מסכת כלה רבתי ב

הלכה א

ברייתא
ר' יהודה אומר עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן, עז פנים ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אומר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה:
גמרא
מ"ט דר' יהודה דכתיב (משלי כא) העז איש רשע בפניו. כיון דמעיז פנים נקרא רשע ורשע לגיהנם ולר' יהודה עשה תשובה מאי אמר לך אין לעז פנים תשובה בוש פנים לגן עדן תאנא כל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ר' אליעזר אומר ממזר מאי ממזר מאום זר.

הלכה ב

ברייתא
פעם אחת היו זקנים יושבין עברו לפניהם שני תינוקות אחד גילה את ראשו ואחד כסה את ראשו זה שגלה ראשו רבי אליעזר אומר ממזר רבי יהושע אומר בן הנדה רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו עקיבא איך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך [רבותיך]. אמר להם אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא יושבת ומוכרת קטניות בשוק. אמר לה בתי אם תאמר לי דבר זה שאני אומר לך הריני מביאך לחיי העולם הבא אמרה לו השבע לי. היה רבי עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטלו בלבו אמר לה בנך זה מה טיבו אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני וערבתי את זה נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנדה, אמרו גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את (רבותיו) [חבריו], באותה שעה אמרו ברוך שגילה סודו לעקיבא בן יוסף.
גמרא
ורבי עקיבא מן התורה מנא ליה דכתיב (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ואין בגדו אלא זנות שנאמר (ירמיה ג) אכן בגדה אשה מרעה ואין זר [האמור] כאן אלא ממזר: אחר גלה ראשו, ש"מ גלוי ראש עזות תקיפא הוא:

היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו, היכי עביד ר"ע הכי והכתיב (ויקרא ה) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ולא בלב ואין צריך הלב אלא דמשתבע לה כר' יוחנן דאמר לאלהי ישראל מייתינא לך, ואפילו הכי מבטל בלבו.

ובעלני שושביני מנא נפל כדתניא בראשונה היו השושבינים ישנים בבית שהחתן והכלה היו ישנים בו כדי לשמש את החתן ואת הכלה בחופה כד חזא בעל דנדה הוה פירש ממנה ומי מוקמי שושבינין חשודים אלא איהו דסרכא עליה:

אמרו גדול היה רבי עקיבא וכו'. קרי להו רבותיו וקרי להו חבריו כיון דחזו דקא גבר עלייהו הוו להו חבריו:

הלכה ג

ברייתא
א"ר אחי ב"ר יאשיה כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה כל המפנה עצמו מן העבירה ולא עשאה אפילו ישראל הוא ראוי לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח שנאמר (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל [וגו'] אבל מי ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עשאה ניזון מזיו השכינה שנאמר (שם) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו:
גמרא
איבעיא להו עצל תנן או אצל תנן. ת"ש (שם) ואל אצילי בני ישראל, מאי משמע דהאי אצילי לישנא דנקויי הוא דכתיב (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח:

תניא עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, מיתבי (תהלים עב) יהי פסת בר בארץ בראש הרים אמרו לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הזה יש צער לדרוך ולבצור, העולם הבא הקב"ה מוציא רוח מאוצרותיו ונופפת עליהם ונושרת אותם בקרקע אדם יוצא לשדה מביא מלא פירותיה ממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ואי סלקא דעתך כדתניא פרנסה למה להו, ועוד כתיב (ירמיה לא) הרה ויולדת יחדיו עתידה אשה שתלד בכל יום ק"ו מתרנגולת, אלא האי דקתני קודם תחיית המתים והתם לימות המשיח:

הלכה ד

ברייתא
ר' אליעזר אומר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו הורג נפשות שנאמר (ישעיה נז) שוחטי הילדים בנחלים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי:
גמרא
תניא גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה מעכבים את המשיח, בשלמא מוציאים שכבת זרע לבטלה דא"ר יוחנן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דכתיב (שם) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי:

גרים מ"ט דתניא קשים גרים לישראל כספחת שנאמר (שם יד) ונספחו על בית יעקב:

הלכה ה

ברייתא
חכמים אומרים כל המוציא שכבת זרע לבטלה והמחליף בדבורו כאלו עובד עבדות כוכבים שנאמר (בראשית כז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ואין תעתע אלא עבודת כוכבים שנא' (ירמיה י) הבל המה מעשה תעתועים. מכאן אמרו חכמים אין אדם רשאי לשלוח יד באמה. שלש ידות הן ושלשתן לקציצה, יד לאמה תקצץ מפני שמחממתו, יד לעין תקצץ מפני שמסמא את העין, יד לחיסודה (פי' הקנה) תקצץ מפני שמביאתו לידי שפיכות דמים, יד מגברת יצר הרע, יד מסמא, יד מעלה פוליפוס.
גמרא
מאי פוליפוס אביי אמר ריח הפה רב איסי אמר ריח החוטם. יד לאמה תקצץ, מיתבי יד המרבה לבדוק משובחת, התם בנשים, והתניא אף באנשים התם לענין זיבה:

הלכה ו

ברייתא
(ישעיה נז) הנחמים באלים אלו המחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה, למה הוא חשוב כבהמה מה בהמה זו אינה מקפדת ועושה אף זה אינו קפיד ועושה. ד"א מה בהמה זו עומדת לשחיטה ואין לה חלק לעוה"ב אף הוא אין לו חלק לעוה"ב:
גמרא
תנא עובר הוא משום בועל ומשום נבעל וכל כך למה שמעורר יצר הרע עליו. תאנא יצרו של אדם מתגבר לו בכל יום שנאמר (בראשית ו) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה ותאוה מביא לידי אהבה ואהבה מביא לידי רדיפה ורדיפה מביא לידי מעשה להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו, וכנגדן בתשובה פרישות מביא לידי זהירות זהירות מביא לידי זריזות זריזות מביא לידי נקיות ונקיות לידי טהרה וטהרה לידי חסידות וחסידות לידי ענוה וענוה גדולה מכולם שנאמר (ישעיה סא) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים. צדיקים ישראל טהורים חסידים לא נאמר אלא לבשר ענוים:

הלכה ז

ברייתא
ועליו הכתוב אומר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה מי יודע רוח בני האדם אלו צדיקים שאין מחממין עצמם להוציא שכבת זרע, ורוח הבהמה אלו הרשעים המחממין עצמם להוציא שכבת זרע לבטלה שכל המחמם עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר (בראשית לח) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו:
גמרא
תאנא דור המבול כולם מוציאים שכבת זרע לבטלה היו באו איצטגניני אמרי לא פחות עלמא (מהני שניאותו) [משיתא אלפי שני] לא נוליד ואנן ניחי לעלמא, אמר להם הקב"ה שמתם את עצמכם עיקר, הריני עוקר את שמכם שלא תעלו בחשבון עולם, מנא הני מילי דכתיב באונן (שם) והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה, שהיה מחמם את עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה וכתיב בדור המבול (שם ו) כי השחית כל בשר, ער מאי עובדיה כמעשה אונן והיינו דכתיב וימת גם אותו, תנא למפרע הוא רע וכיוצא בו נח למפרע חן:

הלכה ח

ברייתא
כל המקשה עצמו חייב מיתה:
גמרא
אמר רב אשי כל המקשה עצמו יהא בנידוי ולימא אסור משום דמגרי יצר הרע אנפשיה, ש"מ אסור ליגע בערוה כדתניא כל הנוגע באמה ומשתין מים כאילו מביא מבול לעולם, מ"ט נגיעה מביאה לידי חימום וחימום לידי יצר החשק.

תאנא גבול יש לה מעטרה ולמעלה מותר מעטרה ולמטה אסור. בד"א בפנוי אבל בנשוי לא חיישינן. כיוצא בדבר אתה אומר כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא לה, שלשה תובעה בפה, ארבעה אפי' חמור תובע אינה מקפדת, בד"א כשאין בעלה עמה אבל בעלה עמה מספקא. מיתבי (שמואל א א) ותקם חנה אחר אכלה בשילה ואחרי שתה, שתתה לא נאמר אלא שתה מלמד שאין פוסקין יינות לאשה ואי ס"ד הא בעלה עמה, שאני התם דאכסניין הוו, ואכסניין אסורים לשמשי והכא משום דדעתייהו למיהדר:

הלכה ט

ברייתא
קטנים מקבלין פני שכינה שנאמר (תהלים כב) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור:
גמרא
איבעיא להו מכפרין עוון אבות או לא, ת"ש דר' עקיבא נפק לההוא אתרא, אשכחיה לההוא גברא דהוה דרי טונא אכתפיה ולא הוה מצי לסגויי ביה והוה צוח ומתאנח, א"ל מאי עבידתיך א"ל לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההיא עלמא, והשתא איכא נטורין עילוון ולא שבקין לי דאינוח, א"ל רבי עקיבא שבקת ברא , א"ל בחייך לא תשלין דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע, א"ל אימא ליה דקא ניחותך, א"ל שבקית איתתא מעברתא, אזל ר"ע עאל לההיא מדינתא אמר להו בריה דפלוני היכא (ליה) אמרו לו יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות, א"ל אמאי א"ל ההוא לסטים אכל אינשי ומצער בריתא ולא עוד אלא שבא על נערה המאורסה ביום הכפורים, אזל לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא נטרה עד דילדה, אזל מהליה לכי גדל אוקמיה בבי כנישתא לברוכי בקהלא לימים אזל רבי עקיבא לההוא אתרא אתחזי ליה א"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי:

מאי עובדיהו, תנא (ולפקוד) [ופוקד] עליהם מלאך ומלמד אותם תורה ומשנה הלכות והגדות שנאמר (ישעיה כה) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, ועד כמה עד בני חמש ושש שנים שלא טעמו טעם חטא.

תאנא בכל יום מלאך יוצא מלפני הקב"ה לחבל את העולם ולהפכו לכמות שהיה אלא כיון שהקב"ה מסתכל בתינוקות של בית רבן ובתלמידי חכמים שיושבים בבתי מדרשות מיד נהפך כעסו לרחמים. (אמר רב פפא) [אמר ר"ל משום ר"י נשיאה] לא מקים עלמא אלא בהבלא דתינוקות של בית רבן א"ל [רב פפא לאביי] דידי ודידך מאי היא א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא, א"ל עלמא כל דאזל מתפרע דהא א"ר יוחנן נהירנא כד הוי מטללי (טללי וטלא) [טליא וטלייתא] כבר שית [עשרה] כבר שבע עשרה ערמין בשוקא ולא חיישינן לחטאה. א"ל משום הכי הוי טבתהון משתניא דא"ר יוחנן דכירנא כד הוה בצע ינוקא פיתא ונגיד חוטא דמשחא על תרין דרעיהון א"ל מאי קרא (תהלים קמז) חלב חיטים ישביעך:

הלכה י

ברייתא
בעון מה הם המתים ר"א אומר בעון נדר שנאמר (ירמיה נ) לשוא וזכיתי את בניכם. ר' יהושע אומר בעון תורה שנאמר (הושע ד) ותשכח תורת אלהיך, אשכח בניך גם אני:
גמרא
ור' אליעזר האי ותשכח מאי עביד ליה [מיבעי ליה] לכדתניא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני א"ל הקב"ה לישראל אתם מקבלים את התורה א"ל הן אמר להם הביאו ערבים בדבר אמרו הא מינוקינן והיינו דכתיב (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, א"ל הקב"ה הרי אתם מערבים את בניכם, אם אתם משמרין את התורה מוטב ואם לאו הרי בניכם מערבין לי שנאמר ותשכח תורת אלהיך [וגו'] ור' יהושע האי דר"א מאי עביד ליה מבעי ליה למימר הכי לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו:

הלכה יא

ברייתא
רבי עקיבא אומר כל שאינו עוסק בתורה גורם עניות לבניו, מה יעשה אדם ויהיה לו בנים רבי אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים שנאמר (שם קיב) פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד או יעשה חפצי אשתו. ר"א אומר יפתה אותה בשעת תשמיש ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה שנא' (קהלת ח) שומר מצוה לא ידע דבר רע. והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה יפשפש במעשיו:
גמרא
מאי יפתה אילימא לספר עמה והא איכא דר' יוחנן בן דהבאי אלא לאהבה ולחשקה:

הלכה יב

ברייתא
ר' אליעזר אומר אין אדם רשאי ליתן מעותיו לתוך ארנקי של צדקה אלא א"כ ת"ח ממונה עליהם כר' חנינא בן תרדיון:
גמרא
מאי עובדיה דתניא א"ל כלום בא מעשה לידך א"ל מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים א"ל מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי:

הלכה יג

ברייתא
אמרו עליו על ר' טרפון עשיר גדול היה ולא היה נותן מתנות רבות לעניים, פעם אחת א"ל ר"ע רצונך אקח לך עיר אחת או שתים, א"ל הן, הלך ר"ט הביא לו ארבע אלפים דנרי זהב, הלך ר' עקיבא חלקם לעניים, לימים מצאו ר' טרפון א"ל היכן עיירות (ששלחת) [שלקחת] לי תפשו בידו והוליכו לבית המדרש והביא תינוק ובידו ספר תהלים והיה קורא והולך עד שהגיע לפסוק זה, פזר נתן לאביונים:
גמרא
ור' טרפון פתוח תפתח לית ליה. אין הוה יהיב. ור' עקיבא אמאי אכפייה א"ל לפום גמלא שיחנא. אזל ר' עקיבא יהיב שליש לעניים ושני שלישים חלק למתנין ולעוסקי באורייתא ולספריא כד אשכחיה א"ל היכן אומנותי א"ל קניתי לך בה א"ל ומאי עיסקא כלום טבא היא א"ל טבא היא שפיר עד דלית סוף. עייליה לבי מדרשא א"ל היכן היא א"ל גבי דוד מלכא דישראל דכתיב פזר נתן לאביונים א"ל למה עבדת הכי א"ל ולא ידעת שנקדימון בן גורין בשעה שהיה יוצא מביתו לבית המקדש פילכי מילת היו מציעין לו תחתיו ובאים עניי ישראל ונוטלים אותו ואפילו הכי משום דלא עביד כדבעיא ליה איענש. א"ל הכי קאמינא לך אמאי לא עבדת מרעות נפשאי. א"ל כלום עבידנא או יהיבנא אלא מדידך א"ל שאני אומר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.

הלכה יד

ברייתא
ושוב מעשה בר' טרפון שהיה אוכל קציעות מפרדס שלו מצאו אריסו והיה מכהו מכה גדולה ולא היה אומר כלום כיון שראה שנפשו יוצאה אמר אוי לך ר' טרפון א"ל אתה הוא ר' טרפון א"ל הן עמד ותלש בשערו צעק ובכה, כל כך למה כדי שלא ישתמש בכבוד התורה. מכאן אמרו חכמים כל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעולם הבא:
גמרא
ור' יונתן בן עמרם למדה ממנו דתניא בשני בצורת צוה רבינו הקדוש ופתח אוצרות חטים וכל מאכל מה עשה הכריז ואמר יכנסו כל בעלי מקרא ומשנה והלכות והגדות ועמי הארץ אל יכנסו דחק ונכנס ר' יונתן בן עמרם א"ל כלום יש בידך תורה א"ל לאו א"ל ובמה אפרנסך א"ל ר' פרנסני ככלב וכעורב בתר דיהב ליה היה רבינו הקדוש יושב ומצטער ומתנחם אמר אוי לי מה עשיתי שנתתי פתי לעם הארץ א"ל ר' שמעון בר' לר' שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאין רצונו להנות בכבוד התורה מימיו בדקו ומצאו שהוא כן באותה שעה אמר יכנסו הכל.

איבעיא להו עם הארץ מהו להתלות עם ת"ח. ת"ש כי הוא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס איך יחוס עליך: ת"ר חמשה דברים נאמרו בעם הארץ אין מקבלין מהן עדות ואין מוסרין להן עדות ואין מתלוין עמהם בדרך ואין ממנים אותם אפוטרופא על היתומים ואין מגלים להם את הסוד:

הלכה טו

ברייתא
ר' אליעזר בן יעקב אומר כל הנותן שלום לרבו חייב מיתה, ר' אליעזר בן דהבאי אומר כל הנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו והחולק על ישיבתו של רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל האומר דבר בשם רבו מביא גאולה לעולם שנא' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גמרא
ת"ר כיצד יכול מרדכי להגיד לאסתר מלמד שנפתחו לו כלם ונכנס לפנים והגיד לה כל הסימנים והלא דברים ק"ו מה בנה של אסתר כתיב אני לפניך אלך והדורים אישר דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע מרדכי שהוא מזקני סנהדרין עאכ"ו:

הלכה טז

ברייתא
אי זהו רבו כל שלמדו משנה ותלמוד. אבל לא מקרא דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו ר' יוסי אומר כל שהאיר עינו במשנתו. אם היה רבו סומא אל יאמר לו ר' שקעה חמה אלא יאמר לו סלק תפילך:
גמרא
הלכתא כמאן ת"ש דאיתמר הלכה כר' יוסי דאמר כל שהאיר עיניו במשנתו ולימא סופא עיקר:

איבעיא להו בפסח מהו שיסב אדם בפני רבו ת"ש עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד בפני רבו, והא אמר (רב יוסף) [אביי] כי הוינן בי מר הוה מזגינן אבריכי דהדדי ואמר לן לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים אלא האי מוקים לה בשוליא דנגרי: מאימתי צריך תלמיד לזרוע בפני רבו כמלא עיניו: סליק פרקא