מעבר חציה
מעבר חציה
מרים אגמון
רומן, יצא בהוצאת עקד גווניים ושוחרר לרשות הציבור ב-2005.
פרק א
אמא נהגה באופן מחפיר במיוחד - היא אמנם הבחינה במחסום המשטרה, אך האטה רק כאשר היתה ממש קרובה אליו, והבלמים חרקו ברעש איום ונורא. "הלו, גברת, גברת," גער בה השוטר בקול הכי גברי שלו, "סבלנות, איפה את ממהרת?"
הרגשתי שמחובתי להגן עליה, למרות שבעצם הסכמתי עם השוטר. אמא באמת נוהגת כמו... אישה, בלי היגיון נראה לעין - לפעמים היא נוסעת מהר מדי, ולפעמים לאט מדי, ואני כנהג חדש, מאוד רגיש לזה. איך היה אבא אומר בזמנו? - אם הנהג במכונית שלפניי מעצבן אותי, אני מיד יודע שאו שזאת אישה, או שזה זקן, ואני אף פעם לא טועה!
ברור היה לי, שהשוטר חייב להעיר משהו, כי המכונית שלנו מנקרת עיניים במיוחד - אולדסמוביל כסופה, כמעט חדשה לגמרי, שהחבר'ה מדברים עליה במין תערובת של קנאה והערצה: "אבא של אייל כבד מכסף," וזה באמת היה נכון, לפחות עד לפני שנה בערך.
גם אמא היתה מאוד אלגנטית הפעם - תמיד התלבשה בהמון תשומת-לב, אבל באותה נסיעה התעלתה על עצמה. אני חייב להודות שהיתה די מגוחכת: היא לבשה מכנסיים מאוד מאוד רחבים ומשובצים, כמו מכנסיים של ליצן, ומעליהם חולצה מאוד מבריקה, וגם אם אתה אטום לגמרי לענייני אופנה, תוכל להבחין שזה משהו מיוחד. אני מצדי מתעקש ללבוש רק ג'ינסים פשוטים וחולצות טי, (שאני מרשה לה לקנות בשבילי משום שאני שונא קניות), ובזמן האחרון גם הפסקתי להחליף את נעלי הספורט שלי, ברגע שהן מתחילות להדיף ניחוחות, מפני שהכנסתי בהן מין פטנט של מגן-נגד-ריח.
המשכנו בנסיעה, ואמא שלי החליקה את הספינה שלה לתוך הנמל... הגענו לשדה-התעופה בן-גוריון, שהיה מקושט בדגלים, ועל כל צעד ושעל הוצבו מחסומים ושוטרים, שחיכו, כנראה, לאיזושהי אישיות חשובה מאוד. "רק זה היה חסר!" רטנה אחותי הנכבדה, ממושבה האחורי.
"רק זה היה חסר, למה?" חיקיתי את קולה, מתוך העיקרון, שאסור שלא לענות לה, ורצוי בטון הנכון, אחרת היא עלולה לתפוס ביטחון מופרז ולהשתלט לגמרי על העניינים. אחרי ההערה שלי, שמעתי אותה נושמת ונושפת בקול - אחותי מסוגלת להביע את מורת-רוחה, אפילו בדרך שבה היא מוציאה אוויר מהפה שלה, בין לעיסת מסטיק אחת לשנייה.
אמא הורידה אותנו והמשיכה כדי להחנות את המכונית. בינתיים, ניגשנו לבדוק על הלוח האלקטרוני מתי נוחת המטוס של אבא, טיסה מס' 744, מניו-יורק, וכמובן, הקדמנו. אמא ושרית תמיד נכנסות ללחץ, כשהן צריכות להגיע לאיזה מקום, ואז הן דוחקות בכולנו להזדרז, והופכות היסטריות אם הן לא מגיעות ליעד, לפחות חצי שעה לפני המועד. אני דווקא הייתי מעדיף לאחר לשדה, או, עדיף אפילו, לא להגיע בכלל. כשאמא חזרה בריצה, ראיתי מיד, שהשפעת המזגן של המכונית כבר פגה, וצבעי האיפור המדוקדק שלה החלו להימרח בחום המהביל של הערב, (כמה אני אוהב את התחזית: "והביל במישור החוף...").
אזור ההמתנה המה מרוב אנשים, וכמו כולם, ניסינו גם אנחנו להידחק קרוב ככל האפשר אל המחסום, ואגב כך, גררנו אחרינו את איתי, אחי הקטן, שהוא נורא נמוך, ואין לו הרבה כוח להידחף. כשהתקרבנו למחסום, הבחנתי בקבוצה די גדולה של צליינים מיוון, שנראו כבני-כפר נידח והכומר שלהם מכוון אותם בדרכם... דמיינתי לעצמי, שצליינים אלה יצאו, כנראה לראשונה, מתחום-הכפר שלהם, כדי לעלות לרגל למקומות הקדושים להם. הם נראו לי כאילו חסכו כל פרוטה במשך שנים כדי להגשים חלום מקודש. פלא בעיניי, שעם כל הסיפור המתמשך והמעצבן הזה של הטרור, עוד בכלל מגיעים תיירים לארץ.
מאז ומתמיד אהבתי להיות כאן, בנמל-התעופה, לדמיין לעצמי את קורותיהם של הנוסעים ולחלום על ארצות רחוקות. גם הפעם, במהלך ההמתנה, ניסיתי לנחש את זהותם של המגיעים, את יעדיהם, כמו את נקודת-המוצא שלהם, והרי זה קצת כאילו נסעתי בעצמי.
לאלה שהמתינו, מתחת לשמיים המתכהים, ללא ענן וללא משב-רוח, (והייתי מוכרח לחשוב על השורה הנדושה הזאת מהשיר: "הו, לילות כנען", וכו", כי באמת הלילות קסומים בארץ), כבר התגנב משהו מריח המרחקים.
בנמלי-תעופה אחרים בעולם, מקבלי-הפנים ממתינים באולם גדול שבתוך הבניין המרכזי, (כך היה לפני שנים גם אצלנו, וכולם היו מנפנפים כמו משוגעים בזרועות שלהם, כדי לעורר את תשומת-לבו של זה או של אלה, אשר להם חיכו); אבל, מאז שהמדינה נמצאת במצור, תחת האיום המתמיד של הטרור, רק כאשר אתה בעצמך ממריא, ניתנת לך הרשות להיכנס לקודש-הקודשים של הנמל: אולם ההמתנה של הנוסעים היוצאים. שם כבר שוררת אווירה של חוץ-לארץ - חנויות-פאר, בתי-קפה מבהיקים במיוחד, הודעות ברמקול על מועדי היציאה ליעדים רחוקים, ואפשר גם לראות, מבעד לחלונות הענקיים, את המטוסים העומדים להמריא. (לאחרונה, מסתמן פתרון גם למקבלי-הפנים בארץ כמו בחו"ל, וגם הם יוכלו ליהנות קצת מאווירה מיוחדת, קרובה יותר לנוסעים).
השתגעתי לנסוע שוב, לא מכחיש. הייתי מת לנסוע, לא חשוב מתי, לא חשוב לאן - העיקר, לנסוע. ובינתיים, היה עליי להסתפק בגיחות הקצרות, על האופנוע המגניב שלי, על זלדה, בכל פעם שהרגשתי לחוץ ורציתי להתאוורר קצת.
"אייל," שמעתי פתאום את אמא והבנתי שהיא זקוקה לאקשן, "לך תשיג עגלה למטען של אבא." לא ניסיתי להתווכח איתה, שיש עוד זמן וכו", כי הבנתי שאין טעם, אבל, גם לא רציתי לוותר על כבודי יותר מדי בקלות: "מה עם שרית? היא כבר לא יכולה להזיז את התחת הגדול שלה?"
אמא לא ענתה, ורק נתנה בי מבט כזה מאיים, ואני הזדרזתי להסתלק משם, בעצם מרוצה, שהקטנה מצדה לא הגיבה. משהו, כנראה, לא היה בסדר איתה - התגובות שלה היו בדרך-כלל עוד יותר מהירות משלי. ואגב הליכה, נזכרתי בסיפור שהיה.
לפני שנתיים או שלוש, נסענו לכפר הערבי הגדול הזה - שהתלמידים ממנו היו מתארחים לפעמים בבתים שלנו, ואנחנו בשלהם - לחאפלה שאירגנה לכבודנו העוזרת שלנו. עוד כשחיפשנו את הבית, והתבלבלנו, ושאלנו אנשים איך להגיע אליו, כבר ידע כל הכפר, בלי להגזים, על בואנו. וגם הספיקו להודיע לעשירה - זה שמה של העוזרת שלנו (ויענני, המסכנה הזאת לא בדיוק עשירה) - שראו מכונית בצבע הרכב שלנו, ומה לבשה אמא, ואפילו מה היה אז צבע השיער שלה.
כשהזמינה אותנו, הזהירה עשירה את אמא, שהיא ושרית צריכות להגיע לכפר בלבוש צנוע: "כמו של הדתיות שלכם," אמרה. אמא ממילא לא נהגה ללבוש מחשוף, ואילו שרית היתה עדיין ילדה קטנה ממש, ולבשה חולצה ולא גופייה.
אחרי שכולם עשו לנו כבוד גדול מאוד, וכל משפחתה הענפה של עשירה באה לחזות בנו, עשינו לה, לעשירה, סיבוב באוטו, והיא נפנפה בידיה לכל עבר, בחיי, כמו מלכה, מן המושב הקדמי שאמא פינתה בשבילה. לפני שנפרדנו ממנה, לאחר שהורדנו אותה בחזית הבית, ראיתי פתאום יד גרומה, עטופה שחורים, שחדרה לתוך הרכב, וצבטה בחוזקה בזרועה החשופה של אחותי. נשמעה זעקה חזקה "אייייי" של שרית, ואז, זו, במהירות הבזק, ירקה לה, לזקנה, בפרצופה, יריקה מלאה כזאת, עסיסית לגמרי. והמעשייה הזאת, שפתאום עלתה בדעתי, באה להזכיר לי, שמשהו שוב לא היה כשורה אצל שרית. היא בוודאי נורא לקחה ללב את הסיפור הזה עם אבא.
לא היה כל כך פשוט להשיג עגלה. התייצבתי בעמדת-תצפית מרכזית, כדי להסתער על עגלה, ברגע שמישהו ישחרר אחת. ובאמת, תוך רגע, זינקתי לעבר עגלה ששוחררה, אך מצאתי את עצמי מול להקת הצליינים האורטודוקסית, ומיד ויתרתי על זכות הראשונים שלי - "האר פניך לתייר, יליד שכמוך," אמרתי לעצמי. לבסוף, כשחזרתי עם עגלה, לא נמצא לה מקום בין הממתינים הנרגשים, שעמדו שם צפופים ונדחקים. עונת החגים הזו היתה בה תנועה גדולה מן הרגיל.
בשלב זה העירה שרית, בחיוך ממזרי, שהנוסעים בכלל יוצאים עם עגלות. ואז, למה בעצם, הייתי צריך להביא אחת? - מה יש, לא יכלה להגיד קודם?
"אתם רוצים לשתות משהו?" שאלתי אותם. כן, איזו שאלה, בוודאי שהם רצו לשתות, והגבירות, כרגיל, ביקשו משקה דאייט דוחה, בטעם מובהק של תרופה. למען האמת, מעולם לא הייתי מה שתגדירו כג'נטלמן, אלא שהשתוקקתי לפחית קולה. קולה זה המשקה שלי והייתי מסוגל לשתות ממנו בלי סוף. שמחתי להסתלק משם, לעבר האוטומאט שבאולם החיצוני. אולי יגיע אבי בינתיים, והמבוכה של הרגעים הראשונים תחלוף לה בלעדיי, כך קיוויתי. הם בטח יצליחו לזהות אותו, גם בלי עזרתי - ניסיתי להצחיק את עצמי, אך לשווא.
שלפתי מתוך המכונה פחית אדומה של טעם החיים והתחלתי לעשות חיים... ובין לגימה ארוכה אחת לשנייה, התכוונתי למשוך את הזמן.
פרק ב
חשבתי על אמא. היא טיפלה בנו, אמא שלי, בתלמידים שלה ובחתולים שלה. היה לנו בבית להק שלם של חתולים, סתם חתולי-רחוב, שהועלו לדרגה של חתולי-חצר. בבראשית, היה אחד, יותר נכון אחת, כמו שאומרים הילדים אצלנו, חתולה במלעיל, כאילו אין בזן הזה מין זכר. אבל, מאחר והיו גם כאלה, קצב ההתרבות שלהם היה די מהיר, וכך הגענו, יחד עם האורחים הלא-קרואים, שהצטרפו לארוחות-החוץ בגינת-הבית, לשבט שלם של חתולים, חתלתולים וגורים, בצבעים ובגדלים שונים.
אמא רק היתה פותחת את הדלת, וכבר כולם היו סביבה, מייללים במקהלה ומצפים למזונם. "מג'נונה," אמר על אמא הגנן לפועליו, "את כולם היא מאכילה."
הרבה פעמים הוחלט למצוא דרך לסילוק החתולים מהחצר. הועלו הצעות שונות והיא הסכימה להן; אבל כולנו ידענו, עד כמה ה'טראנספר' הזה יצער אותה, ולכן דחינו את שלב הביצוע שוב ושוב בתירוצים שונים. כך נוסף עוד סעיף לתקציב המידלדל של המשפחה: מזון לבעלי-חיים. יום-יום, היו הללו מכלים כמות ענקית של בונזו, דוגלי, ועוד כל מיני זבל יבשים כאלה, חוץ מהארוחות החלביות. כלבת-הבית הקטנה, נסוגה מפני הלהק של חתולי-החצר לתחום-המחיה של פנים-הבית, ועל הטריטוריה הזו שלה היא הגנה בחירוף-נפש. בכל פעם שחתול הסתנן דרך הדלת שנשארה פתוחה לרגע, היתה מתנפלת עליו בשצף-קצף ומגרשת אותו החוצה, עוד לפני שהגיע אל הצלחת שלה. חתולים אחדים ישבו דרך קבע, על אדן החלון של המטבח, בדומה לפסלים מצריים זקופים, כשהם עוקבים יחד, בתנועות מתוזמנות, אחרי הנעשה בתוך הבית, ובמיוחד במטבחו.
כל-כך השקעתי את עצמי בסיפור המשוחזר של מיטרד החתולים, עד שנשארתי ניצב ליד המכונה (כבר גמרתי כמעט שני קולה בינתיים), ובידי פחיות המשקה הססגוניות. ואז עשיתי את דרכי לאט-לאט, חזרה אל נקודת-ההמתנה המשפחתית.
רק הגעתי, ואחותי זו הקטנה, מצאה לנכון להתחכם אתי, כאילו זהו חלק מחובה קדושה.
"היתה לך שיחה פורייה עם האוטומאט?" שאלה במבט זדוני, ובלי לצפות לתגובה, לחשה: "תראה את זו כאן, לפנינו. כאילו צנחה מפלנטה אחרת!"
חילקתי לכולם את הפחיות, ואגב כך, הצצתי לאותו כיוון. אחותי העירה את תשומת-לבי לנערה גבוהה, שנשענה על גדר-המחסום של המשטרה. לנערה היה שיער בלונדיני שופע, שזוהרו משך את העין, גם בחצי-החשיכה ששררה. השיער היה בחלקו אסוף על ראשה, ובניגוד מוחלט לפאר שלו, לבשה הנערה הגבוהה בגדים מוזרים מאוד: חולצה כהה, בעלת שרוולים ארוכים, חצאית שהגיעה כמעט עד לקרסוליה וגרביים כהים.
בטח איזו פריקית, לפי האופנה האחרונה, ולמען העידון - גם בלי תכשיטים, חשבתי.
אבל, אחותי, כאילו קראה במחשבותיי, נשפה לעברי בזעם עצור: "דוסית! היצורה האלוהית הזו היא דוסית. רק תראה מה שאלוהים שומר לעצמו."
אפשר היה לחשוב, שהיא, כלומר אחותי, כבר חוותה את החוויות המסעירות ביותר, הפתוחות בפניה, עקב היותה בחורה לגמרי חילונית.
הייתי בטוח, שיופייה האלוהי של הנערה הדוסית עורר בה משהו לא נוח: גם גבוהה, גם בלונדינית - זה היה מוגזם בשבילה. ואכן - שרית, שהמראה שלפניה החזיר לה את רוח הקרב, ובעוד ההמתנה המתמשכת העמידה את עצביה הרגישים במבחן, נדחקה אל הנערה, הגיעה אליה, ואז, לתדהמתי העצומה, שלחה יד וצבטה בישבנה של זו. הנערה בשחור חנקה צעקה קצרה, ואז התרחש הכל מהר מאוד: הנערה, בהוכיחה מהירות-תגובה הראויה לשבח, הסתובבה לאחוריה (ראיתי מקרוב את פניה, איזה פנים מדהימים היו לה, אלוהים אדירים), הבחינה בי, ומיד, ובעוצמה רבה, הייתי אומר, במיומנות גדולה, סטרה לי על פרצופי. היא היתה בטוחה שרק בי יכול היה להיות האשם במה שנעשה לה.
הבטתי בפניה, חיוור, ולא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. מאז ומתמיד שנאתי דאווינים וצעקנות. שרית, לעומתי, נראתה כתרנגול-קרב, מוכנה ומזומנה להמשך המערכה, אם רק תאמר הנערה הגבוהה מילה. אבל זו שתקה, ורק עיניה הענקיות שלחו זיקים לכל עבר, ואני תפסתי, בפעם הראשונה בחיי, את משמעות הביטוי על העיניים היורות חיצים.
הצופים במחזה סביבנו, כלומר אמא ואיתי, עמדו המומים ונטולי כושר-דיבור.
אחותי החצופה לחשה באזניי: "רציתי שפעם אחת היא תרגיש מה זאת אומרת שבחור צובט לך בישבן, אז אני צבטתי לה."
נזכרתי בניסיונה הקרבי של שרית בנושא הצביטות. פעם, די מזמן, בעת טיול בשווייצריה, על היונגפראו, רכבת-ההרים הקטנה לא היתה מסוגלת לקלוט את הנוסעים, שביקשו לרדת מן ההר הגבוה. כולם נדחקו אל הדלתות בבהלה, ושרית פילסה לה בקלות דרך ביניהם, כפי שהודתה מאוחר יותר, על ידי כך שצבטה בישבניהם של השווייצרים, שהתקדמו לפניה. יש להם, לברנשי-הקוקייה האלה, סדר וארגון, אבל אילתור אינו בדיוק הצד החזק שלהם.
לא עברה שנייה, ולתדהמתנו, שלושתנו פרצנו בצחוק אדיר, ואני בקושי הספקתי לעכל את תגובותיה המפתיעות של הנערה הדוסית, היפהפייה.
את החשבון עם אחותי הצטרכתי לדחות למועד מאוחר יותר כי באותו רגע, נפסק פרץ הצחוק המשותף, משום שהאשה, שניצבה עד כה בשקט לצדה של הנערה, קראה לעברה: "מלי! אבא בא."
בשורה הארוכה של היוצאים, הבחנתי באיש גבה-קומה, בלבוש חרדי מובהק, וכעבור רגע נוסף, נעלמו הן הנערה והן אמה, כשהן ממהרות לכיוון יציאתם של הנוסעים המגיעים.
פרק ג
סוף סוף, הגיע גם תורנו. האיש, שחיכינו לו, הופיע בפתח, וצעד במתינות לעברנו, כשהוא דוחף לפניו עגלה, לא עמוסה במיוחד . כן, היה זה אבי, אותו לא ראיתי מזה קרוב לחצי שנה. אינני יודע למה בדיוק ציפיתי, אולי לשינוי לטובה, על אף ולמרות הכל. כנראה, שהיתה זו הדחקה, כמו שקוראים לזה בפסיכולוגיה, או שמא אמצעי-הגנה? אבל אבא נראה כאילו היה כפיל לאביה של מלי. לבוש מעיל ארוך ושחור (בחום הזה), גרביים לבנות עד לברכיים, שטריימל עשיר-שיער, וזקנו צימח עוד יותר, שופע ויורד לו על חזהו. הסובבים אותנו יכולים היו בהחלט לחשוב שבאנו לקבל את פניו של מכר, או של קרוב-רחוק, לכל היותר, ולא את פני אבינו.
כמו שקרה לי לפעמים עם אנשים - שהייתי מסוגל לכעוס עליהם נורא, ובדמיוני להטיח בהם דברים איומים, וברגע שהיינו נפגשים, הכל, או כמעט הכל, נמחק, אולי בזכות הקירבה והחיבה שבינינו - מה לא תארתי לעצמי, שאגיד לו, לאבא, על שעזב אותנו כך, למעשה נטש אותנו, כמעט שלא כתב מניו-יורק ובקושי טילפן, וגם בטלפון, שיחה של ממש, פשוט לא קיים אתנו מזמן.
כאשר ראיתי אותו ניצב שם בשקט, קצת נבוך, לא חשוב כמה מוזר הוא נראה, רצתי אליו כמו משוגע, חיבקתי ונישקתי אותו, והוא החזיר לי חיבוק עז. לרגע שכחתי הכל, למרות הזקן שלו, שדקר, ולמרות שהיה לו ריח משונה, שונה מהרגיל. שרית שמרה על מרחק ועל הבעה זועפת, ואילו איתי הסתתר מאחורי גבה של אמא, וההורים לחצו ידיים.
"חשש נידה," לחשה לי הקטנה בארסיות, "בגלל זה הוא לא מחבק אותי ואת אמא, נשים טמאות שכמותנו."
אבא תר בעיניו אחרי איתי, והילד הקטן צעד ממחבואו אל האיש הגדול. פניו של אבא לבשו הבעה משונה, ספק צחוק וספק בכי. ידעתי, עד כמה הוא אהב את כולנו, אבל לאיתי היו עליו כוחות טמירים במיוחד. אחי הקטן כאילו טס באוויר עד לצווארו של אביו, והחיבוק שלהם נמשך ונמשך. הנמשים של איתי להטו על פרצופו הקטן, ואזניו, המזדקרות קצת יותר מדי, האדימו.
החלפנו משפטים שגרתיים ומקובלים במצבים כאלה - על הטיסה, על מזג-האוויר, וכדומה, וכבר נוצר איזשהו נתק בינינו. אבא שכח את הטקס המקובל, הכי שמח, מלא ההפתעות, את צרחות-האושר של שרית, בצד חיוכים קורנים מהכיוון של אמא, וסיפוק שקט מצדי - אני מתכוון לטקס חלוקת-המתנות. בעבר, כאשר חזר אבא מנסיעותיו התכופות, אף פעם לא היתה לו סבלנות לחכות עד שנגיע הביתה, וכבר על הרציף, היה מתחיל לפרוק מזוודות, מציץ בפרצופים הסקרניים ומושיט לידיים אוצרות מופלאים. והפעם - יוק, אין כלום.
"אביא את האוטו," הזדרזה אמא.
"אני אנהג, ברשותך," הודיע אבא. הופתענו, כי נראה היה טבעי יותר שאמא תנהג. אבא נידב הסבר מיידי: "על פי ההלכה, אין אישה יכולה להנהיג גבר."
שתקנו ורק שרית נשפה לתוך אזני: "יופי, זכינו לשיעור בגמרא במקום המתנות."
יצאנו לדרך וההורים שמרו על שתיקה מוחלטת. אבא לא היה רגיל לדבר בשעת נהיגה, ורק בנסיעות הארוכות לאילת, לכינרת, או בחוץ לארץ, הייתי מתיישב במושב שלידו ומדבר אליו, והוא אהב לשמוע אותי ואמר שאני שומר עליו, שלא יירדם.
מן המושב האחורי, הפעלתי את מערכת הסטראו, מבלי לשאול רשות מאיש. שמתי את ה"רקוויאם" שלי, כדי שייזכר אבא ביצירה הנפלאה של מוצארט, והמוסיקה גם הלמה את תחושת-הנכאים של הרגע. שרית נאלמה-דום, לא התווכחה ולא עשתה חישובים מתי ייגמר זמן השידור שלי, והיא תוכל לשים את אחת מן הקסטות המגעילות שלה. איתי היה מכונס בתוך עצמו, שלו ושקט, כתמיד. לילד הזה אין עצבים.
המזגן הופעל, ולחישתו הנעימה שימשה רקע למוסיקה. הנוף מוכה-השרב שבחוץ נראה מתוך הקרירות הממוזגת כמו נוף סתווי. חשבתי להציע לאבא כוסית, מתוך הבאר המצויד היטב, גאוותו הגדולה לפנים, אבל עצרתי בעצמי בעוד מועד. הנחתי, שאבא שותה רק יין מתוק לקידוש.
אז זהו. היינו בדרך הביתה, או אל מה שנשאר עוד מהמושג הזה עבורנו. התמלאתי חששות כבדים באמת, וכדי לגרש את אלה, נדדו מחשבותיי אל מלי זו, שיופייה והתנהגותה היו שונים כל כך מאורח-החיים שהיא בוודאי ניהלה בחיק משפחתה החרדית.
ביקשתי לערוך סדר במחשבותיי לפחות, למרות שמעולם לא הייתי בדיוק הטיפוס המסודר. להיפך, החדר שלי יכול היה להכניס כל אם ישראלית מצויה למצב של דיכאון מתמשך. לא להאמין עד כמה שאני מתאים לתיאורים המוכרים על הנער הלא-מסודר. על שולחן-הכתיבה שלי נערמו חפצים שונים ומשונים, וגם פריטי-לבוש, בעוד הספרים והמחברות שכנו אחר כבוד על השטיח דווקא, ואני לא מרשה לאף אחד לגעת בבאלאגן הפרטי שלי, מפני שאם מסדרים לי את החדר, אני לא מצליח אחר כך למצוא שום דבר.
ובכל זאת החלטתי במהלך הנסיעה, לרשום לעצמי את כל הקורות אותנו מאז שובו של אבא מאמריקה. לא יאומן, אך הכתיבה התיאורית שלי יצאה יפה. המורה שלי לספרות צריכה לקרוא את הרשימות האלה, בוודאי היתה מתפעלת מהכישורים הספרותיים הסמויים שלי, ומעלה לי במכה את הציון בהבעה.
פרק ד
בנסיעה המהירה והחלקה הביתה, חשבתי על זה שלא תמיד היו ההורים שלי כל כך מסודרים בחיים, וזה בלשון המעטה. מי מהם העז אפילו לחלום על הנוחיות והפאר של היום? לאבא לא היה אפילו חדר משלו, מה אני אומר, מיטה משלו לא היתה לו בנעוריו, והוא היה ישן עם אחיו הגדול באותה מיטה. נזכרתי בסיפורים שהיה מספר לנו על ילדותו במעברה בשנות החמישים הרחוקות ההן.
הוא סיפר, איך דווקא עם הגל הגדול של העלייה, בארבעים ותשע-חמישים (גם אמא באה אז), נחת עליהם החורף הקשה ביותר בארץ זה עשרות, ואולי מאות, שנים, וירד שלג בכל הארץ, אפילו בתל-אביב. יוצאי אירופה, יותר מבני עדות-המזרח, היו רגילים לקור ולשלג, אבל כולם סבלו בגלל התנאים שבהם חיו האנשים - באוהלים ובצריפים, ללא אמצעי חימום, ואבא גם סיפר איך הרתיחו מי שלג על הפרימוסים.
סבא שלי הביא יום אחד רכישה הביתה, חפץ פלאי ביותר - שעון מעורר קטן, שניגן מינואט עדין, וזו היתה כל המוסיקה שהם זכו להאזין לה במשך החודשים הארוכים של אותו חורף קר ואפל. מאז היה אבא שלי משוגע לתיבות נגינה למיניהן, ובמשך הזמן הוא בזבז הון קטן על אוסף מרשים ומגוון של תיבות כאלה, ביניהן מתוחכמות מאוד, ואפילו עתיקות.
במושב שאליו עברו, ושהיו בין מייסדיו, על הגבול הירדני, לא היה עדיין בית-ספר. אבא והאחים שלו נסעו כל יום, הלוך ושוב בטרמפים לכפר-יונה, מרחק של שישה קילומטרים. הם טיפסו על משאיות עמוסות, ובעצם נסעו על כל מה שהזדמן. וסבתא שלי רעדה יום-יום מפחד עד שראתה את ילדיה חוזרים בשלום מבית-הספר.
הנחתי, שילדותו של אבא ונעוריו למודי המצוקה היו מעניינים וסוערים הרבה יותר מן החיים המוגנים שלי.
גם לאמא היו זיכרונות משלה מאותם הימים. ההורים שלה עלו ממזרח אירופה, כפליטי השואה שם. אמא היתה משחקת עם החבר שלה בארגון מישרפות לזבובים, שליקטו לתוך קופסאות-גפרורים ריקות, שאחר-כך הועלו באש. היא סיפרה, איך היה אביה צד עכברים באוהל שבו גרו ומטביע אותם בחבית-מים שבפתח. להוריה היה הסכם ביניהם: אם אביה הצליח להתפשט ולקפוץ לתוך מיטת-הסוכנות הרעועה שלהם, עוד בטרם בישרה המלכודת בקול נקישה רמה על לכידתו של עכבר חדש, היה רשאי להירדם ולוותר על קרבנות-ציד נוספים, והעכבר הבא שאתרע מזלו הרע להיתפס, נידון להמתנה עד אור הבוקר, כאשר צורף לקודמיו בחבית המים. ואם לא, כלומר אם נשמע ההיקש הגורלי בטרם הספיק להשתרע, היה עליו לקום על רגליו העייפות, לשאת את העכבר החוצה, ושוב לנסות ולהגיע אל המנוחה והנחלה, בטרם נתפס העכבר הבא באוהל.
סבתי מצד אבא היתה קוטלת מדי יום כמה עקרבים בחצר וגם בתוך הבית. לילה אחד התעוררה מתוך סיוט. היא חלמה שהבן שלה נתון בסכנת-מוות. היא רצה אל המיטה שלו, עם נר בידה, כי לא היה להם חשמל במשך חמש השנים הראשונות לאחר ייסוד המושב, וראתה על הקיר, ממש-ממש מעל לראשו של הילד, עקרב צהוב ענק, מאלה הארסיים באמת, שיכולים להרוג אדם, ועל אחת כמה וכמה, ילד. היא מחצה אותו במכה אחת נמרצת, ובכך השאירה, למזכרת נצח, כתם עכור של השרץ המחוץ על הסיד.סבתא שלי היתה נורא גאה בעצמה אבל גם מבוהלת כהוגן. הנה כך הצילה את החיים של הילד שלה, הודות להתערבות ישירה של ההשגחה העליונה. לא ברור אם היו לעקרב הנ"ל כוונות רצח מפורשות, אבל הרי לעולם אין לדעת. אולי רק בזכותה של אותה פעולה הירואית, היה לי אבא בכלל.
בכפר הסתובבו מעשיות עשירות בפרטים על הכשות נחשים ועקרבים, בחלקן מוגזמות ביותר. הכי פופולארית היתה זו על השוחט של המושב, שנהנה ממעמד של רב (בהיעדרו של רב אמיתי), ושאצלו לן העקרב בתוך המכנסיים ועקץ אותו כאשר התיישב. לאחר מכן, לא יכול היה להשתמש בישבנו כמה ימים, ולאנשים היתה סיבה טובה לגחך להנאתם, הנאה פורתא בחייהם הקשים בשנות הצנע העגומות והידועות מחסור. מישהו אחר נעקץ בבוהן רגלו בשעה שנעל את מגפי הגומי שלו. העקרבים הללו הצטיינו בעורמה שטנית, יכולתה להיתקל בהם בכל מקום ובכל עת.
אבא שלי מאוד השתוקק לחוות את החוויה המסעירה של עקיצת עקרב אך במשך זמן רב לא זכה לה לכולם כבר היה סיפור העקיצה שלהם, ורק הוא לא יכול היה להוכיח את גבורתו. הוא היה דוחף את אצבעותיו בכוונה תחילה מתחת לכל אבן מזדמנת, ובדיוק מפני זה הזהירו את הילדים, כי כידוע לכל, העקרבים מסתתרים מפני חום היום מתחת לאבנים דווקא.
ואז, סוף-סוף, בערב קיץ יפה אחד, בשעה שהגיף את דלת השפנייה, חש עקיצה עזה בידו.
"הללויה! זה היה עקרב!" קרא, ורץ הביתה לספר לכולם, אלא שבאותה שעה לא היה איש בבית, לרוע המזל. הוא אץ לשכנים הכי קרובים, להשוויץ: "עקץ אותי עקרב! גדול!"
"טבול את היד במים, פה, בסיר!" אמרה השכנה הטובה והצביעה על סיר מלא במים שרתחו על הפרימוס. "כך יעבור לך הכאב."
לאבא שלי היה כבר אז די שכל להבין, שכוויות מדרגה שנייה או שלישית לא בדיוק ירפאו אותו. עד היום, סיפר לי, זה בגדר מיסתורין בשבילו, מדוע הציעה לו השכנה לטבול את זרועו בתוך מים רותחים. הוא כבר הרגיש איך הכאב טיפס ועלה לו מן היד אל הזרוע, כפי שקורה תמיד עם מחזור הדם. לקח רגליים משם ומיהר אל שכן אחר. הלה שלף בקבוק קוניאק, יקר-מציאות ושמור כבבת-עין, מתוך ארגז תנובה - האיש היקר! - והשקה את הילד כמעט בכוח. המשקה הפיל אותו מהרגליים. הוא נרדם וישן שלוש שעות. כאשר התעורר, כבר חלף לו כאב העקיצה לגמרי, וההורים בקושי האמינו לו שאכן נעקץ.
המכונית נעצרה באור אדום. איפה אנחנו? כבר בצומת? הייתי שקוע בזיכרונות על שנות הילדות של ההורים שלי. ייתכן שחיפשתי באותן השנים ודאות, לדמויותיהם המוכרות כל כך של הורי, והוכחה לכך, שהאיש שישב במכונית אכן היה אבי, המוכר והידוע כל כך זה שבע-עשרה שנים, כל שנות חיי, ואשר אלפי חוויות, זיכרונות, שברי-זיכרונות וסיפורים נקשרו בו.
פרק ה
זהו, הגענו הביתה, ואבא הסתכל סביבו במבט תמהוני, כאילו שלא זיהה את חדר-המגורים הזה, שדמה יותר ללובי של מלון חמישה כוכבים, מאשר לסלון משפחתי. אבא השקיע בתכנונה של הווילה הזאת שנים של חלומות ומאמצים. הוא, שגדל בצריף, ושאפילו מיטה משלו לא היתה לו בנעוריו, רצה את הווילה (והוא אסר על אמא להגיד בעברית המצוחצחת שלה "חווילה", כי זה נשמע לו כמו "חבילה"), הכי מרווחת והכי מפוארת שאפשר, למשפחתו. "זה לא מועיל לילדים לגדול במצוקה," נהג לומר לאמא.
התקרה בקומת-הקרקע התנשאה לגובה של שלושה וחצי מטרים, ועל הקירות המעוגלים תלו סביב-סביב, כמו נייר-קיר, ציורי שמן, "ממיטב יצירתם של אמני ישראל," כפי ששמעתי ולא אחת. בינינו, אני חייב להודות, שרובם נראו לי כקשקוש גמור, ואני מניח שלא רק לי. אבא שלי היה תמיד נורא גאה בהם והשקיע ברכישתם המון תכנון. אישית, ואני לא משוויץ בזה ברבים, אני אוהב אמנות, וגם מתעניין קצת, וקורא ב"תולדות האמנות" של גרומביך (אני גם משתגע למוסיקה קלאסית דווקא, והגעתי לכך שהעזתי לעשות נפשות למוסיקה הזאת בין החברים שלי, ובמקרה אחד או שניים, אפילו הצלחתי). בכל אופן, הציורים הללו שבבית, מושא להתפעלות חברים ומכרים, אני חושד בהם שצוירו במיוחד עבור האנשים, שיש להם מספיק כסף כדי לקנות אותם ולהפוך אותם סמל למעמד.
אבא התעלם מהציורים לגמרי. אילו הביט בהם, היה בוודאי מבחין במקומות הריקים שביניהם, בכתמים בהירים של שניים, לא, כבר שלושה, שמהם הוסרו הציורים. אמא מכרה אותם, לצרכי פרנסה.
"הזמנתי עבורך ארוחה כשרה, בכלים מיוחדים," אמרה לו אמא בקול נמוך, לא-טבעי כזה, "ופיניתי את החדר. אתה בוודאי רוצה לנוח אחרי הטיסה המייגעת." אמא תמיד מרגישה יותר נוח כשיש לה דבר-מה תכליתי לעשות.
"תודה לך. נשוחח יותר מאוחר." זה כל מה שהשיב לה.
שרית כאילו איבדה מגובהה, שבלאו הכי לא היה רב. היא שעטה במעלה המדרגות, המעוגל אף הוא, אל הקומה הראשונה, לחדרה. במקום לפנות אל המקלט הבטוח, החדר שלי, מיהרתי בעקבותיה, מתפרץ פנימה, והיא שכחה לקלל אותי על שלא דפקתי בדלת. שרית ניצבה ליד מיטתה, בחדר שנראה כמו בונבוניירה בלבן ובזהב, מרוהט בסגנון רומנטי-קיטש"י מובהק.
"הנבזה! ככה חוזרים הביתה, בלי מתנות, בלי לדבר? כמו זר?" פלטה לעברי.
התקרבתי לשרית, ובתנועה גמלונית, שלא הייתי רגיל בה, הנחתי זרוע אחת על כתפה, מנסה להרגיע, לנחם אותה. שרית התייפחה בקול דק, לא אופייני להר-הגעש המתפרץ הזה - קפטן נבחרת כדור-יד של נערות, הקשוחה הזאת.
"הרגעי, מותק," אמרתי, "יהיה בסדר. עוד הערב נשב ונדבר אתו, אני מקווה. אז אולי נבין מה הוא רוצה ומה יהיה הלאה. הוא ביקש שישה חודשים למחשבה, וכבר בוודאי הגיע למסקנה ויש לו תכניות לעתיד."
בקטנה התעורר רוח הקרב מחדש.
"אם ככה הוא נראה ומתנהג, אני מתארת לעצמי מה יש לו להגיד," אמרה, וחיבקה את הצעצוע המועדף שלה - כלבלב חום מפרווה סינתטית, בעל מראה מטופש במיוחד. ולפתע, ללא כל מעבר-ביניים, פרצה בצחוק: "הוא נראה כאילו התחפש בפורים וכל זה הצגה."
הלוואי ויכולתי להיות שותף לאופטימיות שלה.
גם שרית התפכחה די מהר: "תראה, אייל, הוא בא רק כדי להודיע לנו שהוא מסתלק מכאן וחוזר אל הרבי שלו בניו-יורק. למה הוא בא בכלל?"
"ואני חושב, שמגיע לו שנשמע אותו וננסה להבין אותו," עניתי לה, אך נשמעתי לא כל כך משוכנע בעצמי.
"מה יש כאן להבין? הוא שפן, ומה שגרוע יותר, יורד מהארץ! נמושה! מה יש להגיד? דוס! זה אומר את הכל," ירתה הקטנה את כל התחמושת, שולפת מהמותן.
"שמעי, אחותי היקרה," (יו, כמה שאני רשמי), "גם דוסים הם בני-אדם. אבא לא מת, חס וחלילה, ולא נפגע בתאונת-דרכים או חולה במחלה אנושה, או אני יודע מה. הוא חי וקיים והוא עדיין אבא שלנו. או.קיי. אז הוא חזר בתשובה, זה לא כל כך נורא. עכשיו הוא מאמין באלוהים, אולי הוא תמיד האמין בו? הדתיים הם לא אויבים שלנו, אנחנו בכל זאת עם אחד. ויש מסביבנו די אויבים גם ככה, חוץ מהמחלוקות הפנימיות. גם הסבים והסבתות שלנו היו שומרי-מסורת, לא? וגם יותר מזה, אם את חושבת על המשפחה של אמא, נכון? וחוץ מזה, את מדברת עליו כמו על זר ושוכחת שהוא אבא שלנו, ואת יכולה לצחוק, אבל הקשר הכי חשוב בחיים של אדם הוא הקשר עם המשפחה שלו."
הייתי מודע לכך שדיברתי אליה כמו שמדברים אל ילדים קטנים, כשרוצים להרגיע אותם, ובהתאם לכך, אמרתי חצאי-אמיתות.
"חא,חא,חא," צחקה שרית, "עוד מעט תעבור למחנה שלו, תשים כיפה על הראש, תגדל פיאות ותטען שכל הצרות באו עלינו משום שהמזוזות בבית לא היו כשרות."
השיחה גלשה לפסים מסוכנים. כל אחד מאיתנו עמד לפרוק את התסכולים שלו על השני. הקטנה הזו היתה פזיזה וקיצונית באורח מרגיז.
ואז, כתמיד במצבים דומים, התפרצתי: "טוב, אז מה את רוצה? שאגיד לך, שאת צודקת? בסדר. את אולי צודקת. את תמיד צודקת. אז מה? זה יעזור למישהו שאת צודקת?"
שרית נעצה עיניים בפוסטר ענק בשחור-לבן של מרילין מונרו, התלוי למראשות המיטה שלה. מן הצילום נשקפה מרילין זוהרת בבלונדיניות החלבית שלה, חצי מהציצים בחוץ, ולב זכוכית, קשור לסרט קטיפה שחור, הדוק לצווארה החלק. שרית השחרחורת הזדהתה עמוקות עם כוכבת-הקולנוע האגדית, שחייה הסתיימו בצורה טרגית כל כך. הפנים שהפנתה אליי היו מעוותות, מחמת המאמץ שלא לפרוץ בבכי.
"אז אם אתה כזה חכם, אז בטח יש לך הצעה מה לעשות. מה יהיה עכשיו, תגיד אתה לי?" וכעבור רגע, הוסיפה: "תגיד, אייל, אתה חושב שמרילין תוכל להישאר פה על הקיר, וג"יימס דין, עם הסיגריה שלו ביד, על הדלת שלי?"
ככה מן הסתם היא תפסה את האיום על חיי החופש שלה.
"את סתם פסיכית, שרית, את והפוסטרים שלך! זה כל מה שיש לך בראש!"
למזלי, הטלפון צלצל בחדרה (היה לה קו משלה, שאיפשר לה לנהל שיחות אינסופיות עם עדר החברות שלה), והיא שילחה אותי משם במבטה. אחותי, לידיעתכם, היתה מחוברת לאפרכסת הטלפון הוורודה שלה כמו חולים לאינפוזיה, לא עלינו, ובערך כמו שאני מחובר למחשב האישי שלי, ואחי הקטן, למכשיר הטלוויזיה 'שלו'.
פרק ו
שעת הארוחה, על פי רוב, קיבצה אותנו מסביב לשולחן אחד. היה זה שולחן שיש ענקי, ובנסיבות אלה דווקא, חלמתי על מספר דקות דומייה לשם הודיה לאל על המזון, כפי שראיתי בסרטים, במיוחד אצל פשוטי-העם הנוצרים, כאשר אחרי אמירת "אמן" במקהלה, הכל אוכלים בשקט ובדביקות, כמי שעוסקים במלאכת-קודש. אצלנו בבית, ודווקא מסביב לשולחן ערוך תמיד יפה, כל אחד מהילדים תרם את חלקו למהומה הכללית, ואני, הבכור, לא יצאתי מן הכלל במקרה זה.
עליי תמיד נחה הרוח לספר את מיטב הבדיחות המגעילות ביותר, שקלטתי בבית-הספר ובתנועה באותו יום. הבדיחות הללו אמורות היו לסייע לשמירת הדיאטה הנצחית של אמי ואחותי, כלומר, להרוס להן את התיאבון לגמרי, ובכל זאת, הן לא בדיוק העריכו את המאמצים שלי לשעשע אותן בשנינותי.
אמא היתה מתחננת מראש שלא אתחיל להשתולל, אך אני, כמי שכפאו שד, חייב הייתי לספר משהו דוחה. היא הסבירה לי שוב ושוב, שלדעתה אני פשוט מרגיש מאוד טוב כשאני מתיישב לאכול, וכשטוב לי, אני מוכרח לשתף את האחרים בחוויות שמשמחות אותי, מבלי להתחשב בעובדה, שאנשים אחרים אולי נהנים מסיפורים מסוג קצת שונה.
מורגש, שאמא מורה ומחנכת, המבינה את הפסיכולוגיה המורכבת והמתוסבכת של בני-הנוער, ובכל זאת טרם מצאה פתרון מעשי לתסביך הזה, שכתוצאה ממנו המשכתי לספר משהו דוחה, מגעיל או סתם מעורר שאט-נפש, כמו, למשל, פירוט הרגלי השחיטה הכשרה ונהליה.
מולי, במרחק בטוח, ישבה שרית. צריך היה להרחיק אותה גם ממני וגם מאיתי, כדי למנוע חבטות אפשריות (שלה), לשני הכיוונים. לשרית היה רק דבר אחד בראש: לגמור לאכול כמה שיותר מהר, כדי לא להישאר אחרונה ליד השולחן, כי אז זו היא שהיתה צריכה להחזיר את השאריות למקרר ולסדר את הכלים בכיורים ואולי גם להכניסם למדיח. בכל מקרה, היא אכלה כמה שפחות, והזדרזה לטרוף, במקום ארוחה מסודרת, כמה שיותר פרוסות-לחם או פיתות, מרוחות בנדיבות בחומוס-טחינה, בלוויית מלפפון חמוץ. גם לאחי היה רעיון אחד קבוע - איך להימנע מלאכול, ולהתחמק לעבר מכשיר הטלוויזיה, שהתכניות שלו ויסתו את סדר יומו.
אבא קם וניגש לשירותים שבקומת-הקרקע.
שרית לחשה בקול, שכולם יכלו לשמוע (היא תמיד לחשה בקול רם, הילדה הזאת): "הוא בטח הלך ליטול ידיים."
אבא חזר, כעבור זמן שנראה ארוך, משפשף את ידיו. הוא התיישב בקצה המרוחק ביותר של השולחן והתחיל למלמל לתוך זקנו. בהדרגה, הגביר את קולו: "ברוך אתה אדוני אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו.." קולו צבר תנופה.
כבשתי את עיניי בצלחת שלי. אילו, חלילה, הצטלבו עיניי באלה של שרית, לא הייתי יכול להתאפק, והייתי לבטח פורץ בשאגת-צחוק. קולו של אבא נדם ואני העזתי להציץ לעברו.
"ברוך אתה ה'...," הברכות שטפו מפיו. והדמעות שלי זלגו פנימה, במאמץ עילאי שלא להתפרץ. ואז לא יכולתי יותר. זינקתי ממקומי, רצתי לשירותים, ושם, כאילו חתכו אותו, עבר לי החשק לצחוק.
כשחזרתי למקומי, הכל אכלו. בדומייה. ניגשתי לאבא, לקצה המבודד שלו, משתדל להיות ידידותי.
"אבא, זה טעים?"
"ברוך השם, בן, זה אכיל," התחייך אליי. "לא יותר גרוע מן הארוחות הכשרות במטוס. רוצה לטעום?" בצלחת שלו היתה מונחת מנה של גפילטא פיש, חיוורת. לא היה שם כל סימן לזחוג אדום או ירוק.
"אני אביא לך קצת חריף, תמרח על זה," הצעתי לו, ורצתי מיד להביא לו צלוחית. ידעתי, שאבא שנא אוכל תפל של אשכנזים, בלי חריף.
נוזל סמיך ואדמדם נצנץ בכוס גבוהה ליד צלחתו.
"מה זה?" שאלתי אותו, מסוקרן.
"לא יודע. רוצה לטעום?"
אזרתי עוז: "כן, בבקשה."
רחרחתי את הנוזל. אני תמיד סומך קודם כל על חוש הריח שלי בדברי מאכל ומשקה, ויש לי "אף", כפי שקוראים לזה הצרפתים. בצרפת יש כיום כעשרה "אפים", אלה הם האנשים, המריחים את התמציות, שמהן מרכיבים את הבשמים המפורסמים. לאנשים אלה, שניחנו בתכונה הנדירה של חוש-ריח אבסולוטי, אסור לעשן ולאכול מאכלים חריפים, בכדי לא לפגום ביכלתם. הם עובדים כשלושה חדשים בשנה ומקבלים משכורת-עתק. מי יודע? אולי בתחום זה עוד צופן לי העתיד גדולות ונצורות.
הריח היה דווקא בסדר. המשקה הסמיך נשפך לתוך גרוני כמו שמן. והטעם שלו היה מתקתק ומבחיל. פניי התעוותו.
"איכס," פלטתי.
אמא חייכה במאור-פנים.
"זהו בורשט, חמיצת-סלק."
הקיבה שלי עשתה לה שתי עמידות-ידיים, שאוטוטו והחזירו את הסלק לתוך פי. האשה הזאת סדיסטית. היא נוקמת בו. אבא ישנא את הדבר הזה עוד יותר ממני.
נמלטתי חזרה אל החלק שלנו בשולחן. כאן אכלו אמנם את השניצל הנצחי של אמא אבל הטעם של זה היה עשיר ומפולפל.
אבא לעס ולעס במאמצים בולטים את הדג הממולא הפארווה שלו.
"לקייטרינג הכשר במרכז יש תפריט יומי. זה מה שהיה להם היום: גפילטא פיש, חמין ובורשט," סיפקה אמא את ההסבר המתבקש להרכב המוזר של המנות של אבא.
לבסוף, הגיע תור הקפה, אותו קפה שחור תורכי, חזק ומתוק, שיודעים להכין אצלנו. אבא התנדב להכין אותו, ממש כמו בימים הטובים ההם. אבא אוהב, ויותר מזה, יודע לבשל.
פרק ז
ליד שולחן השיש השני, זה השחור, שבצדו המרוחק של חדר-המגורים, התקבצנו לשמוע מה היה לאבא לומר לנו. כמו תלמידים קטנים היינו, מסביב לרבנו.
"ילדים," פתח אבא, "אמא ואני חושבים, שמגיע לכם לשבת ולשוחח עמנו, ולהיות שותפים מלאים במה שעובר עלינו. אתם ילדים גדולים ונבונים, השבח לאל, ותמיד שיתפנו אתכם בחיינו, מתוך אמון מלא."
יופי, הרהרתי בדומייה שהשתררה אחרי דברי הפתיחה שלו. הוא נשמע טוב, נשמע כמעט כמו פעם, ורק חבל שהוא נראה משונה, עם הפאות שלו, והכיפה המצחיקה שלו ובכלל. אפילו השפתיים שלו נראות עבות ובשרניות ואדומות יותר מכפי שזכרתי אותן. הוא נראה כל כך יהודי.
שרית בהתה בו, כולה אוזן, וכשהבחנתי בפיה הפעור, שוב התאפקתי בקושי מלפרוץ בצחוק, ורק רצינותו התהומית של המעמד מנעה אותי מכך. מבטי נמלט אל איתי, מאופק כהרגלו, שצייר בריכוז עצום את אחד מאותם ציוריו, המורכבים והזעירים להפליא, על קופסת-הגפרורים של אמא. היא מצדה ינקה במרץ מהסיגריה שלה.
"אתם יודעים," המשיך אבא, "שנסעתי לניו-יורק כדי לבחון את דרך-החיים החדשה שבחרתי בה. הייתי זקוק לפסק-זמן נוסף להרהור, ללימוד ולהתנסות, כדי להיווכח סופית אם הדרך שלי חזרה אל האמונה היא אכן הדרך הנכונה עבורי."
הוא לגם מספל הקפה שלו ובחן על פנינו את השפעת דבריו. אחר-כך המשיך:
"זכיתי להסתופף בחצרו של רב גדול, לשמוע תורה מפיו וליהנות בחברת תלמידיו המסורים. עולם חדש נגלה לפניי, ואני סמוך ובטוח, שבחרתי בדרך החיים הנכונה עבורי. ומתוך אחריות מלאה, אני מאמין, שזוהי תפיסת-העולם הנכונה גם בשבילכם. אעשה כמיטב יכולתי כדי לסייע בידכם להגיע אל האמונה, לטובת כולנו. עד כאן צעדתי בגפי, ומעתה, בעזרת השם יתברך, נמשיך ונצעד יחדיו."
קרעתי לאט-לאט, אך ביסודיות, את מפית הנייר שלי, לגזרים קטנטנים.
"אוף, אבא, זה היה ממש נאום," היו אלה הטונים הנורמליים שלי. "אתה רק שכחת דבר אחד: שכחת לשאול מה אנחנו חושבים על כל זה. ואיך אנחנו מרגישים עם זה? הרי כל זה לא התחיל שם, באמריקה. אתה הפכת דתי עוד לפני שנסעת - אבל אנחנו לא. מה גורם לך לחשוב, שפתאום ככה סתם נתרצה, ונחזור בתשובה מלאה, משום שככה מתחשק לך?"
אבא החליק את זקנו הארוך, שוב ושוב. אדוני, כמה שזה מעצבן! אני הייתי מוכן, ממש בכיף, לתלוש לו את הזקן, שבכלל נראה לי מודבק.
"ברור לי, שכדאי לך ללמוד קודם - כל מצווה אחת - מצוות כיבוד אב ואם. עד כה אני התאזרתי בסבלנות, אבל נמלאה הסאה! אתם חייבים לקבל החלטה, כולכם, גם אמא שלכם."
אותי הוא לא הפחיד. וגם לא נשארתי לו חייב. ומה כבר היה לי להפסיד?
"ולמה אנחנו - ולא אתה? אתה מדבר כמי שלא מניח הרבה ברירות לאף אחד!"
הוא התחיל לאבד שליטה, זה היה ברור. יופי.
"אמור, בני, אתה מדבר בשם עצמך או בשם הכל? מי בכלל מינה אותך פה לדובר?"
"ניסים, אייל, בבקשה! כך אין מדברים ולא פותרים שאלה כל כך עקרונית."
"מה איתך, אמא, על מה את מדברת? רק תשמעי אותו. לו אין בכלל היסוסים או התלבטויות. אשרי המאמין!"
"אייל, תשמור על הפה!" צעק עליי אבא.
"עוד קפה, ניסים?" הזדרזה אמא לשאול ומזגה לו מיד. הבנתי, שהיא ניסתה להימנע מהתמודדות במצב.
בהחלטה פתאומית, קמתי.
"אתם תסלחו לי, אני חייב לרוץ, שכחתי שיש לי פעולה הערב."
שרית, כמי שציפתה לאות, מיהרה אף היא לקום ממקומה, נתקלה בקצה השולחן ופלטה קללה חרישית: "ואני קבעתי בדיוק לעכשיו עם אירית, לפגוש אותה במרכז. אייל, תקפיץ אותי בדרך?"
באופן טבעי, היו ההורים מנסים לעצור בעדנו, ומחייבים אותנו להישאר, עד שיראו את השיחה כמוגמרת. אך לא הפעם.
שרית ואני רצנו יחד, כל אחד וקסדתו בידו, לעבר קג"יבה 4W האדומה, לעבר הגאווה שלי, מתנתו האחרונה של אבא. הוא הצליח לייבא אותו למרות שעדיין לא שווק בארץ באופן רשמי. אין לי צל של מושג איך הוא עשה את זה .
האופנוע שלי, זלדה (זה שמו בישראל, לא יודע למה), היה נעול גומי צרפתי משובח, וגם שני צמיגי שטח, הטובים ביותר שיכולתי להשיג. הברקתי מהר את הפלסטיקים, האדומים-לבנים, ניקיתי את הלכלוך מהקפיץ האחורי ומבולמי הזעזוע הקדמיים. לאופנוע היה גוף ארוך וגבוה, והשרשרת הבריקה עליו.
בדקתי את כמות המים ברדיאטור והצצתי מתחת למנוע, לראות אם לא היתה כל נזילה. לחיצה קלה על מנוף המצמד אישרה את תקינות הכבל. אורות הבלם זהרו באדום ולא היו סדקים או שברים בווינקרים, למרות כל הנפילות. הברקה אחרונה של המראה והייתי מוכן.
שרית לא היתה מסוגלת לשים מחסום לפיה.
"אז מה אתה אומר עכשיו, אייל? מה רצית, שהוא יתקפל? אני ידעתי, כבר בנמל, מה הוא יגיד, בעיקר שהוא לא הביא מתנות."
"את, את רק חושבת על המתנות שלך! את תמיד יודעת הכל יותר טוב מכולם. או.קיי. אז את צדקת. אני פורש מהמירוץ. לפחות, אני יודע מהי העמדה שלי ואני לא מתכוון לזוז ממנה."
"גם אני. מה הוא רוצה, בעצם? שנלך כולנו לחיות במאה שערים או אפילו בברוקלין שבאמריקה? אמא אפילו את החתולים שלה לא מסוגלת לעקור מן החצר, אז היא בטח לא תסכים להפוך אותנו לדוסים. ושמעת איך הוא מדבר? כמו איזה מורה, ששינן בעל-פה את החומר, ולא לקח בכלל בחשבון את התלמידים שצריכים לשמוע אותו."
"תראי," חשבתי למתן אותה, "אני לא יודע מה עבר עליו. אני רק יודע, שאישית אני חש רתיעה עזה ממה שהוא מייצג בעיניי."
היתה לי הרגשה, שאותה מלי, שסטרה לי בנמל התעופה, יכולה היתה להבהיר לי מה קורה לאבא. הרי היא חיה בצד שלו, ובכל זאת, המראה שלה, התגובות שלה, כל כולה - כל כך משלנו. ואולי כן אפשר לחיות כחרד ולמרות זאת להישאר בן-אדם? לא ידעתי את התשובה.
פרק ח
"אהלן, אייל, מה העניינים? אבא שלך חזר? מה שלומו?"
גיא הוא חבר שלי, ולא הבחנתי בשום נימת לגלוג בקול שלו. זהו בחור לעניין, הלוואי על כל עם ישראל כאלה. הוא מאוד גבוה, וכדי לעבור בדלת, הוא צריך להתכופף. הוא דקיק, צמחוני, ומאוד יודע להתלהב מהעקרונות שלו, ויש לו הרבה כאלה. הוא התחיל את הקריירה שלו בתור פריק, והיו לו כל התסרוקות הכי מטורפות של עידן הפאנק - קוצים ודרדרים צימחו לו בראשו ולבלבו בכל צבעי הקשת. בינתיים התבגר הילד, והפך לגבר של ממש, רציני, אמין.
"עזוב אותי, בחייך, גיא, תרד ממני!"
"מה יש? מה כבר אמרתי?" הוא היה המום מהתגובה שלי.
"לא אמרת כלום," התעשתתי. "כן, הוא חזר."
"נו, ו...," לא הרפה גיא, "אין לך מה לספר?"
"עזוב, בחייך, עזוב אותי. לך לעזאזל!"
איך מספרים לבנאדם, שאבא שלך חזר הביתה, כשהוא מחופש לחסיד מברוקלין? גם אם היה לגיא מושג קלוש על השלבים הראשונים של החזרה לאמונה של אבא, הרי היה בטוח שנסע לארצות-הברית לרגל עסקיו.
גיא הפנה לי את הגב, נעלב.
"גיא," פניתי אליו, "תשמע משהו."
סקרנותו התעוררה, הרגשתי בזה אפילו מצורת הגב שלו, והוא כבר היה חצי מפויס. ואז השתתקתי, בשביל למצוא לעצמי שהות לחשוב.
"בוא נניח, רק נניח, מין מצב כזה, אבא שלך, נגיד, חוזר לו מנסיעה, בוא נאמר, מארצות-הברית..."
"כן," עודד אותי גיא.
"ו...נו.." המשכתי, "והוא לבוש כמו דוס, אתה יודע, ולא רק לבוש כמו דוס, אלא הוא התחרד על אמת, אתה מבין, השחיר, לובש מעיל שחור וארוך, נעליים בלי שרוכים ושטריימל על הראש. אתה מבין?"
"אתה מדבר על אבא שלך, נכון?"
"גאוני, ילדי, פשוט גאוני, איך ניחשת? בטח שאני מדבר עליו. ואני לא מאמין, שאפשר יהיה לסגור אותו לעוד הרבה זמן בארון. והוא, לכל הרוחות, רוצה שכולנו נהיה כמוהו."
"בטח. אלא מה? הם כולם כאלה," הסביר לי גיא ברצינות תהומית. "כל דוס רוצה שגם המשפחה שלו תהיה דוסית."
"תודה רבה על ההרצאה המלומדת. אני יודע. אז אתה מבין, למה אין לי מצב רוח לשטויות."
"מצטער, חביבי. קורה שאנשים משתגעים. אבל אל תתפרץ עליי אם אני במקרה אומר לך את מה שאני חושב."
המדריכה היסתה אותנו בשלב זה והיפנתה את תשומת-לבנו לנושא הפעולה של הערב:'ערכיה של הדמוקרטיה בישראל של היום.'
לא פציתי פה במשך הפעולה, והסתלקתי בסיומה לבדי, בלי להציע טרמפ על זלדה לאף אחד.
כאשר שיחררתי את השרשרת של זלדה, קלטתי פסיעות קלות מאחוריי. היתה זו מיכלי, המדריכה. מה רצתה ממני? עזרה במשהו? אולי. הייתי פעיל מאוד בתנועה, יוזם ומציע, מעין יד ימין למדריכים, קצת הגורו של השכבה הצעירה יותר.
"תוכל להקפיץ אותי לתחנה?" שאלה מיכלי.
לא יכולתי בשום תירוץ לסרב לה, על אף שחברתה היתה באותו רגע מיותרת בעליל.
מיכלי טיפסה על המושב האחורי, ואני, בלי אומר, התנעתי. בתחנה ירדה, הודתה לי, ולראשונה החלפנו מספר מלים בינינו, מאחר וברעש הנסיעה, ועם הקסדות על הראש, קצת קשה לנהל שיחות-נפש.
"חכה רגע," אמרה מיכלי, "נדמה לי, שהאוטובוס האחרון כבר יצא. אין פה אף אחד."
רק זה היה חסר לי, כלשונה של שרית. לא תהיה לי ברירה אלא להסיע אותה עד לקומונה, כלומר, נסיעה של כעשרים דקות.
"עלי, אני לוקח אותך הביתה," אמרתי.
פרק ט
אני מעריך את מיכל. היא בין הבנות היחידות שאני מעריך, אולי משום שהיא מבוגרת ממני בשנה, בחורה נבונה וגם בן-אדם ישר. הדעות הפוליטיות שלנו חופפות והיא אינה מן המתנשאות. בדרך-כלל, התרחקתי מנערות, פשוט לא הייתי מסוגל לנהל רומן עם מישהי, שאני לא מעריך. אמא טענה, שהיה זה סוג של התחמקות, ומאוד היתה רוצה שאצא עם מישהי אבל אני הייתי מאוד עקשן בנושא הזה. הייתי בטוח, שהבנות שהכרתי היו כולן שטחיות ומשעממות. שרית טענה, שאם אצא פעם עם בת, היא תהיה אחת כזאת שמנה, ממושקפת, תלמידה מצטיינת ורצינית עד אימה. בכלל, אחותי חושבת שרק בחורות שמנות, ורצוי ממושקפות, יכולות להיות חכמות מאוד. היא אישית הכירה כמה כאלה, והיה זמן שהיא השתדלה שלא לרזות, מתוך אמונה תמה, ששומן וחכמה צועדים בהכרח יד ביד.
מיכלי היא לא שמנה. היא קטנטנה, שחרחורת, לא מרשימה במיוחד, אבל היא נראית טוב, יש איזו שלמות בין דמותה, דעותיה ואופן הלבוש הפשוט שלה. ככה נראות גם מרבית הבנות בתנועה שלנו.
מיכלי זו ניצבה ליד זלדה, הסתכלה בי בחיוך נעים, בעוד שאני חשבתי שהנה עוד מעט, רק בעוד שעות אחדות, יעלה בוקר חדש של חלוקת-עיתונים, ולאחריו יום-לימודים ארוך, כך שלא אוכל להשלים שעות-שינה יקרות, כפי שנהגתי בחופש הגדול.
היא לא ניסתה לסרב להצעתי הכפויה, כי אם קפצה בזריזות למושב האחורי, וכבר היינו טסים, במהירות של תשעים קמ"ש, לפחות, וזה המקסימום לרכב שלי, כשהוא טעון במטען נוסף של לפחות חמישים קילו, בין הפרדסים האפלים במושבים שבדרך. היה זה לילה קסום, ואילמלא הקסדה, היתה הרוח הטובה מלטפת את פניי. עם כל הכבוד למיכלי, במצב זה הייתי מעדיף שתהיה זו מלי, הנערה בשחור, שתלפות את מתניי, בשעה שזלדה דהרה באפילה.
לפתע, טפחה מיכלי על כתפי, מבקשת לעצור. ירדתי לשוליים, עוצר. מיכלי הסירה את הקסדה שלה, מקרבת את פניה אליי.
"אני יודעת שמשהו עובר עליך. אולי אתה רוצה לדבר על זה?"
"באמת, מיכלי, תרדי ממני. מה את מנסה לעשות, לסדר לי שיעור של פסיכולוגיה בגרוש? אני בסדר גמור, שולט במצב," גלגלתי את הרישים שלי: "lortnoc rednu si gnihtyrevE", אמרתי, בניסיון נואל להצחיק אותה.
"אז למה אתה מתנהג כמו טמבל? אבא שלך חזר בתשובה, אז זו סיבה להתנהג כאילו שנפל לך הגג על הראש? ואתה זה שמדבר תמיד על בגרות?"
"או.קיי. אז אם את יודעת, למה, לכל הרוחות, את שואלת?"
"תפסיק ללכלך את הפה, אייל!"
"אנשים מעצבנים אותי עם השאלות המטומטמות שלהם. למה אתם לא יכולים להיות גלויים וכנים עם הזולת? ומה את מציעה עכשיו? שאני אתנהג כרגיל ואשתדל לראות את הצד היפה והנאצל שבדת, אולי? את יודעת, שהבן-אדם מתכוון לנטוש את אמא ואותנו? יש לך איזשהו פתרון לזה?"
מיכלי עמדה במין זקיפות-קומה, ליד זלדה. רק הידיים שלה הקטנות, שהחליקו בכפייתיות את שערה, המשוך בחזקה לאחור וממילא חלק לגמרי, הצביעו על אי-הנוחות שלה.
"תגיד, חייב להיות לי פתרון אינסטנט לבעיה שלך? למי, בכלל, יש פתרונות מוכנים לצרות ולסיבוכים של האחרים? גם סימפטיה והשתתפות במה שקורה לחבר הן חשובות. אתה צריך לדבר על מה שמציק לך. זה ישחרר אותך."
הפרדסים מסביב היו רוגעים, הכל נראה שליו. שום-דבר לא שיקף את הסערה הפנימית שלי. הלילה היה נהדר, ירח מלא ניבט מעלינו, ורק אני הרגשתי כל-כך מבולבל, וצורת הדיבור התוקפנית שלי אפילו לא ביטאה את התהייה שחשתי.
"בחייך, מיכלי, ממך ציפיתי ליותר מזה. תעזבי אותי מכל הקשקושים האלה," ליטפתי את גופה של סוסת-המוסטנג היפה שלי, זלדה. "אני לא מעוניין לשמוע את כל התשפוכת הפסיכולוגית הזאת. אני מאמין בעשייה, ובמציאת פתרונות לבעיות, ולא בפטפוטים. כולם מדברים, מדברים, מדברים, ובטוחים שבדיבורים אפשר לסדר את הכל. תראי, תראי, אני לא טיפש. אני אפילו לא שולל מכל וכל את האמונה, אלא רק את הדרך הקיצונית והנלוזה, שהוא בחר בה. זהו זרם אנטי-ציוני, את יודעת. והאמיני לי, שאני אוהב את החברים שלי, ומבין ומעריך את רצונכם לעזור לי. אבל, למען השם, פה יש בעיה אמיתית, נוראה, לא מלודרמה וגם לא סתם נושא לשיחת-סלון. במשחק הזה, אני אישית לא משחק יותר. את סוג השיח-והשיג הזה תשאירי לפעולות!"
ניצבנו זה מול זו. מיכלי בקושי הגיעה לי עד לכתף, ונראתה כמו ילדה קטנה מאוד ונכלמת, באורו הקלוש של עמוד-החשמל הקרוב. הרגשתי בחילה פתאומית - מעצמי, מהמצב, מאבא, מכל החיים. רציתי להתניע את זלדה ולהסתלק, ולדהור כל הלילה, או מוטב, לנסוע הביתה, להיכנס למיטה, לטמון את הראש בכר ולהירדם - ולישון ולישון ולישון, ואולי גם לא להתעורר יותר בכלל.
"מיכלי, תראי, אני מצטער. לא היתה לי זכות להתפרץ עלייך ככה. כועסת?"
"לא. בכלל לא."
"זאת הבעיה," שוב לא יכולתי להתאפק, "כולכם כל כך מבינים וכל כך משתתפים בצער, כאילו שמישהו מת. כולם מבינים את הכל ומדברים על הכל. רק אני אידיוט, לא מבין יותר שום דבר. בואי, ניסע."
מיכלי מתחה את קומתה למקסימום, הושיטה יד ונגעה בכתפי. קפאתי במקומי. לא יודע איך קרה שלפתע עמדנו מחובקים ומיכלי הצמידה נשיקה על לחיי. באופן הטבעי ביותר, החזרתי לה נשיקה על פיה. שעה ארוכה עמדנו כך, כשאני חווה את החוויה העזה והמתוקה של הנשיקה הראשונה שלי. חשתי מאושר וכה שליו."תודה, מיכלי. לעולם אזכור לך את החסד הזה".
פרק י
התעוררתי בארבע וחצי בבוקר. בקושי פקחתי את עיניי לצלצולו הטורדני של השעון המעורר, שהונח, כמו רוב הדברים בחדרי, על הרצפה, ליד המיטה. הלילה ישנתי אולי שלוש שעות, אחרי מה שאירע אמש, והייתי מוכרח לחלק את העיתונים לשמונים המנויים שלי, עם אור ראשון של בוקר. הייתי מחויב לעבוד, למרות שזה לא היה בדיוק נוח, כל העסק הזה, אבל לי היה מאוד חשוב להיות עצמאי ולשלם בעצמי את ההוצאות האישיות שלי, ולזלדה הרי היו המון דרישות משלה.
אני אוהב לקום בבוקר רענן, כשהאופנוע בחוץ מלא טל, ורק להביט בו, ולפעמים להשחיל מפתח, ולראות את הנוריות הצבעוניות של השעונים, כשהן מרצדות.
היתה זו עדיין תחילתה של שנת-הלימודים, ימיה הראשונים של שנה חדשה. החום היה כבד,ובעוד מספר שעות ילהט כבשנו של היום. בשפלת-החוף, ללא מעבר חד מקיץ לסתיו, רק בשעות הבוקר המוקדמות הללו או בשעות-הלילה, מורגשת צינה נעימה באוויר.
רציתי שיבוא כבר הסתיו, שהאור יהיה פחות עז, שיהיה אפור יותר, והגוונים פחות חדים. באורה המסנוור והלבן של שפלת-החוף הישראלית, גם הדברים חייבים ללבוש בהירות. אתה לא יכול בקלות להסתתר כאן, להתכנס בחדרך ובמחשבותיך, כמו בחורף כאשר בחוץ יורד גשם והאוויר קר.רק אז אתה יכול להרשות לעצמך להתכרבל מתחת לשמיכה חמה, לשקוע בקריאה, להינתק מהסביבה. אבל בחום, הכל גלוי, סוחף החוצה, אל הפעילות ואל אורו הבוהק של היום. הכל נראה לי מוחצן. אנשים בוודאי מסתירים הרבה דברים אפלים, אבל הכל חייבים ללבוש מסכה מתמדת על פניהם ולהיות מעורבים בנעשה סביבם.
ירדתי למטה, עדיין אפוף-שינה, והבחנתי בדמותו השחורה של אבא, היוצאת את השער. למה הקדים כל כך? פתאום הבנתי שהיה בדרכו לתפילת-שחרית, כפי שנהג עוד לפני שנסע, בבית-הכנסת הספרדי, הקטן והעלוב, שבמרכז היישוב. יבושם לו, אמרתי לעצמי, ובלי לאכול, רצתי החוצה, כמעט מאחר לחלוקת העיתונים שלי.
בכיתה ישבתי בשורה השנייה, ממש מתחת לאפם של המורים. היתה זו בחירה מרצון, שחייבה אותי להיות קשוב ולא להתעסק בשטויות. על השורה הראשונה ויתרתי, מאז שכמה מורים ירקו עלי בלהט ההוראה.
עופר, לידי, היה שיא שיאי הרצינות. הדעות שלו, על עליונותם המוחלטת של המדעים וההבל שבמקצועות הרוח, פשוט מקוממות אותי כשאני מתוח, ומצחיקות כאשר אני במצב-רוח טוב. הרגיז אותי גם עד כמה העריצו אותו על היכולת שלו לדקלם על-פה נוסחאות בפיסיקה ובכימיה, שאותן עוד אפילו לא למדנו; אבל, לא היה כמוהו חבר טוב לצפיות ממושכות בתמונות כוכבים מעניינות במיוחד במצפה ברמת-אביב.
אותו בוקר, כצפוי, לא הייתי מסוגל להתרכז, למרות שלשקוע בלימודים היה הדבר הכי טוב בשבילי. החומר הנלמד הוא הרבה יותר פשוט להבנה מאשר התסבוכות האחרות בחיים שלי. אני לומד בסדר, אם כי לא מצטיין, בתוך כיתה זו של חנונים, חרשנים בני-חרשנים שכמותם. אני גם לא בדיוק טיפוס ריאלי, אוהב פיסיקה וכימיה, אבל יש לי נטיות לספרות ואפילו למקרא.
כתה יב, זהו כבר עניין רציני, במיוחד כאשר את רוב הבגרויות עושים כאן בשמינית. אנחנו לומדים מקסימום יחידות, כדי להבטיח ממוצעים מעל למאה, כדברי מנהלנו היקר.
הכל התעסקו בענייניהם הפרטיים, הרבים והמגוונים, כך שאיש לא השגיח בי, חוץ מגיא. בכלל, החבר'ה מצטיינים באטימות לגבי הרגשות של זולתם. אפילו בנושאים הבוערים לגבי מה שמתרחש במדינה, כמעט ואינם נוגעים בשיחותיהם, ואם כן, הרוחות נוטות להתלהט מהר מדי, כי רוב החבר'ה קיצוניים בדעותיהם. אך במרבית ההפסקות, הם יושבים כשאפם תקוע בספר או במחברת, משלימים עבודת-בית או משננים חומר לבחינה הבאה.
בשיעור חברה, הנחתי להם לבחור בי לנציגם במועצת-התלמידים, מאחר ואיש מלבדי ממילא לא היה מעוניין בתפקיד. הם סבורים שבלאו הכי לא ניתן להזיז עניינים, ופרט לכך, פעילות ציבורית גוזלת זמן, והם הרי צריכים'לשרוף את הכיסאות.' למעשה, קיבלתי את הקולות של אלה שאינם סובלים אותי, אבל זה באמת לא הזיז לי. להיפך, הייתי מרוצה והתחלתי לתכנן מה ניתן לעשות כדי לזכות במעט דמוקרטיה לחבריי הנכבדים, בין כתליו של מוסד משומר זה.
בכל פעם שנזכרתי במה שיארע אמש, וזה קרה לי פעמים רבות במהלך הבוקר, חשתי כיצד מציף הדם את פניי ומגיע עד לשורשי שערותיי.
בין כה וכה, גם הבוקר הזה עבר, והיתה לי רק מחשבה אחת בראש: להגיע למיטה. אבל, עם המזל שלי, זה לא הלך. כאשר הגעתי, סוף סוף, הביתה, אחרון מבין הילדים, אמא כבר היתה שם, אבא לא - ומיד לאחר הארוחה, שוב מנומסת ודמומה, שלא כדרך הטבע, הכריזה אמא, שברצונה לדבר איתנו. הפעם זה לא יהיה תיאור ימיה הראשונים בתיכון שלה, סיפורים על תלמידים, ועל הכיתה החדשה הזאת שיש לה, ושעושה לה צרות.
פרק י"א
פעילותה הקדחתנית של אמא מתמדת, כאילו נזקקה לה, כדי להצדיק את קיומה. היא לשה בידיה גוש גדול של בשר טחון, אדמדם, שלתוכו השליכה, בפרקי זמן קצובים, תבלינים צבעוניים. היתה זו הארוחה של מחר, שערתי.
"טוב, ילדים, אתם כבר גדולים, כן, אפילו אתה, תיתי שלי, מספיק מבוגר כדי להבין שאבא... שאבא השתנה. לא נעמיד פנים. וזה גם לא קרה בבת-אחת, נכון? זה התחיל עוד בשבתות, כשלא רצה לנהוג, ואני נהגתי בטיולים, וטוב, בשביל מה לחזור על כל התהליך?"
"כן, אמא," התערבה שרית, חסרת-הסבלנות, "בקיצור, אמא, ומה עכשיו?"
"עוד קצת סבלנות, מותק, תני לי להמשיך, בבקשה," בקולה של אמא, נשמעה נימה מורתית-סמכותית, זו שבוודאי השתמשה בה בכיתה כדי להשליט סדר, "ובכן, אבא הגיע לקיצו של תהליך, ויש בכוונתו להמשיך בדרך הזאת, זאת אומרת, לא לסגת בשום אופן, בשלב זה. ואתם צריכים להבין, מה פירושו של דבר לגבי כולנו."
אמא לשה חתיכות של חלה שהושרו במים והוסיפה אותן לבשר. הצבע התחלף, ולתוך האדמומית, התערבב הלובן של החלה.
"אמא, בחייך, אין לי זמן," קטעתי אותה, למרות שהבנתי כי הדיבור היה קשה עליה, "את בעצמך אמרת, שאנחנו מבינים עניין. אז בשביל מה כל הסיבונים האלה? תגידי כבר, מה הוא יעשה, וחאלס!" הנימה שלי היתה בוטה, אבל לדעתי, היא היתה מוצדקת. הוספתי: "אם את עצמך מבינה בכלל מה קורה כאן? מה הוא אמר לך?"
"הוא אמר שמצא שלווה ואושר." אמא שברה שלוש ביצים, בתנועות מיומנות וזריזות. גם תוכן הביצים מצא את דרכו אל הבלילה. הידיים שלה היו מכוסות בחומר הנלוש, ומדי שתי דקות, היא שטפה אותן בעצבנות תחת קילוח חזק של מים. "אם אפשר בכלל לדבר בחיים שלנו על השגת אושר. אני לא יודעת אם זה קיים. אולי רק חוסר-סבל. העובדה שאתה חומק ממהלומות-גורל קשות במיוחד, יכולה להיחשב כאושר בחייו של אדם מבוגר. האמונה מעניקה לו ביטחון, משען, ממלאת את חייו בתוכן ובעניין, כפי שלא קרה לו מעולם. הוא מצא חברים שחושבים כמוהו ומנהלים אורח-חיים כשלו. נמאס לו מהחומרנות ומהמתח, שנלווים לחיים ההישגיים שלנו, מה שמאפיין את תפיסת-העולם כאן ועכשיו."
אמא גררה בצל ענק, ועיניה זלגו דמעות בקצב הולך וגובר. חטפתי מידיה את המגררת וניגשתי למלאכה. כאשר קולפים את כל הקליפות שעוטפות את הבצל, מה מסתתר מתחת לקליפה האחרונה? רק הדמעה.
כעת זלגו דמעות מן העיניים שלי.
"בזה אני בהחלט מזדהה איתו. לי, למשל, כבר מזמן נמאס ללמוד מתמטיקה. ובשביל מה, בעצם, אני צריך שלושים ושלוש יחידות לימוד לבגרות? עדיף כבר ללמוד בישיבה. אומרים, ששם בכלל אין בחינות."
אמא המשיכה ללוש את גוש הבשר בחזקה, ומדי פעם חבטה בו בכל הכוח. הבטתי בידיה, מהופנט.
שרית גיחכה. סוף סוף, גם היא הזדהתה אתי במשהו.
"תתייחס ברצינות, בבקשה, אייל. אבא אמר, שאי אפשר להמשיך ולנהל חיים מקבילים, כלומר, שהוא יחיה על פי דרכו, ואילו אנחנו נמשיך בדרך חיים חילונית. זה בכלל לא הולך ביחד."
היא נטלה סכין חדה, ופרסה גושים קטנים ואחידים מתוך הבשר.
השמן העמוק בעבע במחבת שעל הכיריים, מעל לשלהבת גז כחלחלה. לשם הושלכו גושי הבשר הממועך, והשמן קיבל את פניהם בצפצוף עליז. כשהמחבת התמלאה, והשמן רתח עוד יותר, הוא גם נשפך מהצדדים.
"שוב שמתי יותר מדי שמן," רטנה אמא.
השמן בעבע לו על השלהבת, ובבת-אחת, זינקה להבה ענקית כלפי מעלה. אמא חטפה את המחבת, הרחיקה אותה מן האש ואחר-כך הנמיכה בזריזות את השלהבת.
"זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי," הסבירה, "אני מפקששת את הכמויות."
הרגשתי את עצמי מחויב לדברגם בשם האחים הקטנים שלי.
"בקיצור, הוא רוצה שנתחרד, הא, אמא?"
"לא בדיוק, מותק. הוא מציע, שנקיים רק את שלוש המצוות הבסיסיות: כשרות, דיני טהרה ושמירת שבת. וגם את אלה, רק לאחר שנלמד ונבין במה מדובר, ושנשתתף, אני חושבת, בסמינרים." היא דיברה בהיסוס, כמו מורה שלא הכינה שיעורי-בית. ומיד, הציעה לי קציצה טרייה מתוך כלי זכוכית. הריח היה משגע, ואני מת על קציצות, ובכל זאת, סירבתי.
"מספיק, אמא, מספיק עם כל זיבולי-השכל האלה. לכל הרוחות, את בכלל מבינה על מה את מדברת, או שאת מעמידה פנים של מטומטמת?"
"אייל! איך אתה מדבר אל אמא?"
לא יכולתי לעמוד יותר בפיתוי וחטפתי את הקציצה הכי גדולה.
"את תסתמי! את אפילו לא תופסת מה הולך כאן! זאת התחסדות ממדרגה ראשונה. כל המצוות נובעות מן השלוש האלה. מי שמתחיל בהן, שוב לא יעצור. ויש יותר משלוש מאות מצוות עשה, ומי יודע כמה אל תעשה! בחיי, אני לא מבין למה שולחים אתכם לבית-הספר. אתם לא לומדים שם שום-דבר. הוא טומן לנו פח! מה קרה לכם, לכולכם? כל הדתיים המחורבנים האלה, כולם אותו הדבר. אתה מתחיל בקטנות, ומסיים כמוהו, שחור כמו ג"וק. ישראל ערבים זה לזה, זהו הבסיס לאמונתם. אבא בטוח, שהוא אחראי לשלום נשמותינו. לכן, אין חצאי-דרך אצלם, זה או ש... או ש... רוצים דוגמה, תקראו עיתון. אני מתפלא עלייך, אמא, את הרי קוראת עיתונים, או שגם את מאלה שרק קוראים ולא מבינים את מה שהם קוראים? עוד לא קרה שמישהו שהגיע לשלב שלו חזר בשאלה, או ויתר על משהו, אפילו על קוצו של יוד. הוויתורים מנוגדים בתכלית הניגוד להשקפת-העולם שלהם."
"טוב, אם אתה רוצה לשמוע את האלטרנטיבה, הנה היא: אם לא נקבל על עצמנו את התנאים שלו, אז, אז... הוא עוזב."
"מה זאת אומרת - עוזב? נוסע לאמריקה עוד פעם?"
לשרית יש הכישרון הנדיר לשאול את המובן מאליו.
"אל תהיי פסיכית, שרית! הוא מתכוון לנטוש, בטח דיבר על גט, נכון, אמא?"
שתיקתה של אמא, פירושה - הודאה.
"כן, בערך."
"אולי כבר תגידי את הדברים פעם אחת ולתמיד בצורה ישירה וברורה? איזו זכות יש לו, לעזאזל, לחייב אותנו לחיות כמוהו? רק מפני שאנחנו ילדים? ומה איתך? למה את לא אומרת מה דעתך בעניין? את תמיד עושה את מה שהוא רוצה. איפה האישיות שלך בעניין הזה? ועוד מדברים על שחרור האישה. בחיי, שאני מת מצחוק!"
פרק י"ב
נזכרתי במשפט, שנהג אבא להשמיע, כאשר הוא ואמא דיברו ביניהם על מערכות-יחסים בין זוגות שהכירו:
"מה אני יודע מה קורה ביניהם באמת," היה אומר, "האם אני נכנס לחדר-השינה שלהם?"
אבא ואמא היו חברים טובים, אני חושב, אבל האם היו עדיין נאהבים? האם היתה עדיין תשוקה ביניהם? ואם לא, האם די בידידות ובהערכה הדדית, שימלאו את מקומה של התשוקה? ואם כך, הרי יכול היה לנהל רומן מן הצד ולהמשיך בחיי משפחה, גם אם על בסיס פחות מוצק. מה הם הגורמים העלולים להביא אדם לידי כך שייהפך ליהודי אדוק, ויגרור, למה שאני רואה כחשכת ימי-הביניים, את אשתו ואת ילדיו?
"אייל צודק. זו גם אשמתי. אני לא יודעת מה קרה לי במשך כל הזמן הזה. ראיתי את הדבר מתרחש לנגד עיניי והתעלמתי. חשבתי שמוטב לא להתנגד לו, ושזהו רק שיגעון חולף ופחות מסוכן מדברים אחרים, שגבר עלול לעשות בשעת משבר, אם אתם יורדים לסוף דעתי. הוא בגיל המעבר שלו, ובמצב זה, אנשים מתחילים לעשות חשבון-נפש. היו לו שגעונות גם קודם לכן, והוא יצא מהם, כמו, למשל, אוסף הציורים."
"אוסף הציורים הוא שיגעון משתלם. אני לא חושב שהוא מבין גדול באמנות, ובגלל זה הוא הוציא סכומי-עתק על הקשקושים האלה. הוא ראה בזה השקעה בטוחה, וזה גם נורא איני בחוג הנובו-רישים שלו." שוב לא הייתי מסוגל לרסן את עצמי, כל זעמי נשפך החוצה: "אבל את באמת תמימה, אמל"ה, אם אכן כך האמנת. את השלית את עצמך והדחקת. כמו כל הישראלים, החילוניים הטובים האלה, בטח הרגשת רגשי אשמה על הכפירה שלך. הדתיים הם היהודים הטובים, אלה העושים את מה שצריך באמת, והאחרים - הם הלא-בסדר, הם היהודים המזויפים. כולם נכנעים בעומק נשמתם לסחיטה הדתית."
"ואם אתה כל כך חכם, מדוע לא הזהרת אותי? איפה היית עד עכשיו?"
"אולי הייתי צריך, אבל אתם המבוגרים, עד הודעה חדשה, לא? ממתי אני מכתיב לכם אורח-חיים? ולפני שנסע, זה לא היה נורא כל כך."
"נכון, ובגלל זה, גם אני לא הבנתי, וזה מה שאני מנסה להסביר לכם. ועכשיו, מה זה יעזור לנו לאכול אחד את השני?"
"בטח. בעיקר משום שהוא הבין מה עתיד לקרות כאן והסתלק מבעוד מועד, כדי לאפשר לנו להתבשל בשמן של עצמנו."
שרית התעוררה לחיים: "תמיד הייתי צריכה להסתיר מהחברות שלי כמה הרבה יש לנו. לא רציתי שיקנאו, גם ככה היו מרכלות מספיק על שרית המיליונרית, עם האולדסמוביל, והווילה והנסיעות לחוץ-לארץ. בגלל זה אני מתלבשת כל כך פשוט."
גם במסגרת השיחה העצובה הזאת, לא יכולתי שלא להשמיע הערה עוקצנית: "הפשטות שלך, אחותי היקרה, עולה לנו ביוקר. זוהי פשטות של דברים המושגים באמצעים יקרים, ורצוי שתהיה עליהם גם תווית של בנטון או של ראש אינדיאני."
שרית לא יכלה להשאיר הערה מסוג זה ללא תגובה הולמת: "אני לא היחידה. וממתי אתה מבין גדול באופנה? אתה סתם קרציה! ולמה שלי יהיה פחות ממישהי אחרת, רק בגלל שאבא שלי הוא במקרה מיליונר?"
"אולי תסתמי כבר, פריחה!"
במהלך הוויכוח, התעלמנו לגמרי מאיתי, שלא הוציא הגה מפיו ורק המשיך לצייר, בדביקות הולכת וגוברת, על עוד ועוד קופסאות-גפרורים. מדי פעם קלטתי אותו בזווית-העין, כמעט בתת-הכרה.
ועכשיו, התחיל איתי, בשקט בשקט, לבכות, בכי חרישי כזה, נורא, שובר את הלב, בכי של מבוגר, שחרב עליו כל עולמו.
"איתיצ'וק," אמא רצה אליו וכמעט הפילה את הקערה עם הקציצות, "הוי, מותק, תפסיק לבכות, מאמי שלי. יהיה בסדר, תראה, יהיה בסדר." הקול שלה נחנק. "די, די כבר, תפסיק לבכות, אחרת תיכף גם אני אבכה יחד איתך."
אני אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה, אף לא פעם אחת. היא בוודאי היתה בוכה לפעמים, אבל מעולם לא בנוכחותנו. וכעת היתה לה דמעה בזווית-העין, ולא מהבצל, והנה עוד אחת ועוד אחת. זה מגיע לה, חשבתי, גם היא אשמה, חיה לה בשקט ולא הבינה מה קורה בחצר האחורית של הבית שלה.
שרית דילגה אליה ועשתה מאמצים ניכרים לחבק גם אותה וגם את איתי, ביחד. ואז פרצה אמא בבכי רם, קולני, חסר-רסן. איתי, כאילו חיכה רק לזה, השתפך ממש ביללות. ושרית, בהזדמנות פז בשבילה, הצטרפה מיד לבכי הקולקטיבי הזה. הכלבה הקטנה, שפשוט לא מסוגלת לראות בכאב של האלוהות שלה, כלומר של אמא, השמיעה יללות דקות ורמות משלה, שהסתיימו במעין גניחות רכות.
עוד רגע, והאיפוק הגברי שלי, היה כלא היה; וחייב הייתי כאילו לאחוז את עצמי מבפנים, בכדי שלא להצטרף למקהלה המשפחתית. ואז, פרצתי בצחוק -אוהוהוהו, כמה שהם היו מצחיקים ביחד, איך הם יללו יחד עם הכלבונת טסי, כמו מקהלה יוונית בטרגדיה של סופוקלס.
הם הפסיקו לפתע, ושלושתם נעצו בי עיניים, איך שאני מתפקע מצחוק. אמא התנתקה מילדיה, ניגשה אלי, וחיבקה את כתפיי, מלטפת, בתנועות גמלוניות, את פניי. הרי אני כבר גדול, אמא מזמן הפסיקה ללטף אותי.
"אייל, מותק שלי, הבן הגדול שלי, די חמודי, אל תבכה." (מה היא רוצה, אני לא בוכה, אני צוחק).
"אייל, תפסיק!" צווחה שרית, "זה נורא, נורא ואיום, זה איום, תפסיק כבר, תפסיק!"
אבל אני לא הייתי מסוגל להפסיק, התפתלתי ממש בעוויתות של צחוק, וכבר שלושתם היו סביבי, מחבקים אותי, מנשקים, על הפנים, על הידיים, על הגב שלי.
בבת אחת, ניערתי את כולם מעליי, פתחתי בריצה לעבר הדלת, 'אאוט' אייל, רץ, רץ, עד לפינה המרוחקת ביותר של הגינה, ורק שם, בין עצי הברוש שלנו, נעצרתי, והצחוק המטורף שלי נקטע. הרמתי את ראשי אל מול השמים, והנה הם תכולים, יפים כל כך, ושלווים, כאילו לא אירע דבר.
ברגע זה, חשתי כלפי אבי רגש קר, מאיים, מפחיד, משהו שאולי מתקרב לשנאה - רגש מכוער, הרסני, שכמותו לא הרגשתי מימיי.
לאטי, פסעתי חזרה אל הבית, ממנו איש לא יצא בעקבותיי. החבורה הקטנה הסתופפה במטבח, אמא ניגבה את עיניו של איתי ופיתתה אותו בשוקולדה, כדי שישכח. שרית פינתה את הכלים מן השולחן.
"אני מצטער, אמא," פלטתי לעברה, עולה ביעף במדרגות, ודלת חדרי נטרקה מאחוריי בטריקה עזה.
פרק י"ג
הצלצול שקלטתי באינטרקום, שומע ולא שומע, והנביחות ההיסטריות של הכלבה קטעו את מחשבותיי המרות. היה זה גיא, ואני לגמרי שכחתי שהוא מגיע כל יום בשעה הזאת, כדי לצאת יחד לריצה. נהגנו לרוץ כארבעה קילומטר, צפונה, לכיוון הקנטרי, מתכוננים לשירות בצה"ל. הוא רצה להתקבל ליחידה נבחרת, ואילו אני, כמו רבים וטובים אחרים, חלמתי על קורס טיס. היו אלה אתגרים, שצריך היה לקחתם ברצינות ולבסס לעצמנו כושר מעולה.
גיא נראה קצת נבוך והיה מסויג בעליל. אני רצתי במלוא כוחי, עברתי אותו בהרבה בעוד שברגיל שמרנו על קצב אחיד, והוא דווקא בחור בנוי לתפארת והרבה יותר חזק ממני. אחרי שבזבזתי כוח רב מדי, בריצה מהירה מדי, חייב הייתי להאט.
לא היתה לי כל כוונה לשתף אותו בצרותיי. על אף רצונו הטוב וכנותו הרבה, במה כבר יכול היה לעזור לי? אני הייתי צריך למצוא בעצמי פתרון למצבי. והייתי בטוח, שלמרות הכל, הוא שמח על שצרה מעין זו לא נפלה בחלקו.
גיא האט בתורו, ואני שוב עברתי אותו ואז הסתובבתי לאחור. הוא עצר, ופניו לבשו מעין גוון כחלחל, הוא כאילו חיפש אוויר והחמצן פרח לו - והפה שלו נפער לרווחה, כמו של דג ביבשה.
"גיא, מה קרה? מה העניינים?" שאלתי כמו אידיוט. הוא לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. עמדתי לידו, ממתין שההתקף, או יהיה מה שיהיה, יעבור, והייתי חסר-ישע לחלוטין.
אחרי מה שנדמה לי כנצח, חזר אליו הצבע והוא נשם ונשף אוויר, כמו צמא שמצא מים במדבר. הבחור היה עדיין חיוור, אותו חיוורון, הקרוב לאפור, המאפיין אנשים בעלי עור כהה. גם שרית מחווירה ממש כך.
"זה שום דבר," אמר, "אל תשים לב. אני הצטננתי כנראה."
"אל תבלבל במוח, בן-אדם. זה לא נזלת. אני לא מטומטם. מה יש לך?"
"כלום. אמרתי לך כבר. זה שום דבר! וזה עבר כבר," ושוב הכחיל. "זה יעבור מיד," הוסיף, כאשר הנשימה חזרה אליו.
"גיא, חבוב, יאללה, תשפוך כבר. אתה חולה, נכון? מה יש לך?"
גיא שלף מכשיר הזלפה זעיר מכיסו והתיז ממנו לתוך גרונו.
"אל תעיק עליי. רד ממני."
בוודאי נראיתי פגוע, היה זה התור שלי להיעלב.
ואז הוא נכנע: "זה אסטמה. יש לי אסטמה."
לקח לי זמן-מה לעכל את משמעות דבריו.
"אתה חולה אסטמה? ממתי?"
"מאז שהייתי קטן. אבל זה לא חשוב. עם הגיל, זה עובר."
המוח שלי עבד שעות נוספות: "תגיד, מה פתאום אתה רץ ככה כשאתה חולה? זה לא טוב בשבילך. זה עלול להרוג אותך אפילו."
"מה פתאום? תגיד, אתה כבר ראית אותי פעם במצב כזה?" שאל.
"לא. אבל כמו בתאונות, מספיקה פעם אחת. ההורים שלך בטח לא יודעים שאתה רץ ומתאמץ ככה, נכון?"
"ומה יש? אתה מספר להורים שלך כל מה שאתה עושה? אני לא תינוק. וחוץ מזה, לידיעתך, ריצה מועילה לחולי אסטמה."
"אולי אתה לא תינוק, ובכל זאת אתה טועה!"
גיא התפרץ: "ומה אתה רוצה ממני? שאני אהיה בצבא איזה ג'ובנ'יק? שאני אשב באיזה משרד מעופש בקריה, כמו בחורה, ואלך לי כל יום לאכול פיצה או בורגר בלונדון מיניסטור, בתור בילוי? וכל זה משום שאני במקרה חולה אסטמה? כבר יותר טוב למות. אני אלך ליחידה קרבית, כמו כל אחד אחר. זה רק תלוי ברצון, במוטיבציה, ואני אתגבר."
התיישבנו זה ליד זה, על שתי אבנים גדולות, בצד הכביש. מפעם לפעם, חלפה לידינו מכונית, אבל אנחנו היינו מנותקים מן הסביבה לגמרי.
"שמע, חבר, אני רוצה להגיד לך משהו. זה סיפור מאלף ששמעתי מאמא שלי, שחברה שלה סיפרה לה, על בחורצ"יק אחד, בן של חברים שלהם, שהיתה לו איזו בעיה בלב, ורק אלוהים יודע איך הוא הצליח להסתיר את זה. בקיצור, הבחור הזה התגייס כמו כולם, ובטירונות, ברמה, הם הגיעו לבריכת המשושים, ניצלו זמן מת, התפשטו, וכולם קפצו פנימה, למשחה. וכולם גם יצאו, חוץ ממנו. אותו הוציאו בתור גוויה. הלב שלו בגד בו. קולט את המסר?"
גיא שתק ואני התלבטתי - חשבתי, שעל ההורים שלו לדעת מהו מצבו הנפשי. היה לי ברור לגמרי שהבחור לא יוכל ללכת לסיירת. כבר בזימונים הראשונים יקבעו לו פרופיל לא-מי-יודע-מה. כשהוא יצטרך לעמוד מול המציאות, יהיה לו משבר נוראי. התפכחות מאשליות, אני כבר ידעתי מה זה, עברתי את זה על בשרי, ולכן הרגשתי את עצמי זקן ומנוסה, זקן ועייף כל כך.
"אל תקח ללב, אחא. אתה צודק, בעצם," הודה גיא. "אני יודע שזה חסר-סיכוי. זה לא ילך. אבל אתה מבין, לא קל לוותר. כולם משמיצים את מה שקורה כאן במדינה, אבל הרוב רוצים להשקיע את המיטב ולתרום כמה שיותר לצבא, ובכלל. טוב, נו, בוא נלך הביתה."
פרק י"ד
אחרי שנפרדתי מגיא, בפתח הבית, חמקתי לחדרי על קצות האצבעות. מקלחת מהירה, שלאחריה צריך הייתי להתחיל ללמוד לקראת המבחן הראשון הגדול של השנה במתימטיקה. אבל לא הייתי מסוגל להתרכז. בהיתי בבעיות ובתרגילים, כאילו שראיתי אותם בפעם הראשונה בחיים שלי.
זלדה! זלדה הנאמנה שלי, אופנועי היקר מכל. הוא לא יכזיב. חטפתי סווצ"ר וזינקתי החוצה.
"בואי ניסע, מתוקה שלי," לחשתי לה, כמו מטורף שמדבר אל עצמו, "בואי ניסע רחוק, רחוק מבית המשוגעים הזה."
בו ברגע, נשמעה צווחה מלמעלה:
"אייל! קח אותי איתך, אייל!" צעקה שרית, מהחלון שלה, מעל לפרחי הגרניום הוורודים שבאדנית. היא בטח הלכה להציץ בזוג האפרוחים של היונה, שבקעו לא מזמן, בקן שבנתה זו בין הפרחים, והם כבר די גדולים, ודומים לשני זקנים קטנים, מצומקים ומכוערים להפליא.
העמדתי פנים כלא-שומע. אבל משרית היה קשה להתעלם.
"אייל!" צרחה, "שלא תעז לנסוע בלעדיי. אני צריכה להגיע לפסנתר!"
"קחי אופניים!" צעקתי לה חזרה, חובש את הקסדה ומתניע.
"אידיוט! מטומטם!" שמעתי אותה צועקת, כמעט בבכי, בעוד אני מסתלק.
ולמה בעצם יצאתי? קודם כל, צריך הייתי להתכונן למבחן במתימטיקה. בלי ללמוד הערב, אני אדפק בבחינה מחר.
ושנית, מדוע לא לקחת אותה? הרי המורה שלה לפסנתר גרה די רחוק מהבית.
עשיתי אחורה-פנה. שרית נעלמה מן החלון. קראתי לה באינטרקום, והיא ירדה בכוונה לאט, עדיין נעלבת.
"לאן אתה נוסע?" שאלה. הסתכלתי בה, כשם שבהיתי מקודם בבעיות במתימטיקה, כאילו שלא ראיתי אותה מעולם.
"מה אתה מסתכל בי בעיני העגל הגדולות האלה? בחיי, כולם כאן משתגעים." (לפחות בנקודה זו הסכמנו.)
שרית היתה לבושה בקפידה רבה. במכנסי הג'ינס שלה נפערו חורים, בגדלים שונים, ובמקומות הכי פחות צפויים, כמו בישבן, ומעליהם התנוססו כל מיני כתובות. החולצה היתה קרועה בכתף, חתוכה חד וחלק, בסכין יפנית (שלי?), כאילו שקרעו בה קריעה על מת. (דימוי מוצלח, בהתאם לנסיבות. אולי נתכחש לו, לאבא, נכריז עליו כעל מת, מאז שחזר בתשובה הוא כבר לא אבא שלנו, נטיל עליו חרם, מה לא, מה אני יודע, כפי שההם נוהגים במקרים של כפירה והתפקרות?)
היא הושיטה את ידה, כדי לקחת את הקסדה האדומה שלה (שלי שחורה), ועל יד ימין היו לה איזה ארבעים צמידים, עשויים בחלקם מעשה-מקלעת, ובחלקם חרוזים זעירים וצבעוניים מאוד. השילוב הזה היה ממש יפה. שרית שחרחורת כמו אבא, העור של הזרוע שלה, מעל לצמידים, היה בגוון כמעט כושי. גם השיער, החלק והשופע, שהיה גזור באחת מן התספורות האופנתיות האלה,'קארה' שחור מאוד. היה לו מראה שמנוני מוזר, כי היא מרחה אותו בווזלין. זה היה הפטנט האחרון, במטרה להשיג שיער, בעל מראה לח מתמיד, וזאת, לאחר שעברה את השלבים הבאים: חפיפה עשרים פעם ביום, מריחות של 'מוס' ושל 'ג'ל', לפי הסדר הזה. לי כל הווזלין הזה הזכיר משהו אחר, לא יודע בדיוק מה, אבל משהו דוחה. מובן, שלא היה כל טעם לשכנע אותה שתפסיק עם זה. עם הגיל, חשבתי, יעברו לה השיגעונות.
"נו, תעלי כבר!"
"טוב, טוב, מה יש לך?"
הורדתי אותה לפני הבית של המורה שלה לפסנתר.
"לאן אתה נוסע?" התעקשה שרית.
"לא יודע. מה אכפת לך?"
פניה לבשו מבע של סודיות. היא ביקשה לגלות לי משהו חשוב ביותר.
"אחרי הפסנתר, יש לי פגישה עם אורי," הודיעה, והוסיפה מיד: "אבל, שמע, שלא תגיד לאמא, טוב? היא לא צריכה לדעת מזה."
"את יודעת יפה מאוד מה אני חושב על העניין הזה. אמא לא רוצה שיהיה לך עסק איתו. היא לא מסמפטת אותו."
"שטויות במיץ. אמא חושבת, שאני צעירה מדי בשביל שיהיה לי חבר. וזה לא פיר. לכל החברות שלי יש כבר חבר."
"כשאת טוענת שלכולן יש משהו, את תמיד מגזימה לפחות בחמישים אחוז. ואמא צודקת. הילד הזה הוא ממש דבק, והוא גם הרבה יותר מבוגר ממך. הוא יבלבל לך את הראש המטופש שלך עוד יותר."
"אייל, אתה נורא מרובע."
"ואני גם נורא שונא שקרים. אני שונא שאת מרמה את אמא."
"ואתה משחק לי את תפקיד האבא! אז לך ותספר לה, אם אתה רוצה. כאילו שאין לה מספיק צרות גם בלי זה!"
"את יודעת, שאני לא מלשין, אבל אם תלחצי, אני עוד עלול להגיע לזה. ואם את כל כך חכמה, כדי להבין שיש לה מספיק בעיות גם ככה, אז למה את לא חוסכת לה לפחות את עגמת-הנפש הזאת, כשייוודע לה שאת עובדת עליה?" הטפתי מוסר לשרית, "ואני מאמין שבכל מקרה צריך להיות כן. אני לא מתנגד עקרונית שיהיה לך חבר, זה נורמלי."
"בטח! אתה הוא זה שלא נורמלי כשאין לך חברה בגילך! אני מכירה במקרה אחת שתמצא חן בעיניך. היא..."
"תפסיקי עם השטויות שלך, שרית. אל תנסי לשדך לי אף אחת, טוב? כל היהודיות שדכניות מלידה!"
"אתה זוכר איך אבא התנגד כבר בשנה שעברה שיהיה לי חבר? הוא ממש פרימיטיבי בנושא הזה."
"אני לא הצדקתי אותו אז. אני רק אומר שתסנני קצת יותר את הבחירה שלך. ואם את כבר יוצאת עם מישהו, אז תעמדי בגלוי מאחורי ההחלטה שלך. תהיי כנה עם עצמך ועם המשפחה."
פרק ט"ו
דהרתי דרומה, והמכונה נסעה כמו בובה. רק הפעם לקחתי כבישים מהירים. באופן רגיל, נמנעתי מלנסוע עליהם, משום שהם יותר מדי מסוכנים. הנהגים נוסעים עליהם במהירות מופרזת, להוכיח את גבריותם, ומזל אחד יש לנו, רוכבי האופנוע, שהם פוחדים מאיתנו פחד מוות, בגלל התמרונים המהירים והנועזים, ולכן גם שומרים עלינו יותר מאשר על רכבים אחרים.
בדרך לתל-אביב, מהצפון, הגעתי אל חוף תל-ברוך. בשנים שבהן הרביתי לרכב על אופניים, הגענו הנה ערב אחד, אורן ואני, וצילמנו את השקיעה. אחר-כך, בבית, כולם התפקעו עלינו מצחוק כאשר סיפרנו להם איפה היינו ומה עשינו. הכביש מלא כאן בנערות, העוסקות - איך היו כותבים בספרים? - "במקצוע העתיק ביותר בעולם", ושני החבר"ה האלה מצלמים תמונה רומנטית של שקיעת-השמש לתוך הים. אה, הנוער של היום זה לא הנוער של הלילה.
בדיזנגוף, חניתי ועשיתי סיבוב בסנטר. מאז ומתמיד, אהבתי את המקום - סגור, מקורה, אינטימי כזה. נכנסתי לחנות למכשירי-צילום וקניתי ערימה של ציוד מיותר לחלוטין. אחר-כך בזבזתי הון קטן על מכונות הווידאו, סתם כדי להעביר את הזמן. שיערתי, כי בשלב זה הייתי אמור לברוח מהבית, לבלות לילה או שניים בחוץ, ואולי לרדת לאילת, ולהמתין שם בשקט למשטרה שתבוא לאסוף אותי. "הנער התמרד וברח מן הבית." אבל מה הטעם?
הזדרזתי להתקשר הביתה, להודיע להם היכן אני, שלא ידאגו לי. איתי ענה. קולו הילדותי מילא אותי בגעגועים, כאילו אכן הייתי מרוחק מאות קילומטרים.
"אתה רוצה משהו, שאני אקנה לך משהו?" שאלתי אותו.
"כן," צפצף בעליזות.
"מה לקנות לך?"
"לא יודע. מה שאתה רוצה." לאיתי תמיד קשה להחליט מה הוא רוצה. ככלות הכל, לא חסר לו כלום, חוץ מאבא שלו.
"ו.. אייל, תקנה משהו גם להדר, הוא פה, טוב?"
"בסדר, חבוב, אני כבר אמצא משהו, גם לחבר שלך."
"אייל, מיכלי התקשרה," הודיע, שמח שלא שכח.
"או.קיי. בעוד שעה בערך אני בבית."
הנחתי את השפופרת ופניתי לקנות לו ולהדר, לכל אחד מהם, שני בובים קטנים, בעלי פרצוף מכוער ומתוק, מסוג המפלצות החמודות האלה, עם שיער פשתן ארוך וחלק. איתי השתגע על יצורים קטנים, זערוריים כמוהו. בעיני רוחי, ראיתי את אחי הקטן עם פיאות-לחיים ארוכות, יושב גחון על דף גמרא, מתנועע הנה ושמה. החיזיון היה מזעזע. זה פשוט לא היה סביר, לא הגיוני כזה, וכי מה יכול היה להיות יותר רחוק מאיתנו, עם החיים המודרניים שלנו? איתי, שהצטיין בסיף, שאולי עוד יהיה אפילו אלוף הארץ, מי יודע, האם הוא יוכל לעסוק בסיף בתור יהודי קטן חרדי? "וכיתתו חרבותם לאיתים, חניתותיהם למזמרות...", שנינו. הסיף שלו יהפוך לעט? החבר'ה האלה בכלל כותבים, או רק משננים בעל פה?
האנשים בסנטר נראו לי מרוצים מהחיים. הנחתי שבחלק היתה זו העמדת-פנים. אם הם כבר יצאו מהבית, עם ציפיות, הם גם היו חייבים ליהנות מהבילוי שלהם. בכלל, בילוי זמן, חשבתם על כך? זה אומר לבלות את הזמן, שיהיה בלוי, זקן. זה קצת כמו להרוג אותו. ובכל זאת, החבר'ה הצעירים נראו מבסוטים, הסתובבו בקבוצות והיו ביניהם המון פרצופים טובים כאלה. ולמרות ההטרדות והצרות, שהן מנת-חלקו של כל אחד - בעיות פרטיות ובכלל, אפשר לשמוח בחיים, במיוחד כשאתה צעיר ובריא.
פתאום, חשתי בדידות נוראה, נתק מוחלט מכולם, שונה מהם. הכל הצטופפו בחבורות, ולפעמים עם הוריהם, ורק אני הייתי לבד. זלדה, חכי, מאמי שלי, אני כבר בדרכי אלייך...
פרק ט"ז
בדרכי אל השער, עם פחית הקולה הנצחית בידי, נתקלתי בקבוצה ססגונית ורעשנית במיוחד של נערות. במרכזן, עם הגב אליי, ניצבה נערה גבוהה יחסית, בערך בגובה שלי, משהו מעל למטר שבעים, שיערה הבלונדיני זוהר וגולש על חולצה שחורה. ומיד נדלקה בי המחשבה: הנערה משדה-התעופה, זו שזיכרונה שמור עמי מאז ראיתיה, כשאבא נחת. הרי אותה חיפשתי כל הזמן, מאז שהגעתי לכאן, אם כי קשה להבין, מה מחפשת נערה דוסית שכמותה, לא אחת מ'בנות עקיבא', בדיזנגוף סנטר.
הבנות פנו לחנות הפינתית, החנות הכי מיותרת שראיתם בחיים שלכם, מוכרים בה תמרוקים, סבונים ריחניים, מלחי-אמבטיה בצנצנות צבעוניות, עם סרטים וקשקושים, בוודאי הכל תוצרת-חוץ ובמחירים מופקעים. מתנות יומולדת הכי "איניות" לאחרונה. ראשה הקטן של הנערה הגבוהה התנשא בחן מיוחד, היא החזיקה אותו זקוף, במעין התרסה.
נדחקתי ביניהן, ואז, כמו על פי פקודה, פנתה הנערה לאחור. בטרם הספקתי לעצור את התנופה שלי, וכבר מצאתי את עצמי, אף מול אף, עם הנערה הבלונדינית.
"היי, מה העניינים איתך, חבוב? לאן אתה ממהר כל כך?" שאלה אותי ישירות. הטמפרמנט שלה הזכיר את זה של האחות הקטנה האיומה שלי, וגם את זה של מלי, אך זו בהחלט לא היתה אותה מלי. עיני תכלת חייכו אלי בחביבות, ואני, מה לעשות, פנים יפות פשוט ממיסות את לבי.
"הוא רוצה לקנות סבון לחברה שלו," ציחקקו הבנות.
"בטח לא בשבילכן," המענה שלי לא היה בדיוק שנון.
"מה יש? אנחנו לא מספר אחת?"
אוהו, הסתבכתי, אבל שוב לא יכולתי לסגת. הכבוד הגברי לא הניח לי.
"דווקא לך הייתי מוכן לקנות את הכלי הכי יפה בחנות," אמרתי ישירות ליפה, שהיתה, ללא ספק, מלכת החבורה.
"דבי, את שומעת? הוא רוצה לקנות לך מתנה!" הן קיבלו באופן טבעי את הנטייה שלי להתחיל עם זו המכונה דבי.
"בוא, נראה אותך, אם אתה מעז."
"מה שתבחרי. עד חצי המלכות," שמעתי את עצמי מלהג, "בתנאי ש..."
"בתנאי ש.. מה?" הסתקרנה דבי. היא חייכה, נרגשת. מציאה כזו, של חנון מצוי, נפלה לה מן השמים, ליתר דיוק, אל מתחת לגג המקורה של הסנטר.
"בתנאי שאחר כך אזמין אותך ל..."
"ל..מה?" קטעה אותי, "למשקה?"
"כן, לא, לא לוויסקי. בטח שלא."
"לקולה, אולי?" העיפה דבי מבט בפחית שבידי.
"לקולה, לקפה, למה שתרצי."
"אפילו למילקשייק?" חייכה.
"אפילו."
"תראו, איזה מותק." הבנות התפקעו מצחוק.
עמדתי מולן נבוך, פחית ביד אחת, שקיות ניילון וקסדה ביד השנייה. אף פעם לא סבלתי חבורות מצחקקות של בנות טומטום-עשרה.
הרגשתי בחנות כמו פיל בחנות חרסינה. אני, קצת גמלוני, מגושם, תמיד נתקל בחפצים. לא מתלבש אופנתי, לא מסופר מי-יודע-מה, אפילו מרושל. אני גם ככה לא בדיוק מכוער, אם כי אני לא מספיק גבוה, אבל יש לי בייבי-פס ואני רחב-כתפיים, שרירי ומוצק. אבל לא איזה אליל של נערות, בטח שלא.
הבנות סייעו לדבי לבחור את הפריט היקר ביותר בחנות, כשהן מלהגות, מצחקקות ומתגרות בי. הקסדה שלי שימשה עילה לאינספור שאלות. דבי בחרה בחפץ צנוע יחסית דווקא, ולמרות ההסתות סביבה, עמדה על שלה: זה בדיוק מה שהיא רצתה, ואם ידחקו בה יותר, היא בכלל תוותר על העיסקה.
הקבוצה קיימה התייעצות חפוזה. קלקלתי להן את הבילוי המשותף, אבל דבי התעקשה - הסכם הוא הסכם הוא הסכם.
פרק י"ז
דבי ואנוכי פנינו לחלקו השני של הסנטר, זה שמעבר לרחוב, חוצים באחד מן המעברים הסגורים. היא רצתה לשבת בקפה-מסעדה, שמעליה מתנוססת דמות הפרה המגחכת והמגוחכת, חוץ מזה מקום חביב, אבל עמוס מדי, לטעמי. הזמנו, היא יוגורט גרנולה, ואני קפה פילטר; במקום הזה מוזגים לך שוב ושוב את הפילטר מקומקום, תמורת תשלום עבור ספל אחד.
דבי הסתכלה סביבה בחיוך הנצחי שלה, מודעת למבטים הסקרניים שננעצו בה. אני העמדתי פני בחור המורגל לשבת בבתי-קפה, בחברתן של נערות מרשימות במיוחד.
היא הפגיזה אותי בסדרת שאלות: "בן-כמה אתה? איפה אתה לומד? באיזו כיתה? איזה אופנוע יש לך? מה עושים ההורים שלך? כמה אחים יש לך? בני-כמה הם? יש לך חברה?"
מה זה? תחקיר ביטחוני? בחיים לא הייתי שואל אנשים כך, תך-תך-תך. אני תמיד רוצה לשאול אותם, לכל היותר, מהו התחביב שלהם, אלו ספרים הם קוראים, ובעיקר, האם הם אוהבים מוסיקה קלאסית. משהו כזה. אבל אני אף פעם לא מציג שאלות ישירות, בוודאי לא בסדרות.
השבתי מתוך ציות על השאלות שלה, מייפה פה ושם את המציאות, במיוחד ביחס לאבא. כנחקר, תפסתי עמדת-הגנה.
נראה, שהתשובות שלי מצאו-חן בעיניה. בטח, עם אבא עשיר, וקג'יבה שנתון תשעים ושלוש, היה לי כרטיס-ביקור לא רע.
הקפה היה מימי, לא טעם לו ולא ריח, וגם שרפתי לי איתו את הלשון. דבי היתה בת שש-עשרה פלוס, למדה בשביעית, באיזשהו בית-ספר באזור המרכז, לא קלטתי באיזה.
"ממש בית-חרושת לציונים," הכריזה בגאון, כאילו מדובר בעמדה מקורית במיוחד, "והמורים העלובים האלה. אתמול, המורה לספרות, גם כן גבר, עם המשכורת שהוא מקבל, הוא באמת נוסע באיזה רכב משנת תרפ'ח, אז שאלתי אותו, אחרי שהוא טרטר אותנו במשך שלושה שיעורים עם איזה שיר משעמם של ביאליק, אם הוא חושב, שביאליק באמת, אבל באמת, חשב על כל מה שהוא, המורה, אמר שיש שם בשיר, אתה יודע, קונוטציות, והוא, כלומר המורה, רק הסתכל בי ככה, בבוז, כאילו ששאלתי איזו שאלה מטומטמת... יש לך סיגריה?"
"לא. אני לא מעשן."
"אתה מאלה שכבר נגמלו?"
"לא. אני מאלה שלא התחילו."
היא העיפה בי מבט שהיה בו מן הרחמים.
"את רוצה שאלך לקנות לך קופסה?" למה, לכל הרוחות, הצעתי לה? מה אני, המשרת של הגברת הזאת?
דבי חיטטה בתיק הצד הזעיר שלה, ושלפה ממנו חפיסת נובלס מעוכה. היא הציתה לעצמה סיגריה.
"ההורים שלי היו מתים אם היו יודעים שאני מעשנת, אבל הם אפילו לא חושדים."
אשרי המאמין. ומה יכולתי להגיד לה? שהעישון מזיק לבריאות?
"אולי את רוצה לאכול משהו? עוגה או משהו?"
"לא, תודה, אני שומרת על הגיזרה שלי." אפשר היה לראות כמה שהיא היתה מרוצה מעצמה. היו לה, מהבחינה הזאת, כל הסיבות להיות שבעת-רצון. הגוף שלה היה מלא במקומות הנכונים, ודקיק במקומות נכונים אחרים. תחת נחמד כמו שלה מזמן לא ראיתי.
"לא יודעת איך אתה אבל אני מנסה להחזיק ראש מעל המים בבית הספר מסתדרת לא רע אתה מבין? אני שוחה עם הזרם," וקרצה כאילו הייתי אמור להבין במה העניין, "לא מתאמצת במיוחד אתה יודע לא כמוך שלומד בכזאת מגמה יוקרתית פיסיקלית ועם כל כך הרבה יחידות. רוב המורים פשוט מטומטמים כאלה נדמה להם שהם משגיחים טוב בבחינות אבל רוב החבר'ה פשוט מסתדרים שיגעון בהיסטוריה למשל רושמים את כל התשובות לשאלות הצפויות על דפים בבחינה מקשקשים משהו שהיא תחשוב שעונים לה ואחר כך מחליפים בדפים המוכנים מהבית והמורה בודקת בכזאת קפדנות וכותבת המון הערות וחושבת שמישהו בכלל מתייחס לשטויות שלה."
דבי הציתה סיגריה מעוכה אחת באחרת. על אצבעותיה הארוכות נצצו המון טבעות, לפחות שתיים על כל אצבע, והתנועות שלהן הזכירו טלפיים של ציפור-טרף. היא נשפה לעברי עשן סמיך, ואני כבר הרגשתי מעין טשטוש-חושים מול שטף-הדיבור הבלתי-פוסק שלה - היא דיברה ללא כל סימני-פיסוק. חשבתי שעוד מעט אני עלול להתהפך לי מן הכיסא וליפול על הרצפה המבהיקה.
פרק י"ח
לא הייתי בדיוק בן-שיחה משעשע, אך דבר זה לא הפריע לה, לדבי. היא המשיכה בשלה, מבלי שציפתה לעידוד כלשהו מצדי. היא לא היתה מוטרדת כלל ממה שאני יכולתי לחשוב או להרגיש. היא בוודאי היתה אומרת את אותם הדברים לכל אחד.
"והמנהל! אנחנו קוראים לו הפאקיר! הוא מסתובב במסדרונות עם מצלמה ואורב לזוגות שמתנשקים ואז הוא מצלם אותם ושולח את התמונה להורים שלהם. לבוש כמו ערבי, צהוב עם ירוק ואנחנו עושים לו שערוריות וכותבים על הקירות רביד, זה השם שלו, פאקיר, טוב, לא? פעמיים פרצו בשנה שעברה את הכספת וגנבו את בחינות המתכונת וגם מכשירי טלוויזיה ווידאו לקחו ולכן כותבים עלינו כל הזמן במקומון וגם בגלל החבר'ה שלוקחים סמים אצלנו יש להורים כסף זה לא איזה עיירת פיתוח עלובה אז זה מורגש הכסף ומגרש החנייה מלא אופנועים כמו שלך כמו זבל והשמיניסטים באים כבר במכוניות שלהם ועוד איזה מכוניות יש לך רישיון לאוטו?" שאלה פתאום, כאילו נזכרה בנוכחותי האילמת.
תחבתי את האצבעות שלי לתוך המאפרה, מחטט באפר, ולאט-לאט התחלתי לפזר אותו ברדיוס הולך ומתרחב על השולחן.
"לא, רק לזלדה," פלטתי.
"מה?"
"רק לאופנוע."
"אז תוציא מהר לאוטו. אני אתחיל ללמוד עוד מעט כשאגיע לגיל אני עוד קטנה." העברתי אצבע מטונפת מאפר על המפה. "ואז אתה יודע בחיבור האחרון שלי איך אתה רואה את העתיד שלך - מאיפה הם מקריצים את הנושאים הדביליים שלהם - אבל הנושא הזה דווקא מצא-חן בעיניי אז כתבתי למורה שם על כל המחזרים שלי ומה כל אחד מבטיח לי אתה קולט? שמיים וארץ כבר לפני שנתיים היה לי חבר מהקיבוץ שרצה להתחתן אתי אבל ההורים שלי לא הסכימו. אני עוד רוצה ללמוד ולהשכיל וללמוד משהו יעיל בחיים שמכניס כסף ושיהיה לי קשר עם אנשים זה נורא חשוב לי ואני בטח ילך גם לדוגמנות כבר בקיץ ואולי אחר זה אני אהיה דיילת. גם האמא שלי מורה אתה יודע אבל אני רוצה להגיע למשהו ולא להסתפק באיזו משרה קטנה כזו."
בדל מעוך אחד התמעך לי עוד יותר באגרוף שלי. העפתי אותו למטה, מעל למעקה, אל קומת-הקרקע. רציתי לבדוק על הראש של מי זה נחת? היה סיכוי אחד למאה שזה נחת על מישהו. המקום המה כמו קן של נמלים.
"אז איפה הייתי? כן אז כתבתי לו למורה לספרות על כל המחזרים שלי והוא בטח לא ידע איך לאכול את זה אני מתכוונת את החיבור שלי והוא לא העז לתת לי ציון נמוך כי איך הוא היה מנמק את זה? אני רשמתי לו המון וממש רשמתי לו על הנושא על העתיד שלי ואיך אני רואה אותו וזה אישי ואני לא רשמתי לו את כל השטויות שהאחרים כותבים לו בשביל להתחנף איך שהם רוצים שיהיה שלום במדינה ופעילות למען הכלל ונגד ירידה מהארץ וכל הקשקושים האלה, אתה יודע, יחסים יפים בין חילוניים לדתיים, למשל, ואני חושבת שהוא גם קצת דלוק עלי המורה הזה זה יכול להיות לא?"
פיקששתי את הבדיל של הסיגריה, ותיכף ומיד התכוונתי לנסות עוד אחד. כל האצבעות שלי היו מכוסות בטבק ובאפר. נשפתי עליהן, והטינופת התרוממה והתעופפה לעבר פרצופה של דבי. זו אפילו לא שמה-לב - היא היתה יותר מדי עסוקה בלנשוף את העשן המסריח שלה אל עבר האף שלי.
ידעתי היטב שהדעות שלה לא היו יוצאות-דופן. גם בסביבה שלי רבים חשבו כמוה, אם גם היו מתוחכמים יותר ממנה. לא אחת שמעתי דעות דומות לשלה ולא תמיד נכנסתי לעימות עם מי שהשמיע אותן. ידעתי לשמור על יחסים נאותים עם חבריי בבית-הספר. דבי היתה כנה ולא מספיק מתוחכמת, זה היה כל ההבדל.
הגבתי, כאשר הקול שלי הפך יותר ויותר רם, מבלי שהיתה לי שליטה עליו, עד שהאנשים בסביבה החלו להטות אוזן:
"אם את בכלל מעוניינת לשמוע את דעתי, אז אני חושב, שלחשוב ככה על ציונים ועל מורים, זה שטחי... זה מטומטם! זה... לא נכון, פשוט לא נכון להתייחס כך לאנשים וללימודים... ולעולם... ולמדינה. ואת מי זה בכלל מעניין? זה מה שרבים חושבים ואומרים, אלוהים, כמה שזה אידיוטי, ומה שיותר גרוע, כמה שזה משעמם. בקיצור, זיבולי שכל למהדרין..." כאן עצרתי לרגע, ואפילו לא הייתי מסוגל להביט בפרצוף שלה. ואחר-כך, כמו בעל-כרחי, המשכתי:
"את חושבת שאני פסיכי, מה? תחשבי מה שאת רוצה. זה בכלל לא מעניין אותי מה שאת ושכמותך חושבים - אם הם בכלל מסוגלים לחשוב!"
כושר-הדיבור ניטל מדבי לגמרי. ואני שאלתי את עצמי, למה הייתי צריך לרדת לרמה שלה? האם יכולתי אני לחנך את כולם? ואם לא, מה הטעם לפגוע באנשים מסוגה? הרי בעצם ההתנהגות הבוטה שלי השמטתי את הקרקע מתחת לאידיאלים היפים שלי עצמי, ומה עוד, שבחלק מהדברים שלה אפילו הסכמתי איתה, ורק הניסוחים הפשטניים שלה קוממו אותי כל כך. בכיתה שמעתי לעיתים קרובות דעות דומות לשלה, ולא הגבתי, כי לא רציתי להסתכסך עם אנשים, כך שכרגע הייתי בסך הכל די צבוע.
דבי עדיין לא הגיבה. הסיגריה שלה, שבערה עד לקצה, עמדה לשרוף את אצבעה, מבלי שהרגישה בכך. הצבעתי על הסיגריה, ואז היא התרוממה מלוא-קומתה התמירה, הביטה בי מלמעלה כלפי מטה והטיחה: "מסכן, עלוב, מטומטם ואידיוט שכמותך!"
בשלב זה, אזלו לה הכינויים, משום שאוצר-המילים שלה לא נראה מפותח במיוחד. היא לא היתה אמורה לעשות בו שימוש מגוון.
דבי השליכה על השולחן מטבעות אחדים, משלמת , יענני, עבור היוגרט שלה . החבילה עם הסבון, עטופה יפה, עשתה את דרכה בטריקה אל השולחן ונחתה הישר בתוך המאפרה. האמינו לי שהשתדלתי במהירות האפשרית לסלק את יתרת-החשבון, וגם השארתי תשר נדיב מדי למלצרית הצעירה, שעקבה בעניין הולך וגובר אחר השיחה הזעקנית שלנו. הייתי סמוק לגמרי לאחר הסתלקותה מלאת-ההוד של זו המכונה דבי - איזה שם! מאיפה הביאה אותו? ובאותו רגע, היתה רק נקבה אחת, וגם זו בספק, שהיה לי חשק לראות. כן, ניחשתם, התכוונתי לזלדה שלי.
פרק י"ט
הכביש נפרש לפניי, סיבוב, השכבה קטנה, לאחר הסיבוב רמזור אדום. האטתי, הורדתי הילוכים לאט לאט, עצרתי, יד על הקלאצ', הילוך ראשון. מאחוריי שמעתי עדר מנועי שתי פעימות, ארבעה טי.אס. הגיעו.
העליתי סל"ד, הרמזור התחלף לכתום, כולנו, הם ואני, הורדנו קלאצ', והדהרה החלה. הסתכלתי לאחור, חש ברוח הקרב שנשבה מהם. טעות, רבותיי! עדיין לא ברור לכם עם מי יש לכם כאן עניין!
בתחילה אכלתי עשן, אבל אחרי מאה מטר, הטי.אס.ים נשארו מאחור. פתאום נפתחה דלת מכונית, תמרון מהיר, המכונית כמעט ושפשפה את רגלי, סיבוב חד, כבר הייתי ברביעי, תשעת-אלפים על מד סיבובי המנוע והילוך חמישי; משאית יצאה מימין, לחיצה קלה על הברקס, פנייה חדה, ואני השתחלתי בינה לבין המכונית השכנה. שוב הצצתי לאחור, הטי.אס. נעצרו בגלל המשאית. ירדתי לשבעים והמשכתי. עד כאן - סיבוב ראשון וניצחון מוחץ.
שוב פנייה ימינה, והכביש ליד גני התערוכה נפרש לפניי - מצד ימין גדר חיה, מצד שמאל מכוניות. עקפתי שני סוברואידים, במראה הבחנתי במכונית אמריקנית גדולה, שהשתחלה בלי לאותת. ניסיתי להגביר מהירות, אבל המכונית מעל למאה, השיגה אותי, ולפתע חתכה ימינה והאטה. גם אני. לחיצה חזקה על מנוף הבלם הקדמי לא הספיקה, צרפתי את הבלם האחורי, הגלגל האחורי ננעל, החלקתי. כל זה קרה כהרף-עין, ואז מגע של מתכת קרה, ואני התעופפתי לתוך שיח מופתע, האופנוע החליק עוד עשרה מטר ונעצר. מכוניות עצרו לידי.
"היי, בחור, היה לך מזל, הא?"
"איך אתה מרגיש?" שמעתי את קולה המבוהל של אישה. אחר כך התברר, שהיתה זו הנהגת שחתכה אותי. מה היה אבי נוהג לומר על הנהיגה הנשית חסרת-התקנה?
"אני נורא-נורא מצטערת, זו אשמתי, באמת, לא התכוונתי..." (חסר לה גם שתתכוון), "לא שמתי לב, באמת, סליחה, מותק, איך קוראים לך, מותק?"
עדיין מטושטש, קלטתי הערות:
"אסור לתת להן הגה ביד. קח את הפרטים שלה, תרשום לך!"
אנשים טובים עזרו לי לקום על רגליי. כאב לי בצלעות וגם בזרוע שמאל, אבל הראש, העיקר, בסדר, שם הכל כשורה.
"נפגעת? איפה כואב לך? להסיע אותך הביתה? איפה אתה גר? אסור לתת להן רישיון נהיגה! איך את נוסעת, גברת? זה עוד לא היום הבינלאומי של האשה, הא הא!"
הם כמעט חנקו אותי מרוב רצון טוב. מסביבי כבר היה מעגל הולך ומתרחב של פרצופים מסוקרנים.
"תודה רבה, תודה רבה," אמרתי וכמעט קדתי קידה כמו שחקן, "אני לא צריך עזרה."
הלך רוחו של ההמון השתנה במהירות מדהימה. ההערות שקלטתי, כבר היו ברוח קצת שונה:
"אני לא אתן לבן שלי לעשות רישיון על אופנוע! כן, כן, כלי מסוכן ביותר. על גווייתי המתה, יסע הבן שלי על אופנוע. כולם שוויצרים, זה מה שהם! על האופנוע, הם מרגישים גיבורים! כלי יקר, נורא יקר!"
חבוט משהו, וכולי כואב, הזדרזתי להתניע. הווינקר השמאלי של זלדה היה שבור, הכידון נראה מעוקם קצת, אבל חוץ מזה, לא הבחנתי בפגיעות נוספות. היה לנו מזל, אמרתי לעצמי. מה קרה לי, בעצם? מעולם לפני כן, לא הייתי מעורב בתחרות, שלא נזכיר תאונה, ולו קלה שבקלות. אני חייב להיות הרבה יותר זהיר להבא. אני, כנראה, יורד מן הפסים.
עצרתי שנייה לבדוק אם הטרולים הקטנים בתיק הצד עדיין שלמים. בדקתי אותם לאור פנסיה של זלדה, כן, הם היו בסדר, פרצופים מכוערים וחביבים שכמותם. חשבתי על השמחה של איתי לכשיראה אותם - הוא כל כך יודע לשמוח, הילד הזה. הפרצוף שלו מסוגל להאיר את החשיכה כשהוא מקבל מתנה. רק בשל החיוך שלו כדאי לקנות לו דברים.
נתתי גז, למרות הכאב שבזרוע, זה שבצלעות דקר הרבה פחות, כנראה שהיתה זו פציעה שטחית לגמרי - וקדימה בלילה רך, לא חם במיוחד, ועל זלדה, אפילו קריר ונעים. גמעתי אוויר, כאילו שתיתי משקה צונן לרוויה, שירגיע את המתחים שהלמו בי בשעות האחרונות.
הגעתי הביתה. איפה אמא? בטח באחת הישיבות הנצחיות שלה בבית-הספר. איתי ישן, נואש מלחכות לי ולמתנתי. הלכתי לחדרו והנחתי לידו על הכרית את הבוב הזוועתי - הוא כבר ישמח את לבו הקטן בבוקר. גם שרית לא נראתה בשטח, בטח, הרי השעה היתה קרובה לחצות. התיישבתי בפינת הטלוויזיה, שהיא אצלנו בגודל של סלון ממוצע, מצופה בשטיח מקיר לקיר מהסוג הכי משובח, שבוודאי עלה שתי משכורות ממוצעות. לא הייתי בדיוק גאה בסממנים הללו להצלחתו הפיננסית של אבי, שכמובן לא היה בבית. תמהתי, במה והיכן הוא העביר את לילותיו.
לחצתי על הכפתור האדום, והנה 'פסוקו', ושוב סיפור הנס שאירע לבתו של ר' חנינא בן-דוסא (מי זה היה?), שהדליקה נרות בחומץ כי נגמר לה השמן. מה זה רצה להגיד? האם היה קשר לזה ולאירוע היום החולף? לא יודע. אולי פירושו של דבר, שעולם הניסים עדיין לא פשט את הרגל? הלוואי, ויכול הייתי להאמין...
פרק כ
הבחינה במתימטיקה לא היתה בדיוק הצלחה מבחינתי. אבל היה יכול להיות עוד יותר גרוע. פתרתי כחמישים אחוז מן הבעיות. אחרי הבחינה, לא התעכבתי כדי להשוות תוצאות עם החבר'ה. אלה פזלו לעברי בחשדנות - לזלזל במתימטיקה, האלוהים הזה של המגמה הריאלית! אז מה? בפעם הבאה, אצליח, אני יודע.
אך סיימנו לאכול, ובחוסר התחשבות אופייני, צלצול בדלת. השעה עוד לא היתה ארבע.
"זו סבתא," לחשה אמא, "היא התקשרה להודיע שתגיע היום."
והנה, סבתא כבר כאן, מחלקת נשיקות ומתנות לכולנו, למי ספר (לאיתי, החוברת האחרונה של הקומיקס האהוב עליו, מסידרת אסטריקס הגאלי, שכולנו גנובים עליו), למי בושם ומי פנים (לשרית, שמכלה כמויות-עתק של תכשירים למיניהם, על השערות שלה, ועל פצעי-הבגרות שלה, וכד'), למי שטר-כסף (לי, כי סבתא לעולם אינה יכולה לנחש באיזה תקליטור חשקה נפשי לאחרונה), וכל מתנה היתה מלווה בהסברים מפורטים לאופן שימושה ובמיוחד באשר ללבטים שנלוו לרכישתה.
שמתי לב שסבתא נישקה את כולנו, חוץ מאשר את הבת שלה, ונדמה לי שהיתה זו אמא שהתחמקה מהמגע איתה. סבתא נורא אוהבת להתנשק, היא בכלל סופר-רגשנית, ואמא לא כל-כך.
סבתא, שחבשה את שביסה הנצחי ולבשה שמאטס דהוי מרוב שימוש, היא אישה יפה גם בגיל שבעים פלוס. היא השכילה לשמור על שרידי יופיה - יש לה פנים עדינות וגוף דקיק; היא הקפידה מאז ומתמיד על כללי תזונה נוקשים, מבלי שתודה בכך בפה מלא, טוענת תדיר שאין לה תיאבון, אבל אני כבר ראיתי אותה בהבעה של זללנות טורפנית מול עוגות קונדיטוריה.
בתום סדרת השאלות והתשובות הטקסית, הציגה סבתא את השאלה הבלתי-נמנעת: "ואיפה ניסים? מה שלומו?"
היו אלה לכאורה שאלות תמימות, שבכל מצב שגרתי לא היינו מתקשים להשיב עליהן. בהקשר הנוכחי, הן עוררו מבוכה, והצביעו על חוסר-התחשבות מצדה ועל נתק רגשי מן הבת שלה.
"ניסים? יש לו עיסוקים, מסתובב. הוא בסדר, אני חושבת," נכשלה אמא בלשונה. סבתא צריכה היתה, להערכתי, להיות דווקא מרוצה מן המצב. החתן העיראקי והחילוני למהדרין שלה התחרד. במשך שנים היתה נוהגת לקטר על אורח-החיים הראוותני והחופשי לחלוטין שהתנהל בבית. בכלל, איך הם התנגדו נמרצות להתאהבותה של בתם היחידה, העדינה כל כך, והכשרה לגמרי, שעמדה על דעתה, להינשא לבחור עיראקי חסר-פרוטה,'שוורצע-חאייה' שכזה, שלא היה מוכן להציב את כף-רגלו בבית-הכנסת אפילו ביום-כיפור.
אנו, חבורת הנכדים היחידה שלה, משוש-חייה (אני מצטט), ותכלית קיומה היחידה, השתדלנו כאחד לפנות את השטח בתירוצים שונים על עיסוקינו המגוונים.
"אפשר להציע לך כוס מים מסוננים, אמא? או אולי תה צמחים?" פנתה אמא אל הכיריים.
"ואיפה עשירה?" הקשתה סבתא, "לא פיטרת גם אותה?"
סבתא חרדה מפני כל סימן לחסרון כיס בבית. נזכרתי בבדיחה השדופה על המשפחה הענייה והמסכנה, שגם העוזרת שלהם היתה ענייה, וגם הטבח שלהם היה עני ואפילו הנהג שלהם היה מאוד עני.
"היא באה פעם בשבוע, והטבחית אחת לשבועיים," נסוגה אמא לעמדת-הגנה.
"מסכנה שלי," שפכה סבתא קצת שמן למדורה, "כל הבית העצום הזה, והעבודה המטורפת שלך בבית-הספר, זה יותר מדי קשה בשבילך. את אשה עדינה."
היתה בדבריה האשמה מוסווית: את לא מספיק חזקה, שלא כמוני וכו'.
אמא בלעה רוק והצטדקה: "לא נורא, אמא, הילדים מאוד עוזרים לי, באמת, אני מסתדרת מצוין."
סבתא העמידה פנים כלא-שומעת. ו"לא, תודה", היא לא יכולה לבלוע שום-דבר, ובוודאי שהיא לא רוצה להכביד עוד יותר על הבת שלה, שלא תטרח בשבילה, יש לה מספיק מה לעשות גם ככה. ומיד הציעה את שירותיה הטובים בהדחת-הכלים. איזה מזל שבמטבח שני כיורים, הם נועדו לנוחיות, וכעת ניתן להפריד בהם בין הכלים החלביים לבשריים, הלא-כן?
אמא המשיכה להצטדק: "את יודעת, אמא, עשירה מצליחה ביום אחד ממש לנקות את כל הבית והטבחית מבשלת מראש לכמה ימים. שתיהן כל כך זריזות ומסורות."
"בטח שהן מסורות, את פינקת אותן יותר מדי." נימת קובלנה נשמעה בקולה, רמז לכך שהמשרתות של אמא נאמנות לה, לא משום שהן פועלות בתום-לב אלא משום שאמא ניתנת לניצול קל.
בשלב זה עברה סבתא לפולנית מתנגנת, משום שגם אחרי ארבעים שנה בארץ, העברית שלה ככה-ככה, מאוד בסיסית. אמא היתה רגילה לענות לה בעברית, והיא הסבירה לי פעם, שהיא אינה נוטה לדבר בבית בשפה שאנחנו, הילדים, לא מבינים אותה, כאילו שיש לה מה להסתיר מאיתנו, ובכלל, לשונה מתקשה יותר ויותר, בשפת-האם שלה.
פרק כ"א
שוב הזדעק האינטרקום. זינקתי לדלת, כמו לעבר פתח-הצלה, וליד חבורת החתולים, המיללת בכל פעם שהדלת נפתחת, ניצבה מי אם לא הסבתא השנייה שלי; ואם סבתא אחת היתה מעמידה את עצבינו במבחן, הרי ששתיים ביחד זה כמעט בלתי-נסבל. העורבות הזקנות מתקבצות בשעת צרה, חשבתי, ואגב כך, התפלאתי על מידת הציניות שלי. הרי, ככלות הכל, אני די אוהב את הסבתות שלי, בחיי ובכנות, אבל זה לא מונע ממני להשתגע מהן כל אימת שאני שוהה במחיצתן יותר מחצי שעה ברציפות.
סבתא לאה וסבתא רגינה מדדו זו את זו כשתי תרנגולות זקנות מול ערימת גרגרים. אך תיכף ומיד הן התגברו, באופן מעורר-הערכה, על אי-הנוחות ואי-הנעימות, הבולטות לעין, שבפגישה הבלתי-צפויה.
"לא ידעתי, שאת מגיעה," קרקרה סבתא לאה, לאחר הנישוקים הטקסיים והמה-שלומך והמה-נשמע והמה-שלום כולם והאת נראית כל כך טוב.
"אני חוזרת מתל-אביב, מדולי," (דולי זו אחת מארבע הבנות שלה,)"חשבתי להיכנס רק לרגע, אם אני כבר בדרך." בילפה סבתא רגינה.
ידיה היו ריקות ממתנות, כפי שהבחינו עיניה החקרניות של סבתא לאה. סבתא רגינה מעולם לא פעלה בפזיזות או ללא תכנון מוקדם. היא באה, כמו חברתה, לבדוק את המתרחש.
מעבר למשותף ביניהן, אפשר לציין בביטחון מלא, ששתי הסבתות לבית-מרום היוו ניגוד מוחלט זו לזו. רוצים תרשים? בבקשה.
אז ככה:
האחת, זו לאה, רזה ממש, כפי שכבר צוין לעיל; ולעומתה, השנייה, זו רגינה, מאוד-מאוד שמנה, לפחות מאה קילו. הראשונה לא אוכלת, רק קצת, ורק את מה שהיא אוהבת, ובשעות קבועות בלבד; והשנייה היא אכלנית כפייתית - הכל וכל הזמן. האחת אשכנזייה טהורה, כמובן, והשנייה דווקא עיראקית. זו מדברת במבטא פולני מתנגן, ושוזרת בדבריה מילים וביטויים ביידיש; ואילו חברתה מדברת בהיגוי מזרחי עסיסי, ומשבצת בדבריה אימרות שפר, פתגמים ומעשיות בערבית. לאה מביאה לנו הרבה מתנות, על-פי-רוב צנועות, ואילו רגינה לא מביאה מתנות בכלל, אבל לפעמים נותנת כסף. סבתא לאה מתקשרת כל ערב, כמו שעון, בשעה תשע שלושים וחמש בדיוק, מיד אחרי שבשבת (אני קורא לזה שפשפת), שהיא הכי מעניינת בשבילה מכל החדשות, ותמיד היא חוזרת עליה לאישור ולחיזוק, ומשווה בין הטמפרטורות בירושלים לאלה שבשפלה, ואם אמא לא בבית, היא מיד נכנסת לקריזה, ובטוחה שקרה לבתה או לנכדיה משהו נוראי שמסתירים ממנה. מדי פעם, הייתי ממציא לה סיפורי זוועה מאולתרים, כמו - איתי נפל במדרגות ושבר רגל, ואתם לא תאמינו, אבל היא תמיד, ואני מדגיש תמיד, האמינה לי, ויהיה הסיפור שלי פנטסטי ככל שיהיה. לעומתה, סבתא רגינה מצלצלת מדי פעם, באורח לא-סדיר, ובשעות הכי פחות נוחות, ובעיקר כשהיא רוצה משהו (והיא הרי תמיד רוצה משהו). על פי רוב היא מטלפנת מביתו של אחד מילדיה הרבים, ויש לה שבעה, הדודים והדודות שלי, שעל חשבונם היא מנהלת בנחת שיחות טלפון מרתוניות.
והעיקר, והעיקר:
סבתא לאהל'ה דתייה מאוד, וגם רגינה דתייה אבל ככה, יותר מסורתית, מקיימת רק את מה שנוח לה וכאשר נוח לה. הדתיות שלה גמישה ביותר.
"אז מה שלומך, לאהל'ה?" כך רגינה, בפתיחה מקובלת לשיחת-עומק.
"תודה, רגינה, ככה-ככה. מה זה חשוב השלום שלי? העיקר שהילדים יהיו בסדר, ברוך השם, רק שיהיו בריאים," וכאן השתבצה אנחה דו-משמעית, "ומה שלומך?"
פרשנות שלי - אני לא חשובה, גם שלומי לא חשוב, העיקר בשבילי זה הילדים, בניגוד לך, שמנה נצלנית שכמותך!
"תודה, תודה, הכל בסדר, העיקר שהילדים יהיו בריאים, ושיהיה שלום, ורק אני לא מרגישה טוב וגם... וגם..." ואז בא תיאור מפורט של מכאוביה ושל צרה זו או אחרת שניחתה על מישהו מבין ילדיה או נכדיה או ניניה, ובכלל, בכל השבט הענף שלה.
סבתא לאה כבר מזמן הפסיקה להאזין לה, משום שבעיניה היתה חשיבות של ממש רק למה שנגע ישירות לה עצמה ולמשפחתה שלה, והרי לא ייתכן שכל הענף הרחב ההוא של המשפחה המורחבת ייחשב גם למשפחה שלה. היא בכלל לא רגילה לכל כך הרבה אנשים, ולה הרי יש רק בת אחת, וכפי שיא נוהגת לומר בעברית העילגת שלה: "לא מעניין לי!" במין טון מתנשא כזה, שפשוט מוציא את אמא שלי מכליה לגמרי.
פרק כ"ב
סבתא רגינה סילסלה ענני-עשן מתוך הסיגריה האמריקנית הארוכה והשחומה שלה ואמרה במתק שפתיים:
"נו, לאהל'ה, את בטח שמחה עכשיו, שניסים שלי הפך לבחור דתי טוב כזה. ואולי הם אפילו יעברו לגור בירושלים ואת תוכלי להיות איתם כל יום."
לאהל'ה נכנסה ללחץ:
"אני לא יודעת. אולי הם בכלל לא ירצו לראות אותי כל יום. ואני בקהילה מאוד ותיקה והם בחוזרים בתשובה, את לא יודעת, שזה משהו אחר לגמרי."
רגינה לגמה בקולי-קולות מתוך ספל הנס-קפה שלה, חצי חלב וחצי מים בדיוק, "עם שתי סוכרזית," בבקשה, כי היא בדיאטה. בין לגימה קולנית אחת לאחרת, כרסמה מכל הקינוח המובחר והמגוון שהוגש לה, בעוד סבתא לאה הסתפקה במבטים שהיו אמורים להיות מלאי-בוז-מופגן כלפי הסובאת הקולנית.
זו תיכננה את המהלך הבא שלה, ובפוזה נינוחה ושבעה מאוד, שלפה:
"נו, אנחנו נראה. מתי הוא מגיע?" השאלה הופנתה אל אמא.
"אין לי מושג." נימה של תוקפנות נשמעה בקולה של אמא. היא היתה פתוחה יותר ביחסה כלפי חמותה, מאשר כלפי אמה, כי בזו האחרונה אי-אפשר היה אפילו לפגוע, היא כל כך שברירית ורגישה, שזה ממש צער-בעלי-חיים, לומר לה את האמת בפניה.
"אה, בינתי, את לא יודעת מתי יבוא?" השאלה בישרה רעות, ומשמעותה: מה קרה לך, בתי, האם איבדת עליו שליטה לגמרי?
אמא המשיכה לעסוק בשלה, הסתובבה כל העת במטבח, היא לא יכולה לחדול מלפעול, האשה הזאת, ושני זוגות עיניים עקבו בערנות אחרי מעשיה, מנסים, לעניות דעתי, לגלות סימנים להזנחה אפשרית בבית, אך לשווא. אמא עדיין אחזה חזק במושכות בכל הנוגע לאחזקת הווילה.
רגינה הנחיתה את הפצצה, שהיתה טמונה עמה מלכתחילה:
"לא קיבלתי את הקיצבה החדשית שלי מניסים," הפסקה דרמטית, "את קיבלת את שלך, לאהל'ה?"
לאהל'ה לא היתה מסוגלת לשקר בנדון - היא כן קיבלה. מבט משמעותי נזרק, אפוא, לעבר הכלה. מה יש כאן, איפה ואיפה, אולי?
אמא התערבה - "גם שלה תגיע, לא, היא אף פעם לא מאחרת, יש (היתה?) הוראת-קבע, והכסף נכנס לחשבון בדיוק בשני לכל חודש. אולי מוטב שתשאל את ניסים לכשיגיע, ובכלל, האם תרצה להישאר אתנו כמה ימים?" הזמינה אותה אמא.
לאה, שחשה זנוחה מהצד, שוב לא היתה יכולה שלא לקפוץ למרכז הזירה, כשהיא משליכה משם פצצת-טיפשות אופיינית משלה:
"בטח הילדים," (ב"ילדים" היא התכוונה להורים שלי, שבשבילה תמיד יישארו הילדים הקטנים שלה, ולא משנה בני כמה הם) "יצטרכו להצטמצם, כבר אי-אפשר ככה להוציא כסף בלי חשבון. יותר טוב ככה, למה צריך להוציא על כל מיני לוקסוסים?" ובעודה סוקרת את העדיים, כפי הנראה חדשים, של צרתה, עד כמה שניתן היה להבחין בשפע הרב, בין ישן לחדש, הוסיפה: "יותר טוב לחיות צנוע, ולשמור מצוות, למה לא? זה חיים טובים, עם אנשים צנועים וישרים, שעוזרים אחד לשני, במקום לחשוב רק על עצמם."
ידעתי שאמא היתה נתונה, בילדותה ובנעוריה, למשטר חיים סגפני כזה, וזה בא להורים שלה בקלות משום שהיו עניים מרודים. מאמא נשלל החופש שלה, והיה עליה לנהוג לפי כל המצוות והחוקים והסייגים של משפחה דתית צנועת-הליכות וקפדנית. אמי לא היתה חמדנית, אבל היא נהנתה באופן טבעי מן הנוחיות, השפע וחופש-הפעולה של החיים הישראליים הטובים שהוענקו לה, כמו פרס על התנהגות טובה, מבלי שציפתה או פיללה להם.
"אפשר לחיות טוב וגם להיות דתי, למה לא? ניסים יכול להמשיך בעסקים וגם לשמור מצוות," גרסה בנחת אמא של ניסים. "הוא צריך לדאוג לעתיד של הילדים שלו ושל אשתו, והבן שלי הוא בן-אדם אחראי, הוא לא יזניח את המשפחה שלו, אל תדאגי, לאה."
"אני לא דואגת, רגינה. העיקר, שהילדים יהיו בריאים, והשם יתברך ידאג לעתיד שלהם, ושיהיה שלום. את לא צריכה לדאוג, רגינה. הבן שלך ידאג לך, אל תדאגי. יש לך בן זהב. זה חדש, הטבעת הזאת?"
"אני בכלל לא מפחדת. את רצית שהבת שלך והבן שלי יהיו דתיים וגם הילדים שלהם. אז למה את פוחדת שניסים יהיה בישיבה ויאכל את כל הכסף שהוא עשה?"
"אני לא מפחדת, זה בכלל לא נכון. אולי את מפחדת? את, אפילו שבאת מבית דתי, נוסעת בשבת ואוכלת טריפה."
בשלב זה, הפסקתי להאזין להן והסתכלתי באמא. היא עמדה שם, כמו ילדה קטנה ומבוישת, בין שתי הנקבות, המתנצחות ביניהן. אמא, עם ההשכלה שלה, הליברליות וההתחשבות בזולת, שהסתירה את סלידתה בפני הקולניות והפשטנות של אמה וחמותה, לפתע אורח-החיים שלה על ערכיו הוצג ככלי-ריק. לא היה בכוחה לפתור את השאלות המציקות, האירועים שלטו בה, וכל מה שהאמינה ובטחה בו איבד את כוחו: היגיון, מעשיות וארגון, חריצות ומה לא.
פרק כ"ג
והנה, מי אם לא אבא הוא הניצב בפתח. שתי הסבתות נעצו בו עיניים פקוחות לרווחה, ואפילו כושר-הדיבור ניטל מהן, הישג לגמרי לא-מבוטל. אכן, הוא נראה מוזר ביותר, בלשון המעטה, עטוף השחורים הזה. והוא, כאילו כלום, חקר ודרש בשלומן ברוב נימוס, ללא שמץ של מבוכה, כאילו היתה הופעתו מן המורגלות ביותר. דבריו נאמרו בנחת, והוא פנה אליהן ביראת-כבוד ברורה, ללא כל שארית ההומור שלו, שלא להזכיר, חלילה, ציניות.
אחר-כך ניגש אל שולחן השיש השחור והעמיס עליו ערימה הולכת וגדלה של סידורים, אותם שלף אחד-אחד, ובזהירות רבה, מתוך תיק נסיעות מהודר. היו שם ספרים שונים, חלקם הוצאות מן המאה התשע-עשרה, ומערים שונות באירופה, ואחדים מקהילות שנכחדו מאז. מילדות, אהבתי ספרים וכתבי-יד עתיקים. מצאתי גם הגדה אחת, הגדת ורמייזה, צילום אמנותי של המסמך המקורי, ששמר על כתמי-חלב ויין. יחד גחנו על הספרים, כשהעניין המשותף בהם מאחד אותנו.
"ידיד שלי, צימרמן שמו, בחור שחזר בתשובה לפני שלוש שנים, הזמין אותנו לחגוג יחד איתם את ערב הסוכות, הבא עלינו לטובה," הודיע אבא.
"אבל אני רציתי להזמין אתכם אלי לליל החג, לירושלים. אני עוד יכולה לעשות חג כמו שצריך," התערבה סבתא לאה, במערכה שנראתה לי אבודה מראש.
"ואנחנו מסוגלים להתאמץ ולחגוג כולנו כאן, יחד," הציעה אמא.
אך אבא היה בשלו:
"את מוכנה להכשיר את המטבח כראוי?" שאל, "ולהקים סוכה גדולה ומקושטת כיאות? אני הייתי מאוד רוצה שתתבשמו מאווירת-חג אמיתית, בחיקה של משפחה חרדית." סיכם אבי את הנושא בדרכו הנעימה אך הנחרצת, והצליח לפגוע בבת-אחת בשלוש הנשים כאחת.
יומיים לאחר-מכן, היינו בדרכנו אל בית משפחת צימרמן. הם התגוררו במרכז רמת-גן, בדירת-גג מהודרת.
גברת צימרמן פתחה בפנינו את הדלת. היתה זו אישה נאה, גבוהה ולבושה בהידור רב מדי לטעמי. פרט לשביס שעל ראשה, היא נראתה מודרנית לכל דבר, בשמלתה הירוקה ובעדייה. רק האלגנטיות המוגזמת שלה הזכירה לי את אופן הלבוש של הנשים הדתיות בבתי-הכנסת בימי חג ומועד, הזדמנות עיקרית לנשים הללו להפגין את הגרדרובות שלהן.
למעט אבא, היינו קבוצה קטנה ונבוכה. מאחורנו היה ויכוח מילולי סוער וממושך עם שרית, שהתנגדה נמרצות לרעיון לבוא לכאן, ורק התערבות דיפלומטית מצד אמא ומצדי יכלו לה. החלטתי לתת לאבא צ"אנס, ללכת לקראתו, מתוך תקווה שאולי, אם יראה נכונות מצדנו לשיתוף-פעולה, עשוי גם הוא להתעורר מחלום הבלהות המתמשך הזה.
אבא נשא בידו זר פרחים גדול, אמא הביאה בקבוק שמפנייה כשרה(שמפניה?), ואילו אני סחבתי בונבוניירה ענקית.
היה משהו מוכר במראהו של צימרמן, שבא לברכנו ברוב טקסיות ולהובילנו אל המרפסת המרווחת של חדר-המגורים, שעליה הוקמה הסוכה המפוארת. שטויות, חשבתי, כל החרדים הללו דומים זה לזה, כמו אפונים בנרתיק אחד.
מר צימרמן הציג בפנינו את ילדיו, שני בנים ובת קטנה, שהיו לבושים במיטב מחלצות-החג. הבנים, בעלי פיאות לחיים ארוכות, התהדרו בחליפות אפורות וגרבו גרביים לבנות מבהיקות, ואילו הילדה הקטנה התגנדרה בשמלה מקושטת במלמלות, ברוח שנות החמישים.
הכל הוצגו ברוב נימוס אלה בפני אלה, והמתנות החליפו ידיים.
"בתי הבכורה תגיע מיד," אמר צימרמן.
כעבור רגע, הופיעה דמות תמירה בפתח, נערה בלונדינית, לבושה בשמלה ארוכה תכולה, כצבע עיניה. לבי החסיר פעימה אחת. והרי יכולתי לנחש, אילמלא טיפשותי, מי היה אותו ידיד של אבי, שאיתו שהה בניו-יורק.
מלי הישירה אלי מבט ולא ניכר בה שמץ של מבוכה. זיק של שובבות נדלק בעיניה הגדולות והבהירות. ידעתי בבירור שהיא, בניגוד לאמה, זיהתה אותנו מיד.
ההיכרות בינינו נעשתה באופן רשמי: מלכה (!) - אייל.
החזקתי מעמד בגבורה לכל אורך הטקס, שכלל ברכות, תפילות וכיבוד כיד-המלך. וכל אותו הזמן, חיפשתי בקדחתנות דרך להחליף כמה מלים ביחידות עם מלי. לבסוף, החמאתי לה על מלאכת קישוט הסוכה, ומכאן כבר היתה הדרך פתוחה לשיחה. העברית שבפיה היתה אמריקנית למשעי, בהיגוי ובתחביר, ולעיתים נכשלה לשונה במאמץ למצוא את המילה המתאימה. אך היא גילתה שליטה עצמית נדירה ולא ניכר בדבריה כל שמץ של התחסדות.
ובכל זאת, לא יכולתי סתם כך להזמין אותה לסרט. היה לי ברור, שנערות חרדיות אינן יוצאות לבלות עם בחורים. לפתע פלטתי ישירות:
"יש ביום שלישי קונצרט בכפר-סבא. יצירות של מוצארט. רוצה לבוא?"
לא יכולת למצוא רעיון מקורי יותר, אייל? - חשבתי בלבי - וכי איזה בחור בימינו יזמין בחורה לקונצרט, חוץ ממני? אישית, העדפתי להאזין למוסיקה בפרטיות של החדר שלי, לא היה לי שום חשק להחניק שיעול במשך שעות, ולשהות בדוחק ובחום של המון אנשים הבאים לקונצרט בעיקר כדי לראות ולהיראות.
מלי שוב הגיבה באופן בלתי-צפוי.
"שמעתי שיש לך אופנוע. מה דעתך לקחת אותי לסיבוב?" שאלה בלחש.
לראשונה הרגשתי תחושת-חג אמיתית ושלימה בלבי.
"אהיה במרכז הקהילתי בבן-יהודה בהרצאה, עד שמונה. תוכל לאסוף אותי מקפה דנוור שעל-יד?"
"בוודאי, בטח," גמגתי.
פרק כ"ד
הקדמתי להגיע אל מקום הפגישה ברבע שעה. היה זה בית-קפה קטן, שהיה כמעט ריק. השקעתי את עצמי בקריאת מגזין האופנועים האחרון אשר קיבלתי היום בדואר ועדיין לא הספקתי לעיין בו. זלדה חנתה מול הפתח, מושא להערצה של בני-נוער, שהזדמנו למקום וסקרו אותה, אחדים ליטפו את אבריה הבוהקים והנועזים שבהם אף התיישבו עליה.
עיניי דילגו על השורות, מבלי לקלוט את תכנן. תהיתי, מדוע הסכימה להיפגש אתי? האמנם בגלל קסמי האישי, או שהיתה בה כוונה סמויה שנעלמה ממני? לכבודה, אפילו העברתי מסרק על תלתליי הסרבניים ולבשתי מכנסי ג"ינס נקיים יחסית.
אומרים, שנערות מאחרות לפגישה בכוונה תחילה, כדי לעורר מתח בלב מי שממתין להן. מלי דווקא דייקה. נדמה היה לי, שכל אלה שנכחו במקום, כולל שני המלצרים המשועממים, היו הלומים מיופייה. היא נראתה שונה מהרגיל. היא לבשה אמנם את בגדיה הכהים הרגילים, אך אלה נראו זרוקים, כמו של הבנות בתנועה. היתה לה אפודת ג"ינס, דומה מאוד לזו של שרית, אבל נקייה ממדבקות של סמלים וכתובות. היא נעלה נעליים גבריות, מרובעות-חרטום, בצבע סגול-כהה, ושערותיה הפזורות נחו על כתפיה, וגלשו מהן והלאה במפל סמיך וזוהר.
"הלו, אייל," אמרה, ואנחנו לחצנו ידיים. קיוויתי, שידי המושטת לא מזיעה. ידה היתה קטנה, חמימה, והלחיצה שלה חזקה, כמעט גברית. אני תמיד משגיח בידיים ובתנועות של בני-אדם. ידיים מדברות בשפה משלהן, אם כי אני בטוח, שאישיות של אדם מורכבת ממכלול שלם של פרטים, ולא הפרטים הבודדים הם שקובעים את הרושם הסופי. כך גם בלבוש - אתה יכול ללבוש פריט יפה, אבל כדי להתלבש בטוב-טעם, צריכה להיות התאמה בין הפריטים השונים והגוונים שלהם. אני לא יכול להסכים עם חבר"ה שמתפעלים משיער של בת, מהשיניים הלבנות או מהרגליים החטובות שלה, כאילו שכל היתר לא קיים. לדעתי, בחורה יכולה להיות לא הכי יפה, ובכל זאת, להיראות היטב.
ההתנהגות הטבעית של מלי, השלווה שלה, השפיעו עליי לטובה, כמו כדור-ארגעה. התחייכתי בעליזות, בחושבי שהיד הקטנה, שאותה לחצתי זה עתה, מסוגלת גם להכות ולהכות חזק.
מלי לגמה אט-אט מספל הקפה ההפוך שלה. בעיניי, היא היתה חידה, שאותה התכוונתי לפתור.
"איך קרה שההורים שלך חזרו בתשובה?" שאלתי, בחוסר הטאקט האופייני שלי.
"אוה, אתה רוצה לדעת. טוב, אז אני הייתי כמעט ילדה, כשהכל התחיל. ברור, שההורים שלי הם שהתחילו, ואני הרי נורא אוהבת אותם, את ההורים שלי, הם מותק כאלה, וכשהם החליטו לעלות לישראל, הם ידעו שהם עושים עלייה מרצון לחזור לשורשים העמוקים שלהם, איך אומרים? - למקורות שלהם, זהו. הם למדו יהדות כבר באמריקה וקיימו מצוות קלות. הפסקנו לנסוע בשבת, ואחרי זה עשינו מטבח כשר לגמרי, למהדרין. טוב, ואחר-כך, אנחנו עלינו לארץ, וההורים שלי, ואני והאחים שלי, התחלנו ללמוד עוד יהדות וגמרא. וגם הלכנו לסמינר של חוזרים בתשובה, ואני חושבת, שאתה יודע איך זה, כולם עושים את אותה הדרך. ואני הייתי מאוד מרוצה מכל זה. באמריקה, הנוער חושב רק על בילויים ועל סקס ועל כסף," בעברית שלה, הרגשתי היטב את האמריקניות. "אני אוהבת לעשות את הדברים בשלימות, עד הסוף. היהדות זה דבר נפלא," הוסיפה, "שאתה עוד לא ראית."
"נכון. אבל אם את מרוצה, מבחינתך, אז זה בסדר," אמרתי.
"ועכשיו, אתה יודע, אני משתדכת," אמרה מלי.
"משתדכת? את מתכוונת להתחתן, בגילך?" תמהתי.
"הבנות מתארשות בערך בגילי, הבחורים בערך בגיל העשרים שלהם. אבל החתונה מתקיימת אחרי שנה או יותר," נידבה מלי את ההסבר.
"זה טירוף!" התפרצתי.
"למה זה טירוף?" התפלאה מלי.
"ככה. בגיל שלנו, אנחנו עוד כמעט ילדים. לא יודע. לא חשבתי על זה קודם. אבל עכשיו נדמה לי, שזה צריך להיות ברור לכל אחד למה. יש הרבה סיבות. אני רק יודע, שאותי זה מקומם, הרעיון הזה של השידוך. נוער בגילנו צריך לחיות, להכיר אנשים, להתגייס לצה"ל, כן, זה חשוב, ואחר-כך ללמוד משהו, שמעניין אותו. ובעיקר, בטח, למצוא לעצמו בן-זוג, מתוך אהבה, מתוך בחירה חופשית."
"אבל, מוסד השידוכים עתיק, הוא מעוגן במסורת עתיקה," המשיכה מלי, "ההורים והשדכן מצליחים להתאים את הזוגות. אנחנו חושבים, שהשידוכים נעשים בשמים, והאנשים רק עושים את מה שכבר נקבע בשבילם מלמעלה. וגם שואלים את פי הנערה. מפגישים את בני-הזוג וכל אחד מהם יכול לסרב אחרי שתיים או שלוש פגישות. לא כופים עליך שום דבר. אבל בסוף תמיד מוצאים בן-זוג מתאים, בעזרת השדכן, ויש מעט מאוד גירושים, סימן שזה מצליח. תגיד, מה ההבדל בין זה שאתה פוגש מישהי במקרה ואוהב אותה, לבין זה שעזרו לך לפגוש אותה? גם אצל החילוניים, הפגישות לא כל כך מקריות. מתאהבים במישהו מרקע ומסביבה קרובים, נפגשים בשכונה, בבית-הספר או במסיבות."
"שכחת לציין את צה"ל, השדכן בהא הידיעה של המדינה. ויש כל ההבדל שבעולם. כשאת חופשייה, את פוגשת המון אנשים, ומתוכם את בוחרת באדם אחד. וזה לא חייב לקרות בגיל שבע-עשרה אלא כשאת מבוגרת יותר וחכמה יותר," התקשיתי להסביר את עצמי. היו עוד אלף נימוקים שיכול הייתי למנות בפניה, כמו, למשל, שלא חייבים להתחתן עם החברה הראשונה שלך.
"וההורים לא מתערבים? לא קורה שהם מתנגדים לבחירה שלך?" שאלה מלי.
"כן, זה קורה לפעמים, אבל מי מתחשב בהם?" עניתי בלהט.
"אצלנו, מכבדים מאוד את ההורים, לנו יש כבוד למשפחה. ותגיד, אצל החילוניים, לא מתגרשים בכל זאת?" הקשתה מלי.
"בוודאי שמתגרשים, אבל זה נעשה מתוך בחירה. זה אנושי לטעות, ואנשים משתנים במהלך חייהם. צריך לדעת לטפח יחסים בין בני-זוג, נישואים הם כמו הליכה על חבל דק. את לא חושבת שאצל הדוסים אין הרבה מקרי גירושים, פשוט משום שלאשה אין כל כך מה להגיד בנושא?"
"ככה זה נראה אולי כשמסתכלים עלינו מבחוץ."
"אני לא יודע איך זה נראה מבפנים, ואני חושש שגם את עוד לא יודעת."
"מה הזכות שלך להתערב בעניין הזה?"
"את צודקת, מלי. אין לי שום זכות להתערב."
למרות רצוני, שוב נסחפתי בלהט הוויכוח.
"אז אני מבין שבעוד זמן קצר, את תמצאי את עצמך נשואה לאברך מסולסל-פיאות, תצטרכי למלא דיני-טהרה, ואני יודע מה עוד, והוא יעשה לך ילד כל שנה!" אמרתי בתוקפנות.
"אני אוהבת ילדים! ואתה יודע מה, אתה נשמע אנטישמי!" היא נראתה מאוד נחמדה כשהחלה להתרגש באמת. עצרתי לרגע להביט בפנים העדינים האלה שלפתע קיבלו גוון כל-כך חי, בניגוד לרוח בגדיה. כשהבחינה בכך, עצרה משטף דיבורה.
"ואת, תתעוררי כבר! את כמו נסיכה רדומה. הרדימו אותך, שטפו לך את המוח!"
"מה כל כך נפלא בחילוניות? יש המון חוסר-ערכים וריקנות, ויש גם סמים ופשע. אצלנו אין דברים כאלה."
"אוהו, תסלחי לי מאוד. אני אפילו לא מעשן, ואם אני מסתמם, אז רק ממוסיקה. וכדי שתביני, שאני אפילו לא צנוע, אז תאמיני לי, שאני לא היחידי. וגם בין בחורי-הישיבות, לא כולם טלית שכולה תכלת, תסכימי אתי? לשם מה אוסרים כל מיני איסורים, אם לא כדי למנוע מהם להתפתות? אין עשן בלי אש, ולא צריך להיות חכם-מי-יודע-מה, כדי להבין, שהיצר הרע קיים בכולנו. ואני מאמין, שבפנימיות האלה, הישיבות, הוא קיים עוד ביתר-עוצמה, במיוחד בגלל כל האיסורים."
"כולנו בני-אדם. הבנות, שאיתן אני לומדת, מתעניינות בבחורים, זה עניין של גיל, הן לא נזירות, וגם לא רוצות להיות. אבל אני לא רוצה להתווכח איתך."
"זו לא הנקודה כרגע. את יודעת מה, אנחנו פה ממילא לא נפתור את הבעיה, ואני גם לא מאמין שנגיע לאיזושהי הסכמה בינינו. לא רוצה לריב איתך. אבל כל זה נורא מקומם אותי!"
הבנתי, שזעמי לא נבע ממניעים אידיאולוגיים בלבד, אם כי גם. עצם המחשבה על כך, שמלי עלולה היתה להינשא בקרוב היתה מאיימת משום-מה.
פרק כ"ה
לא התכוונתי לוותר. ארגנתי את מחשבותיי ואמרתי, משתדל לשמור על איפוק, ובאותו זמן תוהה,האם באה הנה כדי לבשר לי את הבשורה, ומה היתה כוונתה בכך. האם אבי המכובד היתה לו יד בדבר?
"הוויכוח הוא הרבה יותר עקרוני, הוא נובע מהבדלי גישה עמוקים שבשתי השקפות-עולם סותרות. האישה, לדעתי, לא יכולה למצות את ייעודה בחיי-משפחה בלבד. עליה להתפתח בכיוונים נוספים ולגבש לעצמה אישיות עצמאית, בכל התחומים..." היתה לי הרגשה של אדם המדבר אל עצמו סולו. מלי לא הקשיבה עוד לאף מילה ממה שאמרתי.
היא קמה ממקומה, ואני נבהלתי שהנה היא הולכת לה ככה. למרות זעמי ואכזבתי, לא רציתי להיפרד ממנה באופן כזה. אבל מלי כבר צעדה, בהליכה מוזרה, מקרטעת אל עבר חדר-השירותים, כנראה. בערך במרכזו של בית-הקפה, עצרה, התנדנדה קלות, ואז, ברכות, ללא הגה, צנחה על הרצפה. זינקתי לעברה וראיתי, בבהלה, את עיניה הפקוחות לרווחה בעילפונה.
שלחתי את זרועי מאחורי גבה והרמתי את ראשה. עשיתי לה הנשמה מהירה מפה לפה, כפי שלמדתי בקורס לעזרה ראשונה (כבר אז קיוויתי שאולי אהנה מהעניין.) זו הפעם הראשונה שהבטתי בה כל-כך מקרוב . אחד המלצרים ניגש ושפך את תוכנה של כוס מים גדולה על פניה ועל שערותיה של הנערה. הצבע חזר אט-אט לפניה החיוורות.
עזרתי לה לקום על רגליה, וראיתי כי במקום שבו התמוטטה, נקוותה שלולית-מים קטנה. כשאני תומך בה, בדרכנו חזרה אל השולחן, חשתי שכל הגב שלה היה ספוג לחות.
"איך את מרגישה, יותר טוב? שתי כוס מים," אמרתי ברכות.
"תודה," לגמה מלי מן הכוס.
המתנתי בשקט שתתאושש.
"מצטערת. לא יודעת מה קרה לי."
"את התעלפת. אבל זה לא נורא. העיקר, שאת מרגישה יותר טוב עכשיו,"אמרתי,"כבר קרה לך שהתעלפת ככה?"
"כן," אמרה מלי, "יש לי לחץ-דם נמוך."
מלי התרוממה ממושבה, הניחה יד אחת על הכיסא, ואחר-כך מיששה את חצאיתה. סומק עז הציף את פניה.
"אני צריכה ללכת."
"חכי רגע. מה קרה? את לא מספיק חזקה עדיין. תשתי עוד משהו, תנוחי... חכי! אני אלווה אותך."
אבל מלי, כלא-שומעת, אחזה בתיק שלה ורצה החוצה. זינקתי בעקבותיה, אבל המלצר, ברוב טובו, חסם את דרכי.
"והחשבון, איש צעיר?"
"אוף, זה גם כן," מלמלתי והשלכתי שטר על השולחן, ובלי לחכות לעודף, רצתי בעקבותיה של מלי, אך עד שהגעתי לרחוב, היא כבר נעלמה משם.
חיפשתי אחריה, קודם ברגל, ולאחר מכן עם זלדה, אבל היא נעלמה באופן מסתורי. בניסיון לשחזר את מה שקרה, אני חושב שהבנתי מה גרם למבוכה הפתאומית שלה. בסך הכל, היתה זו עדיין ילדה קטנה וביישנית, ילדונת שההורים שלה והחברה עמדו להשליך בטרם עת לזרועותיו השעירות של אברך שטוף-זימה.
עם הכל, ידעתי דבר אחד לבטח - אם יש שידוכים, הרי הם באמת נעשים אי-שם בשמים, ולכן עבורנו כבר הכל נקבע מראש. מלכה צימרמן, ילידת מסצ'וסאטס שבארצות-הברית של אמריקה, בת שבע-עשרה, ואייל מרום, יליד תל-אביב, ישראל, בן שבע-עשרה פלוס, מיועדים מטבע בריאתם זה לזו. כאן אין צורך בשום שדכן ארצי, הכל נקבע מראש והרשות אפילו לא נתונה. "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות," שמעתי באוזני-רוחי את הזמר, ודחיתי מכל וכל את הגירסה המלומדת, הבית-ספרית, על ייאושו של המשורר מן האהבה הארצית. אהבה יש בעולם, ונעורים יש בעולם, ואותי הכוכבים לא רימו והחלום גם הוא לא כיזב - ומה זאת אהבה? אני יודע.
פרק כ"ו
מצבי-הרוח שלי התחלפו במהירות, מייאוש לשמחה, ממש כמו מזג-האוויר בחוץ - מן הגשם העז, שירד אמש, אל עולם שטוף-שמש וחם הבוקר. חשתי רענן כמו הרחובות והשדות לאחר היורה. אבל גם סר וזעף - בני-אדם! הם משדכים נערה קטנה שכזאת, כמעט ילדה, ומבקשים לקבור אותה תחת משימות של אישה ואם בישראל. יהיו נימוקיהם אשר יהיו, אני דחיתי אותם על הסף.
ידעתי, אמנם, שהכל ייתכן בעולם הזה. אסונות נוראים מתרחשים כל העת, בני-אדם ומיליוני ילדים קטנים גוועים ברעב באפריקה ובעולם השלישי בכלל, בכל שנה; האדמה רועדת, ועשרות אלפים נספים ונקברים חיים תחת הריסותיהן של ערים שלמות; מטוסי ג'מבו מתפוצצים באוויר על נוסעיהם כתוצאה ממעשי-חבלה. אסונות טבע ומעשים איומים של בני-האדם, כמו מלחמות ושואת העם היהודי, גורמים לך להתפכח מן האמונה ביישות עליונה, המאפשרת לדברים כאלה לקרות. ואתה גם מפקפק בתבונתה של האנושות, לנוכח הזוועות שהיא מסוגלת לחולל.
קולות רמים בקעו מחדר-האורחים. מי זה צועק שם? אני ככה התנמנמתי קצת ועשתונותיי חזרו אליי, יחד עם תחושה חזקה של רעב. הייתי חייב משהו מתוק בפה, למלא את המצברים.
"מנוי וגמור! לך לא איכפת ממני בכלל! כל מה שביקשתי ממך, סירבת לעשות מלכתחילה. את לא הראית שום נטייה להבין אותי, שום דבר! להיפך, התנגדת וגם הסתת את הילדים נגדי. עשיתם לכם קואליציה שלימה נגדי! אז איזה טענות יש לך נגדי? אה? תגידי! מה יש, את כבר לא מבינה עברית?"
גסות דיבורו של אבא, נימת הקול, רמה וחותכת, הפתיעו. בדרך כלל היה דיבורו רך ונעים, ורק לעיתים רחוקות באמת היה יוצא מכליו וצועק.
ירדתי. אמא, גם בלהט המריבה, עמדה וגיהצה חולצה לבנה, כנראה שלו. אמא שלי, לו יכלה, היתה מתקנת בסתר גרביים על ברכיה בתיאטרון, או סורגת סוודר בעת מופע באופרה, שלא נזכיר את עבודת-הקודש של תיקון המבחנים של התלמידים שלה.
"גם אתה לא ניסית להבין אותי. זה היה הדדי. מי שמחזיק בדרכו שלו, אין זה אומר בהכרח שהוא חסר-ערכים ושהשקפתו שגויה."
אבא התרוצץ הלוך ושוב בחדר, מקצה לקצה, כשזרועותיו מתנופפות לכל עבר. יחסית אליו, נראתה אמא שלווה למדי.
"את בכלל מאמינה במשהו? מה חשוב לך כל כך: למצוא-חן בעיני התלמידים שלך? בלעדיי היית נשארת סתם איזו מורה קטנה! הבינוניות חוגגת אצלך! את לא רואה יותר מאשר את ד האמות של קיומך הקטן מאוד. את לא יוזמת, לא משנה ולא משתנה!"
אמא גיהצה בשצף-קצף, באותו קצב שבו דיברה:
"אחרי יותר מעשרים שנות נישואים, עצוב מאוד שזוהי דעתך עליי. הייתי לך אישה נאמנה, והשתדלתי כמיטב יכולתי לתמוך בך, לכל אורך הדרך. המטרות שלך תמיד קדמו בעיניי למטרות שלי. אני יכולה להיות אדם מוסרי גם בלי להיות דתית! אני חושבת, שכל אחד יכול לעשות כמיטב יכולתו בתחומים שלו, כמו משפחה ועבודה, ולתרום בכך לחברה כולה. אז הבעיה היא שלך - לא שלי."
אבא הרים את קולו יותר ויותר, ובשלב זה כבר היה מצעק, כשהוא ממשיך להתרוצץ בחדר:
"כן, בטח, את, את תמיד יודעת הכל יותר טוב! מה בסך-הכל את עשית? אני יזמתי הכל, את רק מבצעת דברים ואת הכי פשוטים, מה שכל אישה מסוגלת לעשות! מי תכנן את העתיד שלנו, מי איפשר לך רמת-חיים כזאת?" והוא הצביע סביבו, על התפאורה שבחדר. "אילמלא אני, היית תקועה עדיין עם המשפחה המטומטמת שלך או נשואה לאיזה כלומנ'יק."
אמא החזיקה את המגהץ ביד מורמת, וחששתי שהנה היא עומדת להכות בו את אבא.
"ומה איתך? אתה בורח מאחריות. המחויבות שלך היא קודם כל כלפי הילדים והמשפחה. פתאום התחשק לו, לאדון, לקפל את הזנב שלו ולרוץ לרבי! כל כך רע היה לך פה איתי ועם הילדים, היה לך יותר מדי קשה להמשיך ולחיות חיים נורמליים! זה הרבה יותר נוח להתנער מאחריות, להפסיק לעבוד, לקטוע את השיתוף בחינוך הילדים!"
כאשר אמא יוצאת מגדרה, לעיתים רחוקות, יש לציין, קשה מאוד לעצור אותה. ברור, ממי ירשה שרית את אופייה המתלקח.
"מה יש? אני עדיין פה, עד הודעה חדשה, לא? האם נטשתי אתכם, האם הלכתי לאישה אחרת? אם אני מפסיק לעבוד עכשיו, עדיין יישאר לנו מספיק כסף כדי לחיות בצניעות עד סוף ימינו. אני רוצה להמשיך ולחנך את הילדים שלי, אבל ברוח קצת אחרת!"
לא יכולתי לסבול יותר ונכנסתי באמצע:
"תפסיקו שניכם, מיד! אתם לא מתביישים לרדת לרמה כזאת? אתם עוד תתחרטו על מה שאמרתם."
"אתה אל תתערב! זה לא העסק שלך!" צרח עליי אבא.
"עזוב את הילד!" צווחה אמא.
"עוד תשמעי ממני, גברתי!" פלט אבא לעברה ויצא, כשהוא טורק את הדלת ברעש אדיר מאחוריו.
המחזה שהייתי עד לו הזכיר לי תמונה מתוך 'מי מפחד מוירג'יניה וולף', שראיתי עם הכיתה. והרי גם במחזה, הם מאוד אהבו זה את זו, ואף-על-פי-כן, קרעו זה את זו לגזרים. אבל, למרתה ולג'ורג' במחזה של אלבי לא היו ילדים, וזו בדיוק היתה הבעיה שלהם, זו היתה הסיבה העיקרית לחוסר-התוכן והמשמעות בחייהם המשותפים, בעוד שלהורים שלי יש שלושה ילדים, התלויים בהם, ושאוהבים אותם, וביחד! לא ייתכן שיהיו חסרי-אחריות עד כדי כך. ומצד שני, הרי לא חסרים זוגות שיש להם ילדים כמונו, ולמרות זאת, הם התגרשו ואמללו, אחת ולתמיד, את ילדיהם.
פרק כ"ז
מה היינו עושים ללא המצאתו הגאונית של בל? הטלפון מנווט את האירועים הבולטים בחיינו במהירות המאפיינת חיים מודרניים. ואצלי אישית, הפכו אלה למהירים ולסוערים במיוחד, יותר ממה שהולם את המזג שלי. ועוד מעט אסביר במה דברים אמורים.
גל-קור מוקדם היכה בארץ, וסערות חורפיות של ממש ניתכו עלינו, כך שלא עסקתי לעיל במיטאפוריקה בלבד. בתוך הבית, השתדלה החבורה הקטנה והלא-עליזה שלנו, לשמור על תפקוד כמה שיותר רגיל, וזאת, יותר למען האחרים מאשר כל אחד למען עצמו. אבי הנכבד שלח אלינו שליח מטעמו. ההוא בא, ובידו רשימה של חפצים, שהאברך המכובד חשקה נפשו בהם. אמא ארזה לו את הכל. ולעת עתה, זהו סימן החיים היחיד שהתקבל ממנו.
לעניות דעתי, היה מקום להתייעצות משפחתית נוספת, ולא ברוח הדברים שנאמרו בין הוריי במריבתם המכרעת. אני אישית הייתי מוכן לשמוע מה בפיו, והכנתי מנטלית סדרה של שאלות, שהתכוונתי להציג בפניו.
אמא הפעלתנית שלי אימצה לעצמה הרגל חדש: היא ישבה במשך שעות על גרם המדרגות העליון, יושבת ובוהה בחלל, ובחיקה אחד מחתוליה, כאילו לא היה לה משהו חשוב יותר לעשות בחיים.
אסון בא על חתולי-החצר. כל הגורים חלו בחתלתלת, ואפילו אמא הסכימה אתי, שלא היתה אפשרות טכנית להעניק לכולם טיפול רפואי צמוד. אמא התייחסה לתחלואים של החתולים האלה כאילו חלו התינוקות שלה. לשיגעון הזה יש מונח - חתולמניה. החתלתולים היו מעוררים בה רגשי אהבה וחמלה, יצורים קטנים וחסרי-ישע שכמותם. וכי מי ירצה בהם, ביצורים האלה, שלאיש אין צורך בהם, פרט לכמה משוגעים לדבר, כמוה? הם קורבנות נצחיים להתעללויות של ילדים, ועליהם ללחום על שיירים של מזון בפחי-הזבל - מלחמת-קיום אכזרית.
אמא הסתכלה לתוך עיני הגורים הירוקות-צהובות, קטנטנות ותמימות כאלה, שזלגו מן המחלה - והתייסרה. פניות אל ההיגיון שלה, מצדי, בנוסח: "הגזע יימשך, הפרטים הבודדים שנעלמים, הם צורך קיומי וטבעי," לא הועילו. כאשר התעצבנתי עליה באמת, שאלתי אותה מה היתה רוצה? שכלבים וחתולים יתרבו ללא אלימינציה טבעית? אז יהיה לנו פה 'דוג-לנד' ו'קט-לנד'.
היתה לנו חתולה בשם חיל'ה. כאשר היתה קטנה, חשבנו שהיא ממין זכר. היינו אומרים: "תעשה תל-חי, תעשה תל-חי," משום שהיתה לה עמידה מעין זו של האריה של טרומפלדור בתל-חי. כאשר התברר מעל לכל ספק שמדובר בנקבה, שונה שמה בהדרגה מתל-חי לחיל'ה. היתה זו חתולה קטנה, נמרית, ערנית מאוד, ומלאה חן וחביבות. רק נגעו בה, וכבר היתה מגרגרת בקול. תמיד ידעה ראשונה היכן נפתחת דלת, וכבר היתה מתפרצת בשמחה פנימה, אבל מעולם לא קפצה על שולחנות ולא ניסתה לסחוב אוכל. תמיד הרשתה מיד שיאחזו בה, ושיוציאו אותה אחר כבוד החוצה, כשהיא ממשיכה לשמור על עליזותה הטבעית.
כל חתול והאופי שלו. ולכל אחד מהם הבעות משלו ושפת-גוף מובנת. כאשר החל להיות קריר בלילות, היתה זו חיל'ה שחיממה בגופה את הגורים הצעירים ממנה, בתוך הארגז שארגנו להם, כשהתנהגותה מזכירה מאוד את זו של אחות בוגרת או של מטפלת.
כאשר חלתה, הפכה לשקטה מאוד. לילה אחד התכרבלה על הספה, נרדמה שם, ולכן השארנו אותה בפנים. אבל עדיין לא הבנו שהיא חולה. למחרת, הפסיקה לאכול, ואז שיכנה אותה אמי במרפסת הסגורה, עטפה אותה בשמיכה קטנה והציבה לידה תנור חשמלי. חתולים חולים ומתים ללא תלונה. הם לא בוכים ואפילו לא הופכים חיוורים. וכשמגיעה שעתם האחרונה, הם מסתתרים מפני הבריות, רוצים למות לבד. חיל'ה זכתה לטיפול רפואי. הרופא עשה לה עירוי והזריק לה אנטיביוטיקה, אבל זה היה מאוחר מדי בשבילה. הגוף שלה הפך רך ורפה כמו שקית ניילון קטנה ונטולת-חיים. ביומה האחרון, היא זחלה אל הברכיים של אמא וניסתה להתכרבל בחיקה. ובמותה, נמתחו זוויות פיה מעל לשיניים הקטנות, ואמא ביכתה אותה כאילו איבדה ילד או חברה טובה, מה אני יודע.
חיל'ה היתה הראשונה, ואחריה באו עוד, במיוחד הגורים הקטנים, הם אלה שלא החזיקו מעמד. כשבעיניהם מה שנראה לי כמבט של תוכחה וכאב, הם נעלמו בין השיחים ולא נראו עוד, ואמי היתה מסתגרת באמבטיה ומבכה אותם.
פרק כ"ח
חוטי-חיינו, שנראו לפנים ארוגים שיטתית שתי-וערב, צבעוניים ובהירים, נבדלים זה מזה, הסתבכו לפקעת אחת גדולה, ולא היה לי כל מושג כיצד להתירם. אמא היתה שקועה במצב שניתן להגדירו כדיכאון. סף-הגירוי, הנמוך ממילא, של שרית, שקע לתהומות ואיתי התכנס לחלוטין בתוך עצמו. ובאשר לי, אני מודה ומתוודה שלא הייתי נוח לסביבתי כל עיקר. הפכתי לחסר-סובלנות באופן הקיצוני ביותר.
מאז ומתמיד, הרגשתי כה בטוח בבית שלי - הרי בני-אדם מתפקדים היטב בחיי-השיגרה שלהם, בסביבתם המוכרת, בין חפצים, ובעיקר בין בני-אדם מוכרים. אמנם, אנחנו הילדים מתגעגעים מצד אחד להרפתקאות, וגם יוצרים אותן בדמיוננו, אבל מאידך גיסא, אנו מבקשים שליטה מלאה על יצירי-דמיון אלה שלנו. לא ייתכן שהאירועים ייצאו מכלל שליטה וגורמים חיצוניים הם שיקבעו את גורלנו. אני מודע לכך שכוחות זרים קיימים, אבל יש פער בין מה שאני יודע, לבין מה שאני מוכן לקבל כעובדה.
וכך גם לגבי המציאות בארץ, אני מתכוון, מבחינה ביטחונית. הרי כל ילד יודע עד כמה אנחנו חיים, עובדתית, במדינה הנתונה במתח מתמיד, בין מלחמה אחת לאחרת, ותחת איום מתמשך. כמה אנחנו שומעים, מפי המנהיגות ובאמצעי-התקשורת, על הסיכון המאיים על עצם קיומה של המדינה. וכל דור משלם את מחיר-האימים שלו בדם.
אבל כאן אני מרגיש בטוח יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כי זהו ביתי, כאן גדלתי, אני חלק מן הנוף הזה, מן ההוויי, אני מכיר ויודע את המתרחש, חי את השפה ואוהב את האנשים. וזהו פירושה האמיתי של מולדת בשבילי.
ברור, שאני גם פועל מתוך הכרת המציאות; לכן אני חבר בתנועה, מוכן לקורבנות כדי לקרב את השלום בין שני העמים, משום שלדעתי, זוהי הדרך הנכונה והצודקת - אבל אני גם רוצה להיות ראש כמה שיותר גדול בצבא, משום שאני חש בכל חושיי את צדקת קיומנו כאן ואת הצורך להגן על המדינה הזאת. וזה לא שאני תמים או משהו. אני מקווה מאוד שאני ער, ואשאר רגיש גם להבא, לגבי המחדלים שנעשים, לגבי עיוותים ואי-צדק, ואפעל בהתאם למצפוני.
פרק כ"ט
כתבתי עד כמה הטלפון משחק תפקיד מרכזי בחיינו. אכן, לאחר שמלי נעלמה לי באורח די מסתורי מבית-הקפה, לא חדלתי מלחשוב עליה בכל רגע ורגע ביום, ואילו בלילה חלמתי רק עליה. עדיין לא הבנתי מדוע הסכימה להיפגש אתי, וההתעלפות שלה היתה אף היא בלתי-מוסברת מבחינתי. מה בדיוק הסתירה מפניי? האם היתה נתונה במשבר כלשהו ורק העמידה פנים כאילו היא מרוצה מגורלה?
מבחינה מעשית, חיפשתי קודם-כל דרך להיפגש אתה מחדש. ראשית, השתוקקתי לראות אותה, וקיוויתי שאם אצליח, יימצא גם האופן שבו אוכל להציג בפניה את השאלות שהטרידו אותי. בדקתי אפשרויות פעולה שונות, אפילו המתנה בפתח ביתה או ביציאה מבית-הספר שלה, אך בסופו של דבר, עשיתי את הצעד היותר פשוט והכי פחות מקורי: התקשרתי. כמובן, אמא שלה ענתה לי. זו היתה האפשרות היותר גרועה ששקלתי; בעצם, אילו ענה לי אביה, הייתי מנתק מיד.
"סליחה, מלי בבית?"
"מי מבקש אותה?"
"אייל מרום."
"מי?" קולה היה מהוסס.
מה היה לי להפסיד? האם זהו חטא לבקש לדבר עם מלי?
"אני הבן של ניסים מרום. היינו אצלכם בערב סוכות." הקול שלי הצטרד.
שקט השתרר בקצה הקו. אמה של מלי לא היתה מורגלת, כפי הנראה, במבול השיחות המקובל בביתנו, שאליו מתקשרים בכל שעות היום החברים של כולנו.
"אוה, יס, סורי. קרה משהו?"
"לא. סתם רציתי לשאול אותה משהו. אפשר?"
שוב נדם הקו. מה זה שם - מנזר? ואז שמעתי את הקול המתוק של הנערה שלי.
"הלו. שלום. מי זה?"
"מלי. שלום. זה אני, אייל."
"אה."
"מלי, אני חייב לפגוש אותך. אני רוצה לדבר אתך."
"כן."
הבנתי, שאמה עמדה לידה והיא לא יכולה היתה להתבטא בחפשיות. תפסתי, איפא, יזמה והמשכתי, כשאני מדבר במהירות מסחררת :
"אם את פנוייה הערב, אבוא לפינת הרחוב שלכם בשבע לאסוף אותך רק הגידי כן."
"בסדר. ביי."
"להתראות, אם כן, הערב."
זהו. שלב א' של מיבצע 'פגוש את מלי' עבר בהצלחה. תהיתי, מה אמרה לאמה? האם נערות חרדיות מסדרות את אמותיהן ממש כמו הבנות שלנו?
בשבע בדיוק ראיתי אותה צועדת לקראתי. כמו בסיפור בלשי, הסתכלתי סביבי, לבדוק אם אין מישהו עוקב אחרינו, ובאותו זמן, היה לי ברור שגם לו היה כך, לא הייתי יכול להבחין בזה. לאחר לחיצת-ידיים נבוכה משהו, הושטתי למלי את הקסדה האדומה והזמנתיה לעלות על זלדל'ה. למרבה המזל, לבשה מלי את חצאיתה הארוכה השחורה, שלא היתה אמורה להפריע לה ברכיבה.
והנה, חלום שהתגשם. דחיתי כל מחשבה על מה שיהיה, כשאני משתדל ליהנות מן הרגע הנוכחי, כאשר מלי היא זו היושבת מאחוריי על זלדה. היא רכבה באופן כל-כך טבעי, שכמעט ולא הרגשתי במשקל שלה. באופן אינטואיטיבי, היא ידעה כיצד להטות את גופה באורח הכי גמיש עם התנודות של הרכב, וזהו בעצם המבחן האמיתי לרגישותו של אדם ולמידת החפשיות שלו בעת הנסיעה. ומה שהכי חשוב - הרגשתי שמלי נהנתה מן הנסיעה. חשתי את ידיה על מתניי, מה שמילא אותי בתחושה טובה מאוד, האמינו לי. ראיתי את עצמי, בעיני רוחי, כמו שאומרים, בדמות האביר, הרוכב - במקרה שלי לפחות - על סוס אדום, ומדהיר מלכה אמיתית אל עבר מחוז החלומות.
פרק ל
הסעתי את מלי למקום שאני מאוד אוהב - פיסת-חוף מבודדת, לשם הייתי רוכב על אופניי, להיות עם עצמי ולהתבודד עם מחשבותיי. הייתי משוכנע שהחוף הזה ימצא-חן גם בעיניה. עמדנו על הצוק, מתבוננים בגלי-הים ובאופק, שנצבע באדום-כתום שלאחר השקיעה. לא הרחק מאיתנו, צפונית משם, מתגורר תמהוני, שהקים לעצמו טירה מוזרה בין הסלעים, מקושטת בפסלים משונים, דוחים למדי, שגובה דמי-כניסה מהסקרנים המשחרים לפתחו.
"אייל, לוק, כמה ביוטיפול כל זה," אמרה מלי.
לקחתי את ידה הקטנה, החזקתי אותה חזק בכף-ידי הגדולה, ולא התכוונתי לשחררה יותר.
"מאיפה כל זה בא, מי עשה את כל הביוטי הזה? אתה לא חושב שיש איזה כוח גדול משלנו, משהו שאנחנו לא יכולים לתפוס בשכל?" שאלה מלי ולא משכה את ידה מתוך שלי.
רציתי להגיד לה: "אלוהים קיים, פגשתי אותו," אבל החלטתי היתה נחושה לשמור על איפוק מרבי.
"אולי, אני לא יודע. ההשערה על הבריאה בשישה ימים ובמחזוריות שתוארה בספר בראשית מקבלת אישור מחדש באמצעים מדעיים, אם כי משתמשים במינוחים קצת שונים."
"יש הרבה דברים שהם מעבר להיגיון שלנו," אמרה מלי.
"אני מסכים איתך בנקודה זו, אבל מדוע אני חייב, כדי להאמין בזה, גם לקיים מצוות מעשיות כל ימי חיי? האם אני לא יכול להיות מדען, לחקור את מה שניתן לחקירה באמצעים הגיוניים, ולחיות כאדם מוסרי - אבל גם פתוח לרעיונות אחרים, ולדעות השונות משלי - ולגלות סובלנות לזולת?"
"אתה לא יכול. יש היצר הרע, הוא מחכה לכולם. היהדות לא רואה דיפרנס, כן, הבדל, בין הגוף לספיריט, לנפש, כמו הנצרות. אפילו האוכל אצלנו הוא רוחני ויש עליו כללים. החיים הם של הרוח, ואנחנו בחרנו בצורה חפשית באמונה, אף אחד לא חייב אותנו."
למרות רצוני שלא להתעמת עם מלי, שהרי ביקשתי לשמוע את נימוקיה ולנסות להבין את תפיסת-עולמה, הייתי חייב בכל זאת להציב קושיות. דיברתי בקול נמוך ורך:
"הדת מציבה מגבלות ששמות-קץ לחופש-הבחירה שלך. החופש היחיד הוא לבחור בדרך המסוימת. ברגע שבחרת, אתה חייב ללכת בתלם וכל רגע מחייך נמצא בפיקוח מתמיד. לא רק מעשיך אלא גם המחשבות שלך. היכן חופש המחשבה והביטוי?" הקשיתי.
"נכון ולא נכון. היהדות היא פלורליסטית, כל אחד והדרך שלו. אבל ליהודי אין ברירה, הוא נולד יהודי ולכן הוא גם מאמין, אבל לפעמים הוא שוכח את האמונה שלו. הדת עוזרת לו. הקיום של המצוות מביא לך את האמונה במתנה, רק לפעמים זה לוקח זמן," אמרה מלי מתוך שכנוע.
"מלי, אני מכבד את המוסר היהודי ואת מורשת-העבר. אחרת, מדוע אנחנו חיים כאן? יכולנו להקים מדינה בארץ אחרת. אני יודע שאי-אפשר להפריד את הציונות מן המסורת. אני בעד קיום חגים מסורתיים ושימור ולימוד ערכי-המוסר. אבל אני מתנגד לחרדיות, לקיום כל המצוות, גם שמירת-שבת ודיני כשרות, ובמיוחד לשעטנז, שאין לו כל היגיון. אני יכול להיות יהודי-ישראלי בעל-ערכים נכונים גם בלי זה. די לי בעשרת-הדיברות, שהן המתנה הגדולה שהעניקה היהדות לעולם," השבתי.
מלי משכה את ידה מתוך שלי. לא עשיתי כל תנועה כדי לאסוף שוב את ידה. מסביבנו ירדה החשיכה.
"אייל, אני לא יכולה להסביר לך את כל התורה על רגל אחת. אתה צריך ללמוד, בשביל להבין שהמוסר משתנה מדור לדור. הצעירים של היום לא יודעים יהדות ולא יודעים את ההבדל בין טוב לרע. לא כולם כמו אתה, כאן בישראל, ובטח שלא באמריקה. שם מתבוללים. יש היגיון ב'מהות' של הדברים לפי החסידות וגם במצוות שאתה לא מקבל."
עמדתי שוב מול טיעונים, שיכולתי, לפחות את רובם, לשלול בקלות. לא ידעתי מה לעשות.
"תביני, מלי, אני קודם כל אדם הגיוני. החשיבה שלי היא מדעית בעיקרה. ומה שהכי קשה לי לקבל זה ההתחרדות, כלומר, אני לא מקבל את הצורך לקיים מצוות לא-הגיוניות כתנאי בל-יעבור לחיי-רוח בעלי ערכים מוסריים. אני לא מוכן להשתמש בדת כבתרופה מונעת להתבוללות בקהילות שבגולה," הקפדתי על בחירת כל מילה.
"אתה חושב כמו כולם, מתנהג כמו כולם. אתה לא מקבל את האמונה באלוקים מפני שככה עושים כולם. אנחנו, יש לנו אומץ להיות שונים, להיות אחרים - אבל אנחנו לא פרזיטים. אנחנו אנשים עובדים ולומדים, אבל לא אגואיסטים, חושבים גם על האחרים ורוצים לעזור להם להגיע לחיים שלמים. אנחנו גם בעד הציונות," אמרה מלי, שדבריה נשמעו לי מוכרים מדי. אותה נימה של "ישראל ערבים זה לזה" היתה בהם. היה לי מה לומר אך שוב לא רציתי. הרגשתי חולשה. איך אתגבר על הקושי הזה של הדת החוצץ ביני לבינה? שוב לקחתי את ידה ואמרתי כמו באל-כרחי:
"אני מבטיח לך ללמוד את הנושא מקרוב," אמרתי, והרגשתי מבולבל לגמרי. אני - חבר בתנועת-נוער שנחשבת, ובצדק, לליברלית ולאנטי-דתית, מתחייב לעסוק במיסטיקה? אך מה לעשות? אבי, והנערה הזאת, גרמו לי להתגמש על עקרונותיי. הרי הייתי, קודם-כל, בעד עמדות מסויימות, ש'הנגד' רק נבע מהן בעקיפין.
ובניגוד לכל התכתיבים שלי, חיבקתי את מותניה של מלי, ומאחר ולא התנגדה, הסתיים החיבוק בנשיקה עזה, שלאחריה דחפה אותי קלות מעליה. פניה היו סמוקות. לא התעקשתי לממש את רצוני ולחבקה שוב. לא אמרנו עוד מלה ואני הסעתי אותה הביתה.
פרק ל"א
ביומיים שלאחר השיחה שלנו על חוף-הים, התקשרתי פעמים אחדות למלי אבל לא התראיתי איתה. ככלות הכל, חייב הייתי לפעמים אפילו ללמוד. קבענו להיפגש שוב לפני שאצא לטיול השנתי של ארבעה ימים לאיזור אילת. מלי הבטיחה להביא לי כמה ספרים של הרבנים שלהם כדי שאוכל ללמוד את עקרונותיהם הפילוסופיים.
ואז, היום אחר-הצהריים, בטלפון, נשמע קולה הנרגש של אישה, שביקשה לדבר אתי. זו היתה אמא של מלי, הגברת צימרמן, והיא נשמעה כל כך היסטרית, שעם המבטא האמריקני שלה והעברית המשובשת שבפיה, בקושי הבנתי אותה. "אוה, דרלינג", היא נורא נורא מודאגת, ובעלה אפילו לא נמצא בבית, והיא לא יודעת מה לעשות. והיא חשבה, שאולי אני יודע איפה הבת שלה, ואולי אנחנו בכלל ביחד, כי היא כבר יודעת שאנחנו נפגשים לפעמים. אמרתי לה, שאני לא יודע שום-דבר, והשתדלתי להרגיע אותה, שבוודאי מלי עוד מעט תבוא או תתקשר. אבל אי-אפשר היה להרגיע אותה. אני הייתי תקוותה האחרונה, היא כבר ניסתה את כל החבירות של הבת שלה, ואת בני-המשפחה והמכרים. מלי מאוד אחראית ודייקנית, ולעולם, לעולם לא תיעדר מהבית במשך כל כך הרבה שעות, מבלי שתודיע היכן היא. לשאלתי - ועד שהבינה אותי, לקח לה זמן - ענתה, שלא נעלם שום דבר מהחפצים של בתה. לבסוף, התייפחה ואמרה, שהיא פוחדת שמלי נחטפה, ושקרה לה משהו נורא ואיום. והיא חוששת לפנות למשטרה, מבלי שבעלה יהיה שותף לצעד שכזה, ובכלל, היא ממש לא יודעת מה לעשות. ואולי מלי נמצאת עם אביה, שאלתי. היא חשבה שזה לא יכול להיות, משום שגם במקרה זה, היתה מלי מעדכנת אותה. מלי יודעת שאמא שלה דואגת לה.
גם אני הפכתי מודאג. הצעתי לאמא שלה לחפש בחדר של מלי, אולי תמצא שם פתק או רמז כלשהו אחר, ואמרתי לה, שכדאי גם לברר אצל המורות של מלי. אולי הן הבחינו אצלה בדבר-מה יוצא-דופן בבוקר, או שראו אותה פונה לכיוון חריג, או בחברת מישהו, עם צאתה מבית-הספר. בוודאי, יימצא הסבר הגיוני להיעלמה, זוהי מדינה מפותחת, שבה אין אנשים נעלמים להם סתם כך.
בעצם, אני עצמי לא כל כך האמנתי כבר במה שאמרתי לה, אבל השתדלתי להרגיע אותה, ובעיקר, לתת לה תעסוקה לזמן-מה, שלא תשב ותבכה באיזו פינה. היא הבטיחה לנסות את הכל, ואמרה, שתתקשר לעדכן אותי אם יהיה משהו חדש.
הייתי בטוח, שמלי תימצא, עד הערב, אלא שעד הלילה לא היה כל סימן ממנה או מאמא שלה. הלכתי לישון, הייתי חייב לנוח כמה שעות, ולא נותר לי אלא לקוות שעד למחרת יסתדרו העניינים על הצד היותר טוב.
אבל לא הייתי מסוגל להירדם, וכל הזמן חשבתי איך אוכל לפעול בכוחות עצמי כדי לאתר אותה. הלילה עבר עליי במחשבות קשות, ובכל פעם הגעתי לאותה נקודת-אפס, שבה התחלתי את הניסיונות להסיק מסקנה הגיונית על הסיבה להיעלמה ועל מקום הימצאה האפשרי. לבסוף נרדמתי, ליאה ומיואש.
פרק ל"ב
הבוקר לא הביא בשורות טובות - לא היה כל סימן ממלי. אני הייתי משוכנע (בבקרים אני תמיד יותר אופטימי), שאני הוא זה שיעלה על עקבותיה. זו היתה מין תחושה, ולא ידעתי אם היה לה בסיס מציאותי. אמנם, זוהי מדינה קטנה, ובכל זאת אפשר בקלות להיעלם בה, ובכל שנה ישנם מספר מקרים של נעדרים שלעולם אינם נמצאים. ואני, ככלות הכל, לא היו לי האמצעים של משטרה, ואפילו לא של חוקר פרטי - לא הכלים וגם לא הכישורים. ידעתי רק שלא אוכל להתרכז בשום-דבר כל עוד לא אמצא אותה. הקדשתי, אפוא, את זמני לחשיבה מאומצת במשך כל שעות הישיבה הפיסית בכיתה, ולבסוף נאלצתי להודות בפני עצמי, שנחלתי כישלון מוחלט.
הייתי משוכנע לגמרי שהיא בריאה ושלמה ונמצאת במקום בטוח. יכול להיות שהיא ברחה מן הבית? אבל מדוע שתברח? איזו סיבה יכולה היתה להיות לכך? שערתי, שמצאה מקלט במוסד או בארגון כלשהו, משום שכל האנשים הפרטיים שהכירו אותה כבר נשאלו. הצימרמנים עדיין התלבטו אם לפנות לעזרת המשטרה בחיפושיהם אחריה. אביה גילה ספקנות באשר לכישוריה של משטרת ישראל באיתור בתו, והוא העדיף לשכור בלש פרטי שיתחקה על עקבותיה, אך גם לצאת ולחפש אותה בכוחות עצמו, עם חבריו מהקהילה, ביניהם אבא שלי. הוא חשב להמתין עוד מספר ימים, בטרם יבקש להציג את תמונתה בטלוויזיה במסגרת חיפוש נעדרים, דבר שאותו ראה כפחיתות-כבוד וכביזיון למשפחתו. הוא עצמו יצא לחפש אותה,"על פי תכנית, הידועה לו בלבד," הצהיר. חשבתי לנהוג כמוהו, אלא שאמא התחננה שאחכה לפחות עוד יום, משום שהיא חשבה שלא היה טעם לכך, כאשר ממילא כל כך הרבה אנשים עסקו בחיפושים, והיא הרי היתה כל כך זקוקה לי עכשיו בבית.
מרוב ייאוש, כבר הייתי מוכן לנדור נדר שאחזור בתשובה, ואשא לאשה את מלי בשידוך לגמרי כשר, ורק שתחזור כבר הביתה.
ואז, ביום השלישי להיעדרה, בשעת-בוקר מוקדמת, באחד הרחובות הצדדיים, שבהם אני מחלק את העיתונים למנויים שלי, מצאתי את עצמי, אף מול אף, עם שני בני-אדם, שלא הייתי מאמין בשום אופן שאתקל בהם בפרבר הבורגני הזה, על הקוטג'ים המטופחים שבו. היו אלה שני אברכים, מבוגרים ממני, בני עשרים ויותר. מיד קישרתי את הופעתם באבי או במלי, והמשכתי לצעוד לקראתם, עם דפיקות-לב מואצות. לתדהמתי, אחז כל אחד מהם באחת מזרועותיי וסובב אותה לאחור.
"מרום," נשם אחד מהם נשימה רוויית-שום, היישר לתוך פרצופי, "מה שלומך?" כשהוא פתח את הלוע, הבחנתי בשיניים צהובות ועקומות, שאחת מהן, מהקדמיות דווקא, היתה חסרה וחור שחור נפער במקומה. אוף, מגעיל אחד, שפיו המסריח פלט אמרי-שפר.
"תואילו בטובכם לסלק ת'הידיים, ואז אולי אשתדל לענות בנימוס הראוי," הגבתי. בתוך כך, הגיחו עוד שלושה פרצופים שחורים מתוך מיניבוס שחנה בשקט ברחוב. מה הולך פה? אחד מהשלושה, בחורצ'יק בלונדיני וממושקף, היה הדובר שלהם:
"תואיל בטובך, אדוני הצעיר, להתפנות לשיחה קצרה עמנו."
"יפה. ואפשר לדעת מה לכם ולי?"
"התלווה אלינו, במטותא ממך, למכונית, ושם נוכל לנהל שיחת-רעים קצרה."
"ומדוע שלא נוכל לנהל שיחה תרבותית כאן ברחוב?" לא ידעתי שגם הם למדו דרכי התנהגות של פושעים מתוך סדרות טלוויזיה אמריקניות. עד כמה שלי ידוע, נאסרה עליהם הצפייה בטלוויזיה הידועה לשמצה.
ניסיתי לחשוב בקצב מוגבר איך להתחמק מהם, אבל השניים אחזו בי חזק, והם היו די גברתנים. יכולתי, כמובן, לצעוק ולעורר מהומה, והיה סיכוי שמישהו ישמע ויבוא לעזרתי. אבל מאידך גיסא, הייתי גם די סקרן להבין מה הללו רצו ממני. יותר ממה שאני יכולתי לספר להם, היו הם יכולים לגלות לי משהו חדש. לא ראיתי את עצמי נתון בסיכון מיידי. הם לא היו מחבלים, זה היה ברור. הם היו אותנטיים. ובינתיים, הם כבר חצי דחפו וחצי גררו אותי לעבר הרכב. האופניים שלי נשארו שעונים על הגדר, ועליהם סל הפלסטיק הכחול, העמוס בעיתונים. הנחתי להם לגרור ולדחוף אותי קדימה. ברכב, הם הושיבו אותי, והמנהיג שלהם פתח בקול, שהוא ניסה להשוות לו נימה קשוחה:
"לך בוודאי ידוע מקום הימצאה של הבתולה מלכה צימרמן, שתחיה. אל תתחמק, איש צעיר. אנחנו יודעים שאתה יודע. ואם חס ושלום, אירע לה דבר רע, עליך ועל ראשך יחול הדבר."
המיניבוס הזכיר לי אווירה של חברה-קדישא. מקרוב יכולתי להבחין בצווארונים המטונפים של האנשים האלה, שהיו אפורים מחמת הלכלוך. על מעיליהם השחורים הבהיקו כתמים שומניים, וריח עז וחריף של זיעה נדף מהם.
"אתה חטפת אותה והסתרת אותה עם חבר מרעיך. אתם מחזיקים בה בכוח באיזה מקום. האלוקים ישמור מפני מה שעוללתם לה - טימאתם את תומתה, השחתתם את בתוליה."
הבחור הזה חסר לו גלגל, לא, כמה גלגלים בראש הפסיכי שלו.
"ואתה, חמוד שלי, החלקת על השכל. מה אתה מברבר לי פה, איזה מעשיות של סבתא המצאת לי? בחיי, שאתם לא נורמליים."
"ואתה, כדאי לך שתתחיל לזמר מהר, אחרת אנחנו נקלקל את הפרצוף היפה שלך."
"לזה אתה יכול להמתין עד ביאת המשיח. יש לך בערך אותם הסיכויים לראות אותו ואת החמור הלבן שלו, כמו לשמוע אותי מספר לך משהו שאני לא יודע."
באותו רגע, הוא הנחית לי אגרוף מאוד לא צדיק בחוטמי, וזה התחיל לזוב דם. ראיתי אדום. כאן עברו את כל הגבולות של הטעם הטוב. אמנם, אני אינני פייטר מאומן, אבל קראטה למדתי שנים אחדות, וגם עסקתי פרק זמן קצר באגרוף, שלא להזכיר את אימוני הכושר שלי עם גיא. הם היו אמנם חמישה, אבל בדקות הקרובות, אחרי סנוקרת מהירה כבזק שהורדתי לו לבלונדיני, התפתחה התכתשות רצינית בתוך המיניבוס. כתוצאה ממנה, הצלחתי לפלס את דרכי החוצה ולפתוח בריצה מהירה, הרחק ככל האפשר, מן הרכב שלהם. הסתובבתי לאחור. איש לא רדף אחריי. חדלי-אישים שכמותם - גם לו ידעתי היכן היא, האם הייתי מגלה להם?
הרכב הותנע והם חלפו לידי. הבלונדיני, שישב ליד הנהג, ויכולתי לציין לעצמי בסיפוק שהוא כבר לא הרכיב את משקפיו, כי חלק מן העדשה שלהם היה תקוע לי באגרופי הימני, צעק לעברי:
"אנחנו עוד נתראה, מרום!"
שנאתי אותם. אלה הם יהודים, בני עמי? אלה, שאני העדפתי אותם בכל מקרה על פני גויים? וכעת הרגשתי כמו אנטישמי, בחיי.
ובכל זאת, כמה חבל, שהחבר'ה לא ראו אותי בפעולה. איך חיסלתי חמישה גדולים ממני. ממש רמבו הצעיר!
פרק ל"ג
אחרי האירוע הזה, היתה החלטתי נחושה: אני אצא בעקבותיה, ואני הוא זה שימצא אותה, וזה לא שהצדקתי את הבריחה שלה. לברוח, זאת אומרת, לברוח מן הבעיות במקום להתמודד אתן? איך אומרים: לפעמים יותר קל למות מאשר לחיות, כי החיים פירושם מאבק מתמיד. הכובד של הקיום, לא קלותו, הוא שהעיק גם עלי. מה שהיא עשתה התאים לאופי שלה, לא לשלי.
תפסתי את אמא לשיחה רצינית, אבל סיפרתי לה רק את מה שחשבתי לנחוץ. הנה, מה שעלה בדעתי: ביום רביעי הקרוב, עמדו השמיניות לצאת לטיול השנתי לאזור אילת. מתתי לטיול הזה: חבלים, רכיבה על גמלים, נופים שאני אוהב - אבל הייתי מוכן לקורבן - אני אבריז עוד ביום הראשון. נמצאה דרך לארגן את הנשירה שלי באופן חוקי. אמא לא הקשתה יותר מדי קושיות, היא גילתה הבנה למצב. אבל היכן וכיצד התכוונתי לערוך חיפושים אחרי מלי? להערכתי, היא נמצאה באיזשהו יישוב שיתופי, מושב או קיבוץ, שם לא ישאלו יותר מדי שאלות והיא יכולה היתה להשתלב, למצוא מחסה, תעסוקה וכלכלה. לא, לא חשבתי שהיתה באילת. כולם בורחים לשם דבר ראשון וזהו גם המקום הראשון שבו מחפשים את הנעלמים. אולי בתל-אביב? כן, כי זוהי עיר גדולה, אלא שבה היא תצטרך להסתגר בבית, ולא מתאים לה להשאר נעולה וחסרת-פעילות. לא, היא לא תנסה לברוח למקום בעל אופי מסורתי. הדתיים מאורגנים ומלוכדים ביניהם וזה יסגיר אותה, היקש סביר, האם לא כן? עד כאן טוב ויפה, אבל מה הלאה? עדיין לא היה לי שמץ של מושג איך לפתוח בחיפושים.
והנה איתרע מזלי הטוב, וזו דווקא מיכלי שבאה בהצעה מעשית. הלכתי לפעולה מתוך אדישות, בעיקר משום שצלצלו אלי לשאול מה קורה לי בזמן האחרון, ומדוע אני לא בא יותר לפעולות. אז הלכתי, מתוך מחויבות מוסרית. ואז מיכלי הפעילה לחץ: מה קורה איתי? מה הולך עם אבא? מדוע אני מוטרד עד כדי כך? ואני, שכבר נשבר לי לשפוך את לבי בפני זלדל'ה ובכתיבה, סיפרתי לה הכל: על אבא שהסתלק, ועל החברה שלי (זו הפעם הראשונה שקראתי לה כך בפני מישהו), שנעלמה. למיכלי, בחורה יעילה ומאורגנת, היתה הצעה מפתה שקשה לסרב לה:
"שמע, אייל, אני יכולה לארגן לך משהו. אנחנו בתנועה לא רבים, אולי מאה וחמישים איש בכל הארץ. מה דעתך, שנפיץ תצלום של הידידה שלך ואת התיאור שלה בין החברים, נתארגן לחוליות-חיפוש, וכל חוליה תנסה לאתר אותה באזור שלה? כך יהיה לך הרבה יותר סיכוי למצוא אותה מאשר לבדך. לדעתי, אם תפעל לבד, אין לך הרבה סיכויים."
"אני באמת לא יודע. לא הייתי רוצה שהרבה אנשים יידעו על העניין. יש בזה סיכון."
"בוודאי. תמיד יש סיכון," מיכלי הציתה סיגריה. הרגל מגונה אבל בחורה נחמדה. "אבל בלי סיכון, אין גם סיכוי. הה, יצא לי חרוז..." לא בדיוק הערכתי את חידודי-הלשון שלה, זה היה די חסר-טעם ובכלל, אבל צריך היה לסגור עניין. והיא בשלה:
"אפשר לצמצם את צוות המחפשים לאנשים האחראים ביותר, וגם הם לא יעסקו בסריקות כל היום. לכולם יש די עיסוקים משלהם, אבל אלה הם אנשים המעורבים בחיי הקהילות שלהם, מכירים המון בני-אדם ומסוגלים לאתר, בוא נאמר, ביישובים קטנים, כמו עיירות, מושבים וקיבוצים, כל אדם חדש. ואני מדגישה, יש להם היתרון של הפרישה על פני כל המדינה, מה שאין לך. ובכלל, איך אתה חשבת לעשות? תיכנס למזכירות של כל יישוב לשאול אם הגיעה לשם בימים האחרונים בחורה כזאת וכזאת? זה לא מעשי!"
לא היה לי ספק שמיכלי נהנתה מעצם התכנון וארגון הפעולה בקנה-מידה ארצי. היא הכירה את כל מדריכי הסניפים מההשתלמויות ומהישיבות. היא גם תשמח מאוד להכות שוק על ירך את החבורה החרדית, אשר ללא ספק, כך טענה, עוסקת ממש ברגע זה בסריקות דומות.
"ותאר לך מה יעוללו לנערה אם יתפסו אותה. האלה מסוגלים להבריח אותה לאיזו משפחה חרדית אומנת באמריקה, כמו שעשו ליוסל'ה שומאכר בזמנו." הדמיון של מיכלי בהחלט עבד שעות נוספות. אני עדיין הססתי. האחריות היתה כבדה: שאני אשלח את כל החבר'ה הטובים האלה לחיפושים בשעות הפנויות שלהם? ובעצם, למה לא, זה אפילו עשוי לשעשע אותם. ומה אני לוקח תמיד כל דבר ברצינות תהומית שכזאת? קצת רוח-קרב, עם קמצוץ הרפתקנות, וקדימה לדרך.
וכך ארע שהמבצע "חפש את מלי" קיבל אור ירוק, ומכאן ואילך החלו העניינים להתגלגל. מיכלי מצאה פנאי לשעשועי-לשון בלשיים, הרי צריך היה להעניק שם למבצע.
"תפסיקי, אל תהיי תינוקת."
אבל מיכלי היתה בשוונג:
"מבצע בזק" (למה בזק? ככה), "שחורים בעקבות אחת", , "זלדה", (מה פתאום לערב אותה?), "הפולשים מהגטו", "קומנדו חילוני", "מלי וארבעים המושחרים", היא שפעה עוד ועוד. שמעתי אותה ממלמלת לעצמה - "ומלושק'ה אז יצאה לסוח...."
"מה שאת רוצה, נו. לי לא אכפת."
פרק ל"ד
הגברת צימרמן מסרה לידי תצלום של הבת שלה. הדבר לא עלה בידי בקלות. מה פתאום אני צריך תמונה של מלכל'ה שלה? האישה היתה ממוטטת, היא קוננה כאילו, חס ושלום, איבדה את ילדתה.
"בבקשה, גברת צימרמן," התחננתי בפניה, "אני פשוט צריך צילום שלה. אין לי אף תמונה שלה." היא הסתכלה בי בחשדנות, כאילו הייתי האחראי הראשי להיעלמה של מלי.
"אני נשבע לך שאינני יודע היכן היא! אילו ידעתי, הייתי אומר לך."
לשנייה, דמה המבט שבעיניה לזה של בתה הנפלאה. ואז היא שלפה אלבומים משפחתיים, מדפדפת ומראה לי: הנה מלי הקטנה, מלי היותר גדולה, מלי בארצות-הברית, מלי בישראל. המשותף לכל התמונות הללו היה הקסם של הנערה. לראשונה ראיתי אותה בבגד-ים, במכנסיים קצרים; תמיד תמירה, מחייכת או צוחקת, שופעת שמחת-חיים.
אמא שלה סיפרה איך פנתה לכיווני-חיפוש משלה. היא נעזרה באסטרולוג, במפענח ידוע לכתב-יד, בכל מיני ידעונים מוזרים. משונה, כמה אנשים מוכנים להאמין בשטויות האלה. גם פתק דחפה לבין אבני-הכותל, לשם כך נסעה במיוחד לירושלים. לבסוף, סיכמה בפיקחון מפתיע:
"אבל לא מאלה תבוא הישועה. אדם מיואש צריך לבחון את כל האפשרויות, ואם לא יועילו, לא יזיקו," אמרה באנגלית.
בחרתי בשלושה תצלומים מן העת האחרונה, ובאלה נראתה מלי כפי שהכרתי אותה.
בבית-הספר ניהלה אמא את העניינים ביעילות. גם המחנך גילה הבנה. אני משוחרר לרדת מן האוטובוס במהלך הנסיעה, נניח בדרומה של תל-אביב, ושם לא יהיה לי קשה להחנות את זלדה ערב קודם. וכל זה, למקרה שיעקבו אחרי, אחרת הייתי יכול פשוט להישאר בבית מלכתחילה.
ואז צלצלתי לאחיינית הג'ינג'ית שלי, מירב. זו מצדיקה את התדמית של הג'ינג'ית הלוהטת. היא נורא שמחה לשמוע ממני. הבהרתי לה מה אני מבקש. הרעיון של מיכלי הצמיח לי כנפיים. אם כבר, אז כבר. הרי מירב מכירה חצי תל-אביב, והחברות שלה - את החצי השני.
"סמוך עלי, איילי," אמרה מירב, "אם אהובתך נמצאת בעיר, מירב החמודה תמצא לך אותה. העיקר, שתהיה מבסוט!"
בחורה לעניין. בצד התיאור של מלי, שיגרתי לה, באמצעות שליח, אחד מן ההעתקים שהזמנתי מהצילום של מלי. העותקים הופצו בין חברי התנועה שלנו, ואלה התארגנו לחוליות-חיפוש, שכיסו את כל שטחה של מדינת-ישראל. הצלחנו להפעיל עשרות רבות של בני-נוער.
עוד בטרם צאתנו לטיול, התקבלה הודעה ראשונה למבצע "כחול-לבן". זהו השם המאוד מקורי שהעניקה לו מיכלי, והשם דורש הסבר: כחול-לבן ציוני, לעומת השחור החרדי. חוליה אחת הודיעה שנמצאה בחורה בעפולה, בתוך קבוצה של נח'לאים, המנהלת בית-אריזה קטן לתמרים בעיר. היה עלי לנסוע לשם מיד, כי הרי רק אני יכולתי לדעת בוודאות אם אכן מדובר במלי.
טיפסתי על זלדל'ה ויצאנו לדרך. וכי קל בעיניכם לחרוש את הארץ על אופנוע? אילמלא הייתי לחוץ, הייתי נהנה שיגעון מהמסע. במהלך הנסיעה, היתה לי שהות להרהר: הרי אפשר להפוך עולם ומלואו כאשר מתארגנים היטב ויש רצון לתרום. אנחנו, הצעירים, יכולנו לחולל גדולות ונצורות בכל מיני תחומים, לו רצינו.
זלדה טסה בכביש הסרגל אל החור שבקצהו, "עפו-לה". היא שתביא לי את הפגישה המיוחלת עם אהובתי. "עיר הגרעין", אה, המקום הבלתי-רומנטי ביותר, מי היה מאמין? כמה שהייתי מבסוט לפגוש אותה, כמה שמחתי, מזמן לא הייתי שמח כל כך. מה היא תעשה כשהיא תראה אותי, מה היא תגיד לי? אני בטוח, אני יודע, למה היא נעלמה - היא לא רצתה שיחתנו אותה, כי היא אוהבת אותי, רק אותי. מלי אוהבת אותי. אני אוהב את מלי. אנחנו נברח ביחד ואנחנו נתחתן באיזה מקום. אני יודע, בקפריסין. יש לי כסף, חסכתי מהמשכורת שלי . ואז כבר אף אחד לא יוכל להפריד בינינו. אייל, אתה הוזה, אתה מדמיין שטויות, אבל היא אוהבת, אוהבת, אוהבת אותך, ואתה מת, מת, מת עליה. אפילו המנוע של זלדל'ה שר אתי את המנגינה הזאת. מלי ברחה בגללי, רק בגללי היא ברחה. ועוד מעט אני אראה אותה, אני אחבק אותה, כן, אני אחבק אותה בזרועות שלי. ואני אומר לה כמה אני מעריץ אותה, מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה, ועוד יותר, מרגע הסטירה שהורידה לי. הכל אני אגיד לה, אני לא אתבייש, בחיי.
פרק ל"ה
והנה כבר "עפו-לה". זה די רחוק, המקום הזה. הישבן שלי כאב מן הרכיבה הממושכת, אבל איזה יופי שאני עצמאי ויש לי זלדה שלי. מי יודע כמה זמן היה לוקח להגיע הנה באוטובוס. העיר מאובקת. צעירים חסרי תעסוקה שורצים בבתי הקפה, אקלים גיהינומי בקיץ. שיכונים עלובים. עלה בדעתי מראה הווילות המפוארות שבצפון-צפון-צפון תל-אביב, ריכוזים אלה של עשירי הארץ. לא חסרים אתגרים במדינה הזאת, ובצד הדאגה לנשמותיהם של האנשים, אולי מוטב היה קודם כל לדאוג לרווחה מינימלית לכל משפחה? דיור ותעסוקה, וחלוקה נכונה יותר של העוגה. אני יודע שנעשים הרבה דברים יפים, אבל כל זה אינו מספיק, ויש גם כל העוול שנגרם, והשחיתויות והביזיונות. עמדתי לפגוש קבוצה של נח'לאים, בנים ובנות, שעבדו כאן ועזרו למקום. זה יפה. התאים למלי למצוא את מקומה ביניהם.
בפתח המתין לי יואב, האחראי על המקום. בחור חמד, שיער ארוך ומתולתל, סגנון זרוק, נוסח שנות השבעים, לחיצת יד גברית.
"תכנס, אייל. תסתכל מסביב, זו בפינה שם, אני חושב, היא הבחורה שאתה מחפש."
צעדתי בעקבותיו, לבי הולם בחזקה.
נערה אחת בתוך הקבוצה, הבלונדינית היחידה, איתרתי אותה מיד ובהיתי בה. פנים עגולות, מנומשות, חביבות אבל סתמיות, יומיומיות שכאלה, אף רחב. מלי שלי? הבחורה הזאת, עם השיער הדהוי שלה, כמו של כבש? היא גיחכה אלי בידידות, ואני, התחלתי להרגיש רע פיסית, מחמת התסכול והאכזבה.
"זאת לא היא?" שאל יואב בלחישה.
"לא, לא."
"מצטער. היינו כמעט בטוחים שכן. היא באה מאי-שם, מסתורית, עם סיפור חשוד, שצריך לאמת."
"אין דבר. זה בסדר."
"שב, אייל, תאכל איתנו משהו."
"לא, תודה, אני ממהר. יש כאן טלפון ציבורי? אני חייב להתקשר."
הוא בחור טוב, היואב הזה, זו לא אשמתו, אז מה זעפתי עליו כל כך בלבי?
בטלפון הודיעה שרית, בחשיבות עצמית אדירה ובלחישה, את החדשות.
"תפסיקי ללחוש!" צעקתי עליה, "מי כבר ישמע אותך?" ואז היא עברה לצרחות, ואני ברכתי את מזלי הטוב שלא טרקה לי את השפופרת, שהרי לא היה לי מלאי בלתי-מוגבל של אסימונים.
בקיצור, התקבלו מספר הודעות, האחת מקרית-ים והשנייה מאשדוד. איך אוכל להגיע לכל המקומות האלה? הרי אין לי מסוק! בסדר, הודיתי לשרית, שאיישה את שני קווי-הטלפון בבית, והצעתי לה להתחלק בנטל עם איתי, הצעה שהיא דחתה בזלזול. ממתי אפשר לסמוך על הזאטוט בנושא גורלי כל כך? טוב שנמצאה לה, לשרית, תעסוקה, זה לפחות איוורר לה את הראש מצרות אחרות, מאמא, למשל, שישבה ובהתה בחלל או העסיקה את עצמה בטיפול כפייתי הולך וגובר בלהק החתולים שלה.
נפרדתי מהחבורה העליזה, ויצאתי למקום הקרוב יחסית, לקרית-ים שבמפרץ חיפה, שם היה עלי לפגוש את המדריך המקומי של התנועה. הוא חשב שהמתנדבת השוודית בקיבוץ השכן, לא היתה אלא מלי בזהות שאולה. ומדוע לא? הצורה החיצונית שלה, על אשד השיער הבהיר, השוותה לה מראה מאוד תוצרת-חוץ, והאנגלית שבפיה היתה כזו, שלא היה לה קשה להעמיד פנים של בחורה זרה. ובאשר לעניינים הרשמיים, תעודות וכדומה, לא היה לי מושג איך הצליחה להתארגן, אבל הייתי בטוח שלו אני במקומה, היה זה הפתרון האידיאלי גם בעיניי כדי להיעלם זמנית. כן, זהו הכיוון שלפיו צריך להמשיך בחיפושים, הרהרתי ביני לבין עצמי, תוך כדי רכיבה, ומסביבי כבר ירד הערב. ירח גדול ובהיר הסתמן בשמים, ולבי התמלא בתקוות חדשות.
אך תוך זמן קצר, גם תקוות אלה היו עתידות להתבדות, ושוב נחלתי אכזבה.
הייתי בדרכי דרומה, בתוך הלילה, הרוג ומתוסכל. לא רציתי לרחם על עצמי, כאשר כל כך הרבה אנשים בעלי-רצון טוב היו מוכנים להקדיש מזמנם וממרצם כדי לעזור לי למצוא את החברה שלי, מבלי שהכירו אותנו ומבלי שידעו אם אנחנו נחמדים או סתם שני יוצמחים. עם זאת, הייתי מעדיף שלא יהיו כה נלהבים, ושיבררו קצת לפני שהם מזעיקים אותי מקצות הארץ אל קצהה.
מימיני, קרוב מאוד לשפת הכביש, נשמע רעש גלי הים וריח מלוח עלה משם בנחיריי. כמה אני אוהב את הנוף הזה, את הים הזה. אני מכאן, ים-תיכוני. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב המשורר. אכן, אכן. התבנית שלי היא מכאן, מהרי הכרמל, מן הים הזה, מן השרב העז של הקיץ השחון, מן העשב הרך שבוקע מהאדמה לאחר הגשם הראשון.
אבל הנה כבר הכפר. גם אלה החלו לאחרונה ליידות אבנים, ובמיוחד בשעות החשיכה לא מומלץ להתעכב באזור. כן, גם הם נולדו וגדלו פה, וזו גם תבנית נוף ההולדת שלהם. וחבל. חבל, שהעניינים לא כל כך מסתדרים בינינו. נתתי גז והגברתי מהירות. כל כך רציתי סוף סוף להגיע הביתה.
והבית קרץ אלי בחמימות כשבמטבח עמד ריח נהדר של שניצלים. בלעתי שלוש חתיכות ורוקנתי חצי בקבוק של ליטר וחצי קוקה. אוהו, מה מתוקים הם תענוגות החיים הפשוטים. ואז דיווחתי למשפחה בקצרה על קורותיי.
פרק ל"ו
"מבט" רק הסתיים, ולי היתה תחושה שכבר לפחות חצות, על פי דחיסות האירועים ועייפות השרירים שלי. למרות האכזבה והתסכול, הייתי מעודד מעצם רצונם הטוב של האנשים ומהמאמץ שלי עצמי. הארוחה הדשנה החזירה את הכוח לשריריי, והדם שוב זרם במרץ בעורקים. כן, למרות הכל, איזה כיף זה להיות צעיר ובריא. חצי שעה של מנוחה ואתה מרגיש כמו חדש. הנוחות הפיסית הקפיצה גם את המוראל - מחר, דבר ראשון בבוקר, אסע דרומה. מחר יהיה יום חדש. ובהחלטה זו, התיישבתי להכין שיעורים. בעודי שקוע ראשי ורובי במשימה, משתדל להספיק עבודה של שעות מרובות באינספור מקצועות, הקפיץ אותי ממקומי הצליל הקרוב והנוקב של הטלפון. שרית ואני הרמנו את השפופרת בעת ובעונה אחת. שמעתי קול מרוחק ומטושטש. ככה זה, כאשר שניים מרימים יחד את השפופרת.
"רדי מן הקו!" פקדתי על שרית, וזו טרקה מיד. לא יודע מדוע, אבל היתה לי תחושה מוקדמת כזאת ברורה שהיתה זו שיחה חשובה. אבל כמה פעמים היו לי תחושות מוקדמות ברורות ביממה האחרונה, ואלה כולן התבדו?
הקול באפרכסת נשמע ברור יותר, והלב שלי נתן קפיצה כלפי מעלה, הישר אל תוך הגרון שלי.
"אייל, מדברת מלי."
אלוהים, תן לי כוח, בעצם תן לי השראה, לומר את המילים הנכונות.
"איפה את? תגידי לי, איפה את?"
"או.קיי," אמרה, ואני נשמתי לרווחה. "אני נמצאת בקיבוץ... זה על יד..."
"חכי לי שם. אל תזוזי. אני כבר בא."
שוב עליתי על זלדה ויצאתי לדרך. כל העייפות שלי כמו נשכחה. מה מחכה לי שם? לא חשוב, העיקר, שמצאתי אותה. כל היתר לא חשוב. וחוץ מזה, הייתי בטוח שעוד באותו הלילה אצליח להחזיר אותה הביתה.
מלי נקבה בשמו של אחד מהקיבוצים שלנו - ממש אירוניה של הגורל. ודווקא שם לא איתרו אותה אנשי תנועתנו. לא שהאשמתי אותם, רחוק מזה. זהו מקום קטן, ואם כי הוא ממוקם במרכז הארץ, הרי זה בצוואר הבקבוק ממש, והבחנתי, במזרח, מימיני ומשמאלי, באורותיהם של שני יישובים ערביים שמחוץ לתחום הקו הירוק. הכרתי היטיב את הקיבוץ הזה - ביליתי בו סופשבוע של סמינר ומספר שעות נעימות בבריכה.
והנה המקום. כביש גישה ארוך יחסית מוביל אליו. הלילה כבר היה חשוך ועמוס קולות של הטבע, צרצרים, ציידי לילה. נדמה לי, ששמעתי יללת תנים במרחק. והרי כבר בריכת-השחייה. הכל חשוך, פרט לפנסים בודדים מאוד. טעיתי? היא לא כאן? לא, זה לא יכול להיות. אם יגלו בבית שנעלמתי, אמא תשתגע. נו כבר, מלי, בחייך, היכן את?
קולות עמומים הגיעו לאוזניי. בשיפולי הגבעה, בתי מגורים, ומאחוריהם, מצפון, קלטתי אש אדמדמה, כשל מדורה, וגם נגינת גיטרה. הפניתי את זלדה הממושמעת לשם, היא בנויה גם לסוג זה של שביל עפר מזופת. בעצם, היא בנויה לזה, לא פחות, ואולי יותר, מאשר לכביש סלול. אם פעם כל זה ייגמר, ויהיה לי שוב ראש שקט להנאות, אני נשבע שאלך להשתתף באיזו תחרות לאופנועים חמישים סמ"ק במירוץ שדה.
הרעש שעשתה זלדה היה מחריד, עלול לעורר את המתים. מסביב למדורה גדולה, הצטופפה חבורה של צעירים. כל הראשים הופנו אלינו, אל זלדה ואלי, כמו מריונטות על חוט. מה יש, הם לא ראו אופנוע מימיהם? סקרתי את הפרצופים, עד כמה שהיה אפשרי. היו שם בנים ובנות, וריח טוב של תפוחי-אדמה ובצלים צלויים תקף את נחיריי הרגישים. הראשים שבחצי-החשיכה סקרו אותנו, בשעה שעצרתי והחניתי. מישהו צעק:
"ברוך הבא! בוא ותצטרף, חבוב."
אף אחד לא שאל מי אני ומה מעשיי כאן. הסתובבתי קצת ביניהם, מנסה לאתר את מלי.
"שב כבר, נו, קח, תעבירו לו קצת שאכטה."
סיגריה בוערת עשתה את דרכה סביב המעגל. קולות צחוק בקעו בחשכה. הרחתי ריח נוסף, מתקתק, משונה.
פרק ל"ז
נתקעתי במקומי. וכי מה חשבתי למצוא, אווירה של הפלמ"ח, פוצ'ו וצ'יזבטים? דמות תמירה התרוממה ממקומה והתקרבה אליי. ההליכה שלה היתה מהוססת, היא דידתה בקושי רב.
"סיט דאון, דארלינג, סיט דאון," היא צחקקה כשיכורה.
מלי צנחה על חצי מזרן פנוי ומשכה אותי אחריה. סיגריית הגראס הגיעה אליי והיא תחבה אותה לתוך פי.
"קח שאכטה, זה טוב, נו, קח כבר. תזדרז, יש תור, הא," והיא סחבה נשיפה לעצמה. מצדי האחר, תקע מישהו פחית של בירה לתוך ידי, שכפפת-הרכיבה העבה מעור הפכה אותה לשלומיאלית והפילה אותה על האדמה.
"תיזהר, זה "סטאפ" טוב, חבל על כל טיפה," המבטא שלו היה נורא אמריקני.
הגיטריסט בשלו, מנגן מה שנשמע כשירי קאנטרי אמריקניים. ראשים בהירי-שיער סובבו אותנו, ופה ושם, הבחנתי גם בשיער שחרחר, משלנו. כך מבלים, אם כן, הקיבוצ'ניקים של שנות התשעים עם המתנדבים שלהם. עושים חיים אלה.
מלי הקיפה את כתפיי בזרועה, סובבה את פניי אליה והצמידה נשיקה חזקה על שפתיי. לשונה נדחפה לתוך פי והיא חמה ולחה. פיה הסריח מבירה ומסיגריות.
"חבר שלך, מלי?" שאל זה שמשמאלי. "גם אני רוצה נשיקה, בייבי, אל תהיי קמצנית, פה מתחלקים בכל, יס?"
ניסיתי להשתחרר ממנה. ריח פיה עורר בי בחילה. לא בדיוק כך דמיינתי לי את נשיקה מספר שתיים של נערת-חלומותיי. אבל מלי לא הרפתה. הגוף שלי הפך רופס וגל חום אדיר שטף אותי. ידה נשלחה אל הרוכסן שלי, מנסה לפתוח אותו.
בבת-אחת, התרוממתי וניערתי אותה מעליי, והיא, זרועותיה היו עדיין כרוכות על צווארי. היא היתה ממש תלויה עליי. היינו צמודים זה לזו, ואני, כמו באל-כורחי, חיבקתי את מותניה, בעצם ניחשתי שאלה היו מותניה, כי היא לבשה מין מעיל צבאי גס. מלי פרצה בצחוק מטורף, צוחקת וצוחקת, פיה פעור כנגדי ושיניה הלבנות מאוד בוהקות באפלה.
ידי התרוממה, כמו מאליה, וסטרה לה סטירה חזקה על פיה. זה חתך לה את הצחוק שלה מיד. היינו תיקו: - סטירה תחת סטירה. אלא שלה זה באמת הגיע. חרדית, אה? אולי אקס.
"בואי איתי," ציוויתי עליה בקול תקיף ביותר, "תעזבי אותם ובואי איתי. מיד!"
היא נשמעה לי כמו רובוט, ואני ממש גררתי אותה לעבר זלדה.
מישהו צעק מאחורינו: "הולכים לכייף לבד?"
אבל איש לא ניסה לעכב אותי. רק שיעזו! אני כבר אראה להם מה זה. אבל הם היו יותר מדי מסטולים מכדי להתעניין במעשיהם של אחרים. במבט מהיר ששלחתי לאחור, הבחנתי בזוג שתפס את מקומנו הפנוי על המזרן והחל להתגפף עליו.
מלי עשתה ניסיון להשתחרר ממני.
"לא רוצה ללכת, לא רוצה ללכת, לא רוצה ללכת. רוצה לחזור. לא רוצה." היא צחקקה בצחוק של שיכורים. ומהצחוק היא עברה לבכי: "כואב, אתה מכאיב לי," והיא ירקה על האדמה. יכול להיות שירקה דם, מהמכה שלי.
"בואי כבר, מספיק עם השטויות שלך."
אלוהים, רק שהיא לא תיפול לי מהאופנוע. הושבתי אותה בכוח על המושב, חבשתי לה את הקסדה האדומה על קודקודה, והיא כל הזמן הזה התנדנדה, וירקה, וניסתה להשליך את הקסדה מעל לראשה. שמתי את הידיים שלה על מותניי.
"תחזיקי חזק, אחרת את תפלי. ותשתקי כבר!"
מלי השתתקה ואחזה בי. נסעתי לאט ובזהירות כמה עשרות מטרים, ועצרתי ליד ברז-המים המזדמן הראשון, סוחב אותה אליו, מסיר את הקסדה שלה, ותוחב את ראשה, בכלל לא בעדינות, מתחת לקילוח מים עז וקר. מלי צחקקה, חושבת יענני שזהו מין משחק חדש. הבחורה היתה מסטולית לגמרי, אבל המים עשו את שלהם.
"אני רוצה לאמא." אמרה בקול בכייני כשל תינוקת. הצימרמנים היו צריכים לראות את בבת-עיניהם במצבה הנוכחי, חשבתי.
הבית שלנו היה חשוך. מלי חצי ישנה, כנראה שנרדמה עוד בנסיעה, ורק בנס לא נשרה מעל לזלדה. מדי פעם עצרתי לראות מה איתה, וטפחתי לה על פניה, כדי שלא תירדם עמוק מדי. כשעצרתי בפעם האחרונה, היא ביקשה לרדת, ואז הקיאה את כל תוכן הקיבה שלה, כשאני מחזיק את ראשה בחוזקה.
גררתי אותה לכיוון החדר שלי, מתפלל שאף אחד לא ישמע אותנו. באמצע המדרגות, היא עצרה וקראה בקול גדול: "מאמי! מאמי! מאמי!"
סתמתי את פיה בידי. סוף סוף היינו בחדר. הנערה צנחה על המיטה, פניה היו מרוחות בדם, השיער שלה היה מוטל בקצוות ארוכות ומלוכלכות סביבה, וריח של עשן נדף מבגדיה. ברגע שראשה נגע בכרית, היא נרדמה, ושני קילוחים דקים של רוק נזלו לה מזוויות פיה. אני הייתי חצי מת מתשישות וממתח.
איזה סיפור, אלי הטוב.
סחבתי בשארית כוחותי את המזרן הרזרבי מתחתיה, השלכתי אותו על הרצפה, הפלתי את עצמי עליו בבגדיי ונרדמתי מיד. מה מתוקה שנת העמל.
השעון הביולוגי שלי העיר אותי עם שחר. חלוקת עיתונים. בטח יותר נוח להיות חרדי, או לחילופין, מתנדב מסטול. רק המרובעים כמוני מתייצבים למשמרתם בדייקנות ממושמעת, יהיה מה שיהיה, המצפון עומד על המשמר. לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
החלוקה בוצעה בקצב אולימפי, והופס, שוב הייתי בחדרי. מלי עדיין ישנה. פניה היו שלוות ויפות. דפיקה דיסקרטית בדלת. אמא בדרכה לשעת אפס.
"אל תירדם, אייל, ותעיר את הקטנים בשבע, טוב?"
"בסדר, אמא," לקולי היה הגוון הרגיל, כמו מנומנם.
פרק ל"ח
ערכתי תכנית-פעולה מנטלית מהירה, התרחצתי, התגלחתי בספיד ונחתכתי, כמובן. הערתי את האחרים, עזרתי לאיתי להתארגן, וברבע לשמונה, כאשר הוא ושרית יצאו מהבית, נשמתי לרווחה.
הכנתי קפה חזק במיוחד, שני טוסטים שנשרפו לי עם גבינה שאני שונא (חוץ מאשר בפיצות, אני לא יכול לסבול אפילו את הריח של גבינה צהובה), הנחתי הכל על מגש, ובדרך נשפך לי חלק מהקפה, כצפוי.
הייתי צריך לטלטל את מלי בחוזקה, כדי שתתעורר. היא בהתה בי, והיה ברור, שלא היה לה כל מושג איפה היא בכלל. ניסיתי לחייב אותה לאכול ולשתות משהו.
"מרגישה יותר טוב?"
"אתה הבאת אותי לפה?"
"אפשר לומר." ואחרי רגע, הוספתי: "תשמעי, מלי, תתאוששי לך בשקט. אני אעשה לך עוד כוס קפה, טוב? ואחר-כך נתקשר לאמא שלך."
התבטאתי באופן הכי טבעי שאפשר, כאילו שהמצב הזה - שבו היא יושבת במיטה שלי ואוכלת על המגש האדום עם הרגליים, זה שאמא שלי בודקת עליו את המבחנים של התלמידים שלה - היה המצב הכי שגרתי שיכול להיות. נראה היה, שמלי החלה להיזכר במה שאירע, או לפחות בעיקרי האירועים. את היתר לא התכוונתי בלאו הכי לספר לה. מוטב כך.
הצעתי לה להתקלח וללבוש סווצ'ר וג'ינס משלי, כי הבגדים שישנה בהם היו מלוכלכים ומקומטים לגמרי. היא יצאה מן המקלחת רעננה ויפה מתמיד, שיערה המפואר חפוף ולח. ונוס שעולה מן הרחצה, חשבתי.
"טוב, אני צריכה להתקשר הביתה," אמרה.
היה לי קשה להביט בפניה כי יופי כמו שלה מקשה עלי מבט ישיר. אפשר לומר שהייתי מסונוור ממראיה.
"תגידי, את לא רוצה לספר לי, איך הגעת לשם?" כהרגלי, לא התאפקתי, ותקפתי ישירות, בחוסר ההתחשבות הרגיל שלי. ההרגל הזה עוד יתנקם בי פעם. "את יודעת, עד כמה אנחנו, זאת אומרת, ההורים שלך ואני, דאגנו לך?"
קרני-שמש הציפו את החדר. הבוקר היה נפלא. צמרות הברושים התנודדו ברוח קלה. השמים היו בהירים ועננים לבנים שטו בהם. קיץ אינדיאני בגירסה ישראלית, ואם להיות פחות פיוטי, אז חורף נוסף של בצורת עמד בפתחנו.
"אתה באמת רוצה לשמוע?"
"אחרת לא הייתי שואל."
"עשיתי צחוק מעצמי, נכון?"
"מה זה חשוב עכשיו! תשכחי מזה. ובכל זאת, אני פשוט מת לדעת, מדוע ברחת מהבית?"
"בחיי, אייל, אני נורא מתביישת מעצמי. התנהגתי כמו סטיופיד, טיפשה. לא יודעת מה קרה לי, סתם, ככה. אבל אתה בטח מבין בעצמך כבר," אמרה.
"אם הייתי מבין, לא הייתי שואל. טוב, נו, אני מסוגל לנחש, ואם את לא רוצה לדבר, זכותך לשמור על שתיקה."
מלי עשתה סיבוב בחדר המבולגן שלי, הציצה בספרים הרבים, נעצרה מול צילום בשחור-לבן של קארטייה-בראסון, הצלם האהוב עלי. אחר-כך התחייכה אל מול ציור-שמן של קוף, בעל פרצוף אדום לגמרי, מאוד רציני. "אחד מאבות המשפחה," ניסיתי להצחיק אותה. אבל ההומור שלי שוב השיג את ההיפך מהמתוכנן. מלי פרצה בבכי.
היה זה תורי להיות נבוך. לא ידעתי מה לעשות. אפילו הבכי של שרית הזוועתותה היה מנטרל אותי מכל נשק מילולי יעיל.
נותר דבר אחד לעשותו. חיבקתי את מלי וכיסיתי את פניה הבוכיות בנשיקות. ואז, רק אז, היא החלה לדבר - קודם לאט, תוך שיהוקים ועם הפסקות ארוכות, ולאחר מכן, יותר ויותר בשטף.
פרק ל"ט
והנה סיפורה של מלי:
"ג'ודי, החברה שלי מארה"ב, הגיעה לארץ כמתנדבת בקיבוץ הזה. היא התקשרה אלי, ואני החלטתי לנסוע לראות אותה. הייתי, ככה, בדיכאון כזה. והיא, אתה יודע, כזו חמודה, צחקנית ושמחה, עם הרבה חוש הומור, טיפוס אמריקני אמיתי. לוקחת את החיים בקלות. לפני שנה הפסיקה ללמוד, טיילה בעולם ובאה לישראל לכמה חודשים של כיף."
מלי דיברה ואני לא הפסקתי אותה. היד שלי ליטפה את שיערה, וישבנו מחובקים על השטיח, והיא דיברה קצת כמו לעצמה, לא מסתכלת בפנים שלי בכלל.
"אני... אני סיפרתי לג'ודי על הכל. בהתחלה לא סיפרתי לה על השידוך, אבל היא נורא התעניינה לדעת איך אני חיה כחרדית. היא לא ידעה על זה שאנחנו חזרנו בתשובה. וכשסיפרתי לה, היא קיבלה ממש שוק. היא אמרה לי, שאני יצאתי מדעתי לקבור את עצמי בגילי באדמה. זה ממש כמו למות - אמרה. תסתכלי מסביב, החיים יפים, הבחורים משגעים פה בישראל, ויש המון מה לעשות, לטייל, לכייף, ואם אני דווקא רוצה, אז אפילו ללמוד באוניברסיטה, וזה יותר טוב מאשר לחיות כמו באיזה גיטו. יש לכם מדינה משגעת, ואתם צריכים לעשות אותה מודרנית וחזקה. מה פתאום לחיות עוד פעם כמו בגלות בימי-הביניים, שאלה. ואני ניסיתי להסביר לה את כל היופי, והטוהר והביטחון שיש בדת, אבל פתאום לא כל כך הייתי משוכנעת, אפילו בעצמי, ואפילו התחלתי לראות את כל המצב כאילו בעיניים שלה. לא מזמן גם אני הייתי מדברת כמוה, בדיוק. והיא אמרה שאני צריכה להישאר איתה בקיבוץ, ולעשות חיים, ולחשוב, ואז אני בטח אשנה את ההשקפה שלי. היא אמרה, שמגיע להורים שלי, שידאגו לי קצת, כי הם נפלו על השכל שלהם, האוויר של ארץ-ישראל לא הפך אותם לחכמים כל כך. דיברנו והתווכחנו שעות, עד שאני החלטתי להישאר שמה איתה יום או יומיים, ולא אמרתי להורים שלי, כי הם בטח לא היו מרשים לי. אני לא יודעת בדיוק את הסיבות שלי, אתה רואה..."
"ו... מה קרה אחר-כך? למה התקשרת אלי וביקשת שאבוא?" שאלתי.
"אתה מבין, ביום עבדנו קצת, לא הרבה. בעיקר שיחקו, השתעשעו שם, סיפרו בדיחות, השתוללו, ובערבים ישבו כולם בחדרים של המתנדבים, שהביאו איתם חשיש, וגם קצת קוקאין, שתו בירה, ועישנו והסתממו. כן, אני יודעת מה זה, אתה יודע, אני גדלתי באמריקה."
היא השתתקה. לא אמרתי כלום. לא רציתי לקטוע את סיפורה.
"ג'ודי היתה כל הזמן במוקד העניינים, ארגנה את הכל, וגם התלבשה על קיבוצ'ניק אחד, הרבה יותר מבוגר ממנה, ובלילה הלכה לישון איתו באיזה מקום וחזרה רק בבוקר לחדר המשותף שלנו. היא בכלל לא היתה נבוכה או משהו. יש לה גלולות נגד הריון, ובכלל, יש לה הכל, גלולות לכל דבר, לוויטמינים, למינרלים, לדיאטות. היא עשתה חיים משוגעים, ואז אני אמרתי לה, שאולי אורח-החיים שלי לא בריא, אבל שלה נראה לי לגמרי מעוות. אבל היא רק צחקה, ואמרה, שאלה הם הדברים הטובים בחיים וצריך לנצל אותם, כי החיים הם קצרים וקשים. ושאם להשתעבד לעבודה, לבעל ולילדים, אז לזה יש עוד מספיק זמן. ממילא זה יבוא, ובכל מקרה, החיים הם שיט, וצריך ליהנות ממה שאפשר, כל עוד אפשר. עוד מעט אני אהיה זקנה, או שאחלה ואמות, אמרה, אז אני רוצה לנצל את הזמן כשאני עוד צעירה, ויפה ובריאה. תראי את האמא שלי, היא נראית כמו שמאטע, ובחיים שלה היא לא נהנתה מכלום, חוץ מהמכשירים החשמליים שיש לה בבית. היא היתה יכולה "לגמור" ממיקרוגל, ועוד היא מסתובבת כל הזמן עם רגשי אשמה, השד יודע על מה. ואני אמרתי לג'ודי, שאני כן צריכה אתגרים וערכים בשביל לחיות חיים מלאים, ושאני לא יכולה להתקיים כמו איזו בהמה, רק בשביל ההנאות שלי. אבל היא רק המשיכה לצחוק ממני, ואז נמאס לי ממנה, וגם התחלתי לחשוב על ההורים שלי, שבטח משתגעים מדאגה בגללי, ואז צלצלתי אליך. אבל עד שאתה הגעת, אני חושבת שקצת עישנתי, והפכתי מסטולית לגמרי, ואני נורא מצטערת על זה עכשיו."
אני אמרתי:
"תביני, יש דרך-ביניים, לא קיצונית, לא להשתולל מצד אחד ולפרוק עול, אך גם לא בהכרח לפנות למיסטיקה. החרדיות היא כת, מבחינתי, סגורה ואוטמת. תראי את החברה הישראלית, יש בה מספיק אנשים, חילוניים וגם מסורתיים, שחיים על פי נורמות וערכים. הם מטורפים בעינייך? לדעתי, הדרך שלהם היא הכי קשה - להתמודד באופן אחראי בבעיות אישיות ולאומיות, מתוך גמישות-דעים ופלורליזם. בוודאי שאנחנו לא פותרים את כל הבעיות, רחוק מזה, ויש גם משברים לכל אחד מאיתנו."
"מה אני צריכה לעשות עכשיו?" מלי נשמעה אובדת-עצות.
"לפחות עכשיו, את ואני במצב דומה. תקחי זמן למחשבה. תנוחי. אחר-כך נראה. את יכולה לסמוך עלי." באותו רגע חשתי שאני מסוגל להתמודד עם העולם כולו, כשהיא בזרועותיי. "מלי, מוכנה בינתיים להיות חברה שלי?"
"יש לי ברירה?"
"אני חושב שלא."
ישבנו עוד שעה ארוכה, מחובקים, ואז ניגשה מלי לטלפן לאמא שלה. הן עדיין מדברות ביניהן אנגלית. גם ממקום מושבי, שמעתי בטלפון את הצווחות האיומות של האמא שלה. לבסוף, ניתקה מלי את השיחה, ואנחנו נפרדנו לעת עתה בנשיקה ארוכה, ארוכה. הקפצתי אותה הביתה, ורק אז, ארזתי ילקוט והלכתי לבית-הספר, לשיעורים הספורים שעוד נותרו עד סופו של היום הזה.
פרק מ
צלצול. למה אף אחד בבית הזה, חוץ ממני, לא מסוגל לפתוח את הדלת, לעזאזל? בפתח ניצבה משפחת צימרמן, בהרכב חלקי, אב, אם ובת. ראשית כל, קלטתי את פניה של מלי - והיא נראתה סחוטה.
"אתה מתכוון לתת לנו להיכנס?" הנימה של צימרמן היתה תוקפנית.
זה עתה יצאתי מן המקלחת: הייתי במכנסיים קצרים, השיער שלי כולו מטפטף מים.
"כן, בבקשה, בוודאי," גיבבתי מילים שלא לצורך, ושלחתי חיוך מעודד למלי, שלא נענתה לו.
אמא צצה מאיזה מקום, בירכה את הבאים והזמינה אותם להיכנס ולהתיישב. היא מאוד התאמצה לנהוג בנימוס מרבי. ידעתי, שהיא לא היתה בדיוק במצב-רוח הולם לקבלת-אורחים, אם כי הצימרמנים עוררו את סקרנותה והיא סקרה את מלי בהתעניינות רבה.
הכל התיישבו, והשתרר שקט פתאומי, מביך כזה.
"מה תשתו? משהו קר, תה, קפה?" (זה אמא).
"לא, תודה, שום דבר,"(לא מנומס מצדו.) "משהו קר,"(תה, ואפילו קפה, הם בהחלט גלאט כושר בכל בית.)
סוף סוף, פתח צימרמן את פיו, כשהוא מפנה את דבריו ישירות אלי:
"אני רוצה לשמוע מה קרה כאן - בדיוק!"
הבטתי במלי. מעיניה, הנפוחות מבכי, הסקתי שהיא כבר ניסתה את כל מה שאפשר ונכשלה.
"זכותנו לדעת מה קרה לבת שלנו בשלושת הימים האחרונים," הכריז צימרמן, והמבטא האמריקאקי שלו צרם את אזניי יותר מהרגיל. הוא דיבר, כאילו שהיו לו תפוחי-אדמה לוהטים בפה שלו. "אנחנו, אשתי ואני, יודעים שהיא ישנה כאן הלילה." אמא העיפה בי מבט מהיר מהצד. אישרתי לה בניד-ראש - נכון.
"מר צימרמן, יש לך כאן בת גדולה ונבונה. מדוע שלא תשאל אותה?" (אהה, אמהל'ה, קול ההיגיון שלך הוא קול קורא במדבר, אני יכול להבטיח לך. עם התלמידים הכי עקשנים שלך, תצליחי יותר מאשר עם הללו.)
"הבת שלי מבולבלת. היא לא מסוגלת להסביר את עצמה ומספרת סיפורים מוזרים. לכן אני זכאי להסבר מהבן שלך. והוא זה שהסית אותה," התפרץ צימרמן. "הוא זה שהבריח אותה מהבית. הוא האחראי."
"אייל, אתה לא חייב לענות לו," פנתה אלי אמא, "אלא אם כן אתה רוצה בכך. מר צימרמן, אני מבקשת שתדע, שאני לא מקבלת את ההאשמות שלך כלפי הבן שלי."
צימרמן התעלם מאמא. ככלות הכל, היא רק אישה. הוא הפנה את מבטו ואת דבריו באופן בלעדי אליי.
"אני לא מאמין שאני יכול להסביר טוב יותר מאשר מלי את מה שהתרחש. לא היה לי כל מושג היכן שהתה, כפי שגם אתם לא ידעתם. אמש, מלי התקשרה אליי ואני נסעתי אליה. שיכנעתי אותה לעזוב את הקיבוץ והבאתי אותה הנה."
"למה היא צלצלה אליך ולא אלינו? ולמה דווקא הבאת אותה הנה? מה יש, אין לה בית משלה? ומה עשית אתה פה כל הלילה? איפה היא ישנה? בחדר שלך? אני מבין, שהגברת מרום לא יודעת משום דבר."
היתה זו פילפולציה מושלמת. היה דרוש לי פסק-זמן. כדי לענות, אני אצטרך לספר לו באיזה מצב מצאתי את הבת שלו, ובזה לא רציתי.
"אייל, תגיד לו את האמת," עודדה אותי מלי.
"איזו אמת?" הצטעקה הגברת צימרמן, "אתה ניצלת את הבת שלי. אנס! רוצח!"
"תעזבי, אישה," אמר בעלה, "הם תיאמו גירסאות."
זה כבר באמת היה יותר מדי.
"אל תהיו מגוחכים! אני אספר לכם בכל זאת את כל מה שקרה."
כולם תלו בי עיניים. גם אמא מתה לדעת מה התרחש, אני בטוח.
"זה לא מה שאתם חושבים. מלי היתה שם בקבוצה של מתנדבים. היא... היא היתה קצת עייפה..."
"אייל, את האמת," אמרה מלי, "תגיד להם את כל האמת."
"מלי היתה קצת... לא בסדר, קצת... מסטולית, זאת אומרת, קצת מסוממת. כולם שם עישנו... חשיש. אני לקחתי אותה משם בכוח."
"שקר וכזב! זה לא נכון! לא יכול להיות!"
"מר צימרמן, אתם הבאתם את הבת שלכם לזה, לא אני. היא ברחה מכם מפני שאתם רציתם לחייב אותה להתחתן. יש לה חברה, מתנדבת בקיבוץ הזה, ואיתה היא היתה."
"נניח, רק נניח, שהסיפור שלך נכון, אז למה לא הבאת אותה ישר הביתה? ובכלל," והוא שוב התעקש לחזור על אותה השאלה, "מדוע היא צלצלה אליך, ולא אלינו, אם אתה לא קשור לזה? מה לך ולה?"
"לא לקחתי אותה הביתה, כי השעה היתה שתיים בבוקר, ולא רציתי להפחיד אתכם."
"ועוד ליל-שימורים ודאגה למלי הנעדרת, זה לא מפחיד? יכולת להודיע לנו, לפחות. אתה הבאת אותה הנה, ומי יודע, מה עוללת לה, בזמן שהיא ישנה?"
אז, זהו. לכך הוא חתר כל העת. בחיי שלא הייתי מעלה על דעתי, למרות שאני מאמין עליהם כמעט הכל, שיגיע עד כדי כך.
פרק מ"א
עם כל המבוכה והזעם, ראיתי נקודת-היגיון בדבריו של צימרמן.
"אני מודה שטעיתי, שלא לקחתי אותה אליכם וגם לא הודעתי לכם, אבל, תבינו, הייתי בטוח שעדיף שלא תראו אותה במצב שבו היא היתה. נכון, טעיתי, ואני באמת מצטער על כך."
"אבל מה עשית לה?"
"אני חוזר ואומר, שלא עשיתי לה שום דבר. אנחנו רק חברים, זה הכל."
"אנחנו אוהבים אחד את השני," התפרצה לפתע מלי.
"את רואה? אמרתי לך!" פנה צימרמן לאשתו, "הוא אשם בכל."
"זה מספיק, מר צימרמן," התערבה אמא, "אם אין דרך לשכנע אותך שבני דובר אמת, זו בעיה שלך. הבן שלי אינו שקרן. גם אתם צריכים להאמין לבת שלכם. הורים כמוכם מסוגלים רק להזיק לילדיהם, בכך שהם לא מכירים אותם די הצורך ולא נותנים בהם אמון. הבן שלי הוא עדיין ילד, והמזימות שאתה מנסה להלביש עליו הן פשוט מגוחכות."
"הוא בן שמונה-עשרה! זה גבר! דעי לך, גברתי, שרוב הבנות נאנסות על ידי גברים שהן מכירות. אם היא היתה באמת... מסוממת... הוא היה יכול לעשות בה כרצונו. במצבה החלש, הוא מצא דרך לנצל אותה. את, כנראה, עם כל הכבוד, לא מודעת לכך שיש לך בן גדול בבית. ואני רוצה להגיד לך, שאנחנו נעשה בדיקה רפואית לבת שלנו."
בחיי, הרגשתי שאני יוצא מדעתי. בחמת-זעם, זינקתי אל צימרמן. מלי קפצה ממקומה וניצבה בינינו. בגופה היא מנעה ממני מלהכות בו.
"והוא גם אלים!" התנשף צימרמן בביטחון, מאחורי הגב של בתו.
"נבלה!" צעקתי עליו, "אתה שופט את כולם לפי האופי הנאלח שלך. חרד, כן! ולמה דווקא לך צצים רעיונות מגעילים כאלה בראש? בחיי שאני לא מבין, מאיפה יש לך בת כמו מלי? אתם לא ראויים לה. למה אתם לא מאמינים לי? אני לא עשיתי לה שום-דבר. אני אוהב אותה, ובחיים שלי אני לא אפגע בה."
"הבלים! בואו נלך מכאן. אנחנו כבר נדע מה עלינו לעשות, בעזרת השם."
"רגע אחד! אני עוד לא גמרתי. אתם הם אלה המחייבים אותה להינשא למרות רצונה, ומשליכים אותה בטרם עת לידיים של גבר. זה מוקדם מדי! ואתם שאלתם אותה מה היא רוצה? בגלל זה פנתה דווקא אליי. בינינו יש אהבה... יפה... נקייה... אתה שופט את כל העולם לפי המחשבות המלוכלכות שלך עצמך. זה דיכוי, מה שאתם עושים לה בשם הדת. תמיד זה היה ככה, שחייבו אנשים בשם הדת והעלו אותם על המוקד. קידוש השם, זהו. ככה גם היהדות הקיצונית הזאת - קנאים! תודה רבה. יהדות כזאת, אני לא צריך!"
"אנחנו לא חייבים להקשיב לו יותר. נלך מכאן!"
"בטח! אתם תמיד שומעים רק את מה שנוח לכם לשמוע."
אבל צימרמן רק משך את אשתו ובתו לעבר היציאה. הדלת נטרקה אחריהם, מבלי שהספקתי אפילו לחייך אל מלי, ובכך להודות לה על גילוי-הלב והאומץ שהוכיחה.
"אמא, אני נשבע לך, שכל מה שאמרתי הוא אמת ויציב."
"אני מאמינה לך, מותק. יש להם בעיה עם עצמם ועם הבת שלהם, אז שיפתרו אותה ביניהם."
"כן, את רק שוכחת, שאני אוהב את מלי."
"כן, מותק."
"את חושבת שזה סתם שיגעון חולף, אהבת-נעורים של מה-בכך, ולא יותר, נכון? את טועה. זה לתמיד. ואני לא יודע איך להגן עליה מפני מה שהם עוד עלולים לעולל לה."
"מלי נראית לי בחורה נבונה ויש לה אופי," דבריה של אמא היו כשמן הזך על פצעיי, "היא תמצא דרך להיחלץ מן המצב. אנחנו לא חיים בערב הסעודית, נכון? זוהי מדינת חוק. ומה שקרה זה עתה, בוודאי פקח את עיני הנערה. כהורים, הם לא באמת הכי מוצלחים, וטוב שהיא רואה אותם כפי שהם באמת."
"את אשה נחמדה, אמא, אבל קצת תמימה. גם את שופטת את כולם על פי עצמך. הם יכולים להפעיל לחצים שאת אפילו לא חלמת עליהם. ההיגיון שלהם פועל באופן לגמרי שונה משלך. קחי את בעלך כדוגמה מאלפת."
פרק מ"ב
ושוב - צלצול! בבית הזה, כמו בפרסומת של הכלבו הענק ההוא בפריס, בכל שנייה חייב לקרות משהו.
ומי זה עמד בדלת? מי אם לא אבי המכובד? זה בא כאשר מתחשק לו, כאילו אין לנו מה לעשות בחיים אלא להמתין להופעותיו הפתאומיות. הוא גם היה מאוד תכליתי - יש להסדיר את הטעון סידור, ומיד, כלומר - לקבל את הסכמתה העקרונית של אמא לגט, וכן להתחיל במימוש הרכוש, וראשית כל: מכירת הבית. בדעתו לחלק בצורה הוגנת ביותר את כל הכספים העומדים לרשות המשפחה. שאלתי אותו, אם זה כולל גם את המכונית, שלפתע קמו לה רגליים והסתלקה מהחניה. הוא התחמק באלגנטיות מתשובה. הפרטים יידונו בהמשך. כרגע הוא מבקש הסכמה כללית בלבד. האם אנחנו חושבים שבדעתו לסדר אותנו?
"אנחנו כבר מזמן לא חושבים," ענתה לו אמא בהתמרמרות.
"אני מודע להתמרמרות שלך, וגם מצדיק אותה במידה מסוימת," שינן רבנו(הללויה), "לא הקלתי עליכם את החיים."
"וגם אין לך כוונה לעשות כן בעתיד," הערתי בנימה אירונית, שלא נפלה מזו של אמא.
"כבר חזרתי ואמרתי, שצר לי על שאינכם מוכנים ללכת לקראתי," המשיך האברך בשלו, "אתם לא הראיתם שום רצון להבין אותי. חלק גדול מן האחריות לכך מוטל קודם כל על אמכם. היא התנגדה לכל שינוי מלכתחילה, ואם קיוויתי שבמשך היעדרי מכאן יהיה לה פנאי לחשוב ולהתחרט, הרי שטעיתי."
"היא? מי זאת היא...?" אמא לא סובלת, שמדברים עליה בנוכחותה, כאילו שהיא נעדרת.
"מה אתם חושבים, שאני חסר-אחריות? אתם חושבים, שאני לא דואג לכם? שאני לא אוהב אתכם? איך אפשר? וכי מי יש לי בעולם אם לא אתם?"
"יש לך דרך משונה להראות את חיבתך כלפי המשפחה, כמו למשל, למכור את ביתנו," תהיתי.
"כי אתם לא רציתם להקשיב. אתם כל הזמן דחיתם אותי," אבא התיישב, ביגיעה, על קצה הספה הפינתית, כאילו מקומו לא יכירנו עוד בבית הזה. "אני לא יכול להמשיך ולחיות כמקודם. ניסיתם פעם לתאר לעצמכם אלו מין חיים היו לי?" שאל, ואני הודיתי בפני עצמי, שהשאלה הזו לא העסיקה אותי בימים עברו. הוא המשיך, והיה לי ברור שהגיעה השעה לשיחה אמיתית בינינו-
"אני נאבקתי כל ימי, שנים על גבי שנים, למדתי ועבדתי, ללא הרף, למענכם. ובלילות, בקושי עצמתי עין, מרוב חרדות. רציתי להעניק לכם את המיטב מהכל: חיים חסרי-דאגות, עתיד בטוח. מעולם לא היה לי זמן לעצמי, לא יכולתי לקרוא ספר, בקושי את הכותרות בעיתון, לחשוב, לעצור לרגע, להסתכל סביבי, ליהנות ממשהו, אני לא יודע, סתם לשבת בגינה ולהביט בפרח - בקיצור, לחיות, כי הזמן רץ ואני מזדקן. תמיד חשבתי, קודם כל, עליכם, תמיד העמדתי, ראשית כל, את עצמי לרשותכם, לבעיות שלכם. אני אמנם אקדמאי, אבל בור ועם-הארץ גמור, סוג של בורות מלומדת, כביכול, חמור עם דיפלומות. מי שלומד מקצועות מדויקים, מדעיים, עלול למצוא את עצמו בקלות במצבי - יודע את מלאכתו, ושום-דבר מעבר לה." הוא קטע כאן את דבריו, כנראה, כדי לנשום. אני חושב שהרגיש עד כמה היינו מרותקים למוצא-פיו. ואז המשיך -
"אני כבר לא מבין כלום מהמתרחש סביבי. אני חסר-השכלה לחלוטין. לא יודע ספרות, לא מבין כלום באמנות, בקולנוע או בתיאטרון. חייתי כמו בהמת-משא. הסתבובבתי, עם כל הסממנים של עושר והצלחה שליוו אותי, בתחושת-תסכול מתמדת, כאילו החיים האמיתיים חולפים לידי, ואני איני אלא רודף-רוח. בעסקים, אין אתה יכול לעצור, זהו גלגל המסתובב ללא-הרף, ואם אינך עירני די הצורך, עלולות השיניים שבגלגל לתפוס ולגרוס אותך לעפר. כך ראיתי את העתיד, את אותו שליש חיים בקושי, שעוד נותר לי לחיות," הוא נאנח מעומק הלב. הגשתי לו כוס מים, הוא לגם מספר לגימות, הודה לי,ושב ודיבר:
"היתה לי תחושה שאני עושה הכל למענכם, וישירות לעצמי לא כלום. יכול להיות שזה נשמע לא פיר וגם קנטרני, כי הרי אתם חלק ממני, עצמי ובשרי. אבל גם אני קיים, כשלעצמי, כאדם, כיישות עצמאית. ואני כבר לא הבנתי שום דבר ממה שקורה סביבי - העולם הפך בעיני זר ובלתי-מובן. הייתי כמו תועה במדבר, המחפש מקור-מים חיים; בשבילי, מקור רוחני, משהו לנפש, עושר מסוג אחר, פנימי. זה בוודאי נשמע מוזר מפיו של אדם בגיל העמידה, אבל ככה זה. ואתם בכלל לא הבנתם אותי. בשבילכם, כל מה שעשיתי היה מובן מאליו. מעולם לא חשתם את מה שעבר עליי. קיבלתם כמובן מאליו שאני צריך, כל ימי, באופן הכי טבעי, לדאוג לכם, כי זוהי האחריות שלי כאב וכראש-משפחה. והייתי חייב להיות איתן, ולשמור על שלוות-הנפש ועל קור-רוח, ולפתור את הבעיות של כולכם בתבונה. יכול להיות שאני תמים, ובוודאי שקשה לי להתבטא בעניינים כאלה. אני לא כל-כך טוב בדיבורים כמו אמא שלכם," פנה אליה. והיא הקשיבה לו בדריכות רבה.
"בנעוריי קראתי סיפור של טולסטוי, שנקרא 'מותו של איוון אילייץ', ובשנים האחרונות, הזדהיתי יותר ויותר עם הדמות המרכזית שבו. האדם הזה, בגסיסתו האיומה, יותר ממה שהוא סובל פיסית, וכאביו הם איומים, על קצה גבול יכולת הסבל האנושית, מתענה מן התחושה שחייו היו לריק; וזהו גבר שהגשים מאוויים רבים - יש לו מעמד, הוא שופט, וגם נוחות בורגנית, מזו המקובלת והמובנת ביותר, והוא עושה בדיוק את מה שמצופה ממנו במעמדו. אבל מלבד בנו הצעיר, אין לו קשר נפשי אמיתי עם אף אחד, לא עם אשתו ובתו, ולא עם חבריו. רק לפני מותו, הוא מבין עד כמה הוא בודד, והיחידי המביא לו מזור-מה הוא בן-כפר פשוט, איש מאמין ותם. כולנו נורא בודדים ומחפשים תוחלת לקיומנו בעולם, ולמרות כל הקשרים שלנו, כל אחד מאיתנו, הוא קודם כל, לבד," הוא השתתק לרגע והמשיך:
"ופה, עכשיו, בחברה הישראלית של עשר השנים האחרונות בעיקר, שולטת חומרנות נוראה, וזו אין לה כל תשובה לשאלות מציקות, קיומיות. אני חייב להאמין במשהו כדי לחיות - ולמות. האם די בכסף ובהצלחה כדי למלא בתוכן חיי אדם? וכך הגעתי לסמינר הראשון שלי, של החזרה בתשובה, ואז ראיתי את האור. מול החומר ניצב רוח האדם, לעומת הבדידות - השותפות שיוצרות האמונה, והמסגרת של קיום המצוות. אתה למען האחרים, והם - למענך. אלה הם חיי קהילה הדוקים מאוד. ולכל השאלות המציקות יש תשובה, שלימה ועמוקה. וכשאתה מאמין בלב שלם, סוף סוף אתה זוכה גם בשלווה. לכם זה אולי יישמע מצחיק, אבל לו טרחתם לעבור אתי את התהליך, במקום להיאחז בעקשנות בביטחון המוכר לכם, אולי הייתם היום חושבים אחרת. ומאחר ולא רציתם לתמוך בי, הבנתי שאני לא כל כך חשוב לכם, ואתם לא כל כך אוהבים אותי, כפי שאני אוהב אתכם."
פרק מג
מדוע, למען השם, הוא מעולם לא דיבר אלינו כך קודם? מדוע שתק? ואבא, כמנחש את מחשבותיי, המשיך:
"לא דיברתי ישירות כי פחדתי שתלעגו לי. אני אינני איש דברים. כאשר אני מציג את הדברים כך, אני נשמע ילדותי, ואפילו מעורר גיחוך; אמא, עם כל התרבות שלה, ואתה, שהנך כבר עכשיו חכם יותר ממני, הייתם עלולים לשים אותי ללעג. לא, לא הייתם אומרים כך בגלוי, אבל גרוע מזה, כך הייתם חושבים. אבל, עם כל השכלתכם, והבנתכם, והרגישות שלכם, כביכול, סירבתם להבין אותי, לחוש במצוקה שלי. אני לא דיברתי ולא הסברתי, רק רמזתי, ואילו אתם לא נרמזתם, גם לא פעם אחת."
וכי כיצד יכולתי לנחש, שאבא החזק והאמיץ שלי הוא בעצם, בתוך תוכו, מין ילד מגודל שכזה?
אמא היא זו שהגיבה:
"ניסים, אני לא מבינה בכל זאת דבר אחד. למה שלא תסתפק במסורת, באורח-חיים דתי מתון? מדוע אתה חייב לפנות לקיצוניות כזאת? אני, בעצם, ניחשתי את הכיוון שלך, ולכן התנגדתי לחזרה בתשובה, משום שחששתי מהקצנה. הרי אני מכירה אותך, ולא מאתמול, כדי לדעת שאתה פועל בצורה קיצונית, מושלמת, והולך תמיד עד הסוף. אם כבר, אז כבר. אבל אני קיוויתי כל הזמן שאתה בכל זאת תתעשת, ובכוחות עצמך; שאתה תבין מה מצפה לך בסוף המסלול, וגם תראה רגישות ביחס למחסומים שלי, אלה שנובעים מן הילדות המדוכדכת שלי, בגלל הדת," אמא ניגשה למטבח, הכינה קפה בחמש דקות, שבהן איש לא פצה פה, ואז חזרה אלינו, והגישה לו, לאבא, את הטורקי שלו, בספל חרסינה כחול, דקיק. הוא הביט בה בהכרת-תודה. היא הציתה סיגריה, והמשיכה במקום שבו עצרה: "מה שעשית, בעיניי, זוהי בריחה מן המציאות, בעיטה בכל העקרונות ההומניסטיים והליברליים. הרי זה ברור, רק ילד לא יבין זאת, או מי שמסרב לראות נכוחה. אורח-החיים החרדי מעורר בי שאט-נפש, בהסתגרות שלו בפני העולם, בקנאות שבו, במריבות הפנימיות בין הפלגים השונים, הנאבקים זה בזה וכל האמצעים כשרים בעיניהם. ועל מה המלחמות שם? על עניינים קטנוניים של מה בכך. האם אהבת-האל דורשת שנאת-הזולת ודחיית כל אלה שאינם חושבים בדיוק כמוך? אפשר להאמין בהשגחה העליונה גם מבלי לדקדק בתרי"ג מצוות."
לאחר הפסקה קצרה, שבה שתתה גם היא את הקפה שלה, המשיכה אמא:
"אילו טרחת להקדיש מזמנך ללימוד, לקריאה נכונה, למשל בכתבי הפילוסופים והיוצרים הגדולים, היית רואה אור, למרות שאין ביטחון מוחלט בעולם, למרות שכל כך הרבה שאלות נשארות ללא פתרון. ואין תשובה אחת מוחלטת, גם לא בכתבי המאמינים באל. אדם בוגר חייב ללמוד לחיות עם הבלתי-ידוע והבלתי-בטוח, ועם אימת-הכליון הסופי שלו... ואני כן הייתי מסכימה, ואפילו ברצון, שאתה תפסיק לרדוף אחרי הכסף, שתעצור את העולם ותרד ממנו, לשבת לצדו, לנוח ולהרהר כאוות-נפשך. הרי יש לנו מספיק ודי כדי לחיות בכבוד כל ימי חיינו. אני לא בקשתי מותרות, טוב, נו, לא מותרות כאלה. אבל אתה בחרת בדרך הקלה ביותר - שם לא צריך לשאול שאלות, לעורר קושיות. לרב יש הרי תשובות מוחלטות לכל דבר. אילו היית משכיל יותר, בוודאי היית רואה את הדברים אחרת. ההתחרדות, לדעתי, הולמת פחדנים, ואתה הרי אינך כזה, או לפחות כך חשבתי. להתחרדות פונים אנשים שאינם מסוגלים להתמודד בעיניים פקוחות עם מציאות קשה. זוהי בריחה מהמציאות, כמו אותם אמנים, למשל, שנגמר להם הסוס, ואינם יכולים לסחוט מעצמם אפילו עוד טיפה אחת של יצירתיות. ואז ההתחרדות היא מוצא של כבוד מאונס. וכך גם מסוממים ופושעים חסרי-תקנה, אנשים תועי-דרך ואובדי-עצות, הנמלטים אל הדת כאל מפלט אפשרי אחרון. ובני-תשחורת, המומים ואובדי-כיוון, שעשו להם שטיפת-מוח מבוקרת ומתוכננת מאוד, כמו בכתות השונות. זוהי דעתי. ואתה, אפילו מיסטיקה יהודית לא למדת לפני ששקעת בקנאות מושלמת. לא הכנת שיעורי-בית, בעלי, רצית אינסטנט-דת, קורס מזורז, הישר אל גן-העדן המובטח."
"אתה רואה, אייל," פנה אלי אבא, "אמך עדיין לא מוכנה להקשיב לי, להבין אותי. אין דרך לגשר על פני חילוקי-הדעות בינינו. אני מאמין באלוקים, שהאיר את פניו אליי, ואילו היא דוחה אותו."
אני כל כך ריחמתי על שניהם, ולא פחות מכך על עצמי. ואולי, אולי, הם עדיין לא כל כך רחוקים זה מזה? כי, בכל זאת, הדברים שנאמרו זה עתה היו עדיפים בעיניי פי אלף מונים על המריבה הבוטה, שהיתה להם אז.
"אילו הסכמתם, כל אחד מכם, לוויתור מסוים, אולי יכולתם להיפגש באמצע הדרך? לפחות, תעשו את המאמץ, למעננו..." עשיתי ניסיון נואש לגשר ביניהם, עוד לפני שתוחמץ הזדמנות זו, אולי האחרונה, להשכין כאן שלום-בית. שלום-בית, זהו אחת מן המצוות הכי חשובות ביהדות, לידיעתכם.
פרק מ"ד
שרית, שכנראה, האזינה לשיחה מלמעלה, הופיעה על המדרגות וצעקה כלפי מטה: "היי! תקשיבו! יש לכם אורחים. המחותנים בדרך לכאן."
"איזה מחותנים?" שאל אבא התמים שלי.
"אני חושבת שהיא מתכוונת לצימרמנים," הבהירה אמא, המורגלת בקודים הסמויים של ילדיה, יותר מאשר אביהם.
"מה קורה כאן?" שאל אבא.
"בעוד זמן קצר, תדע," עניתי.
לא חלפו עשרים דקות, ושוב הם היו כאן, בהרכב הקודם. על אף הנסיבות, ואני כבר ניחשתי שעומד להיות שמח, ציפיתי לבואה של מלי, שהיתה חיוורת מהרגיל.
צימרמן, ראש-המשפחה המכובד הזה, היה שוב הדובר הראשי.
"רב מרום," (ממתי וכיצד זכה אבא לכינוי המרשים הזה?) "נודע לי שהזדמנת לביתך לרגל סידורים. אנו חייבים לשוחח על עניין חשוב ביותר. אני לא בטוח שהוכנסת לסוד העניינים."
"אכן, רב צימרמן, אינני יודע במה מדובר."
אתה יכול לסמוך עליו שלא ציפה אלא להזדמנות זו כדי להכניסך אל נבכי התעלומה, הרהרתי בעגמומיות.
צימרמן המשיך: "בנך הבכור הביא לכאן אמש את בתי והיא בילתה עמו את הלילה בחדרו. אני מניח שפירושו של מעשה חמור זה נהיר לך, כשם שהוא ברור לי."
הפסקה דרמטית. סקירת הנוכחים, כולם דמומים לגמרי.
"שמה הטוב של בתי נפגם לתמיד. השמועה כבר עשתה לה כנפיים בקהילתנו. כידוע לך, זוהי קהילה קטנה, שהכל גלוי וידוע בה. בתנו לא תוכל עוד למצוא שידוך הגון בעקבות השערורייה הזאת. על בנך להתחייב בפני מלכה בתנו על מנת להציל את כבוד-המשפחה. רק האלוקים יודע מה התרחש ביניהם. הם הצהירו על אהבתם זה לזו. הלא תודה, שיש דברים בגו," כך צימרמן.
החיוורון שעל פניה של מלי התחלף בסומק עז. שרית ואיתי ירדו במדרגות ביחד, ושניהם בהו בו, בצימרמן, המומים. חלומי לזכות במלי התממש באורח בלתי-צפוי לחלוטין. אני חושב שאמא קלטה את המשמעויות הנלוות למתרחש. תהליך הקליטה של אבא, לעומתה, היה איטי יותר. הוא נראה כמי שמנסה בכל כוחו לעכל את הנאמר.
"אבא," פניתי אליו, "אנחנו, מלי ואני, כבר הסברנו להורים שלה שלא קרה דבר בינינו הלילה. אתם חייבים להאמין לנו. ההאשמה הזאת מגוחכת לחלוטין," הסברתי, ועם זאת, חלפה מחשבה במוחי: אידיוט שכמותך, מה איכפת לך? שיאמינו במה שהם רוצים, רק שמלי תהיה שלי, ולא חשוב באיזה אופן ייעשה הדבר.
"מי שמע שטות כזו?" התפרצה אמא, "שהבן שלי ישתדך בגילו? עוד לא מלאו לו שמונה-עשרה. הוא בקושי מכיר את מלי שבועיים! הוא צריך להתגייס הקיץ לצבא ולשרת שלוש שנים, ואחר-כך ללמוד מקצוע, באוניברסיטה. בכלל, עוד אף פעם לא היתה לו חברה. הוא ילד."
רציתי לאותת לה שתעזוב את הנושא, אבל לא ידעתי איך. היה זה תורו של ראש-המשפחה שלנו לנקוט עמדה. הוא כבר הספיק להתאושש.
"רב צימרמן," אמר בזהירות, "יש מן ההיגיון בדבריך, אבל אני מאמין גם לבן שלי ומקבל את דברי אמו. הילדים שלנו עדיין צעירים מדי מכדי לקבל על עצמם קשר כה מחייב."
"ניסים", התעצבן צימרמן, והשמיט את ה'רב', "אני מתפלא על התגובה שלך. הרי ידוע לך שמלי עמדה להשתדך. לאחר ש... שנעדרה מביתנו במשך שלוש יממות תמימות, וזאת, אני בטוח, בגלל השפעתו המזיקה של התכשיט שלך, שגנב את לבה," שוב עשה צימרמן הפסקה רבת-משמעות ואז המשיך:
"המיועד לה, שהוא, אני מזכיר כבדרך-אגב, הינו עילוי גדול ושידוך מצוין, כבר הודיע שהוא חוזר בו מן ההסדר. בתנו לא תמצא עוד שום שידוך ראוי לשמו, לאור מה שקרה. אני מבקש ממך שתשקול, בכל כובד-הראש את ההשלכות המרחיקות-לכת, של המעשים של... של הבחור הזה. הוא נראה תמים, אבל דע לך שהוא נחש. הוא תכנן את הכל בקור-רוח."
שתקתי. התחלתי בפירוש ליהנות מן המצב. אם כבר נקלעתי לתוך מחזה אבסורד, מוטב להשתעשע בו עד הסוף. חשתי שהגשרים כולם נשרפו מאחוריי, וממילא לא היה לי כבר מה להפסיד.
פרק מ"ה
אבא היה שקוע, להערכתי, בעימות פנימי עז. משהו מהאני הקודם שלו בוודאי התעורר בו, לאור המצב המוזר. הוא הכיר היטב את מערכות-היחסים המתפתחות בין בני-הנוער של היום. בקושי אתה מוצא בתולה אחת במחוזותינו, שהיא מעל גיל שמונה-עשרה, פרט, אולי, לכמה מכוערות באופן מיוחד. יש הרבה בנות, שכבר בגיל חטיבת-הביניים נזקקות לגלולה, ולא שאני מצדיק את התופעה, אבל מה לעשות, ככה זה.
הסתכלתי באמא. היא, שתמיד רצתה שתהיה לי חברה, באה עכשיו לגמרי על סיפוקה, גם מעל ומעבר לציפיות שלה. למרות דבריה, קיוויתי שתקלוט, שיהיה זה מן התבונה להסכים כרגע להסדר, ועם הזמן, מי יודע, עשויים הדברים ללבוש גם פנים אחרות. אבל את עוד תופתעי בהמשך, אמא, חשבתי.
"ואתם, חבר'ה," שאל אבא, "מה דעתכם על כל זה, אחרי מה ששמעתם?"
מלי ואני הסתכלנו זה בזו. קרצתי לה ואמרתי:
"אני אוהב את מלי. נכון שלא חשבתי על חתונה," - (לו החברים שלי היו יודעים על מה שקורה כאן, היתה התגובה שלהם... בעצם, עדיף שלא אחשוב על כך כרגע, אמרתי לעצמי) - "אבל, במחשבה שנייה, אני מבין את המצב."
תוך כדי דבריי, שמעתי מכיוון המדרגות מעין 'פוף', ואחריו צעדים מהירים כלפי מעלה.ברגע זה עצביה של שרית התמוטטו תחת הלחץ הפסיכולוגי האדיר. הוספתי באומץ:
"אני מוכן ומזומן מצדי להתחייב, כלומר, אפילו להתארש למלי. אני בטוח שארצה בעוד מספר שנים להתחתן אתה." קיוויתי לא להישמע נלהב מדי. העמדתי-פנים של מי שנכנע ללחץ. "ומה את אומרת, מלי?" פניתי אליה.
"אני לא מוכנה."
"מה?" נזרקה השאלה מפי כולנו בבת-אחת.
"בטח שלא. אתה סתם ככה מסכים, רק בגלל האבא שלי. מי אצלכם עושה חתונה בגיל שלנו? אתה הסברת לי את מה שאתה חושב על השידוכים."
"אבל, מלי, זה לא שידוך. את ממילא חברה שלי." זה לא היה יפה מצדה לדחות אותי. "בואי רגע למטבח. אני רוצה להגיד לך משהו."
היא באה איתי.
"מלי, מה אכפת לך? הסידור הזה ירגיע אותם. אנחנו חברים, לא? כך נוכל להיפגש, בלי להסתתר מהבריות. את לא מתחתנת איתי מחר," דיברתי על לבה.
"אז מה זה, משחק? ואתה חושב שהם יתנו לנו לצאת ביחד כמו זוג רגיל אצל החילוניים?" השאלה היתה רטורית.
"אני לא יודע. אבל כרגע זה בכל מקרה פתרון סביר, יחסית לאלטרנטיבות אחרות. הוא עוד עלול כן למצוא לך חתן בעתיד הקרוב, ומה תעשי אז? תסכימי, ובהמשך נראה. הרי את לא בדיוק שונאת אותי, נכון? אז קחי אותי כמו מטרייה, בינתיים."
"או.קיי. אם אתה חושב ככה, אני מסכימה."
חזרנו לסלון. שמעתי את צימרמן לוחש לאוזני אבא, בקול רם, שכולם ישמעו:
"דע לך, מחותן, שהבת שלי לא יוצאת מביתנו בידיים ריקות, ברוך השם."
ואילו אמה של מלי ניסתה בכל כוחה למכור לאמא שלי מתכון חדש לגמרי לגפילטע פיש. אמי לא הקשיבה ושמרה לעצמה את זכות המלה האחרונה:
"אני מוכרחה לציין, שכל הסידור הזה נראה לי מוזר ותמוה ביותר. אבל אני מבינה שנשארתי במיעוט."
והיא קמה והביאה מגש גדול, עמוס כוסות ומשקאות שונים.
"נשתה כולנו לחיים," אמר אבא.
צימרמן קם ונשא'טוסט' ('לחיים') חגיגי. לא האמנתי למראה עיניי. אצטרך להשביע את שרית ואיתי, שלא יעזו לפתוח את פיהם, ולספר למי שלא יהיה, על מה שהתרחש כאן. בעצם, לא חשבתי שהם יעזו, הרי כל העיר תצחק עלינו.
"חברים יקרים," פתח צימרמן ואמר, "נשתה לחיי הזוג הצעיר. רב מרום, ידידי היקר, הנה אנו מחותנים, ואני לא פיללתי. וכי מי היה מאמין?" (אני לבטח שלא). "נקווה, שהשם יתברך יתן ברכתו לשידוך זה וירעיף חסדו על הצעירים הללו."
אמן ואמן - אמרתי בלבי.
פרק מ"ו
הערב ירד. ישבתי בגינה שלנו, על הדשא, ישיבה מזרחית. הסתכלתי בשמים. כשהייתי קטן, אהבתי לחשוב, במין רכושנות ילדותית, שכל המרחב הזה שמעל לבית ולגינה, האוויר שם ואפילו החלל מעליו, שייכים לי. הלילה, חשתי בבירור, כיצד הולכת ומסתיימת תקופה שלימה בחיי. הילדות מאחוריי, והיא הסתיימה כה מהר, מהר מדי. בשנה הבאה, כעת חיה, כבר אהיה בצבא, אולי הרחק מכאן. והמבחנים האמיתיים יחלו.
מישהו יצא את הבית. היה זה אבא.
"אני יכול להתיישב על ידך?"
"בוודאי, אבא."
ישבנו יחד. גם הוא הסתכל בשמים, מחריש.
"אפשר לשאול אותך משהו?"
"בוודאי, אייל."
"תגיד, מה הלאה? מה יהיה איתנו?"
"לשם התחלה, תתחתן, תלך ללמוד בישיבה, תעשה לי כמה נכדים."
"אתה רציני?"
"רציני עד אימה," ענה, אך זיק של שובבות נדלק בעיניו. "מה קרה? זה לא מה שרצית?"
"אבא, בחייך, בל נגזים."
"טוב, נו, אני מוכן לחכות עוד כמה שנים לנכדים האלה."
הוא פרץ בצחוק: "מה דעתך על חמך לעתיד? הוא די משעשע, לא?"
עכשיו הוא באמת נשמע כמו פעם. עדיין לא היה לי ברור לאן הוא חותר. וגם לא העזתי לקוות ליותר מדי.
"ברצינות, בני," אמר, "היתה לי שיחה טובה זה עתה עם אמא. אני לא מסוגל לעזוב אתכם, זה ברור לי כעת. שקלתי את העניין היטב. הגזמתי בדרכי. שום-דבר ואף אחד לא חשובים לי יותר מכם בעולם הזה."
"ובעולם הבא?" שאלתי.
"עד אז, אני מקווה, שעוד נותר לי קצת זמן," התחייך.
"ומעשית, מה באשר לדת?" הקשיתי.
"אם תתן את הסכמתך, כפי שאמך הסכימה, ננהל מטבח כשר ונשמור שבת ומועד. זה כל מה שאני מבקש, זה גם כל מה שביקשתי תמיד. לא יותר - אך גם לא פחות. ננהל אורח-חיים מסורתי אבל לא חרדי-קיצוני. אני מודה: לא ידעתי היכן לעצור, והתרחקתי יותר מדי. אני איש-קצוות. הבטחתי לעצמי ולאמא להירשם ללימודי יהדות באוניברסיטה. אצמצם את העסקים, כך שיישאר לי פנאי לעיסוקים נוספים. אז מה אתה אומר, בן?"
כל זה היה טוב מדי מכדי להיות נכון. האם לפתע, ובבת-אחת, שינה את דעתו? לבטח לא; היינו בסופו של תהליך ארוך מבחינתו. כאשר הבין מהו המחיר שייאלץ לשלם בעבור אמונתו, חש שלא היה מסוגל לוותר עלינו. ואף-על-פי-כן, הייתי בטוח שהעתיד עוד צופן לא-מעט קשיים בעבורנו.
"מעולם לא ביקשתי יותר מאשר שתשאר איתנו," אמרתי לו והקול שלי השתנק.
אמא יצאה מן הבית, כשהיא נושאת עמה את המגש הגדול, ועליו ספלי-קפה שחור(גם בשבילי, סימן שבעיניה החלפתי סטטוס לגדול על אמת), ועוגת-תפוחים חמה, ענקית, זו העוגה החביבה עלי ביותר.
החתולים סובבו אותנו מכל צד, נמשכים לריחה הנפלא של העוגה הטרייה. תוך שניות, הופיעו גם איתי ושרית ואיתם הכלבה.
"לאור הביקוש הרב לעוגה," אמרה אמא, "מוטב שאביא גם את הרולדה השנייה."
"אמא," אמרה שרית, "אמא, ראיתי כזאת חולצה מהממת במרכז, אמא, אני יכולה לקנות אותה, נכון?" חושיה הבריאים של שרית אותתו לה לנצל את ההזדמנות החגיגית, שבה התרככו כל הלבבות.
"את יכולה לקנות אפילו את החולצה עם החורים הכי ענקיים במדינה. אני אשלם," אמר אבא.
העוגה, שעשתה את דרכה לפיו של איתי, נעצרה -
"אבא, אבא", צפצף הסחטן הקטן, "אתה עוד חייב לי מתנה מאמריקה."