מעדני יום טוב/ברכות/פרק א

סימן א

פרק ראשון. כלומר הפסק ראשון דהיינו פרשה ראשונה דבלשון משנה קרי לה פרק כדאי' בפרק דלקמן:

נ"ל דה"ג וכ"כ רב עמרם ז"ל ומחמת זה כתב שצריך לברך. וכן הוא הלשון בטור סי' רל"ה. ואע"ג דלקמן כתבו מתוך דבריהם משמע כו' ולמה שהגהתי א"כ בהדיא כתבו כן זו אינה קושיא עלי שהרי עכ"פ רש"י וריב"א והרי"ץ גיאות כתבו בהדיא [כרש"י] דמדכתב וכ"כ (רב עמרם) ש"מ דאינהו בהדיא כתבי כרש"י ודכתב משמע מצינו לו לרבינו עוד בפ"ג סימן י"ח וכן בפ' שלשה שאכלו סימן כ"ג ובכמה דוכתי שכתב בלשון דמשמע ובלשון דמוכח על מה שהוא מפורש בהדיא:

שצריך לברך אקב"ו כו'. ובפ"ק דקדושין סי' מ"א וכן בפ' יש בכור מקשה רבינו על ברכה אחרונה שבפדיון בכור שלא מצינו שמברכים שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא אבל בפ"ק דכתובות בברכת בתולים סגי ליה אם נתקנה ע"י הגאונים:

כי אם פרק ראשון. כדלקמן סימן ו':

בלא זמנה. לפי דברי רש"י:

ועוד דקאמר בגמרא (ד' ה') אם ת"ח הוא כו'. ויש לדחות דמיירי היכא דקרא בזמנה בבהכ"נ. לא הוה ליה לכתוב בלשון דחיה דודאי הכי הוא דהא אדריב"ל קאי דאמר אע"פ שקרא אדם ק"ש בבהכ"נ מצוה לקרותה על מטתו אמר ר"י מאי קרא רגזו ואל תחטאו וגו' ואי לאו דהא דקאמר אע"פ שקרא כו' היינו בזמנה מאי רבותיה דאע"פ שקרא כו' ועוד מאי מצוה דקאמר חובה היא ועוד למה הביא קרא דתהלים מבשכבך דבתורה שמעינן דוקא בזמן שכיבה אלא ודאי מיירי שקרא בעונתה ויצא י"ח ק"ש דבשכבך וקאמר דאפ"ה מצוה לקרותה על מטתו מדכתיב רגזו ונו' ועלה אמר רב נחמן אם ת"ח הוא א"צ והיינו שכבר קרא בעונתה וא"צ לקרותה על מטתו:

לענין תפלת המנחה. כלומר שעבר כבר זמן מנחה והוי לילה והמגיה לענין תפלת הערב לא הפסיד:

וי"ל דה"ק ליה כו'. והתוספות סוף דף ב' תירצו דר"י לא דריש בשכבך ובקומך ע"כ ורבינו לא כתבו משום דהשתא אמר דקי"ל כר"י ואי ר"י לא דריש ובשכבך ובקומך קשיא הלכתא אהלכתא דר"י לא דריש ובשכבך ובקומך:

ומה שאמר בירושלמי כו' כדי לעמוד כו'. כלומר וא"כ הקושיא שהקשה ר"ת היאך קורין בבהכ"נ ק"ש עם הברכות שלא בזמנה על כרחך אינה קושיא מדהירושלמי לא אשגח בקושיא זו ונוכל לומר דאין להקפיד על הברכות אע"פ שאומרים שלא בזמן ק"ש וכמ"ש תלמידי הר"י ז"ל שאע"פ שאינו לילה מפני שלא יצאו הכוכבים אפ"ה כיון ששקעה חמה והוי לילה לענין תפלה של ערבית כדלקמן ה"נ דיינינן ליה לילה לקריאת הברכות ויכול לומר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור כיון ששקעה חמה ואינו יכול להתפלל תפלת המנחה משם ואילך כדבעי למימר בפ' תפלת השתר וברכת אהבת עולם נמי אומרים אותה שהרי מצינו שעל קריאת פסוקים יכול לאומרה כדכתבינן לקמן ולפיכך לא חיישינן אם אומרים אותה קודם צ"ה או אם אומרים אותה ב"פ וברכת גאל ישראל נמי אע"פ שהתקינו לאומרה בלילה כנגד יצ"מ שהיתה בלילה אפ"ה כיון שלא למדנו זכירת יצ"מ בלילה אלא מרבוי דכל ימי חייך ואין כתיב שם לילה בפירוש אלא מיתור כל בלבד דרשינן ליה לא חיישינן אם אין אנו אומרים אותו בלילה ממש דכיון שלילה הוא לענין תפלה לילה הוי להזכיר יצ"מ ע"כ והביא ראיה לדבר:

אלא שהיו קורין כמו שאנו וכו'. אין לפרש דגם הם היו קורין שמע קודם מנחה דא"כ מעיקרא מאי מקשה הירושלמי א"כ למה כו' פשיטא שאותה קריאה לא לצאת בה י"ח קריאת שמע דלילה אלא הקריאה היתה קודם ערבית ולפ"ז צריכין אנו לומר דס"ל להירושלמי כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום:

שהיו קורין פרשת שמע שכן מתחיל בירושלמי הקורא את שמע קודם לכן כו' ויש לפרש דפ' שמע לחודיה היו קורין ומסיק עליה כדי לעמוד כו' אבל בירושלמי שלפנינו גרס סתם הקורא קודם לכן. וכן העתיקו בתוספות. גם העתיקו וא"כ למה אנו מתפללים ק"ש בבהכ"נ וכתבו בתירוץ דהכא ג"כ בזה הלשון שהיו רגילין לקרות ק"ש:

ה"ג בתוס' שמע. קודם תפלתם כמו שאנו:

תפלה הקלו. פי' בתפלת מנחה שיכול להתפללה אחר פלג המנחה ועיין לקמן:

כנגד תמידים תקנום. בר"פ תפלת השחר מפרש טעמיה דר"י משום כך ואפילו מ"ד אבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות:

עד פלג המנחה. כלומר ולא לאחר מכן:

ומרב דצלי של שבת כו'. אע"ג דהראיה שרצה ר"ת להביא מרב דצלי כו' כבר נדתית שלא רצה ר"ת להביא ראיה ממנו אלא דמדחשיב לילה לענין תפלה ה"ה לענין קריאת שמע וזה נדחה דיש לחלק בין תפלה לק"ש אבל יש מקום לבעל הדין לומר דמסתמא כיון דצלי שקרא ק"ש ג"כ וזהו שרצה רבינו לדחות בכאן:

דלמא כריב"ל ס"ל. לא ה"ל למיקם לרב דלא כהלכתא דהא לקמן בפ' ת"ה כתב ואע"פ שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מתכוין למצוה להוסיף מחול על הקודש כו' אלא דראיה דהכא מהא דרב דצלי כו' משום דמסתמא היה קורא ג"כ שמע עם התפלה ומנלן הא אי לא משום דודאי דרב כר' יוחנן ס"ל וש"מ הלכה היא ולפי סברא זו דעיקרא דרב כר"י ס"ל ולכך ודאי דקרא ג"כ ק"ש אהא מדחי ליה דדלמא כריב"ל ס"ל ולקמן במקומו מפרש לדרב דס"ל כר"י ואפ"ה לא קרא ק"ש עם התפלה כו':

כשאר התנאים. שבגמ':

מ"מ בתפלה הקלו. תמיהא לי דבק"ש אנן קיימין ואפי' כי תימא שהשאילו לשון תפלה לק"ש וכלשון הירושל' שכתבתי לעיל בשם התוס' וכן עוד בגמ' דידן פ"ק דשבת כמ"ש התוס' דהתם (דף י"א) בד"ה כגון רשב"י כו'. מ"מ היאך נוכל לומר שהקלו בשל תורה דתפלה דאינם מדאורייתא אלא בלב והם תקנו סדר התפלה וזמנה והם אמרו להקל בה אבל ק"ש פסק רבינו לקמן פ"ג סימן ט"ו שהיא מדאורייתא היאך הקלו בה וי"ל כמ"ש תלמידי הר"י ז"ל בריש פירקין אדחכמים אומרים עד חצות שיכולין לבטל מ"ע משום סייג וכבר נמצא סוגיא בריש יבמות בענין הזה ואולי ה"נ סייג עשו שלא לבטלה לגמרי אם יתבטלו ממנהגא אלא דא"כ תקשה מאי וגם דקאמר רבינו בתר הכי דהא היינו הך וגם אין לפרש דה"ק בתפלה עצמה הקלו להקדימה ומשום כך נמי כדי לסמוך גאולה לתפלה התירו להקדים ג"כ ק"ש דכיון שיש טעם בדבר שאין לעקור ד"ת חדא כיון דסמיכת גאולה לתפלה אינו אלא סמך וסעד בעלמא אינו טעם לשבח לעקור משום כן דבר תורה וכן מצינו לרב דמשום הוספה מחול על הקודש עקר לסמיכת גאולה לתפלה וכמ"ש לעיל וגם לפירוש זה הלשון דחוק לפרש כן:

בתפלה הקלו. עי' לקמן דלא לכל דבר הקלו:

ולהתפלל קודם צאת הכוכבים. ובתוספות דר"פ תפלת השחר בד"ה יעקב תקן כו' כתבו דמההיא דפרק גיד הנשה וילך חרנה כו' דמנהג יפה וטוב להתפלל מבע"י קצת ע"כ אבל יש לדחות דדלמא אותו מדרש כריב"ל ס"ל דתפלות באמצע תקנום:

וכר"י דפליג אדר"א. קמא נקט וגם ר"י לא פליג בהדיא אדר"מ אלא דמקשה ליה:

ושניה חובה ומה שמתפלל אותה בברכה כדי לסמוך גאולה לתפלה הוי כמו שמחדש דבר בתפלתו וא"צ לחדש בה דבר אחר כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

משום שנראה לו שיותר טוב להתפלל תפלתו עם הצבור כו'. אע"פ שבכלל השאלה והתשובה כל זה מבואר מעצמו אפ"ה החזירו כדי לסיומי עלה וכ"ש לדידן כו'. שלא ה"ל קשר כלל לסוף התשובה:

וכ"ש לדידן כו'. בתו' דלקמן (דף ד' ע"ב) כתבו דהוי כגאולה אריכתא אבל רבינו לא ס"ל הכי לקמן סימן ה':

כיון דחשיב ליה לילה כו'. תמיהא לי דלעיל קיים המנהג דבתפלה הקלו ודוקא לקיים המנהג אבל לפי הדין ודאי דאינו כן א"כ לא ה"ל לחזור ולכתוב כאן שצריך שיזהר כו' ונ"ל דלעיל לא כתב לקיים המנהג אלא להקדים ק"ש אבל להתפלל ג"כ מנחה אח"כ בהא לא ס"ל לקיים המנהג משום דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי וכן נראין דברי הב"י בסי' רל"ג:

סימן ב

נ"ל דה"ג דאיכא משמרות בארעא כי היכא דאיכא ברקיע וכן מוכח מפרש"י:

נ"ל דה"ג על נוהו וכו' ואיתמר:

רב שמואל בר מרתא. בגמרא גרס רב יצחק בר שמואל:

סימן ג

אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי. ויש חלוף גרסאות ברפ"ד דנזיר ועיין בפ"ב סי' ה' גבי שלום לרבו בד"ח:

למדתי שמתפללין בדרך וכו' וכן הוא ברי"ף. ונ"ל דהוי לא זו אף זו לא זו שבדרך מתפללין כדי לקיים מצות התפלה אלא אף זו למדתי ממנו דיכול לקצרם ולא זו דיכול לקצרה דודאי דטוב מעט בכוונה וכו' אלא אף זו למדתי ממנו דאפילו להאריך ולכוין אינו רשאי לכנוס מפני כך בחורבה:

והתפלה הקצרה היינו הביננו. דאיתא בס"פ תפלת השחר והכא כלפי י"ח קראה תפלה קצרה אע"פ שהתפלה הקצרה אינה הביננו אלא כדקאמר בסמוך:

ואומר הושע וגו'. לישנא דמתניתין נקט אבל בגמרא אפסיק הלכתא כאחרים שאומר צרכי עמך וכו':

היינו דוקא כו'. כדאיתא התם:

אבל בדרך שלא במקום סכנה לא. ורבי יוסי לא היה במקום סכנה פירוש במקום לסטים מדהשיב לו שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ולא השיב שמא יהרגוני לסטים. תוספות:

גרסיגן בגמרא דאין אומרים בפני המת כו'. וכתבו רבינו בפ' מי שמתו סי' ו':

סימן ד

ואח"כ קורא ק"ש ומתפלל. ובגמרא גרס ואוכל פתו ומברך ודקדקו התוספות שמכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ע"כ. וגם רבינו דעתו כך לקמן סימן ט' וע"ש. ובכאן נמשך אחר גי' הרי"ף:

וכל העובר על דברי חכמים כו'. ומקשינן בגמרא דמ"ש הכא דקתני חייב מיתה ומתרצינן משום אונס שינה ואי בעית אימא לאשמועינן דתפלת ערבית חובה ותלמידי הר"י שכתבו לקושיא זו ותירצוה בענין אחר על כרחך דלא היתה גירסא זו בגמרא שלהם וכיוצא בזה נמצא עוד להם לקמן סי' י':

סימן ה

דאמר איזהו וכן הוא ברי"ף. ובגמרא דאמר ר"י:

איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל בשם הר"י ב' טעמים האחד שיציאת מצרים להיותנו לו לעבדים היתה והתפלה היא במקום עבודה לכך כשסומך גאולת מצרים לתפלהי הרי הוא מכיר שחייב לעבוד בעבור הגאולה ויעשה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העוה"ב. והב' שע"י שנגאלו אבותינו שלא כמנהגו וטבעו של עולם בעתו בו כענין שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה'. וכיון שמזכיר הגאולה ומתפלל מיד נראה מזה שגם הוא בוטח בו ומתפלל אליו והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסבתו לחיי העוה"ב ע"כ ועיין בד"ח סעיף ס"ט:

דכיון דתקנו רבנן השכיבנו כו'. שכנגד מה שהשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים היו מפחדין ומתפללים להבורא לקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם כנגד זה תקנו השכיבנו שיצילנו השם מכל דבר רע וישמור צאתנו ובואנו וכיון שהתקיו לאומרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דלא הוי הפסק אלא כגאולה אריכתא. כ"כ תהר"י:

כתפלה אריכתא דמיא. שזה הפסוק דבוק עם שאחריו כי לא תחפוץ זבח ואתנה שאמר דוד על חטא בת שבע שהיה במזיד שאין מביאים עליו קרבן והתפלל ה' שפתי תפתח שתהא תפלתו כפרה במקום הקרבן אשר לא יחפוץ ועכשיו ג"כ שאין לנו בה"מ להקריב בו קרבנות מתפללים בזה הפסוק שתהא התפלה מקובלת במקום קרבן ומפני שנתקן על ענין התפלה אמרו דכתפלה אריכתא דמיא. תהר"י:

ותימא על מנהגינו כו'. ולא ס"ל כהתוס' שכתבו דהוי כגאולה אריכתא אף על גב שיש בפסוקים וביראו עינינו מעניני הגאולה והשמירה כמו בהשכיבנו. מ"מ כיון שאינו מתקנת חכמי הגמרא אין לומר שהיא כגאולה אריכתא ומיהו למאי דמסיק לפי שבימיהם כו' נראה גם כן שהיתה תקנה קדומה מימי חכמי הגמרא ומ"מ סובר דשלא להפסיק תקנוה וכדאפרש לקמן:

כרב דאמר בפרק תפלת השחר. אגב ריהטא כתב כן דליתא בגמרא דפרק תפלת השחר אלא הוא בעצמו כתב שם בריש הפרק משמיה דגמרא דפרק בתרא דיומא דרב אמר תפלת ערבית רשות וקשה דהתם כתב דהלכה כרב באיסורי וע"ש וגם קשה שם על התוספות דהתם:

ורב ור"י הלכה כר"י. תמיהא לי דהא רבא ואביי פליגי ופסק רבא הלכה כר' יהושע דאמר רשות והלכתא כרבא לגבי אביי וגם בתראה הוא דהלכתא כמותו לגבי ר' יוחנן ואין לומר דלהכי נקט כר' יוחנן דמקשה בתרתי חדא דר' יותנן ס"ל חובה ועוד דהוא מצריך לסמוך דאין זה במשמע הלשון כלל ועוד דאכתי תקשה דלענין חובה אינו מקשה כלום כיון דרבא פוסק כמ"ד רשות ולא ה"ל להקשות אלא מדר"י ס"ל לסמוך וכוותיה קי"ל וקושיא זו שהיא העיקר אינה מפורשת כלל. לכך נ"ל דאה"נ דאינו מקשה מזה כלום לפי שאינה קושיא על המנהג דהא דאמרן דקי"ל כוותיה אינו מהגמ' אלא הרי"ף ורבינו כתבו כך מדתניא כוותיה ובעל המנהיג יכול לדחות ראיה זו דדלמא הברייתא לאו בדוקא נקטה הכי ויוכל ג"כ להפך ולשנות הסדר ולכך לא קשיא על המנהג אלא הך כללא דרב ור"י הלכה כר"י. וא"כ תמיהתי במקומה עומדת דהא רבא דבתראה הוא פסק כמ"ד רשות. ואולי הך כללא דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דוקא כשחולקים בסברתם ולא כשחולקים בפסקי הלכה אליבא דתנאי ואם כן אינם קושיא מרבא דהרי אפשר דהלכה כאביי הואיל ורבי יוחנן פליג בזה עם רב והלכה כמותו לגבי רב:

ושמא גם ר"י כו'. גם בתוספות כתבו בלשון מסופק דאפילו אי ר"י סובר כרב כו'. משום דאינו מוכרח לומר כן בדר"י גופיה דאנן דנהיגין שלא לסמוך אף על גב דמשום דס"ל דתפלת ערבית רשות היא מ"מ ר"י אפשר דדוקא חובה ס"ל ומש"ה אין לכתוב בהחלט דר"י ס"ל נמי רשות:

כנגד י"ח ברכות כלומר. ובכך נפטרין מתפלת י"ח וכ"כ תהר"י בהדיא וזה יותר מסתברא ממ"ש התוספות דהתקון היה כדי שהמתאחרים לבא לבהכ"נ יוכלו להתפלל בעוד שהצבור שם דא"כ אין טעם מספיק לקדיש אבל לדברי רבינו והר"י שהי"ח פסוקים במקום תפלה א"כ הוצרכו לתקן אח"כ קדיש כמו אחר תפלת י"ח עצמה ולכך תקנו אחריהם ברכת יראו עינינו כדי שיסיים בברכה כיון שנתקנו כנגד י"ח ברכות ומשום כך א"א יראו בשבת כיון שא"א הי"ח פסוקים כדי שימהרו לביתם כמ"ש בטור ס"ס רל"ז:

שמתפללין . פי' תפלת י"ח עצמה:

סימן ו

כל האומר תהלה לדוד בכל יום. וכן בפרק אין עומדין סימן ו' העתיק רבינו המאמר הזה בשם רב עמרם ולא כתב בו ג' פעמים וגם בטור סימן נ"א ושם בב"י בשם הכל בו. וכן מוכח נמי מהך טעמא שפיר' רבינו בסמוך אדאמרינן ואנתנו כו' כדי שיסיים בהללויה ופי' הטור שם בשם רב עמרם שהוא כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה וא"כ מיירי בתהלה דפסוקי דזמרה ואי אמרת ג"פ מ"ט לומר ואנחנו לשני הפעמים האחרים אע"פ שהב"י כתב כדי שלא לחלק כו' היינו למה שנהגו לאומרן ג' פעמים אבל מדברי רבינו ודאי נראה שלא נתכוין אלא לפסוקי דזמרה. אבל הרי"ף ותלמידי הר"י בפרק אין עומדין העתיקו ג"פ כמו שהוא הגי' בגמרא וגם רש"י גורס כן ופי' כנגד ג"ת ובש"ג שם כתב בשם תוספות הריב"ם כדי שלא יפשע אדם מלאמרו תקנו שיאמרו אותו ג"פ ביום דא"א דלא לימרי' זימנא חדא ע"כ:

מובטח לו שהוא בן העוה"ב. פי' שמצוה זו מכרעת אבל משום מצוה זו בלבד אינו בן עוה"ב ב"י סימן נ"א בשם אהל מועד:

כדי שיסיים בהללויה. מהטעם שכתבתי לעיל:

מצוה לקרותה על מעתו. אמר ר"י מאי קרא רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה פירש רש"י אמרו בלבבכם אמרו מה שכתב על לבבך על משכבכם שנאמר בשכבך ודומו בשינה אחרי כן:

א"ר אלעזר. כן גי' הרי"ף ובגמרא א"ר יצחק ולקמן גרס וא"ר יצחק:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ואומר

והאריב"ל אסור להתרפאות בד"ת. כתבו תלמידי הר"י וז"ל מתוך כך הקשה בכאן ולא הקשה גבי ק"ש שעל מטתו מפני שאלו הפסוקים אינו אומר אותם לעולם לשם חובה והם של שמירה ונראה כמו שמתרפא בד"ת אבל בק"ש שדרך הוא לאומרה לשם חובה אינו נראה כמתרפא בד"ת ע"כ. ועי"ל דכיון שאין בפרשה ק"ש שום לשון שנראה ממנו כמתרפא לכך לא מתסר לפי שנראה כקורא בתורה ולפי זה בכל הפסוקים שאין נראה מתוכן כמתרפא מהם מותר וריב"ל סתמא קאמר אסורלהתרפאות בד"ת ומה שנ"ל הוא דמק"ש ליכא לאקשויי כלל דקרא אשכח ודרש אמרו בלבבכם וגו':

אסור להתרפאות בד"ת וכתבו בתוספות בפרק ידיעות הטומאה דהא דאמר בפרק במה אשה לאישתא בת יומא לימא הכי וירא מלאך ה' וגו' סכנתא שאני:

סימן ז

פי' שלא יעשה מלאכה כו'. דאין לפרש לפני מטתי ממש דהא אסור כדאיתא בגמרא ותימא לי שלא כתבו הרי"ף ורבינו ואני אכתבנו בס"ד בפרק תפלת השחר בד"ח סעיף י"ט:

בעמדו ממטתו עד שיתפלל. משיגיע זמנה טור סימן פ"ט:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ותימא

כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוייו ליה בנים זכרים כו'. אע"פ שאין דברי חכמים צריכים חיזוק מ"מ לפי דעת החושק ורוצה למלאות ולרוות נפשו בטעמים פשוטים וגלויים אמרתי להודיע בכאן כי גם בדברי חכמי הטבע התבאר כי להולדת הזכרים אחת מן הסבות אם אז רוח צפונית מנשבת לפי שהיא חמה והזרע החם מוליד זכר ואם רוח דרומית מנשבת שהיא קרה ומוליד נקבה ואמרו ג"כ שיש מי שאומר שאפי' ההבטה לרוח צפונית תועיל לזה ומלבד שמזה יצא לנו כמה גדולים דברי חז"ל שאינם יוצאים כלל מההיקש השכלי כאשר יחשבו נמהרי לב מבלי מבין אבל גם את זה שע"י כן נתבאר לי דקדוק נאה בכתוב ובל' המאמר שהכתוב לא הזכיר אלא צפון וגם בעל המאמר שאמר בין צפון לדרום ולא אמר הפך שהרי הדרומית שהיא ימנית היתה ראויה להקדים אבל עכשיו נתבאר שאין לדרום מבוא לזה ולכך אמר הכתוב וצפונך ובעל המאמר שאמר בין צפון לדרום כלומר שראשו יהיה לצפון:

מהם והתפלל גרסינן וכן הוא ברי"ף:

ולא המתין כו'. מסיק הרי"ף ואוקמוה בתפלת ערבית שאם הניחו יחידי ויצא חוששין שמא יבא לידי סכנה לפיכך צריך להמתין לחבירו עד שיסיים את תפלתו וכתבו תהר"י דר"ח מפרש בימיהם שהיו בהכ"נ שלהם בשדות ונראה דאף בעיר העומד יחידי בבהכ"נ תפלתו מתבלבלת ע"כ:

פרק תפלת השחר אמתניתין דהעושה תפלתו קבע:

צריך אדם ליחד לו מקום בבהכ"נ. ותלמידי הר"י ז"ל כתבו בשם ירושלמי דאין לדקדק בבהכ"נ אלא בביתו כשפעמים אינו יכול לילך לבהכ"נ כו' ושמ"כ בירושלמי כל הקובע מקום בביתו להתפלל כאילו הקיפה מחיצות של ברזל ע"כ (ולא מצאתיו בירושלמי) וא"ת ותקשה הירושלמי אהדדי י"ל דלא קשיא דאפשר דבין בבהכ"נ בין בביתו צריך ליחד מקום והכי מסתברא אבל ודאי דלתהר"י קשיא הירושלמי שכתבו רבינו:

ה"ג השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה וה"פ דאלו אמר השתחוה בלשון עבר היה משמע שבאותו הפעם עשה כן ולא שמעינן מיניה שהמקום ההוא היה מיוחד לו לכל פעם אבל השתא דאמר ישתחוה בלשון עתיד יובן מזה שכן הוא עשה כפעם בפעם אשר ישתחוה ועוד שנמצא עתיד בלשון הווה ורגיל בפסוק ככה יעשה איוב:

לא אמרן אלא בדנפיק. בעל ע"י מקשה שהרי בעל המאמר עצמו דקדק לומר היוצא ולמאי צ"ל לא אמרן אלא בדנפיק ותירץ דבא לומר דוקא כשיצא על דעת שלא לחזור ולכנוס אבל אם דעתו לחזור ולכנוס אה"נ דיפסיע פסיעה גסה אף ביציאה כדי שימהר ויבא ע"כ. ואני חוכך בזה להחמיר לפי שהרואה אינו יודע שדעתו לשוב ויהיה בעיניו לבוז על שמפסיע פסיעה גסה למהר לצאת גם פירושו היא לגירסא שבגמרא למיסק למיעל בלמ"ד הבעבור אבל לגירסת רבינו בדנפיק לא משמע כולי האי דאתא למימר דדוקא בדנפיק ואינו נכנס ולכן נ"ל דמשום דאפשר לדייק היוצא אל יפסיע פסיעה גסה הא הנכנס רשאי לפסוע מש"ה קאמר דלאו לדיוקא קאתא דתידוק הכי מינה דלא אמרן אלא לגופיה דבדנפיק אל יפסיע ולא לדיוקא דא"כ תידוק דהא הנכנס רשאי לפסוע ואינו כן דהנכנס מצוה כו':

לדבר מצוה וכן גי' הרי"ף הכא ובפרק ואלו קשרים אבל גי' הגמרא לדבר הלכה וכן העתיק רבינו כפ' ואלו קשרים. וגירסא זו נראית יותר דמתיישב אמאי לא מייתי מקרא דונדעה נרדפה הכתוב קודם להך קרא דאחרי ה' וגם בזה הפסוק דאחרי לא מפורש היטב לשון רדיפה אלא יחרדו ואינו מבורר כ"כ. ואי גרסי' לדבר הלכה א"ש דלא מצי מייתי מונדעה נרדפה משום דאין לפרשו על הרצים לדבר הלכה שהרי אין כולם יודעים דמש"ה אמר אגרא דפירקא ריהטא כדפיר"י:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ואפי'

כל המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע כו'. והפליגו עוד בס"פ ט' (והובא בד' רבינו שם בסי' כ"ו) שאמרו אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי ביהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין:

חלף ההוא טייעא וכן הוא ברי"ף גם בפירש"י וכ"נ עיקר דלגי' הגמרא קשיא וכי משפט מות לאיש הזה ולא אמרו אלא שנקרא רשע וליישב הגירסא שבגמרא יש לי לומר ע"ד הליכות הדרש ולדקדק ל' אידמי ליה שהוא הוראה על כל המאורע לא על אליהו בלבד אלא שכל הענין הכל היה בדמיון ואולי בחלום וחזיון לילה שהוא מפעל הכח הדמיוני ואמר דההוא גברא אחרי שהתפלל שם אל לבו כי לא עשה כהוגן ותפעם רוחו בקרבו על המעל אשר מעל ורעיוניה יבהלוניה עד כי שפט בכח המדמה וכ"ש באמרנו ע"י חלום והנה אליהו בא ויהרגנו הרוג:

אריב"ל דף ח' ע"ב ואשתמיטתינהו לתלמידי הר"י ז"ל שכתבו שהוא במס' מגילה אלא שהרי"ף הביא אותה בכאן:

דלא דרי טונא. בגמרא ולא רהיט וגם הרי"ף השמיטו וכן לא כתבו הטור סימן צ' ותו' בס"פ הרואה ולא רכיב חמרא וגם זה לא כתבו הטור ולדברי ב"י לא נמצא אלא במקצת נוסחאות הגמרא:

ה"ג ברי"ף משום ר"י בן זמרא אבל בגמרא גרס משום רשב"י:

אין תפלתו כו' אלא בב"ה שנאמר ואני תפלתי וגו'. וכן גירסת הרי"ף ותמוה הוא דלא שמעינן מהמקרא אלא על שעה שהצבור מתפללין ולא על המקום שהצבור מתפללין בו ובגמרא מייתי להך קרא אדא"ל ר"י לר"נ דלימא ליה מר לש"ץ בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעי למר דאר"י משום רשב"י כו' וגם ל"ג בגמרא אלא מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ובטור סי' צ' אר"י אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ לא הביא שום מקרא לראיה ואח"כ כתב ואפי' הוא אנוס שאינו יכול לילך לבהכ"נ טוב לו לכוין השעה שהצבור מתפללין בה דכתיב ואני תפלתי וגו' וראיתי מוגה בשם גדול דל"ג לעיל אבא בנימין אומר אין תפלתו וכו' וגרס בכאן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור שנאמר ואני וגו'. וכנ"ל שהיא גירסת הטור דאדכתב דאר"י אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ כתב פי' עם הצבור והשתא גירס' נכונה היא דהכי דייק דמדהקפיד קרא על העת והשעה שהצבור מתעללין ואין הצבור מתפללין אלא בבהכ"נ הרי הראיה שאין התפלה נשמעת אלא בבהכ"נ ומיהו עם הצבור כדפי' הטור וגם דברי תלמידי הר"י כך נראין מדאצטריך להו לכתוב בשם הגאונים שאפי' כשאין הצבור מתפללין יש לו לאדם להתפלל בבהכ"נ כו' ש"מ דס"ל דמימרא דר' יוחנן לא אתמר אלא להתפלל עם הצבור וכדפירש הטור:

ה"ג רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא בעת רצון עניתיך רב נחמן בר יצחק אמר:

ומתפלל עם הצבור. מרבים היו עמדי נפקא ליה:

שחרית וערבית ל"ג בגמרא והרי"ף ויש ליישב גירסת הספר דכלומר תפלות של כל היום מבקר ועד ערב ויש בכללן מוסף ומנחה:

תמה ואמר כו'. וכן נמי בכיבוד אב ואם כתיב ג"כ על האדמה ושלוח הקן כבר אמרו בסוף תולין דלעולם שכולו ארוך הוא והשלמת פרשיות עם הצבור דאתמר לקמן דמאריכין לו ימיו התם ל"ג רבי יוחנן בגמ' ורי"ף אבל קשה מהברייתא פ"ב סי' ג' דתני סומכוס אומר כל המאריך באחד כו' מאריכין כו' ואולי דכל עניני ק"ש בכלל ולמדתם הוא. ועי"ל דרבי יוחנן תמה על דא"ל דאיכא סבי בבבל ועל העם בכלל נאמר לו ולא היה חושב בדעתו שיעשו כלל העם מן הענינים הללו שאמרו החכמים אלא היה סובר שעושים ככל הכתוב בספר תורת משה ולכן תמה שאע"פ כן בבבל לא ייעד הכתוב באריכות ימים דעל האדמה כתיב וכשא"ל מקדמי ומחשכי כו' ניחא ליה ואמר היינו כו" ותדע שכך היתה דעתו של ר"י שלא היה סובר שיעשו מה שאמרו החכמים שהרי מאמרו של ריב"ל היה יודע ואפ"ה לא אסיק אדעתיה עד שאמרו לו מקדמי כו':

נוטל שכר כנגד כולם. פי' תלמידי הר"י ז"ל כלומר כל אחד ואחד מעשרה הראשונים נוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם וטעם הדבר מפני שהשכינה שורה בבהכ"נ כשיש שם צבור שנא' אלהים נצב בעדת אל ע"כ סבירא להו דאין דין קדימה ליו"ד הראשונים לאחד על חבירו שאף האחרון זכה כמו הראשון דבלאו איהו לא סגי שאין כאן עדה וצבור אבל לי היה נראה דודאי דכל הקודם זכה יותר וה"פ שאפילו מאה באין אחריו הוא נוטל שכר כל הבאים אחריו ואם הוא הראשון מעשרה נוטל שכר התשעה המנויים עמו וכל הבאים אחריהם והשני נוטל שכר הח' והבאים אחריהם ועל דרך זו כל העשרה ובקצור כתב כנגד כל הבאים אחר העשרה זה כפי' תהר"י ז"ל אבל בטור כתב כלשון הגמרא כנגד כולם. עוד יש לי פירוש נכון בענין הסוגיא אי הא דקאמר אלא נוטל כו' שהוא תיקון בלשון ריב"ל או שהוא פירוש וביאור לבדריו ולעולם לשונו היה נוטל שכר כולם והמכוון כדרך בעה"ב שיש לו פועלים הרבה ובשעת תשלום שכרן האחד מהם בא לקבל שכר כולם והוא מחלק ביניהם ותחשב לו לכבוד. והארכתי בזה בס"ד בסוף מסכת מגילה:

שפיר דמי. אין הלשון מדוקדק קצת דודאי דטפי שפיר דמי אם נכנס ג"כ כשיעור שני פתחים ומ"מ מצאתי כיוצא בזה בגמרא פ' שואל דמסכת שבת שאני מעתיקה לקמן בפרק מי שמתו סוף סי' י"ד ולשון הטור אין לחוש:

לשקוד על דלתותי יום יום. מסיים בה בירושלמי דלתותי ולא דלתי מזוזות ולא מזוזת:

אוהב אני שערים המצויינין בהלכה. כלומר הפסוק לא בא להשמיענו שאוהב הקב"ה שערי בתי כנסיות משערי בתים אחרים שזה דבר פשוט הוא ומה חידוש יש בזה אלא ודאי ר"ל שאוהב הקב"ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות וכמו שאוהב בהמ"ק יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות כך אוהב השערים המצויינין בהלכה כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוקים מפני שהמקומות הקבועים הם במקום בית המקדש כדאמרינן מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א (של הלכה) בלבד וכמו שהמקדש חביב יותר מבהכ"נ ומבהמ"ד כך מקום קביעת התורה חביב משאר ב"כ וב"מ שאינם קבועים. כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

משעה . ובגמרא ורי"ף גרס מיום:

שחרב בהמ"ק. גרסינן בגמ' ורי"ף ול"ג הקב"ה כי מפי עליון לא תצא הרעות:

אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. לומר דלא בלבד שהיו מתפללים בבית המדרש ולא בבהכ"נ אלא אפי' בבה"מ עצמו היו מקפידים להתפלל במקום המיוחד להם בבית המדרש ללמוד שם:

בין פסוקא לפסוקא. כי מנהגם היה לתרגם כל פסוק ופסוק כדי להבין לדלת עם הארץ ומבעיא לן אם מותר לצאת בשעה שמתרגמין. כ"כ תלמידי הר"ר יונה ז"ל:

ובפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי וגו' עמדו לא ענו עוד:

ונראה לי לפרש כו'. דברי התוספות הן ומשום הכי בפ' הקורא עומד כתב למסקנת הרי"ף בלחוד ובכמה דוכתי כתב נראה לי והוא לשון תוס' כמו שהוכחתי בפ"ק דמגילה:

הא דקאמר התם אסור לדבר היינו בקול רם. וגי' המרדכי אסור לספר וכתב עלה היינו בקול רם וכן משמע לשון לספר ע"כ ולאו משום דאי גרס לדבר לא הוי משמע נמי בקול רם דמצינו דבר אדני הארץ אתנו קשות והדבר ידוע שהדברים שמדברים קשות בקול רם נאמרים וה"נ לדבר היינו בקול רם מדלא קאמר לקרות דלקרות משמעותא בלחש כמו לקרות ק"ש ואנו קורין אותו בלחש כך נ"ל: ועוד יש לומר דא"נ דלגירסא דגרס לדבר אינו במשמעות הלשון שהוא בקול רם דוקא אפ"ה מתורץ שפיר מאי דמקשה דאי שאני הכא דמהדר אפיה כו' אלא כי שרי היכא דלומד בלחש והשתא לא קשה לאשמעינן התם דבלחש שרי דהא ה"נ לא פירש הגמ' דרב ששת למד בלחש אלא סמך זה על הסברא שאין לטעות בכך והתם נמי לא הוצרך לפרש ומיהו אינו מיושב כל כך דהא מ"מ קאמר הכא דרב ששת גריס ואע"פ שלא פי' שהיה גורס בלחש סמך על הסברא דודאי לא היה גורס אלא בלחש והיינו דאמרן שהיה גורס ממילא ידעינן שלא היה אלא בלחש אבל התם דלא קאמר כלל להא דרב ששת מנא ידעינן התם דשרי אפילו בלחש ואם כן אכתי תקשי דלאשמעינן התם שריותא ולכן העיקר כמו שכתבתי דלדבר נמי משמעותו בקול רם וכדפי' רש"י. ומ"מ בקיצור ובטור סימן קמ"ו העתיקו לספר:

והא דמהדר אפיה. דכיון דבלחש היה לומד ודאי דלא הוי ליה למהדר אפיה שהרי אינו מעכב את אחרים מלשמוע:

והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין כו'. קצת קשה דכי היכי דקאמר דבגמרא נקט רבותא דהוה מהדר אפיה לאשמועינן דאפ"ה שרי ה"נ ה"מ למימר דאיהו קעביד הכי לאגמורן הלכה למעשה דאפי' למהדר אפיה מצי למיעבד ונ"ל לתרץ דסבירא ליה לרבינו דאי לאו שהיה לו סבה אחרת לעשות כן אע"פ שהוא מותר ללמוד אף בחזרת פנים מ"מ לא היה הוא עושה כך כיון שנראה כמניח הס"ת וכדי לאגמורן הלכה למעשה בלבד לא היה עושה כך אלא שהוצרך לעשות כן כדי שיכוין לבו בגרסתו לופי זה אפשר לומר דאה"נ דלא מצי מהדר אפיה אלא אם הוא עושה בשביל שיכוין לבו בגרסתו דדלמא ע"כ לא שרי למהדר אפיה אלא בכה"ג דעבד רב ששת והכי קאמר רבינו רבותא נקט דאפי' כו' שרי לפי שהוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו בגרסתו ולכך לא קפיד על שיהיה נראה כמניח ס"ת דקמ"ל דבכה"ג שעושה לכוין לבו בגרסתו שרי למהדר אפיה:

כדי שיכוין כו'. ואע"ג דרב ששת סגי נהור הוי מ"מ כי מהדר אפיה מכוין טפי לפי שמפנה מחשבתו מקול הקורא בתורה:

אבל להורות לאדם כו'. ותלמידי הר"י ז"ל העתיקו אבל להורות לאדם אחר אסור ע"כ נראה מזה דאפי' רב ששת שתורתו אומנתו לא הותר לו אלא ללמוד בינו לבין עצמו דוקא ומצינא למימר דהא איכא נמי בין הרי"ף לתירוץ קמא דלרי"ף בינו לבין עצמו אף בקול רם שרי אבל יותר נראה לי דלא קאמר הרי"ף דלהורות לאדם אחר דוקא אסור אבל בינו לבין עצמו אף בקול רם שרי דדוחק לחלק בכך דכמו שהוראה לאדם אחר מעכב אחרים לשמוע כמו כן בלימוד שבקול רם אפי' בינו לבין עצמו ולא קאמר הרי"ף אלא בהווה ורגיל להיות שכן מי שלומד בינו לבין עצמו מסתמא הוא לומד בלחש והמורה הוראה לאחר מסתמא לא ילחוש לו אלא דאי הכי ליכא בינייהו דהרי"ף ותירוצא קמא ואם תאמר דלהרי"ף צריך שיהיה גם כן תורתו אומנתו ואי לאו הכי אפילו בלחש אסור דמ"מ סיומא דמלתא דהרי"ף קשיא דאבל להורות כו' לא דייקי שפיר דהוה ליה למימר אבל מי שאין תורתו אומנתו אסור. ונראה לי דאין הכי נמי דלהרי"ף מי שתורתו אומנתו מותר בכל אפי' להורות לאחר ומי שאין תורתו אומנתו אסור בכל אפי' ללמוד לעצמו והכי קאמר דוקא רב ששת שתורתו אומנתו ולדידיה הכל שרי דאין בין לומד עם עצמו או שמורה לאחרים כלל דהרי"ף לא נחית לחלק בין שהוא לומד בלחש או בקול רם ומי שתורתו אומנתו שרי בכל ולא הוצרך לפרש דמידי הוא טעמא אלא לפי שמי שתורתו אומנתו אינו מחויב בשמיעת התורה ורשאי בין ללמוד בין להורות אבל להורות כו' כלומר מי שאין תורתו אומנתו אלא שבא להורות כו' אסור וכ"ש שאין לו ללמוד לעצמו הואיל ואין תורתו אומנתו ודבר בהווה ורגיל להיות שמי שאין תורתו אומנתו מסתמא בשעת הקריאה אינו מבקש ללמוד אלא לדבר הוראה שלפניו לפי שעה ההיא וקאמר דאסור וכ"ש אם יבקש ללמוד לעצמו דאסור וניחא לי לפרש כך דהשתא הוי לישנא דהרי"ף דהכא כלישניה דבפ' הקורא עומד שכתב שם בזה הלשון דוקא כגון רב ששת דתורתו אומנתו אבל כ"ע לא:

סימן ח

א"ר יוחנן. כבר כתבתי בסי' דלעיל דבגמ' ורי"ף ל"ג ליה:

שנים מקרא ואחד תרגום הטעם. מצאתי באבן העזר להראב"ן שהוא כנגד שנים הקוראים ואחד המתרגם ונ"ל שר"ל שנים הקוראים הקורא והש"ץ שכן צריך שיהא אחד עומד על גבי הקורא כדאיתא בירושלמי כתבו רבינו בפ' הקורא עומד ועיין בדברי חמודות:

מאריכין לו ימיו ושנותיו. וכן איתא בפ"ב סי' ג' בפ' שלשה שאכלו סימן י"ז ובפ' הרואה סי' ד' והתם ל"ג כן ברי"ף. ונראה לי לפרש גירסתינו דאיצטריך לומר ימים לזקן שבא בימים ועוד נראה לי דאריכות ימים וכן נמי קיצור ימים יש לפרש על הטובה ועל הרעה:

לפי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום. פי' תרגום אונקלוס וגם בירושלמי פי' בתרגום ירושלמי וכלומר והוא ראיה קצת על אותן הספרים שכתוב בהם תרגום אונקלוס ומתורגם בו עטרות ודיבון אבל לשון הטור בסימן רפ"ה לפי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום ירושלמי וכ"כ תלמידי הר"י ז"ל שאין לו תרגום אונקלוס אלא תרגום ירושלמי שזהו מכללתא ומלבשתא שצריך לומר אותו תרגום שיש לו:

כדאמר רב יוסף בפ"ק דמגילה דף ג' ואע"ג דלכאורה אינה ראיה דהכי אתמר התם תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו כו' תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו כו' ונזדעזעה ארץ ישראל כו' מ"ש אדאורייתא דלא אזדעזעה ואדנביאי אזדעזעה דאורייתא מיפרשא מילתא דנביאי איכא מילי דמפרשן ואיכא מילי דמסתמן דכתיב ביום ההוא יגדל המספד וגו' ואמר רב יוסף אלמלא כו' ומהשתא דרב יוסף לא אמר אלא אנביאי ולא אדאורייתא ל"ק דלטעמים מי לא פירש אונקלוס כמה דברים באורייתא אלא הכי קאמר דאורייתא מיפרשן למתבונן ומעיין בה משא"כ נביאי דמסתמי ובלתי מובנים כלל עד שתרגם יונתן מפי הנביאים חגי זכריה ומלאכי ורבינו נקט לישנא דרב יוסף דקאמר מלתא רויחא דאלמלא כו' ומינה לדאורייתא שמועיל שאין צריך עיון והתבוננות:

אלא מרביעי ואילך לענין גיטין והבדלה בפ' ערבי פסחים דף ק"ו:

במדרש מכילתא פ' בא:

סימן ט

כמו לשאר דברים דקחשיב במתניתין:

דהא חכמים לא פליגי עליה דר"ג אלא בסייג וקשיא לי דאי נמי פליגי בגוף הפי' דבשכבך הא אפסיק הלכתא כר"ג. ונ"ל לתרץ דאי אמרת דפליגי בגוף הפי' דבשכבך ואם כן בסייג לא הוזכרה פלוגתא במתניתין כלל איכא למימר דאף ר"ג מודה ביה (וכן נראה מפירש"י דאף ר"ג ל"פ בסייג ומודה בזה) אבל אי אמרינן דפלוגתייהו בסייג היא בלבד וא"כ כי אפסיק הלכתא כר"ג לענין סייג הוא דאפסיק:

מ"מ אין לו לאכול כו'. כדתניא בסי' ד' ואע"ג דחכמים אמרוה אף ר"ג מודה בה דל"פ אלא בסוף זמנה אבל כדת מה לעשות בכל זמנה בהא ל"פ כלל והרשב"א שכתב דבריו הב"י בסימן רל"ה כתב גם כן וז"ל ואפי' ר"ג מודה בה מפני שהם דברים שמביאים לידי פשיעה וכו':

נ"ל דה"ג שאם מרוב אונס:

יכול לקרות לאחר שיעלה עמוד השחר כברייתא דלקמן משום רבי עקיבא:

למי שצריך להחזיק בדרך עיין בס"פ תפלת השחר סי' כ' וב"י סי' נ"ח כתב בשם הרשב"א דבפ' אמר להם הממונה אמרינן הקורא את שמע עם אנשי המשמר לא יצא מפני שהן מקדימין ואנשי המשמר בודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפ"ה קתני שהקורא עמהם לא יצא היינו לומר שלא יצא ידי מצוה מן המובחר וא"נ אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק וכו':

לאשמעינן רבותא טפי דיצא בקריאת שמע של ערבית כו'. וא"ל דהך הוה רבותא טפי שרשאי לכתחלה לקרות של ערבית עד שיעלה עמוד השחר וכר"ג דאין זה במשמע הלשון דמיירי בדינא דלכתחלה אע"פ שיכול לקרות של ערבית לבדה כו' כלומר אם לא אירעו אונס על של שחרית אלא על של לילה וא"נ היכא דאף של שחרית יש לו אונס כגון שצריך להחזיק בדרך נמי קאמר דקורא של ערבית לבדה ולא של שתרית וטעמא רבא דזו של ערבית אם לא יקראה עכשיו אימתי יקרא שאין לו עוד זמן כלל משא"כ אותם של שחרית אולי יוכל לקרותה בדרך והכי מוכח בקיצור שכתב דימתין בשל שחרית וכ"כ הב"י סי' נ"ח:

אלא נמשך לבם אחר המשתה והיו נעורים משא"כ זוגא דרבנן דאשתכור כדלקמן מתוך שכרותם היו נרדמים וכן דקדק רש"י לפרש וישנו ונרדמו עד לאחר שעלה ע"ה. וכ"כ ב"י סי' נ"ט ועי' מה שאכתוב עוד בזה בס"ד בפ' אין עומדין סי' ט':

דה"ה נמי קודם הנץ החמה ומיהו מזמן שיכיר בין חמור לערוד אבל קודם לכן אע"פ שעלה ע"ה אינו קורא אלא בדאניס והתוספות כתבו בד"ה לא לעולם ליליא כו' דהאי דנקיט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי וכתב הב"י סי' נ"ח שכתבו כן משום דמשמע להו דהא דרשב"י שלא בשעת הדחק תיכף שעלה עמוד השחר קורא את שמע ע"כ ואע"ג דדוחה לזה ע"ש מכל מקום שמעית מינה דרבינו דס"ל דרשב"י בשעת הדחק מיירי אם כן קודם שיכיר בין תכלת לכרתי קורא ושיעור דמשיכיר בין חמור לערוד נמי נמשך אחר שעלה עמוד השחר ועוד תדע מדברי רבינו עצמו דיש שיעור לקרות ב"פ קריאת שמע משיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה דהא כתב סמוכים ב"פ לאחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ לא יקרא ש"מ שהוא אפשר לקרות כן. ומהא דפסחים פ"ט דף צ"ג מעלות עמוד השחר עד הנץ ה' מילין ולרבי יהודה ד' מילין שאכתוב לקמן אינו ענין לכאן דהתם מיירי כל עליית השמש על הארץ:

לאשמעינן דלאחר הנץ החמה אינו יכול ק"ש של ערבית. וכ"כ התוספות וא"ת לעיל אמאי לא מתרץ נמי דלהכי לא קתני בשל ערבית אחר שיעלה עמוד השחר לאשמעינן דקודם שיעלה עמוד השתר אינו יכול לקרות ק"ש של שחרית. לא קשיא כלל דבשלמא של ערבית שכבר עבר וחלף זמנה הוה אמינא דיקרא עד ג' שעות שהוא זמן שכיבה דבני מלכים אבל של שחרית אע"פ שנאמר חצות אקום מ"מ מהיכא תיתי לקרותה בלילה הואיל והיום שהוא זמנו עדיין כולו לפניו ושמא יעבור האונס ובסימן דלקמן כתב ג"כ כתירוץ דלעיל דשתי פעמים סמוכים אינו יכול לקרות:

הלכה כדברי ר"ש וכו'. עי' סימן דלקמן בסוף השיטה דוותיקין היו גומרין:

דהא בעי למימר שתים לאחריה כדלקמן סימן י"ב:

ואין משמע כפירושו. וא"ת ותקשה קושיתו של הרי"ץ גיאת דהא בעי למימר שתים לאחריה ונ"ל דרבינו סובר דהם שאמרו לומר שתים לאחריה הם שאמרו ג"כ לסמוך גאולה לתפלה אלא שתקנו השכיבנו ושתהיה גאולה אריכתא כדלעיל סי' ה' ובכה"ג שקורא שלא בזמן שכיבה טפי עדיף להו להסמיך גאולה לתפלה ושלא להאריך בגאולה אריכתא לומר השכיבנו:

ונאמר להלן כו' מה להלן עד חצות כו'. דודאי דאין לפרש כי להלן ממש דא"כ ברגע דחצות היו צריכים לאכול וזה אי אפשר משני טעמים שאין יכולין לכוין אותו הרגע וגם ברגע א"א שיאכלו ואין לומר ג"כ מחצות ואילך חדא דהפסח ניתן להם כדי שיקיימו מצות הש"י ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף ועוד דהסברא נותנת שצוה להם שיאכלו בעת האכילה ואינם לאחר חצות:

דלא דמי לההיא דהשוכר את האומנין כל החוזר כו'. דעלה דההיא מתניתין אמרינן בהגוזל קמא דף ק"ב דמשום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא הלכתא כוותה ומיהו בסוף פרק ערבי פסחים כתב רבינו דדמי לה ולא דחי לה כלל וצ"ע:

דהתם שונה יחד דברים שהן דומין זה לזה. היינו ברישא דההוא מתניתין דקתני חזרה דפועל וחזרה דבעה"ב אע"פ שכל המשנה כו' אין מקומה לשנות שם דלא דמי להו ואמאי קתני לה התם אלא משום דשנאה גבי הלכתא פסיקתא דכל החוזר. ויש להגיה שאין דומין זה לזה לפי שכל המשנה כו' וה"ק דהתם שינה יחד כל החוזר וכל המשנה שאינם דומין זה לזה שהרי כל המשנה אין מקומה לשנות שם ויותר נכון להגיה ועוד במקום אע"פ ותרתי קאמר חדא שאין דומין כו' ואפילו היו דומין אפ"ה לא היה מקומה לשנות שם אלא ודאי מדקתני לה התם היינו למיתני לה גבי הלכתא פסיקתא הוא:

אבל התם שונה יחד כו'. ואין להקשות דאימא התם נמי שונה יחד כל שידו כו' דא"כ הל"ל כל המשנה וכל החוזר כו' בחד בבא וא"נ אלו ידן על התחתונה כל המשנה וכל החוזר וא"ת לימא התם נמי מה"ט דלא כללינהו בחד בבא הוא דהוה הלכה ואמאי קאמר לפי שהן דומין כו'. וי"ל דהך לחודא לא מכרעא לומר דמשום כך קתני להו בתרי בבא לאשמעינן דהלכה כן אלא היכא שהן ראוים לשנות יחד ולא כללם בחד בבא:

זמן של קדשים. ואין זמנם שוה:

משמע קצת דהלכה כר"ע דלגבי ר"א דפליג עם ר"י הלכה כר"י אבל לפי שיש לר"א ג"כ תנא דס"ל כוותיה לכך כתב דמשמע קצת:

סימן י

וגומרה בדפוס ישן לא גרסינן לה גם ברי"ף לא גרסינן לה כבר כתבתי בספר תוספות יום טוב דלהמרדכי והטור מוכח נמי דל"ג ליה וכן מוכח עוד מדברי רבינו בפרק דלקמן סימן ה':

הנץ החמה ופי' הרמב"ם דשיעורו שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ כ"כ בחבורו ולפי מה שפי' דבריו הב"י בשם מהרי"א וכתב הב"י שיש נ"א בדברי הרמב"ם ובמקום שיעור שעה אחת כתב עישור שעה אחת ע"כ. ובתוספות י"ט כתבתי שלפי זה ר"ל תחלת עלייתה גם שם ובמהדורות כתבתי בענין הנוסחא שבפירוש המשנה ע"ש והנני יוסיף בכאן דדברי הרמב"ם בנוין על דעת עולא דפ"ט דפסחים וכוותיה מפרש בהדיא שם בפירוש המשנה ואע"ג דעולא איתותב שם בגמ' אפ"ה מפרש כוותיה וטעמו אפרש לקמן בסמוך:

עד שלש שעות מסיק הב"י דעד סוף שלש קאמר ובענין השעות פי' הרמב"ם שכל השעות הנזכרות במשנה הם שעות זמניות שכפי הזמן יתחלק היום לי"ב חלקים וכן הלילה. וצריך אני לפרש מאימתי תחלתן וסופן של אלו השעות ובעל תרומת הדשן סימן א' נקט תחלתן וסופן מעלות השחר עד צאת הכוכבים דודאי שזהו יום של תורה כדדייקינן בגמרא ריש פירקין אלא שנראה שאין הענין כן להרמב"ם בפ' כל שעה בפי' המשנה שמפרש ששיעור המיל הוא שני חומשי שעה ואם אתה אומר שהי"ב שעות מתחשבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואמרו בגמרא בפרק מי שהיה טמא דמהלך אדם בינוני ליום מעלות השחר עד צאת הכוכבים עשרה פרסאות נמצאת למד שלא יגיע לכל מיל רק רביע משעה וחלק העשרים משעה שהרי העשר שעות יתחלקו למ' רביעיות והב' שעות כל א' לעשרים חלקים יעלה ליו"ד פרסאות שהם ארבעים מיל לכל מיל רביע שעה וחלק העשרים שהם ר"ע חלקים לרביע ונ"ד חלקים לחלק העשרים בין הכל שכ"ד חלקים. ואין זה שני חומשים כי כל חומש רט"ז חלקים הרי שני חומשים תל"ב חלקים אבל נראה שדעת הרמב"ם שהי"ב שעות מתחשבים רק מהנץ עד השקיעה וכשתנכה עשר מילין שאמרו שם בגמרא שיש ה' מילין מעלות השחר עד הנץ וה' מילין מהשקיעה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין מצפרא לאורתא דהיינו מהנץ עד השקיעה הנה שיש לכל מיל שני חומשי שעה שכן יש ששים חומשים בי"ב שעות הרי מוכח דלהרמב"ם שכתב שלכל מיל שני חומשי שעה צריכין אנו לומר שהשעות של היום אינן מתחשבים אליביה אלא מהנץ ואילך ועד השקיעה בלבד ולא עד צאת הכוכבים והוי סייעתא להרב רמ"י ז"ל שכתב בסי' רל"ג ובסי' רס"ז דנראה לו דהי"ב שעות מתחשבים מעת זריחת השמש עד עת השקיעה שכן הוא משמעות כל ספרי התכונה ע"כ ומ"מ אינם מסתייעים דברי הרמב"ם לכל דברי ר' מרדכי יפה שהרי בסימן רנ"ז קא חשב ד' מילין משקיעה עד צאת הכוכבים וכ"כ עוד בסימן רס"א ואין זה מיסוד הרמב"ם כאשר ביארתי אבל דברי רמ"י ז"ל בזה אליבא דר' יהודה היא דאמר הכי התם מהלך אדם בינוני ביום יו"ד פרסאות ומעלות השחר. עד הנץ ד' מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ולא יעלה א"כ שני חומשי שעה לכל מיל שהם תל"ב חלקים כי אם רק רביע וחצי רביע משעה שהם ת"ה חלקים כי עכשיו הם ח' פרסאות שהם ל"ב מילין לי"ב שעות שהם מ"ח רביעיות ולכאורה הדין עם הרב רמ"י ז"ל דמדרבי יהודה מותבינן התם לעולא דאמר ה' מילין וקאי בתיובתא אלא שנראה לי ליישב דעת הרמב"ם דאע"ג דעולא איתותב היינו מרבי יהודה דשמעינן ליה דאמר בהדיא ד' מילין והוה דלא כעולא דאמר ה' מילין אבל מ"מ לא נדחו בזה דברי עולא דהא איהו אדברי רבי עקיבא דמתני' דהתם דאמר איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ קאמר עולא שהם ט"ו מילין ואע"פ שעולא בא ללמוד מהא דה' מילין כו' דפשו תלתין מצפרא לאורתא כו' מ"מ יש לנו לומר שזה בא ללמד ונמצא למד ועולא ראה וידע שכן הוא ט"ו מילין ממודיעים לירושלים דהא שכיח בא"י הוה כדאמרינן בסוף כתובות אלא שמכח סברא ג"כ רצה להוכיח ואם יש לך חולק על הסברא מ"מ הראים עיקרית והוא ראה וידע כמו שכתבתי והוה ר"ע כוותיה והלכה כר"ע מחבירו זהו מה שנ"ל ביישוב דעת הרמב"ם ז"ל וגם אין מזה תשובה על הרב רמ"י ז"ל דהא גמרא מסיק אדעולא תיובתא ועוד דלמא סברת ר"ע כדמפרש רב יהודה התם כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה ואע"פ שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דלא כעולא אבל מה שיש להפליא על הרב הנ"ל הוא שעם מה שביאר דעתו שאין הי"ב שעות אלו כי אם מהנץ עד השקיעה ושיש ד' מילין קודם הנץ וכן לאחר השקיעה עכ"ז הניח חשבון שיעור המילין כסברת בעל תרומת הדשן שדעתו שהי"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים ושאין בכל מיל רק שיעור שכ"ד חלקים ולא הרגיש שלפי סברתו הוא ת"ה חלקים וזה קשה עליו בסימן רס"ז ועוד בסימן תנ"ט וגם בי"ד סימן ס"ט וכמו שכתבתי בס"ד בספר מלבושי יום טוב:

ראה מצוה זו וזכור מצוה. עיין מה שאכתוב בזה פרק דלקמן סי' ט':

ה"ג וראיתם אותו מן הסמוך לו:

מן הסמוך לו הכי דייק ונתנו עליו פתיל תכלת וגו' וראיתם אותו כמו אתו עמו כלומר שאצלו הסמוך לו נ"ל:

בין שני צבעים הדומין זה לזה דייק וראיתם אותו שתראו אותו לבדו ומה הפרש יש בעצמו שיצטרך לראות ולהכיר בו אלא בינו לצבע הדומה לו וכיון דמיירי בשני צבעים דומין זה לזה שפיר קאמר וראיתם אותו להכיר. בו ובצבע הדומה לו:

חכים ליה פירוש מכירו:

דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין פירוש ההולך להתארח ובא לפרקים:

וותיקין פירש"י אנשים ענוים וכו'. ונ"ל שהוא מלשון האי דשתי טולא חיורא אוחזתו ויתק דפרק מי שאחזו דף ע' שפירש רש"י חלשות ותלמידי הר"י פירשו ותיקין מפולפלים ומחודדים מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מותק טוריא ע"כ ור"ל שע"י שהם מחודדים בחכמה יוכלו לשער לגמור עם הנץ:

מאי קרא ייראוך עם שמש לקמן מפרש בה רבינו שני פירושים:

כסתמא דמתני' וא"ת הא פסיק רב הונא כאחרים ואם כן כי נימא דאביי מודה שתחלת זמן הקריאה קודם הותיקין אמאי לא נימא דמודה לרב הונא מזה נראה כדברי הב"י סימן נ"ח שכתב דרבינו ס"ל דשעורא דבין תכלת ללבן ושיעורא דמשיכיר את חבירו כו' שיעור אחד הוא וכדאמרינן בירושלמי דמייתי רבינו בסמוך וכן הטור כתב שם לשיעורא דמשיכיר חבירו כו':

וותיקין היו משכימין. מכאן הראיה דכיון דקאמר שהיו משכימין שמעינן מינה שזמנה נמשך יותר אלא שהם היו זריזין ומקדימין:

פרק א"ל הממונה גר' והוא בדף ל"ז:

ופסק דזמן ק"ש מהנץ החמה ועם הנץ פירושו כמו עם שמש שהוא לאחר הנץ החמה וא"ת והיאך מפרש ר"ח למתני' דס"פ מי שמתו דקתני אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ י"ל דעד שלא יהא הנץ לא קאי אכולה מילתא אלא אאם יכול לעלות ולהתכסות וא"נ י"ל דר"ח ל"ג ולקרות וכן בתוס' דיומא שהעתיקו שם משנה זו לא כתבו ולקרות:

כלומר יקבלו עליהם כו' וכן פירש"י ונראה מזה שגם דעת רש"י כפירוש ר"ח וקשיא עליה דבפרק תפלת השתר מפרש לקרא על התפלה וכדמוכח התם מהגמרא:

וגם לישנא דגומרין אותו לא משמע כפירושו וקשיא אדפ' דלקמן סי' ה' דעשאו רבינו לפיר"ח סניף לענין ברכה לגמור את ההלל אף ביום שאין גומרין אותו וגדולה מזו קשיא לי ממ"ש הטור בשמו בסי' תפ"ח וז"ל הר"ם מרוטנבורג לא היה מברך לגמור את ההלל אף כשגומרין אותו אלא לקרוא את ההלל כי היה אומר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה אות אחת או תיבה אחת הוי ברכה לבטלה וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לדקדק בזה כי לגמור הוי פירושו לקרות כמו וותיקין היו גומרין אותו ע"כ ומכיון דכאן דחה דבריו א"כ אין לדחות דעת מהר"ם בזה. ונ"ל מכיון שר"ח מפרש כן שפיר דחינן לדהר"ם אלא שלענין פי' למשנה דותיקין גומרין הוא שדחה לפיר"ח:

אפ"ה מצוה למקרי קודם הנץ החמה מעט גרס. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל וז"ל ותמיהני עליו על זה הלשון שזהו מה שהיו עושין וותיקין עצמן שהיו קורין מעט קודם הנץ החמה כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה והיכי קאמר אלא מיהא לית כל אינש יכול לכווני כו' דמשמע שבא לומר עת אחרת ואומר מורי הר"י נר"ו שכוונת הרי"ף ז"ל היא דוותיקין מפני שהיו משערין בדקדוק היו מצמצמין ומכוונין שמיד כשיגיעו לגאל ישראל תהיה הנץ החמה ושאר בני אדם אינן בקיאין לשער כל כך ואם יבואו לעשותו שמא יטעו ותנץ התמה קודם קריאת שמע ויעבור זמן לכתחלה ועל כן צריך שלא ישערו בצמצום אלא בענין שיוכלו לכל הפחות לקרוא קודם הנץ פרשה ראשונה ושתהיה הנץ החמה מקריאת פרשה ראשונה עד גאל ישראל כי זה נקל הוא לכוין שתהיה הנץ החמה בשיעור גדול כזה ואע"פ שאינו מכוין בענין הנץ החמה שיהיה כשמגיע לגאל ישראל אין לחוש לזה שיותר טוב שיקדים הנץ החמה מעט מלצמצם ביותר ויבא לידי ספק שמא תעבור השעה עד כאן:

פי' כוותיקין דאי לא תימא הכי הא קא חזינן דסמכי ואיתזקי ומיהו אף על פי שלא אמרו שאינו ניזוק אלא העושה כוותיקין מ"מ כל המתפלל אפילו שלא כוותיקין חייב לסמוך גאולה לתפלה ועיין בפרק דלקמן:

וכן משמע לקמן (בגמרא) זמנא חדא ואי לאו כוותיקין בכל יום ה"ל לסמוך:

לא ע"ג כסא ולא על גבי ספסל. בטור סימן ג' כתב ע"ג מטה גם כן וכן הוא בתוספתא בספ"ג ועיין בדברי חמודות:

ולא ע"ג מקום גבוה. כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ת שיעור מקום גבוה ג"ט ופירש ב"י הטעם דכל פחות מג' כארעא סמיכתא הוא ושרי ועיין בדברי חמודות:

ואע"פ שאין ראיה לדבר כו'. מפני שפשט הפסוק ר"ל מפני הדוחקים והצרות קראתיך אמר שאינה ראיה וכתיב תפלה לעני כי יעטוף פירש שזה ודאי ר"ל שפל רוח כמה דאיתמר והשארתי בקרבך עם עני ודל ואת עם עני תושיע ר"ל שפלים ובעלי ענוה שא"א לומר שהעניים יהיה להם תשועה ולא בעלי העושר דהא כתיב כספם וזהבם אתם אלא רצונו לומר שתפלת השפל והעניו נכנס לפני המקום כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

שנאמר ממעמקים קראתיך ה' וק"ל דא"כ יתחייב להתפלל במקום עמוק ולא אמרו אלא שלא להתפלל במקום גבוה ובגמרא גרס אלא במקום נמוך וכן כתב בטור אך בר"י ורמב"ם ליתא וגם בש"ע לא כתבו ונ"ל דהך קרא דממעמקים כתוב בשיר המעלות שהיו עומדים הלוים על מעלות שבעזרה ושם היו אומרים לפני הש"י שכבר קראוהו והתפללו לפניו ממעמקים דדי להתנצל על שעומדים במעלות הגבוהים ואמרו שזה אינו אלא לשורר אבל כשקראוהו לבקשת הרחמים ממנו ולהתפלל לפניו זה היה ממעמקים וא"כ אין ראיה לדבר ולא זכר לדבר אלא על לאפוקי מקום גבוה כמו המעלות והיינו בקרקע שוה שהוא עמוק כנגד המעלות:

צריך שיכוין את רגליו. כלומר צריך שיחבר זה אצל זה בכוון כאלו אינם אלא אחד ומלשון רגל קא דייק דמשמע שיהיו סמוכים זה לזה כמו אחד כך כתבו תלמידי הר"י ז"ל והטור סי' צ"ה כתב דמתרגמינן ורגליהן רגל כוונין:

שנאמר ורגליהם וגו'. וא"ת ומה ענין מלאכי השרת למתפלל י"ל דה"ט שיראה עצמו בעמדו להתפלל כאלו הוא מלאך משרת וכ"כ ב"י:

אמר רבי יצחק א"ר יוחנן וכך גי' הרי"ף ובגמרא איתא נמי א"ר יוסי בר חנינא:

אל תקרא גויך עיין מ"ש בזה לקמן:

דאסמכוה אקרא ואיכא לאו כו'. כלומר דאסמכתא זו היא סמוכה ג"כ בלאו:

דלא שייך במים גאוה וכתב מהרי"א דמש"ה שינו הפסוק ואמרו אל תקרא גויך כו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הוא והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי וכתב ב"י דכיון שאינו אלא אסמכתא לכך יכול לשנות הפסוק:

הלכה כרבי יהושע. וכתבו תלמידי הר"י שאע"פ שבשאר מקומות אין אנו פוסקים הלכה דכל ישראל בני מלכים הם (כמו בס"פ ח' שרצים) בהא הלכה הוא שעדיין זמן קימה לקצת ויוצא בדיעבד ע"כ ולכך אני אומר שמהר"ם יפה לא כוון יפה במה שנתן טעם לזמן ג' שעות שכן בני מלכים עומדים וכל ישראל בני מלכים כו':

כאדם שקורא בתורה. בגמ' דייקינן מכלל דקורא בעונתה עדיף מהקורא בתורה אפילו שלא בשעת ק"ש ותלמידי הר"י ז"ל הקשו מאי אתא לאשמעינן שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה ותירץ הר"ש וכו' וצ"ל שלא היתה גירסתן בגמרא כגירסא דידן וכיוצא בזה מצאנו לעיל סימן ד' ועיין פ"ג סימן ה':

אליבא דר' יהודה דהלכתא כוותיה:

כל שעה רביעית דהוה גם כן קצת זמן קימה כ"כ רמ"י ואין נ"ל דלא מצינו זה דאפילו בני מלכים עד ג' שעות בלבד אלא נ"ל טעמא דברכות תקנת חכמים והוסיפו לו שעה אחת ולענין ק"ש אה"נ דעבר זמנה אלא שקורא עם הברכות כאדם שקורא בתורה והכי דייקא לישנא דמתני' שלא הפסיד הברכות ולק"ש הוא כאדם הקורא בתורה כך נ"ל:

ואם בירך עובר על ל"ת. כדאמרינן בפ' אין עומדין דף ל"ג כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא והביא הרי"ף בפ"ח וכתב תלמידי הר"י בשם רבני צרפת דאסמכתא היא ע"כ ומלשון הרמב"ם פ"א מהלכות ברכות אין נ"ל כן:

עובר על ל"ת ועיין בפרק כיצד מברכין סימן כ':

סימן יא

מטין וקורין פי' כשהוא מוטה קורא כך ואין צריך שיעמוד מה שאין כן מעשה דר' טרפון דלקמן ועי' בפ"ב סי' ד':

כדי היית לחוב בעצמך. עי' הר"ב ברטנורה ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:

סימן יב

בשחר מברך. כל הברכות נאמרין בלשון ברוך ופי' האבודרהם שאינו לשון פעול אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו הוא מקור הברכה ואינו מקבל מאחרים וכתב בשם האבן ירחי שנשאל על ענין הברכות שבתחלתן מדבר כלפי השם כאלו הוא כנגדו ובסופן כאלו אינו כנגדו ומצאתי במדרש טעם לכולם ממה שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי כשמזכיר את השם ואומר בא"י הוא עומד לנגדו וכיון שאומר אחר כך מלך העולם נמצא שאינו עומד לנגדו שר"ל אותו אלהינו שהוא מלך העולם כו' והריב"א כתב שהטעם שתקנו הברכות בלשון נוכח ונסתר מפני שהקב"ה נגלה ונסתר נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו וגם הנשמה נראית ונעלמת לכן הנפש מברכת בנוכח ונסתר כמו שנאמר ברכי נפשי את ה' שנמצא במזמור ההוא נוכח ונסתר וכו' וזה הטעם נכון יותר מן הראשון וא"ת ומה יועילו להקדוש ברוך הוא ברכותינו וי"ל אין ברכותינו אלא כדי לזכות אותנו כמאמרם ז"ל כל המברך מתברך וכן כתיב שאו ידכם קודשי וברכו את ה' יברכך ה' מציון עכ"ל ולבעלי הקבלה טעמים אחרים בכל זה ואין לנו בחיבור שעל הש"ס שום עסק בנסתרות:

שתים כו' פי' רש"י בשם ירושלמי כו'. וא"א לחלקם לשנים אלא בחלק ג' ד' והערב קודם כדאי' בר"פ לכך זריזים מקדימים ד' בערב רמ"י:

אחת ארוכה ואחת קצרה. פי' רש"י ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו ותימה דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה וכו' ונראה ל"ת דהכל קאי אאמת ואמונה אחת ארוכה ואחת קצרה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה כדלקמן למ"ד אין אומרים פרשת ציצית בלילה דקא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצריים וכו' בפ' היה קורא וכן אשכחן התם (בפ' החולץ) אחת ארוסה ואחת נשואה אחת בתולות ואחת בעולות כ"כ התוס' ולפי זה מקום שאמרו להאריך כו' קאי על ברכות אחרות וכן פירשו התוספות מקום שאמרו לקצר כגון בברכת פירות וברכת המצות אין לו להאריך ע"כ אלא שבהג"ה כתוב דשרי למימר זכרנו בריש שתא ושפיר אומרים אות מבראשית (כך הגי' בס' האגודה) הוכתרה בברכת הזן ע"כ וי"ל דבכלל הא דקתני דבמקום שאמרו להאריך שאינו רשאי לקצר משמע שאם ירצה להאריך יותר דרשאי שלא אמרו אלא שלא יקצר:

כדי להזכיר מדת יום בלילה. יש ששואלין למה צריך לומר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום והלא די כשיאמר מדת יום ביום ומדת לילה בלילה והיה אומר הרב ר' אליהו הצרפתי ז"ל שטעם הדבר משום דאמרי' בגמרא ההוא מינאה דאמר לרבי מי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא חושך לא ברא אור שנא' יוצר אור ובורא חושך כלומר ממה שלא אמר יוצר אור וחושך משמע שכל אחד ואחד היה לו בורא לבדו א"ל שוטה שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמו שהוא לבדו ברא הכל וע"כ אנו אומרים מדת יום בלילה ומדת לילה ביום להודיע שבורא אחד ברא הכל כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

ורבנן אמרי כו' תנ"ה כו'. כך הוא גירסת הרי"ף ז"ל:

ההיא מימרא דשמואל כלומר לישנא דכבר נפטר באהבה רבה שמואל גופיה אמר ולא סתמא דגמרא אי נמי כיון דאשמואל קאי קאמר כפי סברתו של שמואל:

ועוד באשכנז. נראה לי דגרסי' וגם באשכנז אי נמי גרס וכן באשכנז:

הזכיר אהבה רבה בשל שחרית. לכאורה יש לפרש שהראיה היא על שהנהיגו לומר אהבה רבה בשחרית ולא בערבית אלא שאם כן אין ראייתו ראיה כלל דהא דבגמ' מזכיר בשל שחרית משום דאמתני' קאי דמיירי בשחרית ושמא ה"ה בערבית לכן נראה לי דהגאונים סוברים דלא הכל אעיקרא דשמואל גריר כהרי"ף אלא סתמא דש"ס באפי נפשיה אתמר ואם כן יש לנו להלוך אחר סתם הגמרא דמפרשה אהבה רבה אלא לפי שלא נמצא בסתם הגמרא שהזכירה אהבה רבה אלא בשל שחרית נוכל לומר דאה"נ דלא סברה סתמא דגמרא שלא לומר אהבת עולם כלל ולא דחיא הברייתא דלעיל מהלכה לגמרי אלא י"ל דסבירא ליה סתמא דגמרא לומר אהבה רבה בשחרית ואהבת עולם בערבית:

סימן יג

דלא מתחזי לשם ברכת התורה אלא בשונה על אתר. משא"כ ברכת התורה ממש דאפי' אינו שונה לאלתר אלא אחר כמה שעות אינו חוזר ומברך וכתב הב"י סי' מ"ז וז"ל וקשיא לי דמ"ש מברכת המוציא שאם הפסיק בין ברכה לאכילה צריך לחזור ולברך ומשמע שכן הדין בברכת המצות שאם הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה צריך לחזור ולברך ונ"ל דשאני ברכת המוציא שאין הברכה באה אלא על הנאת אכילה וכן ברכת המצות אינן באין אלא על עשיית המצוה והאכילה והמצות אינן דברים שצריך לעשותן תמיד ומש"ה כשעושה אותם צריך שלא יפסיק ביניהם להוכיח שהברכה חוזרת על האכילה או על עשיית המצוה אבל ת"ת כיון שאדם מחויב שלא להפסיק מלהתעסק בו כלל כשבא ללמוד כמה שעות אחר שבירך לא מוכחא מילתא שקורא בלא ברכה דאיכא למימר כשהשכים בירך ושנה לאלתר ועוד י"ל דאכילה ועשיית מצות כיון שאם רצה שלא לעשותן עד אחר שעה הרשות בידו כשמפסיק בין ברכה לאכילה או לעשיית המצוה נראה שאותה ברכה אינה חוזרת על אותה אכילה או אותה עשייה אבל ת"ת שחייב לעסוק בה תמיד כשמפסיק בין ברכה ללימוד לא הוי הפסק מאחר שבאותו זמן שהפסיק היה מחוייב ללמוד וא"ת למה לו לירושלמי לומר על הנפטר באהבה רבה שצריך ללמוד מיד שהרי לעולם הוא לומד שהרי קורא ק"ש אחר אהבה רבה ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק"ש סמוך לאהבה רבה דהא איכא מ"ד (בגמ' דף יא) דהא דא"ל הממונה ברכו ברכה אחת היינו יוצר אור וא"כ אחר ק"ש אמרו אהבה רבה וכל כה"ג איצטריך הירושלמי לאשמועינן ועי"ל דק"ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי ת"ת לחוד וק"ש כדברי תפלות ע"כ:

וכן המברך על התורה ולמד בין על אתר בין אחר כמה שעות והפסיק אח"כ כשחוזר ללמוד א"צ לחזור ולברך כ"כ הב"י ויש לפרש דהוצרך לומר ולמד דל"ת הסברא בהפך דדוקא כשלא למד מיד יוצא בברכת התורה על כל הלימודים שבכל היום משא"כ כשלמד מיד אימא דברכת התורה קאי אאותו לימוד ותו לא להכי כתב ולמד ומיהו בין על אתר בין שלא על אתר כדפי' הב"י:

דאי לא תימא הכי אלא כשיפסיק יחזור ויברך והירושלמי דקאמר והוא ששונה על אתר יש לפרשו דה"ק שאינו נפטר באהבה רבה אלא על מהי שהוא שונה על אתר אבל אם הפסיק וחוזר ולומד צריך שיחזור ויברך וכן פי' הב"י בשם הראב"ד:

היה לו להשמיענו בעלמא כו'. דאם פירוש הירושלמי דאינו יוצא בברכה זו אלא על מה שלומד עכשיו אם כן בדין זה אין לחלק בין ברכת אהבה לברכת התורה דמאחר שלמד מיד אחר אהבה הרי היא כברכת התורה עצמה והואיל ושתי הברכות שוות לענין אם הפסיק שאין טעם לחלק אם כן ה"ל להשמיענו כו' דבעיקר הדין דנפטר באהבה רבה על מה שלמד מיד כבר אמרו שמואל ואם כן ר' אבא לא אלא אלא לומר שלא נפטר על מה שילמוד אחר שהפסיק וזה ה"ל להשמיענו כו':

ואף את"ל שאין חילוק בין הנפטר באהבה רבה כו'. כלומר דלעולם אם הפסיק חוזר ומברך בין באהבה רבה בין בברכת התורה והא דלא השמיענו כו' לא היה צריך להשמיענו בעלמא כיון שאין חלוק ביניהם וכדפירש רש"י שלענין הפסק אין סברא לחלק ולכך מה לי שהשמיענו בברכת אהבה או בברכת התורה מ"מ מסתבר שבני אדם כו' וכן מפרש בקיצור דאהפסק קיימינן ודלא כנראה מלשון הב"י שמפרש דברי רבינו דהא שכתב ואף את"ל שאין חלוק כו' לענין לשנות מיד אחר הברכה כפי שמפרש רבינו על ששונה על אתר ולפי זה אינו מתיישב מאי דכתב מ"מ מסתבר שבני אדם כו' דהא לא איירי אלא בלימוד שמיד אחר הברכה ומיהו אף לפי' שלי דלא איירי אלא בהפסק שבין לימוד ללימוד מ"מ גם לענין לימוד מיד אין חילוק ביניהם דהא השתא פירוש הירושלמי לענין הפסק שבין לימוד ללימוד הוא אבל לענין שאם יצטרך שילמוד מיד אחר הברכה בהא לא מיירי הירושלמי כלל וכיון דלא מיירי בהא כלל אם כן ודאי שאין לנו כח לחלק בין מצוה זו לשאר מצות שאין מפסיקים בין ברכותיהם לעשייתן כדכתבתי לעיל בשם הב"י:

נ"ל דה"ג וכן אם למד בלילה והב"י העתיק ואף אם למד וכו' ולי נראה כמו שהגהתי מטעם שאכתוב בסמוך:

הלילה הולך אחר היום גרס דלילה לשון זכר הוא:

וא"צ לברך כל זמן שלא ישן שאע"פ שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום כדאמרינן בירושלמי א"ר יוחנן אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעי' בלילה כלומר מי שהוא מושכר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום וכיון שכן אנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום ואם כן אנו כמו פועלים שאין לנו להתבטל מהקריאה ומה שאנתנו מתבטלין ממנו ביום הוא כמו הלואה אצלנו ואנחנו פורעין אותו בלילה הנה שקריאת הלילה הוא מהיום ההוא ולפיכך בברכה שיברך בבקר להפטר במה שלמד ביום באותו ברכות נפטר ג"כ במה שלומד בלילה כ"כ תלמידי הר"י ז"ל ואני מצאתי ג"ז בגמרא דידן בפ' הדר דף ס"ה א"ר נחמן בר יצחק אנן פועלי דיממא אנן רב אחא בר יעקב יזיף ופרע פי' רש"י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה ע"כ והא קמן דאגירי יממא אנן והעיקר הוא ביום ושהלילה נמשך אחר היום בזה דלילה אינה אלא תשלומין ליום ושכן עשה רב אחא בר יעקב:

וכן מי שרגיל לישן כו'. נ"ל דגרסינן לכך מי שרגיל כו'. והיינו דמסדרי האותיות בדפוס נתחלפו להם השיטות דבשיטה דלעיל שהעמידו לכך אם למד כו' היה להם להעמיד וכן אם כו' ובכאן היה להם להעמיד לכך מי וכו' וע"י מהירות ההגהה נתחלפו להם השיטות והוא הטעם שהגהתי לעיל וכן במקום ואף שהעתיק הב"י:

ולדבריו אפילו הסית דעתו דהא סתמא קאמר שברכת לישב בסוכה פוטרתו כו':

אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק. ואיכא למידק דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום ואפ"ה אם חלץ אותם וחזר והניחם פעם אחרת צריך לברך ובציצית נמי אף על פי שמצותן כל היום אם מתעטף בהם הרבה פעמים ביום צריך לברך על כל פעם ופעם ואפי' נפל ממנו ולקחו מיד ונתעטף בו קבלה למורי מרבותיו שמברך עליו ואע"פ שלא נתכוין להסירה מעליו וה"נ אע"פ שמצות הקריאה כל היום ה"ל לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם ונראה למורי לתרץ שאין דומה זה לזה מפני שהתפילין כשחלצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך אבל בקריאה כשקרא פעם אחרת לא נגמר עדיין מצות הקריאה שהיא כל היום ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך כ"כ תלמידי הר"י וכיוצא בזה תירצו התוספות דלא דמי לסוכה שמברכין בכל פעם שאוכל דשאני תורה דכל שעה מחויב ללמוד דכתיב והגית וגו' אבל לאכילה יש לה שעה קבועה:

כמו שנתקנה ברכה לאחריה. כלומר ואילו שלא בצבור לא נתקנה לאחריה וצריך טעם למה לא נתקנה ברכה לאחריה גם ליחיד הלומד והב"י בסימן מ"ז כתב שהרשב"א תירץ דהלימוד מצוה היא ואין מברכין על מצות לאחריה כדאיתא בפרק בא סימן משא"כ הקריאה שבצבור שהיא מתקנת משה ועזרא ועל התקנות מברכין לפניהם ולאחריהם כדמברכין בהלל ובמגילה ע"כ וכתב הב"י דאפילו אם היו מברכין על המצות לאחריהם ל"ק דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאין חייב לעסוק בתורה לא שייך לברך לאחריה עכ"ל ואע"ג דשינה הוי הפסק וצריך אח"כ לברך כמ"ש רבינו לעיל וא"כ כשהולך לישן היה מן הראוי שיברך לאחריה אם היו מברכין על המצות לאחריהם מ"מ לא קשיא דשמא לא יוכל לישן ונמצא שעדיין חייב ללמוד הלכך לא יכלו לתקן ברכה אחרונה כלל מ"מ קשיא לי הסוגיא בפ' שלשה שאכלו דף מ"ח ברכת התורה מנין אמר רבי ישמעאל ק"ו על חיי שעה מברך פי' בה"מ כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת על חיי עולם הבא לא כל שכן רבי חייא בר נחמני תלמידו של ר' ישמעאל אומר משום ר' ישמעאל אינו צריך הרי הוא אומר על הארץ הטובה אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והשתא כי היכי דבה"מ דמיניה יליף בין בק"ו בין בגזירה שוה מיירי לאחריו ה"נ ברכת התורה לאחריה וקרא ודאי לא קמיירי בקריאה שבצבור שאינה אלא תקנה כדאמרן ועל כרחך מיירי בלימוד בעלמא ולמה לא תקנו ברכה וצריך לומר דאסמכתא נינהו ואקריאה שבצבור קיימי וכן נ"ל משום דהשתא לא תקשה מהך סוגיא אסוגיא דפ' מי שמתו דף כ"א דגרסינן התם אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנא' ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו א"ר יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון כו' ק"ו ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה כו' איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה וה"נ אק"ו דר' ישמעאל דבפ' שלשה שאכלו ה"ל למיפרך הכי אלא ודאי דאה"נ דמצי למיפרך אלא מכיון דלאו ק"ו דמדאורייתא הוא דהא דוקא בצבור אמרו ואינה אלא תקנה הלכך לא חש הגמרא לפרש וסמך אסוגיא דפרק מי שמתו ומהשתא הג"ש נמי אינה אלא אסמכתא בעלמא ולעולם דוקא בציבור אמרו ומדרבנן בעלמא:

למקרא צריך לברך למדרש אין צריך לברך כו'. גי' זו הגיה החכמת שלמה בגמרא וגם בטור סימן מ"ז סדרן ג"כ בזה הסדר וקשיא לי רבא דאמר אף לגמרא צריך לברך מאי מייתי ראיה מדבירך אספרא דבי רב שאינו גמרא אלא ברייתות דהיינו ת"כ כדפירש"י בפ"ג דף י"ח ריש ע"ב ובפ' אלו טריפות ריש דף ס"ו כתב רש"י הטעם מש"ה מקרי ת"כ ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבהמ"ד בפי כולם כו' ועיין עוד לקמן מאי דקשיא לי על הח"ש. והרי"ף גורס למקרא למשנה לש"ס למדרש והשתא ניחא דמייתי ראיה אמדרש מספרא דבי רב וכן פירש"י מדרש מכילתא ספרא ספרי שהן מדרשי התורה אע"פ שאין גירסתו כגי' הרי"ף וכתבו תלמידי הר"י ז"ל רי"א למשנה צריך לברך שבמשנה ג"כ מפרש הפסוקים ומשם לומד טעמי המצות אבל לגמרא שהוא פירוש המשנה לא דא"צ לברך על הפי' ודאמר דאפי' לגמרא צריך לברך דבש"ס גם כן מפרש עקרי הפסוקים ומסקינן דאפילו למדרש צריך לברך שבמדרש ג"כ למד מהפסוקים מק"ו ומג"ש ומהמדות שהתורה נדרשת בהם עד כאן ומיהו בפרק דלקמן ד' י"ד ע"ב דהתם איתא נמי להא דר"ח בר אשי ול"ג התם בספרא דבי רב אלא בפרקין בלחוד גרס ואמרינן עלה דקמ"ל דלמשנה נמי צריך לברך והיינו כפי הגירסא שבגמרא לפנינו דגרס בדרבא למשנה ולפי מה שהגיה בעל ח"ש גמרא דהכא כגירסא של רבינו ה"ל גם כן להגיה לקמן דקמ"ל להש"ס צריך לברך וזה מה שנ"ל שקשה על הח"ש בזה:

ויש מקומות שאומרים לעסוק עיין בפ"ק דפסחים בהבדל שיש בין ברכה בלשון על או בלשון למד: ר"י אומר הערב כו כלומר אמר נמי הערב כו'. ובגמרא גרס מסיים בה הכי וכן היא גירסת רש"י ז"ל אבל ברי"ף כתב ג"כ אמר וכן היא גירסת ר"ת לקמן מדאיצטריך להוכיח שאינה כי אם סיום כו':

ולומדי תורתך עיין דברי חמודות:

בא"י נותן התורה תמיהא לי דבגמרא ורי"ף גרס המלמד תורה לעמו ישראל וכ"כ הטור סימן מ"ז אלא שכתב דיש חותמין נותן התורה לכן קרוב אלי דחסורי מחסרא וה"ק בא"י המלמד תורה לעמו ישראל ויש חותמין בא"י נותן התורה:

אפי' ברכה הסמוכה לחברתה כו'. שלא תהא נראה כברכה אחת תוס' פרק ע"פ ד' ק"ד:

ה"ג ואינן שתי ברכות וגי' הספר נ"ל דיש לישב קצת דקאי על כל ברכות של תורה ר"ל ג"כ אשר בחר דלקמן ולאפוקי מל' הרמב"ם בפ"ז מה' תפלה שכ' שם שהן ג' ברכות:

אשר בחר בנו וכו'. וכן הוא בגמ' ופשוט שאין זו התחלת הברכה דאהיכא קאי מלת אשר אלא ודאי שמתחלת בא"י אמ"ה אשר כו' ולא הוצרך הש"ס לפרש זה וברי"ף הגי' בא"י אמ"ה אשר כו' ואע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך מטעם שפי' הר"ר יונה מפני שדרך הוא לאומרה בפני עצמה כשמברכין על התורה:

הלכך נימרינהו לכולהו. שמעתי מקשים מאי קאמר דאדרבה כיון שהיא המעולה לא נימא אלא היא בלבד ולגי' הגמ' ור"י מסיים כו' ניחא דברכה ראשונה רה יהודה ור"י אמרוה וזו רב המנונא לחוד ולא נימרה כלל אי לאו דהיא מעולה ומיהו לגירסת רי"ף ור"ת נמי לא קשה כלל דהלכך דקאמר לא קאי אזו היא מעולה כו' אלא כלומר הלכך נעבד ככולהו וכדלקמן פ"ג סימן כ' במודים דרבנן:

סימן יד

אפילו בלא שום כוונה הברכה עולה לו דמצות א"צ כוונה וכך מקשים התו' ותלמידי הר"י ז"ל ומ"מ על רבינו יש לתמוה דהא איהו פסק בפ"ב דר"ה דמצות צריכות כוונה ובר"פ דלקמן נמי יש להוכיח שכך סברתו מדכתב המשנה אם כוון לבו יצא ולא כתב עלה מאי דאמרי' עלה בגמרא למ"ד מצות א"צ כוונה:

עולה לו וא"ת וכיון דס"ל מצות אין צריכות כוונה היכי קאמרי תנאי ואמוראי בפ' דלקמן בשיעור כוונה דק"ש עד היכן וצ"ל דכוונה דפליגי בה התם לאו בכוונה לצאת בה היא אלא שיכוין למה שהוא אומר ושוב מצאתי כך בשם הרשב"א בב"י א"ח סי' ס"ג ולקמן שם אכתוב בס"ד:

דלא משמע אדעתא כו' אלא כו' דומיא כו' תמיה דהאבעין נמי נקט בלישניה וסיים כו' ואפ"ה נקט ברישא אדעתא כו' וכי תימא תינח האבעיין דנקט בהדיא אדעתא אבל הברייתא דלא נקטה אדעתא יש לנו לפרש דומיא כו' אם כן עיקר ההוכחה הוא מדלא נקט הברייתא בהדיא אדעתא ואמאי צריך כלל לומר דומיא כו' הא מכיון דלא נקט בהדיא אדעתא אין לנו לפרש דר"ל אדעתא וי"ל דודאי אי לאו סיפא אע"ג דנקט בהדיא ברישא אדעת אהיינו יכולין לפרש דלא אמר דפתח ממש אלא אדעתא קאמר אבל משום דומיא הוא דלא מצינא לפרושי הכי ברישא והאבעין דנקט בהדיא במילתיה אדעתא הוא מפרש בעצמו דלא נימא דומיא משא"כ בברייתא מדלא פירשה בעצמה אדעתא אין לנו לפרש כן משום דומיא כו' ומ"מ קשה טובא מאי מקשה על פירש"י דהא א"נ אין לפרש הברייתא דאיירי אדעתא אלא מיירי דפתח בהדיא מ"מ איפשיטא הבעיא ואפי' במכ"ש איפשיטא דמכיון דאפי' פתח בהדיא בשחרית במעריב ערבים כי סיים ביוצר אור יצא כ"ש כי לא פתח בהדיא בדחמרא אלא אדעתא בעלמא כי סיים בדשכרא דיצא:

בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים. לא היה צריך לפרש שאמר בפתיחה ג"כ מעריב ערבים שאפילו לא אמר מעריב ערבים אלא בחיתום בלבד לא יצא שהכל הולך אחר החיתום ומיהו לא סגי בחיתום דיוצר המאורות בלבד אבל צריך שיזכיר ג"כ בהתחלה יוצר אור כדמפרש רבינו בא"י יוצר אור כו' וקמ"ל דאפילו הפסיק בין יוצר אור ליוצר המאורות במעריב ערבים אפ"ה יצא כיון שבפתיחה אמר יוצר אור וגם בחתימה חתם יוצר המאורות יצא וכ"ש אם התחיל במעריב ערבים ואמר יוצר אור כו' בא"י יוצר המאורות דיצא כך מסיק הב"י סימן נ"ט:

ה"ג וגם מסיים בא"י המעריב ערבים ול"ג אלהינו מ"ה דהא אמרינן בגמרא הניחא לרב כו' ש"מ דבלא הזכרת מלכות היא:

דא"נ סיים בדנהמא יצא משא"כ בשאר דברים שאין ג' ברכות פוטרת כדאיתא פרק כיצד מברכין סימן ס"ו וע"ש:

שגם אם שתה יין כו'. עיין בספר דברי חמודות פרק שלשה שאכלו בסעיף נ"ו:

נ"ל דה"ג שיברך עליו בה"מ אלא:

אפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד יצא דהכי משמע לישנא דיצא דלגמרי יצא ואין צריך שיברך ברכות אחרות וכן כתבו תלמידי הר"י ז"ל בסוף פ' כיצד מברכין אלא שכתבו דמשום הכי צריך לומר שהברכות דמעין ג' אינה אלא מדרבנן דאי מדאוריי' היאך נפטר באחת ולא אמר מעין השתים האחרות וקשיא לי מזה דרבינו כתב בהדיא בפרק שלשה שאכלו סימן כ"א שהיא מדאורייתא אבל יש לתרץ כמו שכתב ב"י סימן קצ"א דהרמב"ם סבירא ליה דמנין ברכות אינו מן התורה אבל התוספות לא סבירא להו הכי כדאיתא לקמן פ"ב דף ט"ז בד"ה וחותם כו':

ה"ג בא"י הזן ול"ג אמ"ה וכדכתבתי לעיל דאין סיום הברכות במלכות:

אלא ברכה אחת דהא אמרן דכיון דלא קבעי עלויה לא יברך אלא אחת מעין שלש:

יתחיל ועל שהנחלת כו' עי' בפרק כיצד מברכין סי' כ"ו:

ה"ג דמה שאמר:

סימן טו

לא יצא י"ח פי' הטור בסי' ס"ו דלא יצא ידי חובת המצוה כתקנה אבל לעולם יצא דברכות אינן מעכבות דלא כרב האי דר"פ דלקמן ושם אכתוב בס"ד מאי דקשיא ליה אדהכא:

ובלבד במודים כלומר וא"צ שישתה גם כן בסוף בבא"י הטוב שמך והכי מוכח נמי בגמרא דידן בפרק מי שמתו סימן י"ח וכן נמי אומרים מודים דרבנן כדמייתי רבינו שם סי' ב':

רבי אבא בירושלמי דידן רבי חמא:

מעשה באחד ששתה יותר מדאי מסיק הב"י בסי' קכ"ז דבכל השתיות קאמר לא במודים בלבד ויהיה טעמא דמחזי כיוהרא שהוא שותה יותר משאר העם:

והעבירו פי' הטור שם דאש"ץ קאי דשייך ביה לשון העברה והב"י כתב דלהרמב"ם דס"ל דאף הצבור לא ישתו יותר מדאי צ"ל דס"ל דמעשה שהיה בש"ץ היה ומיניה דה"ה בשאר העם ועוד דאפשר דהא דקאמר ר"ח בר בא לא הוה מעבר אלא גער היינן דחולק וקאמר שלא ש"ץ היה אלא אחד מן העם ולא שהעבירו אלא שגער בו:

ה"ג ר"ח בר בא:

א"ר ירמיה בירושלמי איתא לעיל:

סימן טז

ומלך אוהב כו'. וכן לקמן בדרב יוסף כתב ומלך אוהב כו' וכן הוא בגמרא בדרב יוסף אבל ברי"ף בתרווייהו גרס האל ועיין בד"ח. והמלך המשפט פי' רש"י כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית וכו' ואני תמה דלשון כל ברכות י"ח מתוקנים לשון פשוט ולמה לא תקנו גם כן בזה לומר מלך ולא המלך שיהיה עכשיו ג"כ לשון הפשוט ומבואר לכל וראיתי בב"י סימן תקפ"ב שכתב בשם הר"ר מנוח לפרש ההפרש שיש בין מלך אוהב למלך המשפט וכמו שאכתוב דבריו בסמוך וכתב דהמלך המשפט משמע שהוא עצמו הוא המשפט כמו שאנו אומרים הוא החכמה הוא המדע שאין לומר עליו ית' חכם ונבון שנראה שהוא קונה החכמה והמדע מאחר עכ"ל ועכשיו יהיה המלך המשפט כמו המלך הקדוש:

והמלך המשפט דמלך אוהב כו' פי' שיתנהגו ברואיו בצדק ומשפט אבל המלך המשפט ר"ל שהוא ית' שופט העולם א"נ משמע שהוא עצמו הוא המשפט כו' כמ"ש לעיל בשם הר"ר מנוח ועי' בד"ח:

ובלאו האי פיסקא כו'. ובפרק קמא דקדושין סימן ח' מחדש רבינו בשם ר"ת דין חדש מדפסיק הלכתא דלא צריך דבלאו הכי כללא הוא ע"ש וצ"ל דהיכא דאיכא למדרש ולחדש דרשינן:

ואם לא אמר מחזירין אותו עי' בפ' אין עומדין סימן כ':

ה"ג מכלל דרב סבירא ליה אפילו וכן הוא בנימוקי תלמידי הר"י ז"ל:

אם לא אמר מחזירין. עיין בפרק שלשה שאכלו סי' כ"ג: הדרך עלך מאימתי