מסע אל בטן האדמה/פרק ב
| ז'ול ורן | |
| מסע אל בטן האדמה | |
|---|---|
| פרק ב: התעלומה תיפתר בכל מחיר! | |
| פרק ג← | |
המחקר שלו היה מוזיאון, ולא שום דבר אחר. דגימות של כל דבר ידוע במינרלוגיה שכב שם במקומם בסדר מושלם, ושמו הנכון, מחולק מינרלים דליקים, מתכתי, ליתי ו.
כמה טוב אני יודע את כל אלה פיסות המדע! הרבה פעמים, במקום ליהנות מחברתם של בני גילי, העדפתי לאבק את הגרפיטים האלה, אנתרקסיטים, גחלים, ליניטים וכפפות! היו שם ביטומן, שרפים, מלחי אורגני, להיות מוגנים מפני גרגר אבק לפחות; ומתכות, מברזל לזהב, מתכות שערכן הנוכחי נעלם לחלוטין בנוכחות השוויון הרפובליקני של דגימות מדעיות; ואת האבנים, מספיק כדי לבנות מחדש את הבית כולו בקוניגסטראסה, אפילו עם חדר נוסף נאה, שהיה מתאים לי בצורה מעוררת הערצה.
אבל עכשיו, כשנכנסתי למחקר זה, לא חשבתי על כל הפלאים האלה; דודי לבדו מילא את מחשבותי. הוא השליך את עצמו לתוך כיסא נוח קטיפתי, ותפס בין ידיו ספר שעליו התכופף, מהרהר בהתפעלות עזה.
"הנה ספר מדהים, איזה ספר נהדר!" הוא קרא.
שפיכות אלה העלו בדעתי את העובדה שדודי עלול להסתכן מדי פעם בביבליומניה; אבל שום ספר ישן לא היה בעל ערך בעיניו, אלא אם כן היתה לו הזכות להיות בשום מקום אחר, או, מכל מקום, להיות בלתי קריא.
"ובכן, את עדיין לא רואה את זה י למה יש לי אוצר שלא יסולא בפז, שמצאתי את הבוקר שלו, מחטט בחנות של היבליוס, היהודי".
"מפואר!" עניתי, עם חיקוי טוב של התלהבות.
מה היה הטעם של כל המהומה הזאת בקשר לקווארטו ישן, קשור בעגל גס, כרך צהוב דהוי, עם חותם בלוי תלוי בו?
אבל על כל אלה עדיין לא היתה הפוגה בקריאותיו המתפעלות של הפרופסור.
"תראה, "המשיך, ושאל את השאלות ומספק את התשובות. זה לא יופי, כן, נהדר י ראית אי-פעם מחייב כזה י הספר לא נפתח בקלות י כן, הוא נעצר בכל מקום, אבל האם הוא נסגר באותה מידה, כן: בשביל הכריכה והעלים הם מסוממים, כולם בקו ישר, ואין פערים או פתחים בשום מקום, ומסתכלים בגבו, אחרי שבע מאות שנה, למה, בוזריאן, קלוס או פורגולד היו יכולים להיות גאים בחתימה כזאת!
תוך כדי קבלת הערות אלה במהירות, הדוד שלי המשיך לפתוח ולסגור את התוף הישן. אני באמת יכול לעשות לא פחות לשאול שאלה על התוכן שלה, אם כי לא הרגשתי שום עניין.
"ומה הכותרת של עבודה נפלאה זו?" שאלתי בלהיטות מושפעת, שהוא בוודאי עיוור מאוד שלא לראות.
"העבודה הזאת, "השיב דודי, יורה בהתלהבות מחודשת, "העבודה הזאת היא היינגס קרינגלה של סנורה טורלסון, הסופר האיסלנדי המפורסם ביותר של המאה השתים-עשרה, זהו הכרוניקה של הנסיכים הנורבגים ששלטו באיסלנד".
"אכן;" בכיתי, מתעד את הפלא, "כמובן שזה תרגום גרמני?"
"מה!" השיב בחריפות את הפרופסור, "תרגום, מה אני צריך לעשות בתרגום, זה המקור האיסלנדי, בשפה השפתית הנהדרת, עשירה ופשוטה, ומודה על מגוון אינסופי של שילובים דקדוקיים ושינויים מילוליים".
"כמו גרמנית". אני העזתי בשמחה.
"כן." ענה דודי ומשך בכתפיו. "אבל, בנוסף לכל זאת, לאיסלנד יש שלושה מספרים כמו היווני, והפיחות לא סדירות של שמות עצם כמו הלטינית".
"אה!" אמרתי, נעמדתי קצת מתוך אדישותי. "והוא טוב?"
"למה את מתכוונת כשאני מדברת על סוג של אקסל, טיפוס מטומטם י את לוקחת את זה בשביל ספר מודפס, טיפש נבער י זה כתב יד, כתב יד של רוני".
"רוני?"
אתה רוצה שאסביר לך מה זה?
"כמובן שלא, "עניתי בנימה של פצוע. אבל דודי התמיד ואמר לי, בניגוד לרצוני, דברים רבים שלא היה לי אכפת מהם.
"דמויות רופיות היו בשימוש באיסלנד בגילאים קודמים, הם הומצאו, כך אמר, אודין עצמו, תראו, ותהיתם, הצעיר הצעיר והערמומי את המכתבים האלה, את המצאת האל הסקנדינבי!"
נו נו! לא ידעתי מה לומר, עמדתי להשתטח לפני הספר הנפלא הזה, דרך להשיב באותה מידה לאלים ולמלכים, ואשר יש להם היתרון של לא לתת להם שום מבוכה, כאשר קרה מקרה קטן להסיח את השיחה לתוך אחר ערוץ.
זה היה מראה של קלף מלוכלך של קלף, אשר החליק מתוך נפח ונפל על הרצפה.
דודי קיפץ על הגזע הזה בהתלהבות מדהימה. מסמך ישן, שהיה מוקף זמן קדום בתוך קפליו של הספר הישן הזה, היה בעל ערך שאין לו שיעור.
"מה זה?" הוא בכה.
והוא הניח על השולחן פיסת קלף, חמישה-עשר סנטימטרים עד שלוש, ולכאן נמצאו כמה דמויות מסתוריות.
הנה הפקסימיליה המדויקת. אני חושב שחשוב לתת לסימנים המוזרים הללו להיות ידועים בפומבי, שכן הם היו האמצעים להשראת הפרופ 'לידנברוק ואחיינו על מנת לבצע את המשלחת הנפלאה ביותר של המאה התשע-עשרה.
הפרופסור השתעשע כמה רגעים על סדרת הדמויות הזאת. ואז הרים את משקפיו הוא הכריז: "אלה מכתבים רוניים, הם בדיוק כמו אלה של כתב היד של סנורה טורלסון, אבל מה, לכל הרוחות, המשמעות שלהם? מכתבים רוניים שהופיעו בעיני רוחי כהמצאה של המלומד להטעות את העולם המסכן הזה, לא הצטערתי לראות את דודי סובל מכאב המיסטיפיקציה.לפחות, כך נדמה לי, אם לשפוט לפי אצבעותיו, שהתחילו לעבוד באנרגיה נוראה. "זה בהחלט איסלנדי זקן, "מילמל בין שיניו. ופרופסור לידנברוק בוודאי ידע, שכן הוא הודה שהוא די פוליאוט. לא שהוא יכול לדבר בשטף באלפיים השפות ושתים-עשרה הדיאלקטים המדוברים על פני האדמה, אבל הוא ידע לפחות את חלקו בהם. לכן הוא ניגש, בנוכחות הקושי הזה, לפנות את כל החוצפה של אופיו, ואני התכוננתי להתפרצות אלימה, כששעה שתיים פגע בזיכרוני הקטן מעל לאח. באותו רגע פתחה סוכנת הבית הטובה שלנו מרתה את דלת חדר העבודה ואמרה: "ארוחת הערב מוכנה!" אני פוחדת שהוא שלח את המרק למקום שבו הוא ירתח לשום דבר, ומרתה נעה בעקבותיה. הלכתי בעקבותיה, וכמעט לא ידעתי איך הגעתי לשם מצאתי את עצמי יושב במקומי הרגיל. חיכיתי כמה דקות. אף פרופסור לא בא. מעולם לא זכרתי את הטקס החשוב של ארוחת הערב. ובכל זאת איזו ארוחת ערב טובה זה היה! היה שם מרק פטרוזיליה, חביתה של בשר חזיר מעוטר במריר מתובל, פילה עגל עם קומפוט של שזיפים מיובשים; קינוח, פירות מגובשים;