש וברי"ף גרסינן הכא אמר רב יהודה אמר שמואל:

וכן השוחט בהמות כו'. עיין בפ' כיסוי הדם סימן ו':

מלשון כי בשש משה. וכן כ' תהר"י ובאמת שהוא מן התימה על רש"י שלא כתב לזה הפסוק:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גרסינן

ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ואפי' לכתחלה כמ"ש רבינו לעיל ס"ס ט':

ועל החומץ. פי' ב"י סי' ר"ד בשם שבולי לקט שכתב בשם ספר התרומה שכל שבני אדם נמנעים מלשתותו להיין מחמת חמצותו קרוי חומץ ואין מברכין עליו בפה"ג אע"ג דלענין מגע נכרי מחמירין:

ועל הנובלות. מסקינן בגמרא בשולי כומרי פירש"י כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם כמרא חום כמו מכמר בשרא:

ובגמרא דלעיל ריש העמוד:

במזוג קצת. מדנפשיה כתב קצת:

וחומץ עיקר. דאי המרק עיקר מברך עליו כפי מה שממנו נעשה המרק כדלעיל סי' י"ח:

ונראה דהלכה כר"י כו'. וכ"כ התוס' ועמ"ש בספר תוי"ט:

וקי"ל כר"י לגבי רב הונא. כדלעיל סי' כ"א:

הלכה כר"מ. ואין להשיב בכאן כמו שהשיב רבינו בפרק מי שמתו סימן ב' שאם גמרא דידן היה סובר כן שהוא פוסק כך דהכא י"ל שסמך דלא פסקינן הלכה כר"ה תלמידו של רב לגבי ר' יוחנן וכן כדמסיק וגם לכאורה כו':

רב האי פסק הלכה כר"י. עיין ירושלמי שכתב רבינו לקמן בר"פ הרואה ומ"ש שם בס"ד:

ולעיל גבי בנימין רעיא כו'. דכי היכי דפריך עליה מרב ה"ל לפרוך מר' יוחנן דהא גדול ממנו היה:

מדקאמר אביי מסתבר כוותיה. ומ"מ כיון דלא אמר בהדיא הלכה כרב אלמא לא פסיקא ליה מלתא וניהדר לכללין רב ור"י הלכה כר"י. ב"י סי' רי"ד:

וגם ר' יוחנן צריך להגיה כו'. היינו כגירסת רבינו אבל התוס' כתבו דלר' יוחנן ל"ק מתני' דאטו כל כי רוכלא ליתני וליזיל ע"כ ולכן הח"ש שהגיה בגמ' כמ"ש רבינו אינו מוכרח שהרי להתוס' ל"ג לה:

ה' אחד זה מלכות. שאין לך מלכות גדולה מזו כיון שהוא אחדות גמור וכן כשאומר שאין כמוהו הוא מלכות:

וכיון דאית בה האל הגדול כו' וי"א לפי שאמר אלהי אברהם כו'. ולפי זה גם ברכה דמעין ז' מעיקרא ל"ק וכן הוא בתוס' לתירוץ דאלהי אברהם חשוב כמו מלכות וא"כ הה"נ לתירוץ שכתב רבינו דהאל הגדול חשוב כמו מלכות וכ' ב"י דברכת אלהי נשמה לדעת האומרים שאינה סמוכה לברכת אשר יצר ואין בה מלכות נראה דכיון שמזכיר בה שהקב"ה בורא הנשמות ונפחם בגופות ואח"כ נוטלם מהם ואח"כ מחזירם להם אין לך הזכרת מלכות גדולה מזו והרוקח כתב בסי' שס"ג וז"ל בכל הברכות שהם הודאות להקב"ה יש בהם הזכרת השם ומלכות אבל בתפלת י"ח שאינה הודאה על שום הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם ולעולם יסדיר אדם שבתו של הקב"ה ואת"כ יתפלל הלכך לא תיקנו בה מלכות:

שהקרים גרס. ופי' רש"י בוטי"ר בלע"ז וכתב הטור סי' ר"ד דדוקא כשריחיה חמרא וטעמיה חלא אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא דהא אפליגו ביה אביי ורבא בפ"ב דמס' ע"ז והלכה כרבא דאמר הכי וכך ס"ל לר' יוחנן בפ' המוכר פירות. ב"י:

ועל הזמית. פירוש מי מלח כ"כ הטור סי' ר"ד והב"י כתב בשם הערוך שהוא מרק שכן בלשון יון קורין למרק זומי ע"כ ונ"ל שהטור לא רצה לפרש כהערוך מהא דבסי' י"ח ועיין מה שכתבתי בדברי חמודות סעיף נ"ב וכתב עוד הטור דרבינו האי פירש זומית הוא הקצף העולה על רתיחת הקדרה:

ועל כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו. ובגמ' פריך מדתניא הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גידולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות אלמא דגידולי קרקע נינהו ומשני אביי מירבא רבו מארעא מינקא לא ינקא מארעא ותני במתני' על דבר שאין יונק מן הארץ:

ואח"כ יאכל מין אחר. ויברך עליו ואח"כ יחזור ויאכל מהפרי הראשון שהתחיל וא"צ לחזור לברך עליו פעם שנית שזה שאכל בינתיים מהפרי האחר ובירך עליו לא הוי הפסקה כיון שדעתו היה לאכול מזה. תהר"י:

כמו מין ז' דלר' יהודה. דמיירי ודאי שאינו רוצה לאכול מעכשיו ממנו תחלה:

ואין הצנון כו'. לישנא דברייתא היו לפניו צנון וזית:

אבל אם המאוחר חביב. וה"ה למה שאינו נזכר בכתוב כלל:

בדברים שברכותיהם שוות. והשתא אפי' ברכת המוציא או במ"מ אין להם קדימה:

וא"ת מ"ש דלר' יהודה כו'. משום דהלכתא כוותיה נקטיה וה"ה דה"מ להקשות לרבנן וכן מוכח מהתירוץ דמסיק:

אין עדיפות בחביב כו'. והשתא א"צ לומר דיחיד מודה לרבים כדלעיל דהא השתא אף הרבים לא קיימו בדבריהם דחביב עדיף אלא סברא דלכ"ע היא דבכה"ג אין עדיפות בחביב ועיין לקמן:

היינו דווקא כששניהם נפטרים בברכה אחת. ויש ביניהם ממין ז' אבל כשאין ביניהם מין ז' ונפטרים שניהם בברכה אחת אף לר"י החביב קודם ולא משווינן פלוגתא בינייהו וכדכתב רבינו לעיל באתרוג ותפוח וכ"כ ב"י סימן רי"א:

פת הבאה בכיסנין. פירש"י לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין כו' ועיין בד"ח בסימן ל':

ופליגא דר"ח. אע"פ שהאמוראים אינם חולקים עם התנאים בא להשמיענו כאן שאינם סוברים דברי ר' חייא בזה והפת אינה פוטרת כו'. תהר"י:

ויין פוטר כל מיני משקה. הבאים לאחר הסעודה עם היין דאי בתוך הסעודה הרי כתב רבינו לקמן דהפת פוטרן וכן פי' הטור סימן קע"ד:

מברך על העיקר כו' בירך על הפת כו'. יש לתמוה דלא נקטינהו כסדר ששנוין במשנתינו דבירך על הפת נשנה קודם מברך על העיקר כו' ובתהר"י כתובים כסדר שהן שנוין והתוס' לא הביאו אלא מברך על העיקר כו' בלחוד:

והלא כששותה יין אין טפל לפת. ואע"ג דשאר משקים פת פוטרתן ואין טפלין לפת מ"מ מחמת האכילה הן באים ומשום כך פת פוטרתן וכי נמי ביין אין הפת פוטרתן לא ה"ל להגמ' לפרוך דנפטריה פת כיון דמ"מ אין טפל לו אע"פ שבא עם האכילה:

כגון בשר כו'. ומיני מלוחים כדלקמן:

וכן משקים וכו'. ועיין לקמן סימן כ"ט:

כדמוכח בשמעתיה דע"פ. והוה מצי לאתויי מפירקין דף ל"ה דאמרינן חמרא סעיד ומשמח והוינן בה דנבריך עליה ג' ברכות ובפרק קמא סימן י"ד מסיק רבינו דיוצא בברכת הזן ומיהו בזה י"ל דאי מהתם הוה אמינא בדיעבד הוא דיצא והכא דייק דאפילו לכתחלה א"צ ברכה לאחריו משום בהמ"ז דפוטרו:

דחד מינייהו בריך אכסא קמא כו'. לפום ריהטא לא דק דלאו מתלמידי דרב הוה אלא בתר עובדא דתלמידי דרב אמרי' עובדא אחריתי אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי כו' חד מינייהו כו':

ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם. לא בגמרא דהתם אלא רבינו מפרש כך שם וכן הוא שם בתוס' ועלייהו הוא דקאמרי ומפרש התם ומ"מ גם בגמ' דע"ע גופיה מוכח דטעמא הכי הוה דהא מהגמרא דהתם הוא דדייקי הכי התוס' ורבינו בפ' כיסוי הדם:

דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה. כלומר דודאי לשון דמחמת הסעודה כל שבא לעיקר הסעודה הוא ובין שמלפת בו הפת או שאין מלפת בו הפת ובתוס' ליתא לקושיא זו והדין עמהם דרש"י סובר דלשון מחמת הסעודה אינו מורה אלא מה שמלפת בו הפת:

כ"ש הכא דפת עיקר. דזה ודאי מלתא דפשיטא הוא שהפת עיקר:

אלא שאכל זה אחר זה לבטל מרירת הצנון. וה"נ אכילת כל הדברים שמלפתין בהן הפת שאין דעתו של אדם נוחה בפת לבדו:

ואי לא חשיב נהמא ממש. אלא דלענין טפשותא דבבלאי קרי ליה נהמא:

כגון פירות. ולא באו ללפת בהן הפת דאי באו ללפת הא כתב לעיל בשם רש"י שהן בכלל הבאים מחמת הסעודה והכי מוכח בהדיא מתוך קושית רבינו דבסמוך דהכא בלא באו ללפת מיירי:

אבל תמרי כו' לאו מין מזון הוא. וקשה דבפ"ק סי' י"ד אמרי' בהדיא דתמרי נמי מיזן זייני ונפיק בבה"מ וצ"ע ודוחק לומר דהתם דוקא בדיעבד והכא מיירי דוקא לכתחלה:

וקשה לפירושו כו'. תמיהני דלא מקשה עליו מהירושלמי שהביא לקמן סי' כ"ח:

כל מילי דזייני. דמייתי לקמן סי' כ"ט:

שייכא בהו ברכת הזן. כסברתו של בה"ג דכתב דדייסא פוטרו בהמ"ז משום דהוה מין מזון א"כ ה"ה כל מילי דזיין אבל לרבינו עצמו לא מצינו דברכת הזן פוטר משום טעם דהוי מזון אלא תמרי ויין בפ"ק סי' י"ד:

מ"מ ברכת הזן כו' דעדיף. דמ"ש רבינו בפ"ק סי' י"ד דכל שלא חתם הזן שצריך שיאמר ועל שהנתלת כו' התם כשאינו צריך לברך כל הג' ברכות ומ"מ קשה ממה שמסיק רבינו לקמן דלא עדיף דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו כו' לכן נראה שגם זה לסברתו של בה"ג כתב כן דפוטר דייסא בבהמ"ז משום דהוי מין מזון א"כ כל מידי דזייני לפטרו:

למה שאמר בתוך הסעודה. דפירושו שבאים בתוך הסעודה ומה שאמר לאחר הסעודה אין הפירוש כן שבאים לאחר הסעודה שהרי גם כו' אלא פירושו בענין אחר דהיינו שרגילין כו' וא"כ שאין הפירוש שוה הרי העיקר כו':

ועוד בתוך הסעודה כו'. קושיא זו קאי על פירש"י בלחוד:

כיון דבאים ללפת. דהיינו הלשון של מחמת הסעודה לפרש"י:

שהרי אינם דומים לדבר הבא מחמת הסעודה כו'. וקשה דשמא דומים לבבא האמצעית ללא באים מחמת הסעודה ולכן נ"ל דאה"נ דה"ג שהרי אינם דומים לדבר שלא בא מחמת הסעודה ור"ל מה שפירש"י עלה דהיינו דייסא וכרוב ועלה קאמר לפי שהם מזון דזייני טפי מבשר ודגים וביצים והשתא ל"ק דשמא דומים לבבא הראשונה לבאים מחמת הסעודה דהא ודאי דלא צריכה למימרא דכיון דללא באים אין דומים מכ"ש ואצ"ל דאינם דומים לבאים ועוד י"ל דמאי דקאמר דהיינו מזון לא קאי אדייסא וכרוב אלא אבשר כו' שהם מזון טפי מדייסא וכרוב ומ"מ אצ"ל דלא דמי לבאים מחמת הסעודה דהא לפירש"י לא מקרי מחמת הסעודה אלא כשמלפת בו הפת וזה הפירוש נראה יותר מדבסמוך דקרי לפירות האילן שאינן מזון ודמש"ה לא דמי להו בשר כו':

כגון תאנים כו'. עיין סימן כ"ח:

ה"ג שרגילין לבא לאכול לעיקר. ובטור סימן קע"ז השמיט תיבת לאכול:

כי היו רגילים בימיהם כו'. עיין סימן דלקמן וסי' ל"ב:

משום דהוה כדברים כו'. כדלקמן גבי שאלו לבן זומא:

ולא מסתבר כוותיה. שבה"מ שבירך לפניו יפטרנו וכתב הב"י סי' ק"צ וז"ל וסמ"ג כתב דטעות סופר הוא בה"ג ול"נ שיש ללמוד זכות על בה"ג שטעמו מההוא עובדא דאיתא בפרק ערבי פסחים (וכתבו רבינו בפרקין לקמן סימן ל"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא אמימר בריך על כל כסא וכסא מר זוטרא בירך אכסא קמא ואכסא דברכתא רבאשי בירך אכסא קמא ותו לא בירך ומשמע ליה דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וטעמו של רב אשי כתב הר"י בפ' כ"מ שהוא מפני שהיה סובר שאע"פ שמפסיק לא חשיבה הפסקה דמדמי ליה לחברים שהיו מסובים ויצאו לקראת חתן וכלה שאם הניחו שם זקן או חולה אינם טעונים ברכה למפרע ומכל מקום כיון שהסכימו הפוסקים שלא כדברי בה"ג הכי נקטינן עכ"ל הב"י ולדבריו צ"ל דבה"ג סובר שגם לפניו א"צ ברכה:

ואדם שאוכל בתחלת הסעודה פת ופירות. ל' הטור סי' קע"ז מי שקובע סעודתו על הפירות:

אם אכל מהן בלא פת. וזה לשון הטור אם אכל מהן תחלה מעט בלא פת:

לא אמרינן דבטלה דעתו וכו'. וצ"ע לקמן גבי לחמניות בסוף סי' ל' וזה לשון רמ"י בסי' קע"ז ס"ס א' ולא אמרי' בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך בני אדם לפעמים לעשות כן:

פליג את על רבך. ר"ל רבי חנינא בר סיסיי דלעיל מיניה אמרינן התם אמר רבי חנינא בר סיסיי הוון אלין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין והוה שבק לון בתר מזוניה ומברך עליהם תחלה וסוף ובסוף פ' קמא דמסכת ע"ז פירש"י ניקלווסין פירות ותלמידי הר"י כתבו רבך רב ויתכן הגירסא לעיל הביאו לפניהם תאנים וענבים רב אמר ולא גרסי רב הונא:

היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון. והקשה ב"י סי' ר"ח מזה הירושלמי על דברי רבינו דפרק קמא סימן י"ד דפסק דבהמ"ז פוטר על התמרים והא הכא קאמר דמברך עליהם תחלה וסוף וכתב רשב"א יש לומר דהיינו לכתחלה אבל דיעבד פטרי:

שאם הביא פירות כו'. וז"ל הטור כשמביאין לו פירות באמצע סעודה ואין עיקר הסעודה עליהן אע"פ שמלפת בהן הפת אם אוכל מהן תחלה מעט בלא פת:

מדלא א"ל שיאכלם תוך הסעודה. בלא פת ועל סעודה אחרת הל"ל כן דעל כרחך על סעודה אחרת א"ל כיון שכבר אכלן עם פיתא א"כ אין תקנה עוד בסעודה זו וא"נ יש לפרש דאינו ר"ל שאכלן עם פיתא אלא שהביאו לפניו לאכלן עם פיתא קאמר והשתא קאי הא דלא א"ל אף אסעודה זו עצמה:

דכדי לברך גרסינן והב"י העתיק כי לברך:

ומטעם זה פוטר. פירוש הפת:

ביין שייך לאקשויי הכי משום דזיין. וגם קובע סעודתו עליו דאי לאו הכי תקשה דייסא לבעל הלכות גדולות דזיין ולא נפטר בפת בברכה שלפניו:

כדאמרי' בר"פ בכל מערבין תנן הנודר מן המזון מותר וכו':

קודם נט"י. לטעמיה דסובר דההיא דתיכף לנטילה ברכה קאי נמי אמים ראשונים כמו שאכתוב בס"ד לקמן סימן ל"א:

ישב במקום סעודתו. נראה שהוא כדי להראות שהוא קובע מקום לשתות כדי שע"י ברכה זו יצא י"ח בכל הסעודה ב"י סי' קע"ד:

ויברך על המים אדעתא כו'. דכיון שמברך על דעת לשתות בתוך סעודתו כל פעם שירצה תו לא הוי נמלך ב"י שם:

ה"ג לשתות תוך הסעודה שאני יין דגורם ברכה לעצמו:

תליסר ריפתא כו' מן תלת לקבא. וכן הוא בגמ' אבל ברי"ף גרס תריסר ריפתא כו' ופי' תהר"י כלומר שבג' מהם היה קב אחד ונמצא שאכל שיעור ארבעה קבין. ע"כ:

ולא בריך בה"מ ושלש ברכות. אף על פי שרש"י לא פירש אלא שלא בירך לאחריו וכן כתבו גם כן תלמידי הר"י מכל מקום נראה פירוש רבינו ואף על פי שרב נחמן לא הוכיח עד לבסוף זהו לפי שלא היה יודע אם יאכל הרבה:

עדי כפנא הוא. רש"י לא גרס הוא ומפרש עדי עד אלו כו' וברי"ף גרס הוא וגרס עדיין מר כפין הוא והוא לשון בתמיה:

ולבסוף מעין שלש. אע"פ שאין הגירסא כן ברי"ף שבידינו אלא לבסוף ולא כלום ולעיל סימן ח' אמרינן דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ"ר וכן פירש הש"ג לדברי הרי"ף וכן דעתו לעיל גבי אין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין ריש סימן כ"ו אבל דעת התוספות שם כדברי רבינו:

והיכא דאכלינהו בתורת קביעות כו'. מלשון הזה משמע כפירוש הראב"ד דבדידיה תלי ולא באחרים וגם מדקאמר ומסקנא כו' א"כ משמע ודאי דבעי למימר דלא כרב נחמן דאי כרב נחמן דתלי באחרים א"כ למאי הוצרך לומר ומסקנא כו' וגם מדהביא לרב יהודה דמסיק בדקבע עלייהו משמע דאיהו קבע עלייהו ולא תלי כלל באחרים וכ"ש לפי הגירסא שברי"ף דגרס דאמר רב יהודה כו' דמייתי לראיה ואי רב יהודה תלי קביעות באחרים כמו רב נחמן מה הוצרך לראיה מרב יהודה דמאי אולמיה מרב נחמן והיה נראה לומר שבא להוסיף במסקנא זו שצריך ג"כ שיהא הוא קובע עליו ותרתי בעינן שיאכל כשיעור שאחרים קובעים עליו ושגם הוא קובע עליו עכשיו וכן יש לפרש בקיצור אלא שאין נראה כן מלשון הטור סימן קס"ח ולכן נ"ל שאע"פ שאין המסקנא אלא כדברי רב נחמן מ"מ כיון שבגמרא בתר הכי פליגי ואיכא דסברי דמברך המוציא אפילו בדלא קבע לכך קאמר דמסקנא לא קאי הכי דאמר רב יהודה כו':

מכאן משמע כו'. בתוס' דייקי הכי מעובדא דלעיל מהך דרב פפא איקלע כו' בתר דגמרי סעודתייהו כו' שקיל רב פפא וקא אכיל א"ל לא ס"ל מר גמר אסור מלאכול א"ל סלק אתמר וי"ל דרבינו ס"ל דמהתם ליכא למשמע כולי האי שכך היה דרכם דהא לא קאמר אלא סלק אתמר כלומר אם סילק אבל לא שכך היה דרכם ומנהגם אבל מעובדא דהכא דקאמר אנן אתכא כו' משמע שמנהגם היה לסלק ומש"ה שייך לומר אנן אין סילוק הסעודה תלוי בו דאתכא כו':

שמקפידים להסיר כו'. כלומר שמקפידין שלא להסיר כו':

אין לסלק כו'. לשון התוס' אין נאה לסלק כו':

שלש תכיפות הן. יש ששואלין למה לא אמר ד' דהא איכא אחרינא דהיינו תיכף לנטילה סעודה בפ' אלו דברים (דף נב) וי"ל דלא מנה אלא הני דילפינן להו מקראי. בירושלמי תיכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך וסמיך ליה ושחט תיכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שהוא תפלה תיכף לנט"י ברכה דכתיב שאו ידכם קודש וברכו את ה' כ"כ תהר"י וקשה לי דלירושלמי הך דתיכף לנט"י ברכה בנט"י ראשונים קאמר דהא מסיק התם עלה כל מי שהוא תיכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וכן פי' הטור סי' קס"ו בשם רבינו דלירושלמי במים ראשונים מיירי מדקאמר אינו ניזוק בכל אותה סעודה ופי' הב"י דהכי דייק דאי קאי לנטילה אחרונה א"כ כבר סעיד ומאי דהוה הוה ע"כ ול"נ דמהא דמייתי מקרא דשאו ידכם משמע נמי דבמים ראשונים מיירי דאי באחרונים אדרבה צריך שישפיל ידיו אבל בראשונים צריך שיגביה ידיו כדאיתא פ"ק דסוטה כתבו רבינו בפרק כל הבשר סימן י"ח אבל התוס' דפרק אלו דברים תירצו בענין אחר מאי דלא קאמר ד' תכיפות הן דהא איכא נמי תיכף לנטילה סעודה דמשום דשנויה במשנה לא חש למתנייה ע"כ כלומר דמתוך המשנה שמעינן לה להך דתיכף לנטילה סעודה:

לפירש"י כו' עד דמברכיתו בה"מ. כ"כ בפירש"י דהתם אבל בפרק כיסוי הדם פירש"י עד שיברך לפניו וכ"כ רבינו שם בשמו ודחה לפירושו דהכא וגם בפ' ע"פ סימן י':

ויש מחלקין בין שתיה לאכילה. וז"ל תהר"י אלא כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל ואע"פ שלענין יין כיון שסילק דעתו מלאכול ואמר הב לן ונבריך אסור לו לשתות עד שיברך בענין הפת אינו כן אלא אע"פ שסילק דעתו מלאכול ואפילו סילקו השולחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילת הפת (דאכילה יש לה קבע שפעמים שאדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה משא"כ שתיה שאין לה קבע כ"כ הרי"ף בפרק כיסוי הדם ודברי ב"י בפירוש דברי הר"ן צ"ע מאד) ואחר שנטל ידיו אין לו לשתות ואפי' בברכה שכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתיכף לנט"י ברכה מפי מורי הרב נר"ו ע"כ ומבואר בדבריו שסובר דפירוש דאסור לכו למישתי עד שיברך לפניו כפירש"י דכיסוי הדם:

ולא מסתבר. אלא תרוייהו כהדדי נינהו ודין שתיה כדין אכילה מיהו הב לן ונבריך ונטל ידיו דמדמי להו להדדי היינו דוקא לפירש"י ורשב"ם דמפרשי עד דמברכיתו דקאמר דהיינו בהמ"ז ומכיון דס"ל דהב לן ונבריך הוה היסח הדעת להצריך ברכה אחרונה א"כ כ"ש נטל ידיו שצריך שיתכיף לו הברכה אבל למפרשים עד דמברכיתו היינו ברכה שלפני השתיה וכך הסכים רבינו בפרק כיסוי הדם איכא בינייהו דהב לן ונבריך ונטל ידיו דבנטל ידיו צריך שיתכיף בהמ"ז ולא סגי ליה שישתה או שיאכל אפי' בברכה שלפניו:

דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליו במ"מ. אע"ג דלעיל ס"ס י' פסק רבינו דלא כר"ח אלא אפילו לית ביה תוריתא דנהמא דמברכין עליו המוציא לא נחית הכא רבינו לכתוב דברי ר"ח אלא לפרש הפרפרת שהוא פת לאפוקי מפרש"י שמפרש כגון כסני כו' וממילא דלפי הפסק דלעיל יש לפרש פרפרת פרורי לחם דק דק שדבקם עם מרק או דבש ואין בהם תואר לחם והטור סי' קע"ו לא דק בהא:

שהן חלקא גרסינן ובסימן כ"ו פירש דהיינו דייסא:

אבל בשאר ימות השנה בירך כו'. כך היא גירסת הרי"ף ובגמרא גרסינן אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס ופירש"י דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד:

במסכת נדרים כו'. וכ"כ תהר"י ולא מצאתי רק בפרק ד' כוס בית המרחץ אך שם פירש רבינו של מים חמין ויום הקזה איתא בשבת ס"פ מפנין:

במקצת ספרים. ר"ל בגמרא:

אבל במקום שהיין מצוי כו'. והוסיף עוד רבינו לקמן לומר שאם דעת האדם כו':

נ"ל דהכי גרסינן. ודאמרינן פטור ובס"א גרסינן והא דאמרינן:

ה"ג ברי"ף יין שלאחר המזון צריך לברך עליו ואינו נפטר. ונראה לי דגרסינן שלאחר ברכת המזון:

איתמר לכו למישתי. עיין בדברי רבינו סוף סימן דלעיל ומ"ש עליו:

להא דר' יהושע בן לוי. דאמר לעיל מיניה בגמרא דל"ש אלא בשבתות וי"ט כו' משמע דבימים תליא מילתא:

אלמא ר"י אית ליה יש קידוש כו'. וכ"כ התוס' ומרב נמי מצי למידק וכן דייק התם רבינו ותוס' בע"פ ואלא מיהת קשיא דהא רבינו ותוס' פסקו התם כשמואל דאית ליה דאין קידוש אלא במקום סעודה וא"כ יש לחלק בין קידוש להבדלה וי"ל דמ"מ לית לן למעבד מחלוקת אלא לומר דאף שמואל מודה שבמקום אחד יוצא ביין של הבדלה שאין לברך על שבתוך הסעודה:

וכן הלכה כו'. יש לדקדק למאי דמסיק רבינו ס"ס כ"ז דדין ג' דרב פפא אינו מצוי האידנא לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת א"כ גם זה הדין אינו מצוי בינינו ולמאי צריך לפסוק הלכה וכ"כ התוס' דאין אנו צריכים לאותו פסק דאין אנו מושכים ידינו מן הפת כלל ע"כ וכ"כ תהר"י ומיהו י"ל דאע"פ שאמר רבינו שאינו מצוי בינינו כו' מ"מ אי אשכח מאן דמרגיל עצמו בכך הוצרך לפסוק הלכה שיהא יודע את הדין וכה"ג כתב רבינו עצמו בס"פ ראשית הגז ועוד הרי כתבתי לעיל שם בד"ח סעיף פ"ב בשם הטור דאף בימינו נמצא הדין בסעודות גדולות:

אחד מברך לכולן. כלומר צריך שאחד יברך לכולן משום דברוב עם הדרת מלך כב"ה באור הבדלה פרק אלו דברים סי' ג' ושוב מצאתי כדברי בשם הרמ"ך בכ"מ פ"א מה"ב:

בא להם יין בתוך המזון כו'. אפי' הסיבו יחד לאחר המזון אם הסיבו יחד א' מברך לכולן. טור סי' קע"ד:

והוא אומר על המוגמר. פירש"י אותו שבירך על היין וכו' וז"ל תהר"י פירש"י ז"ל דאסיפא קאי וה"ק אותו שבירך לאחר המזון ופטר את האחרים הואיל ונתנו לו מעלה אחת ניתן לו גם מעלה אחרת ומברך על המוגמר ופוטר את האחרים ואע"פ שאין דרך להביא המוגמר אלא לאחר סעודה כלומר לאחר בהמ"ז ובאותה שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפ"ה עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם בהמ"ז אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע"כ ויש לדקדק לפי' הזה דבגמ' אמרי' והוא אומר מכלל דאיכא דעדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו כו' והרי לפירוש הזה מיירי שהביא מיד אחר האכילה ואין לומר דגם אחר הנטילה דהא אמרי' ס"ס ל"א תיכף לנטילה ברכה ולכן צ"ל דגירסת רש"י כגי' הרי"ף דגרס מכלל דאיכא עדיף מיניה מסייע ליה לרב כו':

כעובדא דתלמידי דרב גרסי'. ובריש פ' דלקמן מוכח מן הירושלמי דהך ברייתא דעשרה שהיו מהלכים כו' דמייתי בסמוך מיירי נמי בבהמ"ז אלא לפי שאינו מפורש בגמ' דידן אינו מוכיח ממנה אלא מתלמידי דרב:

אפילו בהמ"ז כו'. וכך העתיקו תהר"י:

ומה שלא נסתפקו גרס וכלומר דהא נפרש בסמוך דמתני' מיירי ג"כ במוציא:

דאין זימון ביין גרס כמו בכל הפירות דאמרי' בפרק כל הבשר סימן י' דאין זימון לפירות וכתבו התוס' דטעמא דשאני בין ברכה דבתחלה לברכה דבסוף היינו משום דברכה דבתחלה כל אחד מרויח באותה ברכה שע"י כן מותרים לאכול וליהנות ולפיכך מצטרפין לה אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין:

אחד מברך כו'. כשהוא חייב כדאיתא בסוף ראוהו ב"ד וע"ש:

ובשלשה כו'. עיין ריש פ' שלשה שאכלו:

ור"ח ז"ל פירש היו יושבים כו'. עיין לקמן:

דלכולהו קשה מתלמידי דרב. דלר"ח מתניתין לא אצרכה אלא שלא יהיו יושבים לעסק אחר כ"א לאכול והם הרי אמרו ניזיל וניכול כו' וכן ליש מפרשים שצריך שישבו כסדר הא אמרו וניכול לחמא אנהר דנק:

ירושלמי ר' יהושע בן לוי אומר כו'. וגרס תו תני ר"ח אפי' בה"ב בתוך ביתו וכתבו תהר"י דנראה למורי הרב נר"ו שהלכה כריב"ל משום דהוה בתראי טפי ע"כ וזה נראה גם דעת רבינו הואיל והשמיטו וקשיא לי דהא דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ולא קודם לכן וע"ק דריב"ל אמר לישנא דאמורא ותני רבי חייא לישנא דתנא שהוא תנא ואמורא כדכתב רש"י פ' המפלת דף כ"ו על ר"ח עצמו וגם ריב"ל הוא תנא ואמורא בפ' כל היד דף י"ח וע"ל סימן כ' ופליגא דר' חייא:

ה"ג בשבועה כך היא. מתניתין באורחים וכן העתיקו תהר"י ובירושל' דידן גרס בשבועה הכן היא מתניתין הא בעה"ב כו':

דוקא הסבו כו'. ואי לא הסבו לא הכי דייקינן בגמרא ותמהו התוספות אמאי מקשה מדיוקא תקשי ליה מרישא דקתני בהדיא היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי"ל דאי מרישא ה"א שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא ע"כ ולפירוש ר"ח דאה"נ דמתני' הכי מיפרשא צריך לומר דאי מרישא ה"א היו יושבין זה כאן וזה כאן וכו' כפי' הי"מ:

אלא כל אחד כו'. וכן לשון הרי"ף ורצה לומר אלא שאף גם זאת דכל אחד וכו':

ונראה דהה"נ אם אמרו נאכל כאן כו'. וכתב ב"י סימן קס"ז דנראה שלזה נתכוין רש"י שכתב בדוך פלן במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות:

לרבי יוחנן יין נמי חשוב כו'. עיין מ"ש בזה בפ"ח סי' י"ג:

כל הדברים כולהו גרס וכן העתיק ב"י סימן קע"ו:

ה"ג בגמרא כרוב דורמסקין ופרגיות. ונראה לי להגיה כרוב ומכל מקום א"צ למחוק שלקות אלא שהוא פירוש דכרוב ודורמסקין דכן מוכח בגמרא או שהיו שלוקים:

ופרגיות. פירש"י בשר עוף שקורין פרדור"י ובפ' אלו מציאות דף כ"ד פי' גוזלות:

ונתן רשות לאחד לברך. ואי כלישנא בתרא אפי' הסבה לא הוי מהני:

שאלו את בן זומא. גם הרי"ף השמיט הפיסקא בא להם יין בתוך המזון דפסקינן בגמ' קודם לשאלו כו':

ולצאת בשמיעה. דשומע כעונה כדלקמן:

חיישינן שמא יענה אמן כו'. ואפי' יאמר המברך סברי שמא לא יפנה:

אמר רבה א"ר ירמיה. ובגמרא א"ר זירא אמר רבא בר ירמיה וברי"ף א"ר זירא א"ר ירמיה ובפרק דלקמן סימן י"ב ירושלמי רבי זירא בשם רבי ירמיה משמע דלא הוי בזמניה דר' ירמיה מדאמר בשמו:

משתעלה תמרתו. פי' קיטור עשנו קודם שיגיע אליו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן. טור ס"ס רט"ז. והטעם דכל הברכות צריך שיהיה עובר לעשייתן אבל לא עובר דעובר ועוין בהלכות תפילין בדברי חמודות סעיף נ"ב ואיכא למידק בגמרא דא"ל ר' זירא לרבא בר ירמיה והא לא קא ארח א"ל וליטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל הכי נמי דעתיה לארוחי ומאי קושיתו ומאי מהדר ליה והלא הלכה רווחת בפרק קמא דפסחים אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואפי' כי תימא דהני אמוראי לא הוה שמיע להו הא דשמואל מ"מ ה"ל לש"ס למיהדר הכי ונ"ל דמדשמואל ליכא למשמע אלא על המצות אבל על הנאות אימא דלא וטעמא רבה איכא לחלק דה"א דלא שייך לברך על דבר שעדיין לא בא לו ולכך על דבר הנאה אימא שלא לברך אא"כ שנהנה אבל מצות שמצווה עליהן מקרי שפיר שבאת לו המצוה ויברך עליה קודם שיעשנה ואע"ג דבריש פרקין דרשינן ברכה לפני הנהנין יש לומר לפי זו הסברא דלא לפני שנהנה כלל קאמר אלא מיד שהתחיל ליהנות:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משתעלה

חוץ ממוש"ק. ובל"א פיז"ם כ"כ רמ"י:

דמין חיה. וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' גרס דמן חיה וכן נ"ל עיקר וכי המוש"ק הוא מין חיה עצמה אלא שהוא יוצא מן החיה:

כמו דבש דיינינן ליה. וכלומר וא"צ שיתבטל בו בששים:

ונראה דהא אפי' ראייתו צריכה ראיה. ול"נ שא"צ לראיה מכיון שכן הוא מעשים בכל יום כיוצא בזה כתבו התוס' בפ' דלקמן גבי עד היכן ברכת הזימון דדחו לפירש"י ממעשים בכל יום דיחיד מברך ג' ברכות וכ"כ שם רבינו ועוד פסק רבינו בהלכות כלאי בגדים בפרק האשה דמס' נדה לענין כלאים ומביא ראיה ממה שנהגו לתפור עורות צמר וכו' לחבר עורות התפורות בפשתן כו' וכן בתוס' בפרק ב"מ בד"ה כל היוצא כו' לענין פתילות דמצמר גפן והא ה"נ אוכלים הדבש אע"פ שיש בו רגלי הזבוב או כנפים כמ"ש רבינו בעצמו בפרק בתרא דמסכת ע"ז סימן י"א ואף על פי שמפרש שם בשם ר"ת שאינו חשוב כשרץ אלא עפר בעלמא דתנן עצמות החמור טהורות מכל מקום מפני כן אין לדחות ראייתו שהרי אדרבה י"ל דתירוץ דר"ת איכא למדחי דאין ללמוד איסור מטומאה וכמו שכתב רבינו בפרק קמא דבכורות סימן ה':

בורא שמן ערב. מפני שנמצא בארץ ישראל והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמו וזהו עצי שמן האמור במלכים. תהר"י:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לשון

והלבונה. פירש רמ"י שהוא קטף היוצא מן האילן:

ה"ג שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:

שמן והדס. הוא שמן להריח בו דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים דאין מברכין עליו כ"כ התוס':

בש"א מברך על השמן. תמיהא לי דלא קתני הכא דאוחז את השמן בימינו וכו' כדקתני באידך ברייתא:

ובה"א מברך על ההדם כו'. אפרש בסמוך בס"ד ורב אלפס ז"ל היה גורס ופוטר את השמן וכן גורס בדברי בית שמאי ופוטר את ההדס:

ולא נהירא דאין ברכותיהן שוות. דהא קתני וחוזר ומברך ואי ברכותיהן שוות פוטר האחד את השני וכתב הטור סימן רט"ז כגון שמן אפרסמון שאין האחד פוטר את חבירו ולרב אלפס איירי בשמן כבישא שברכתו בורא עצי בשמים כמו ההדס וכל הפירושים אמת אם הם ברכותיהם שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן ואם אינן שוות ההדס קודם ופירש הב"י כלומר שאין מחלוקת בין הרי"ף והרא"ש אלא בגירסת הברייתא ופירושה אבל לענין הדין ליכא פלוגתא בינייהו כלל דלגירסת הרא"ש כיון דהדס עדיף משמן לענין קדימה כשאין ברכותיהן שוות ה"ה לברכותיהן שוות לענין שהדס יפטור את השמן ולגירסת הרי"ף כיון שהדס עדיף משמן כשברכותיהן שוות ה"ה לאין ברכותיהן שוות ע"כ ואכתי קשה לי דלמה יקדים ההדס על השמן אדרבה ברכת שמן היה לו להקדים שהיא מבוררת טפי שברכת שמן ערב אינה כוללת כלל ובודאי דדברי רבינו היינו יכולים לפרש דמיירי בשמן כבישא בעשבי בשמים או בהרבה מיני בשמים ואכתי תקשה דהא לרבינו סימן כ"ה דוקא לברכת שהכל שהיא כוללת יש קדימה עליה משאר הברכות אבל שאר הברכות אין לאחת קדימה על השניה ומזה קשה נמי למה יקדים ההדס על השמן אע"פ שלא נחשב ברכת שמן ערב טפי מברכת בורא פרי העץ וא"כ כשל עוזר ונפל עזור דהיכי תלינן טעמא כיון דהדס עדיף כשאין ברכותיהן שוות כו' דהיא גופא מנלן דעדיף וכל שכן דקשיא לפי גירסת הרי"ף שכתבתי כיון שהדס עדיף כשברכותיהן שוות דמאי טעמא עדיף ולכן נראה לי דטעמא דבית הלל דהדס עדיף בין בברכותיהן שוות בין באינן שוות לאו משום דבחדא גוונא עדיף ומשום הכי עדיף באידך גווני נמי שהרי אכתי לא ידעינן טעמא בשום גוונא אמאי קדים אלא טעמא אחרינא אית להו לבית הלל בהדס גופיה וכי הא דאיתא בטור סימן רצ"ז לענין בשמים דהבדלה שכתב שנהגו לברך על עצי הדס ושיש נותנין טעם לדבר כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה של הלולב נעביד ביה מצוה אחריתא כדאיתא (בעירובין) [בכיצד מברכין] רב אמי ורב אסי כד מקלע להו ריפתא דעירובא כו' ע"כ ואע"ג דהתם בהדס של מצוה הוא דקאמר דנהגו לברך עליו מ"מ יש לי ללמוד מזה אדהכא לענין הקדימה שכיון שהכתוב החשיבו להצריכו בד' המינים נחשבהו ג"כ לענין קדימה בברכה ומה שהוצרכו הם לתת טעם לבשמים דהבדלה דוקא באותו הדס של מצוה לפי שאם אינו אותו של מצוה לא היה לנו להקדימו לענין להריח בו מאחר ששאר הבשמים מריחין יותר ואנו להריח להשיב הנפש צריכין ולכך אין להדס קדימה על שאר הבשמים המריחין יותר אע"פ שנחשב להיות בד' המינין אבל כשהוא ההדס עצמו דאיתעביד ביה מצוה שייך שפיר לומר דליעבד ביה מצוה אחריתא אע"פ ששאר הבשמים מריחין יותר ומשא"כ בכאן בנדון דידן שמביאין לו ההדס כדי להריח בו אע"פ שמביאין ג"כ שמן הנה נקדים ההדם בענין הברכה הואיל והוחשב להיות בד' המינין כך נ"ל:

ונראה שלא היה כתוב בספרו ולא היא כו'. וכ"כ התוס' והכ"מ פ"ט מה"ב כתב שאע"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר"ג משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי ומה שאמרו ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב"ה אלא שרבא לא אמר כן:

וכן מסתברא דהלכה כב"ה כו'. וגם באמת דוחק גדול לומר דמפני הבושה אמר בשם רבא מה שאינו ובודאי שהשומעים ישמעו ולא יחדלו מלעשות כדבריו ונמצא מכשיל את הרבים ואין לומר דאיהו גופיה הוא שחזר ואמר לאחר שהשמיט עצמו בתחלת הענין אחר כך חזר ואמר ולא היא כו' שאין הלשון משמע כן:

דהכרעה דר"ג כו'. כלומר שיש לפרש דהכרעה דר"ג לא להלכה בא להכריע אלא שנותן טעם כו' ולענין נתינת טעם הוא שאמר אני אכריע כלומר אכריע טעם הנוטה לדעת ב"ש:

הביאו לפניו שמן טוב להריח בו. כ"כ הטור ס"ס רי"ב והטעם כמ"ש בשם התוס' בברייתא דלעיל:

ומברך על השמן כו'. ה"נ טעמו כמו שהכריע ר"ג לעיל:

ומברך על היין כו'. נ"ל הטעם כמו שמצינו שגורם ברכה לעצמו לעיל סימן כ"ו ה"נ נחשבהו להקדימו בברכה על השמן וראיתי להראב"ד בהשגותיו לפ"ז מה"ב שכתב שצריך שיקדים החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב ע"כ:

מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא כשהוא מבושם לשוק. מכאן נ"ל דמאי דאתמר לקמן בגמרא אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי וא"ל כגופו דמי דל"ג ליה וכן הרי"ף ורבינו לא כתבוהו דודאי דשערו כבגדו דמי דאי כגופו דמי הא לית לן בה ועוד דמצי למעבד לעצמו הכי ולמה טחו בראש השמש אבל מה שאינו טחו בגופו לפי שהגוף מזוהם ולא יגע בו בשעת הסעודה ונראה לי דהיינו טעמא דבאידך ברייתא לא קתני להך דטחו בראש השמש משום דהכא מיירי בשעת סעודה כדפירש רש"י שהיין הוא שמביאין לו לאחר המזון קודם ברכת המזון וכך פירש הראב"ד שלא כהרמב"ם ספ"ז ואפי' להרמב"ם שזה היין הוא כוס של ברכה מ"מ מביאין לו בגמר סעודה ואידך ברייתא מיירי בכל היום כשמביאין לו שמן והדס להריח בהם וכיון שאינו בשעת סעודה טחו בגופו דעצמו ויתכן לזה הפירוש לומר שהיו רגילים להביא שני דברים לשתי ידיו ולכך כשהוא בשעת הסעודה לאחר המזון שהיו צריכים להביא יין לא היו יכולין להביא עמו אלא דבר אחד של ריח אבל שלא בשעת הסעודה שאין דרך לשתות כלל בין סעודה לסעודה היו מביאין שני ריחני לשתי ידיו:

זוהמא מעברא ליה. ובגמרא אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי וא"ל כגופו דמי ופירש"י ושערו כבגדו דמי דלא שכיח ביה זיעה וא"ל כגופו דמי דשכיח ביה זיעה ע"כ וכבר כתבתי בסוף הסימן דלעיל דהרי"ף נמי לא גרס ליה ושכן נראה והרמב"ם בפ"ה מהל' דיעות כתב ולא ישים בושם בשערו וכתב הכ"מ דמספקא לן ופוסק לחומרא ולדידי מוכרח לפסוק כן מכח הברייתא עצמה כדכתבתי לעיל ולא מספקא לן בגמרא דל"ג ליה כמו הרי"ף:

ה"ג בטלאי ע"ג טלאי ובפנתא ובימות החמה אבל בגילדא או בימות הגשמים וכן הלשון בר"ף:

דאמר מר פסיעה גסה כו'. וא"כ אף לכל אדם ואפילו אינו ת"ח יהיה נזהר מזה ובהדיא אמרינן בפרק אלו קשרים סימן כ' וכי בחול מי התירו לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק כר אלא שהחכמים הקפידו יותר לצוות לת"ח וכמו שבוודאי גם שאר הדברים היו ראוין לכל מ"מ צוואתם לת"ח לפי שהוא מן הראוי שיהיה נזהר בכל עניניו להתנהג בענין שלא יתגנה ושלא יחסרו מאור עיניו וכיוצא בזה:

מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמשי. כלומר כיון דפסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם ופעם אחרת חלק א' מת"ק הנשארים במהרה יבא לידי עורון ומהדריה יחזור אותו בזכות שיהיה רגיל בקידוש השבת אבל לא שיתן את היין בתוך עיניו דהא אמרינן במסכת שבת שאפילו ע"ג העין אסור מפני שהוא דרך רפואה כ"כ תהר"י וכתב הב"י ס"ס רס"ט וז"ל ותמיהני דהא בהדיא אמרינן בפרק שמונה שרצים תוך העין אסור ע"ג העין מותר וצ"ל שכוונת הר"ר יונה בדעמיץ ופתח דכל כה"ג אפילו ע"ג העין אסור כדמשמע התם ע"כ ול"נ דאין כאן תימה כלל דעד כאן לא אמרי' דע"ג העין מותר אלא משום דאין כאן משום רפואה וממילא שאם יש כאן משום רפואה כגון בקדושא דבי שמשי דמשום רפואה הוא שעושה כן דאה"נ דע"ג העין גם כן אסור כמו רוק תפל דאמרינן התם דאסור ע"ג העין משום דהויא רפואה ע"ג העין:

הביאו לו מליח. בגמרא וברי"ף גרסינן תחלה ונראה לפרש לאשמעינן דלא תימא כשנאכלים ביחד דוקא וכדכתב רבינו לעיל סי' כ"ז גבי צנון וזית ועיין בתוספות יום טוב:

שהפת טפלה לו. הא קמ"ל דאפי' פת פעמים טפל דלא הוה שמעינן הכי מדלעיל דפת פוטר את הפרפרת כ"כ התוספות:

באוכלי פירות גינוסר שנו. שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואילו בא אלא בשביל המליח וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות. תוספות ועיין בדברי חמודות:

דברי ר"ג. מפרש בגמרא דס"ל לר"ג דכיון דכתב רחמנא בשבת ארץ ישראל שבעת המינין וכתב מיד באותה פרשה ואכלת ושבעת וברכת וגו' למדנו שכלם צריכות ג' ברכות כמו החטה ושעורה ורבנן ס"ל ארץ אשר לא במסכנות פסק הענין כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חעה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת אינו חוזר לכל מה שאמור בפסוק של ארץ חטה אלא לחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת וברכת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ג' ברכות תהר"י וכתבו עוד דברכה אחת מעין שלש היא מדרבנן ורבינו כתב בפ' דלקמן סוף סי' כ"א שהיא מדאורייתא ושם אפרש בס"ד:

כל שהוא משבעת המינין מברכין בפה"ע כו'. ואיכא למידק מאי קמ"ל ריב"ל מתני' היא דקתני בהדיא אכל ענבים ותאנים ורמונים חכ"א מברך ברכה א' מעין שלש וי"ל דאי ממתני' ה"א דבכל מילי קאמרי רבנן דמברך ברכה א' מעין שלש ואפי' אינם משבעת המינין והיינו יכולים לומר דמר"ג נשמע לרבנן דכי היכי דחזינן דר"ג אמר שאם אכל ענבים ותאנים ורמונים שמברך ג' ודאי לר"ג לאו דוקא ענבים ותאנים ורמונים דהא שמעינן ליה בהדיא דס"ל דעל כל ז' המינין שהוזכרו בפסוק מברך שלש ברכות הה"נ רבנן דאמרי ברכה אחת מעין שלש לאו דוקא בז' המינים בלבד אלא בכל מילי ס"ל דמברך ברכה אחת מעין שלש ולפיכך הוצרך ריב"ל לאשמעינן דבשבעת המינין בלבד אמרו אבל בכל שאר הדברים אינו מברך לבסוף אלא בנ"ר מפי מורי הרב נר"ו תלמידי הר"י:

על המחיה. היא מעין ברכת הזן על ארץ חמדה מעין ברכת הארץ רחם ה' עלינו מעין בונה ירושלים כי אל טוב ומטיב אתה מעין הברכה אחרונה ואע"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמר מעין ד' מפני שלא הוזכר אלא שלשה של תורה. תהר"י:

הא לן. פירש"י רב חסדא מבבל אמר על הארץ ועל הפירות וכתב רמ"י סי' ר"ח ס"ס י' דלא הוי חותם בשתים על הארץ היינו א"י דהא כך היא הברכה לקיים מה שנאמר וברכת וגו' על הארץ הטובה וגו' ועל הפירות הם פירות של חו"ל חדא דפירות כולל של א"י ושל חו"ל והוי חדא מלתא על הארץ ופירות שלהן ושל חו"ל א"נ מלת הארץ אע"פ שעל א"י נתקנה מ"מ כוללת גם כל העולם וה"ק על הארץ היינו א"י וגם שאר הארץ כולו ועל הפירות שבשאר הארץ:

וכן על היין. הוא חותם על הארץ ועל פרי הגפן. ולא על פרי הגפן לבד אלא כמו שבחתימת חמשת המינים ופירות העץ של ז' המינים מזכיר על הארץ שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר שם פרי צ"ל שם פרטי שצ"ל העץ שנברא בו ולומר פרי הגפן ובכל שאר המינים די שיאמר פרי העץ שהוא שם כולל אבל הארץ לעולם עומדת ובכולן יש לו להזכיר בחתימה על הארץ. תהר"י:

ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן וכו'. הא דמקדים גפן לעץ ואפילו אכל זית ותמרים דקדמי בכתוב כתבתי בד"ח סעיף ע"ז ע"ש:

ה"ג ועל תנובת השדה. וכן העתיק הקיצור והטור סי' ר"ח ובתוס' כתבו על השדה ועל תנובת השדה ותלמידי הר"י כתבו ועל תנובת השדה אחר על הכלכלה:

ולא הוי חתימה בשתים. דאמרינן בפרק דלקמן דף מ"ט שאין חותמין בשתים:

ה"ג הטור בדברי רבינו אכל בשר או מפרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינים שצריך לברך על כל אחת ואחת:

כי מדכרנא עבידנא ככולהו גרס ופירוש דרב יצחק בר אבדימי ס"ל דאירקא אינו מברך בנ"ר ותו בגמרא דר' יצחק אמר אפילו ירקא אבל אמיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא:

כדאמרי' לעיל. גבי אניגרון בסי' ב':

שדרו ביה. ותהר"י כתבו שדרו בשם:

ולמעוטי. אף מברכה אחרונה. ואע"ג דהלך לו האומצא ועבר האונס ע"י שתייתו:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.