מנחת חינוך/ז
א
עריכהשלא לאכול וכו'. ער"מ פ"ח מהק"פ ובפסחים מ"א אמרינן ה"ד נא אר"ה אברנים ופירש"י מה שקרוי בלשון פרסי אברנים נקרא בלשון הק' נא ולא ידענו השיעורין דאין אנו בקיאין בלשון פרסי והר"מ כתב כלשון הרהמ"ח שהתחיל מעט מעשה האור וא"ר לאכילת אדם עדיין וצ"ל דשיעור זה הוא קודם מאכל בן דרוסאי עדיין ומאב"ד להר"מ פ"ט מה' שבת הוא חצי בישולו ולרש"י שליש בישולו ומבואר כ"פ בש"ס דלכל עניני' כגון שבת ובש"ע הוי מאב"ד בישול אם כן כאן נמי אם נצלה כמאב"ד חצי צלי' להר"מ ושליש לרש"י לא הוי נא והוי צלי גמור וקודם לזה הוי נא וע' או"ח סי' שי"ח לענין בישול מאב"ד כנלע"ד. ולכאורה אפ"ל לשיטת רש"י שאביא לקמן דלא הוי בישול קודם שנתבשל כל צרכו אפשר נמי לא מיקרי צלי קודם שנצלה כ"צ והוי נא אך מלשון הש"ס ה"ד נא וכו' ולמה לא אמר קודם שנצלה כ"צ וגם מלשון הר"מ והרהמ"ח שכתבו שהתחיל בו האור מעט נראה דהוי קודם מאב"ד וכמאב"ד הוי צלי ומכל מקום צ"ע בזה דאפשר רק לענין שבת כן אבל לשאר ענינים ל"ה בישול ולא צלי קודם שנתבשל או נצלה כ"צ וצ"ע. והנה אף לפמ"ש דאם נצלה כמאב"ד הוי צלי גמור ולא נא להר"מ מכל מקום היינו דוקא בנצלה כמאב"ד משני צדדים אבל אם נצלה כמב"ד מצ"א לאו כלום הוא ולא הוי דין צלי ואף בשבת אינו חייב בכה"ג והוא ש"ס ערוך מנחות כ"ז גבי שבת אי נצלה כמב"ד מצ"א לאו כלום וא"ח על שבת אם כן לא הוי כאן צלי והוי נא ע"ש בש"ס וכ"פ הר"ם פ"ט משבת. והנה אם לא נצלה כדינו דהוי נא יש תקנה דיצלה עוד עד כ"צ או מאב"ד לפמש"ל ויאכלנו ויש תקנה לאיסורו וז"פ. ומבואר פכ"צ פ"ד ע"ב גבי שבירת עצם בנא דחזי לאכילה דמטווי ליה ואכיל ומבואר בש"ס ור"מ כמה דינים דאינו נא ואינו מבושל כגון חי או צלהו ע"ג סיד או בחמי טברי' דעובר על עשה צלי אש כל שלא נצלה ע"ג אש עובר בעשה או לרש"י לאו שבכללות ע' בסוגיא ומבואר שם בש"ס ור"מ דבישלו ואח"כ צלאו לא נפיק מתורת בישול ומסופק אני אם צלה אצל האור מעט דהוי נא ואח"כ צלה כולו שלא על האש כגון בחמי טברי' וכדומה משום עשה דצלי אש ודאי עבר נהי דנצלה קצת על האש עד שנעשה נא מכל מקום לא נצלה כדינו על האש ול"ה צלי אש וכן מפורש בתוס' פסחים ע"ז ע"א ד"ה אלא דוקא בנצלה כ"צ לא נפסל אח"כ משום צלי מחמת ד"א אבל בנא נפסל מחמת צלי ד"א ע"ש. אלא אני מסופק אם לוקין משום נא אם נאמר דעכ"פ כיון דנצלה לגמרי אפילו שלא על האש יצא מכלל נא על כל פנים א"ד כיון דהיה נא עובר ג"כ משום הלאו דנא כיון דהתחיל רק מעט מאור ולא אתי הצלי דד"א ומפיק ליה מלאו דנא כמו דצלי אינו מפיק מתורת בישול אף דנאמר דיש צלי אחר בישול ע' או"ח סי' שי"ח מכל מקום כיון דחל שם בישול לא נפקע ה"ה כאן לא נפקע תורת נא רק אם נצלה לגמרי אח"כ על האש דוקא דזה ודאי דא"א בענין אחר דתמיד בתחלת צלייתו הוי נא אך אם לא נצלה על האש אח"כ אפשר דלא נפקע מתורת נא דגזירת הכתוב דאם התחיל בו קצת האור ולא נגמר עובר בלאו הזה וצ"ע. וכן אני מסופק אם הי' נא ואח"כ בישלו לשטת הרמב"ן ע' בסה"מ להר"מ והרמב"ן ומבואר קצת לקמן בד' הרהמ"ח דאם אכל נא ומבושל לוקה שתים דהוי שני שמות עיין באריכות וא"כ בכה"ג דהוי נא ואח"כ בישלו אפשר לא נפקע הלאו דנא וא"כ חייב שני מלקיות משום נא ומשום מבושל וכ"ת אין אחע"א ז"א דודאי בישול הוי איסור מוסיף דקודם הבישול הי' לו היתר לאכלו שיצלה כ"צ על האש ועתה נאסר ול"מ צלי אח"כ ונאסר לעולם והוי א"מ ואין כאן מקומו להאריך באחע"א א"ד כיון דנתבשל ל"ה נא וצ"ע:
ב
עריכהשבישלו וכו'. גם בלאו דמבושל נראה דוקא שנתבשל כמב"ד אז הוי מבושל ועובר על הלאו דמבושל אבל קודם מב"ד א"ע על מבושל והוי כמו חי דא"ע בלאו זה רק עשה לשיטת ר"מ ולרש"י הלאו דצלי אש ואין לוקין דהוי לאו שבכללות ע"ש בפסחים דקודם מב"ד ל"ה בישול בשום מקום אך אם נתבשל כמב"ד כיון דלענין שבת הוי בישול אם כן כאן נמי וע"ש בש"ס לענין חמי טברי' ג"כ שוה כאן לשבת דא"ח משום בישול אם כן קודם מב"ד דל"ה בישול לשבת ל"ה בישול גם לענין זה ומכל מקום נראה דצ"ע ד"ז דודאי דין הראשון דקודם מב"ד ל"ה בישול כלל ודאי אמת אך אם נתבשל כמב"ד אפ"ל דוקא לענין שבת הוי בישול כמב"ד ע' מנחות נ"ז וש"ס כ"פ אבל לענין פסח אפשר דלא. ומנא אמינא לה דגם בב"ח כתיב לא תבשל ועובר על לאו בבישול וגם על האכילה דרך בישול ומבואר בחולין ק"ח ע"ב כשם שלוקה וכו' כך לוקה על בישולו באיזה בישול אמרו שאחרים אוכלין וכו' ופרש"י שנתבשל כל צרכו מבואר להדיא דל"ה בישול עד שנתבשל כ"צ אם כן כאן נמי ול"ד לשבת דהתם על כל פנים מלאכת מחשבת איכא אבל כ"מ שמוזכר בתורה בישול הוי בישול כ"צ כמו בב"ח אם כן כאן נמי א"ע על לאו זה בלא נתבשל כ"צ. וראיתי להפר"ח יו"ד סי' פ"ז שכתב דגבי בב"ח כל שלא נתבשל כמב"ד אינו אסור בהנאה דל"ה בישול ומביא הש"ס הנ"ל באיזה בישול אמרו וכו' נראה מדבריו דאם נתבשל כמב"ד הוי בישול לענין בב"ח ובאמת ברש"י הנ"ל מבואר להיפך דבעינן נתבשל כ"צ שוב ראיתי להפמ"ג בפתיחה לה' בב"ח העיר בזה וסיים בצ"ע ורבינו הר"מ פ"ט מהמ"א דיני בב"ח אינו מביא כלל הברייתא באיזה בישול אמרו ועיין כרתי ופלתי סי' צ"ב סק"ב הרגיש בזה למה השמיטו וע"ש מה שתי' ומביא שם בפשיטות כל שאחרים אוכלים היינו מאב"ד ולא הביא כלל ד' רש"י דבעינן כל צרכו וע"ש בס' כו"פ מביא בשם הגאון ר"י לאנד סופר שהקשה בהא דפריך חלב נבלה ומשני בקדם וסילקו ל"ל זה והא לא נתבשל כמב"ד ול"ה רק דרבנן ותי' הגאון הנ"ל כמ"ש ברא"ש שבת אף דבשרא דתורא לא נתבשל מכל מקום הלחלוחית שבו נתבשל אם כן ה"נ אף שהבשר לא נתבשל כמב"ד מכל מקום הלחלוחית תיכף נתבשל מכל מקום אין לוקין בב"ח דהוי ח"ש אלא אם כן הבשר עצמו נתבשל ע"ש אם כן ה"נ דאם לא נתבשל כמב"ד שכתבתי דהוי כחי ל"א דהלחלוחית נתבשל תיכף וה"ל מבושל מכל מקום אין לוקין כיון דהלחלוחית הוי ח"ש ואיסור הוא בל"ז מחמת הבשר דהוי כחי ועובר בעשה וע"ש עוד בכו"פ שכתב דחי וכן קודם בישול מב"ד הו"ל שלכד"א וכבר כתבתי כ"פ בחיבורי זה דחי הוי כד"א ממשנה דמנחות דשעיר יוה"כ שחל בע"ש ואכלו השעיר לערב בליל שבת חי ושם מ"ע דאכילה כתיב ואכלו וכבר הסכימו דאין חילוק בכדר"א בין מ"ע לל"ת וגם מבואר בפסחים פא"ד ושמחה בחי מי איכא נראה דשמחה לא שייך אבל הוי כד"א וכמדומה שהובאו ראיות אלו בספר משנת חכמים והבאתי כ"פ בחיבור זה. ולפמש"ל דבבישול אם לא נתבשל כמב"ד א"ע בלאו דמבושל רק דינו כחי אם כן לכאורה אם צלאו אח"כ מותר לאוכלו דבישלו ואח"כ צלאו מבואר לקמן דעובר דלא אתי צלי ומפקע מבישול כאשר יבואר לקמן בעזה"י אך זה דווקא בנתבשל אבל כאן דאין לו דין בישול אם כן מהני שיצלה אח"כ אמנם ז"א לפמ"ש לעיל בשם הגאון מוהר"י ל"ס דעכ"פ הלחלוחית תיכף נתבשל ואסור לאכול הבשר מפני הרוטב שבתוכו שנתבשל כמבואר פכ"צ נטף מרוטבו על החרס דהרוטב אוסר לפסח ה"נ אסור לאוכלו מפני הרוטב שנתבשל בתוכו כנלע"ד ב"ה. והנה הלאו דמבושל הוא בין במים בין במי פירות ובין צלי קדר וכן צלאו ואח"כ בישלו ובשלו ואח"כ צלאו חייב בכ"ע וכ"פ הר"מ והרהמ"ח ועיין כסף משנה תמה על הר"מ כיון דפוסק כרבנן צלאו ואח"כ בישלו חייב ואצטריך בשל מבושל לזה ולרבנן נתבשל במ"פ הוא מק"ו וצלי קדר פטור ולמה פ' הר"מ דחייב על צלי קדר ע"ש בכ"מ מה שתירץ ודבריו צ"ע ועלח"מ ובסוגי' ואין דרכי בח"ז להאריך בפלפולים וע"ש בגמ' ומסקנא הוא גזירת הכתוב ואף אם נאמר דאין בישול אחר צלי מכל מקום ש"ה דגלי קרא ועלח"מ ובבישלו ואח"כ צלאו פשוט בש"ס דחייב אף שצלאו אח"כ מכל מקום לא נפקע ממנו שם בישול אף אם נאמר דיש צלי אחר בישול לענין שבת עס"י שי"ח מכל מקום היינו לחייבו עתה אבל לא נפקע הקודם ובצלאו ואח"כ בישלו כיון דצלאו מעיקרא הבישול אח"כ מבטלו או לר"י או דגזירת הכתוב כך ע"ש בגמרא ובסי' שי"ח ובברכות סוגיא דשלקות ויש מקום לפלפל ואני לא באתי רק להעיר לדינא. ודוקא שבישל בתולדות האור אבל אם בישל בחמי טברי' דל"ה תולדות האור אינו חייב משום בישול רק עבר על עשה דצלי אש עש"ס ור"מ וגם גבי שבת פטור בחמי טברי' עיין כאן בש"ס ובה' שבת וכן גבי בב"ח לא מיקרי בישול כלל עיין ר"מ פ"ט מהמ"א ויו"ד סי' פ"ז. והנה אף דיש כאן ריבוי בשל מבושל מכל מקום לא נתרבה חמי טברי' כלל כמבואר כאן להדיא בגמרא. ואני מסופק בשבת דפסקינן אין בישול אחר בישול וכן בב"ח ע' כו"פ סי' פ"ז וגבי שבת יש סוברים דאפילו צלי אחר בישול ובישול אחר צלי' אינו חייב עס"י שי"ח אם בשלו בחמי טברי' ואח"כ בשלו באור אם חייב מי נימא דמ"מ נתבשל אך היא גזירת הכתוב דאינו חייב על תולדות חמה אבל מכל מקום לענין זה ה"ל נתבשל דהבישול אחר אינו נחשב כלל ופטור או כיון דל"ה מבשל לענין שבת אם כן לא הוי בישול וחייב אח"כ בין בשבת בין בב"ח ויבואר לקמן אי"ה במקומו וכעת ל"מ גילוי לד"ז. וכן כאן גבי פסח אם בישלו בח"ט ואח"כ בישלו בתולדות האור אפשר לספק אף דגבי פסח אפילו צלאו ואח"כ בישלו חייב מכל מקום אפשר דוקא בישול מבטל מתורת צלי' ע' טוא"ח סי' שי"ח בשם הרא"מ דלמד מכאן דגם לענין שבת יש בישול אח"צ אף דא"ב אחר בישול ועט"ז שם אבל כאן אפשר דמבושל בח"ט הוי בישול גמור רק דגזירת הכתוב דל"ה בישול אבל מכל מקום אין בישול אח"כ א"ד כיון דנתרבה יש בישול ועלח"מ דסברת הר"מ דצלאו ואח"כ בישלו חייב דהבישול מבטל אם כן אפשר דאין בישול אחר בישול. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי בפרי מגדים או"ח שי"ח סק"ו נסתפק בזה לענין שבת אם בישלו בח"ט ואח"ז בישלו באור אם חייב ודעתו נוטה שפטור ומותר לגמרי אם כן אפשר לענין פסח נמי א"ב אחר בישול ואפשר כיון דמרבינן מבשל מבושל זה ג"כ בכלל להר"מ וראב"י והוא ענין עמוק בס' שי"ח. גם נסתפקתי אם בישלו לפסח בח"ט וצלאו אח"כ באש מה דינו כיון דמבואר כאן בגמרא כיון דבשלו אם כן לא פקע מיני' שם מבושל אבל כאן דאינו מבושל ורק עובר משום צלי אש כמו שאוכל חי אם כן בצלאו אח"כ ש"ד או אפשר אם נאמר כהשיטות דגם גבי שבת אין צלי אחר בישול וזה הוי כמו נתבשל אם כן ל"מ צלי אח"כ לשווי' צלי אש ע' בשיטת הרא"מ וראב"י ויש לפלפל וקצרתי מאוד וסמכתי על המעיין. והנה פ"ט מהמ"א הביא הר"מ המעושן אין לוקין עליו משום בב"ח ועיין במ"מ דהוא אבעיא בירושלמי ע"כ פסק דאין לוקין אך הוא ספק תורה והנה בב"ח בצלי יש דיעות אי אסור מן התורה עפר"ח וכו"פ דיש כמה דיעות דצלי אינו בכלל בישול בב"ח ולדיעות אלו צ"ל דאבעיא בירושלמי המעושן דהוא עדיף מצלי וסברא דהוא בכלל בישול וכאן אינו מביא הר"מ ואינו מבואר בש"ס דין זה דמעושן היאך דינו בודאי לאו צלי אש הוא אך הס' הוא דלמא הוי בכלל בישול ועובר על לאו דמבושל ואי תימא מאי נ"מ הא מכל מקום אסור דלא הוי צלי אש ז"א דנ"מ בצלאו אח"כ על האש דא"נ דמעושן הוי כמבושל ה"ל בישלו ואח"כ צלאו דאסור וא"נ דלאו מבושל הוא ה"ל כמו חי ומהני צלי' אח"כ וגם לענין שבת יש לחקור איך הדין ואין כאן מקומו וכאן הוא נ"מ ול"מ מבואר וצ"ע. ומה נקרא מבושל בודאי בכ"ר הוי מבושל אך בכ"ש ל"ה מבושל ועירוי תלוי בשיטת הראשונים אי מבשל כ"ק והד' ארוכים ביו"ד ואו"ח ואין כאן מקומו. ואם צלה הפסח שלא על האש עובר עליו משום עשה דצלי אש ואם נצלה כדינו ואח"כ צלאו עוד שלא באש מבואר בתוס' פסחים שהבאתי לעיל דל"ש לאסור משום צלי מד"א רק בבישלו אח"כ אסור משום הריבוי אבל לא בצלי מחמת ד"א. וה"ד נצלה כ"צ תלוי במש"ל אי צליית מב"ד הוי נצלה כ"צ או נצלה כ"צ ממש בעינן ע"ל. והנה התוס' כתבו דדוקא בבישלו אח"כ דנתרבה מבשל מבושל אבל צלי מחמת ד"א ל"ש אם כן בנצלה ואח"כ נתבשל בחמי טברי' מותר לאכול דל"ה אלא מחמת ד"א אך אפשר לר"כ דסובר דהבריית' כר"י דבישול מבטל הצלי' אפשר דגם בישול של ח"ט מבטל הצלי' ול"ה צלי אש אם כן אסור לאכלו וזה תלוי בבישול אח"כ וצריך אריכות ואי"ה אשנה פרק זה. וכ"כ הלחם משנה דסברת הר"מ דבישול אחר צלי' חייב לא מטעם ריבוי בשל אלא דהבישול מבטל הצלי' כר"י אם כן יוכל להיות דגם בישול בח"ט מבטל צלי' ול"ה צלי אש ע' בגמרא כי קצרתי בענינים אלו וצ"ע. ואם אכל מבשר הפסח חי ביטל מ"ע שנאמר צלי אש ער"מ. עוד מבואר שם דבצלי כ"צ עד שנתחרך ואכלו פטור ולא כ' דביטל מ"ע ובאמת כן מבואר בהדי' בגמ' דמ"א ת"ר יכול צלאו כ"צ יהא חייב ת"ל אל תאכלו וכו' נא ובשל אמרתי לך ולא צלאו כ"צ היינו דשוי' חרוכא ולא סיים הש"ס יכול יהא מותר ת"ל צלי אש ואח"ז ת"ר יכול אכל זית חי יהא חייב ת"ל נא נא ובשל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר ת"ל כ"א צלי אש מבואר להדי' דעל חי עובר על עשה דצלי אש ובחריך אינו עובר ובמהרש"א הקשה זה כיון דס"ד דחריך לא צלי אש הוא אלא קלי אש כפירש"י אם כן אף דממעטינן מנא מכל מקום אפשר דלאו צלי אש הוא כמו חי ובשו"ת ח"צ סי' ס"ב ס"ג תי' דכיון דקודם שנתחרך הוי צלי לא אתי חירוך ומבטל הצליי' והוי צלי אש ומעיקרא ס"ד דלא הוי בכלל ע"ש. העולה מזה דחריך א"ע בעשה אבל חי עובר בעשה וע"ש עוד בח"צ דחריך מיירי דראוי לאכילת אדם והנה מלשון הש"ס יכול יהא חייב ואח"כ אמרינן נא ובשל וכו' ולא צלאו כ"צ נר' אפשר דאינו חייב על כל פנים פטור אבל אסור וכן מלשון הר"מ דפטור נראה דאסור כפטורי שבת דמדרבנן אסור ועיין בראב"י הובא דבריו בה' יוה"כ דסובר דוקא בשבת דנזכר פטור הפשט פטור אבל אסור אבל בשאר פטורים אפילו לכתחלה מותר וע' פר"ח ה' יוה"כ דרה"פ סוברים דבכ"מ דנזכר פטור היינו אבל אסור וכ"ד הר"מ בכ"מ אם כן ה"נ אבל על כל פנים אינו אסור מן התורה וחי עובר בעשה מה"ת. וער"מ דסכין את הפסח ביין וכו' ובמי פירות אבל לא במים ומותר לטבל אחר שנצלה במי פירות והחילוק בין מים למ"פ יצא לו ממשנה שם אין מבשלין הפסח במשקין אבל סכין ומטבילין בהם נראה דוק' משקין אבל במים אסור וע' צל"ח הקשה מה לי מים ומ"ל מ"פ כיון דתרווייהו אסורים בבישול מן התורה וראיתי שם לפום ריהטא מה שתירץ בחכמה ודבריו אינם מובנים והר"מ דיליף מ"פ מבשל ולא מק"ו ע"ש ואפשר סמך אפלפול שכתב לעיל ולא עיינתי וגם נראה דסכין אפילו בתחלת הצלי' ולא שייך תירוצו ע"ש ועכצ"ל דטעם הר"מ דבאמת סיכה אינו כבישול אך דוק' במ"פ דדרכו לסוך ולטבל מותר ול"ג אטו בישול אבל מים דאין דרך סיכה במים והוי קצת דרך בישול ע"כ גזרו בזה כמבואר לקמן דסיכה משהו בעלמא וכו' ע"כ לא נחשב כמבושל. והנה בלאו זה עש"ס ור"מ דא"ח על נא ומבושל אלא בליל ט"ו שישנו בקום אכול צלי אבל אכל נא ומבושל מבע"י פטור שנאמר ל"ת כ"א צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ומבואר בגמרא ור"מ דאכל מבע"י פטור וכבר כתבנו דכל היכי דמבואר פטור אסור מדרבנן על כל פנים אין איסורי תורה בנא ומבושל מבע"י כלל אך אם אכל כזית צלי מבע"י עובר בעשה עש"ס ור"מ. וחי אינו מבואר הדין אם אכל מבע"י אם עבר בעשה דצלי ונראה כמו דא"ע על נא ומבושל כך א"ע על חי כפשט לשון הש"ס והר"מ אכל צלי מבע"י עובר בעשה נר' דחי ונא ומבושל א"ע כלל ובנא ומבושל אפשר אסור מדרבנן ובחי דאינו מבואר כלל אפשר אפילו איסור דרבנן ליכא וצ"ע. ונראה דכשם שאינו מחויב על לאו זה מבע"י היינו בערב פסח ה"ה לאחר ליל ט"ו כגון ביום ט"ו א"ע עליו בזה ואם התרו בו ביום ט"ו על נא אין לוקין רק על לאו דנותר אבל אם הי' לאו דנא ביום הי' לוקין על לאו דנא כי לא נפקע וגם לאו דנותר הי' חל כי נא כל הלילה הוי כמו כל פסח כשר דראוי לצלות ולאכול אלא באמת תיכף בבוקר כיון שאינו בקום אכול צלי א"ע על לאו דנא כלל ולוקין רק על לאו דנותר וז"פ. והנה אלאו דמבושל ג"כ א"ע רק בלילה עיין ר"מ דהיא רק בשעה שישנו בקום אכול צלי אם כן גם בט"ו אין לוקין על לאו דמבושל רק על נותר וגם נראה דעל נותר נמי אינו חייב כיון דנפסל קודם שנעשה נותר לא חל נותר שיתחייב דנותר א"ח רק אם הי' ראוי לאכילה ונתותר אבל אם קודם לא הי' ראוי לאכילה אינו חייב על נותר והוא מבואר בכריתות י"ד דמקשה הש"ס דנחשב כגון שאכל פיגול ומשני בחדא בהמה מיירי בשני בהמות לא קמיירי ופיגול ונותר בחדא בהמה לא אשכחן ופירש"י כיון דנתפגל אם כן ל"ח לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח הלכך לא חל עליו נותר ע"כ. חזינין דהיכי שנפסל קודם שנעשה נותר לא חל נותר לחייבו משום נותר לא מלקות ולא חטאת וא"ל דוק' פיגול דלא היתה שעת הכושר דמה"ת לחלק אף דשם באמת ר"ל דבחדא בהמה לא משכחת וזה דוק' בנפסל בדם דנפסלה כל הבהמה וגם בפיגול חייב חטאת ע"ש בגמר' אבל נראה דכ"ה דנפסל קודם שנעשה נותר אינו חייב על נותר כנלע"ד. וראיתי בצל"ח פסחים כ"ח מחדש דבר חדש דכמו דבזבח כשר עוברין בבל תותירו ה"נ בזבח שנפסל עוברין על לאו זה וצריך לשרפו מיד והיא תמו' מסוגי' דכריתות דמבואר דבזבח פסול ל"ש נותר וזה כמה תמהתי עליו אח"ז מצאתי בנוב"י ת' יו"ד סי' י"ג שחכם א' הקשה אותו ק' זו ותירץ דנהי דעובר על הלאו דלא יותיר מכל מקום אינו חייב כרת אם אכל נותר כזה דנותר בעונש כרת כתיב ואוכליו עונו ישא וכו' חילל וכו' ובזבח פסול ל"ש חילול שכבר מחוללת ועומדת כמו כהן טמא שאכל תרומה טמאה דא"ח ע"ש על כל פנים נראה דאם נפסל באיזה צד א"ח משום נותר וזה דוק' בנתבשל דנפסל וא"ל תקנה או אפילו דנצלה מחמת ד"א ולא באש אם כן לא חל נותר אבל בנא דהי' יכול לצלותו הוי כמו כל קדשים כשרים וחייב משום נותר וז"פ. והנה בדין נותר לא עיינתי היטב ויבואר במקומו אי"ה אך אכתוב כאן איזה הערה לעורר התלמידי' דלפ"ז דניתר ל"ש בנפסל אם כן היאך אמרינן כאן בגמ' דרבנן ילפי מבושל במ"פ מק"ו מה מים וכו' מכ"ש מ"פ הא אמרינן בכ"ד במס' זו גבי אין בעור חמץ א"ש דחכמים סוברים והכי הלכת' דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל א"ד אם כן דין זה דמבושל במ"פ יהי' עובר על לאו דמבושל ג"כ תחלתו להחמיר וסופו להקל דאם בישלו במ"פ יהי' עובר עלי' משום מבושל בליל ט"ו והוי להחמיר אבל מיום ט"ו ואילך יהי' להקל דאינו חייב עלי' משום נותר ופטור מכרת ומלקות וחטאת כמש"ל והיא קולא גדולה והיאך נלמד מק"ו להחמיר קצת מה שסופו להקל קולא גדולה ואם הפסח בכה"ג כשר הוי חומרא יותר דחייב משום נותר מלקות וכרת וחטאת בלא זמן קצוב תמיד אחר ליל ט"ו אם כן מאי ק"ו הוא זה. אך באמת ל"ק דהנה מבואר בתוס' שם דאף בלא הק"ו מכל מקום אסור משום צלי אש אך הק"ו הוא למלקות ע"ש אם כן שפיר הוי חומר' דחייב מלקות ואי משום נותר דבלא הק"ו נמי אינו חייב משום נותר כיון דפסול מחמת דאינו צלי אש כמש"ל דבכ"ע דנפסל אינו חייב משום נותר אך קשה כיון דיליף בק"ו אם כן לפ"מ דס"ל לרבנן דצלאו ואח"כ בישלו ג"כ עובר עלי' אם כן גם בבישלו במ"פ אחר הצליי' חייב עלי' וזה סופו להקל דאי לא ילפינן בק"ו אם כן לא יהיה חייב משום מבושל וגם אינו צלי מחמת ד"א כיון דנצלה כ"צ באש לא פסל אח"כ שום דבר אחר כמבואר בתוס' כ"צ שהבאתי רק בישול מריבויא דקרא אם כן בנתבשל במ"פ אחר הצליה דאינו חייב רק משום הק"ו דהוי מבושל הו"ל סופו להקל כנ"ל. אך גם זה לא קשה לפמ"ש הצל"ח דהק"ו אינו רק בבישול אבל צלאו ואח"כ בישלו במ"פ אינו חייב לרבנן דהנה התוס' הקשו היאך ילפינן מבושל במ"פ מק"ו הא אין מזהירין מן הדין ולשיטת הר"מ כמ"ש הרב המגיד פ"ב מהמ"א דכל היכא דאיכא עשה בל"ז שפיר מזהירין מה"ד וע"ש במ"ל שתי' כן קו' התוס' דכאן עשה דצלי אש ושפיר מזהירין מה"ד אם כן זה דוק' בבישלו מעיקר' אבל צלאו ואח"כ בישלו במ"פ אי לאו ק"ו א"ע בעשה כיון דנצלה כס' התוס' פכ"צ שהבאתי אם כן שוב אין מזהירין מה"ד ורבנן מודו דצלאו ואח"כ בישלו במ"פ א"ח משום מבושל יע"ש בצל"ח אם כן כיון דהק"ו הוא דוקא בבישלו מעיקר' במ"פ דאיכא עשה ג"כ אם כן אין סופו להקל כי בלאו הכי א"ח משום נותר כיון דנפסל מחמת דאינו צלי אש כמש"ל. וגם לשיטת התוס' דהק"ו גילוי מילתא אם כן לדבריהם בבישלו במ"פ אפילו אחר הצלי' ג"כ חייב משום מבושל אף דאינו בעשה דצלי אש מכל מקום ניחא דק"ו כה"ג דהוי רק ג"מ ילפינן בכ"ע ול"ש תחלתו להחמיר דל"ה רק ג"מ בעלמא ולא עיינתי בזה היטב וע' סנהדרין ואה"ע סי' ו' ז'. וער"מ ה' פה"מ פח"י הי"ט וז"ל א"א שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שהפיגול הוא קרבן שנפסל במחשבת הזמן ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאח"ז אכילתו עכ"ל. והנה בש"ס הקושיא קאי על פיגול לענין חיוב חטאת ומשני פיגול ונותר בחדא בהמה ל"מ לה וגם ר"ל על חדא בהמה אם כן בבהמה אחת דנפסלה כולה לא משכחת נותר כמש"ל אבל הר"מ דכ' באכילה א' לא משכחת לה וכ' הטעם דלא נרצה הקרבן כלל משמע דבענין אחר אם נפסל איזה חלק מהקרבן ונעשה נותר חייב אף משום נותר מכל מקום אפשר הר"מ לישנא דש"ס נקט אבל האמת איזה חתיכה מהקרבן דנפסלה קודם שנעשה נותר א"ח משום נותר ומכל מקום צ"ע ואי"ה במצות פיגול ונותר אשנה פרק זה. ומכל מקום נראה דאפילו אם נאמר דבדבר פסול א"ח משום נותר מכל מקום דוקא בעומד בפיסולו גם לאחר שנעשה נותר אבל כאן דתיכף בעה"ש פקע שם מבושל כמש"ל אם כן חל עלי' שם נותר וחייב משום נותר וצ"ע בענינים אלו. ואם בישל הפסח כמו שאסור באכילה כך אסור בהנאה בליל ט"ו חדא דק"ל כר"א כ"מ שכ' ל"ת אה"נ במשמע וכ"פ הר"מ בהמ"א ועוד דקדשים שנפסלו באיזה ענין אסורים בהנאה. וד"ז דפסח מבושל אסור בהנאה מבואר להדיא חולין קט"ו דרשב"ל סובר מנין לבב"ח שאסור באכילה ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל לומר לך יש לך בישול אחר כזה שהוא אסור א"ל ר"י כעורה זו ששנה רבי וכו' ומשני אי מההוא ה"א דוקא באכילה בהנאה מותר קמ"ל ופירש"י מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתו ויוצאים לבית השריפה אף זה אסור בהנאה ע"כ מפורש להדיא בגמ' דפסח מבושל אסור בהנאה כמו כל הקדשי' שנפסלו ע"ש. והנה בא לידי ס' ברית אברהם וראיתי שם לפ"ר בסוף א"ח פלפל בסוגי' דפסחים במבושל וצלי ואין דרכי בח"ז לפלפל. אך ראיתי שהקשה שם על ד' רש"י חולין שהבאתי דנראה מדבריו דפסח שנתבשל טעון עיבור צורה ואינו נשרף מיד הא מבואר להדיא בפסחים פ"ג דפסח שנטמא או שיצא נשרף מיד וע"ש בש"ס דבר שפסולו בגופו נשרף מיד וכ"פ הר"מ הק"פ אם כן גם מבושל הוי פסולו בגופו ולמה טעון עיבור צורה ולפמש"ל ל"ק דפסח שפסולו בגופו ישרף מיד היינו בי"ד כמו שפירש"י להדיא דבליל ט"ו אין שורפין קדשים ביום טוב וכן מפורש פ"ד מהק"פ בר"מ אם כן אם נתבשל בי"ד אין איסור תורה כלל לאכלו בי"ד כמש"ל דלא מצינו בזה שום איסור תורה אם כן לרש"י שקאי על הפסוק מן התורה אם כן קודם ליל ט"ו א"צ לשרוף כי ראוי לאכילה ולמה נפסיד קדשים ותיכף משחשיכה או שנתבשל משחשיכה אם כן ממילא טעון עיבור צורה דאינו נשרף ביום טוב אלא עד ט"ז וע"ש בברית אברהם מה שתירץ ומה שהקשה על הק"ו של רבנן דהוא סופו להקל בע"א והספר בא לידי בשאלה ואיני עומד כעת בענין לעיין היטב בדבריו והנלפע"ד כתבנו. ונא אין שייך לאסרו בהנאה דהא אי בעי צלי לה ואכל כמו חי אבל מבושל או נצלה ע"י ד"א היכי דנפסל ואין תקנה לחזור להכשירו ה"ל קדשים שנפסלו ואבה"נ וז"פ. והנה הלאו הזה ככל הלאוין שבאכיל' דחייב על כזית וגם בכא"פ וח"ש אסור מן התורה והנאת גרונו סגי ואין שום חילוק בינו לשאר לאוי אכילה וגם אם אכלו צלי מחמת ד"א דעובר בעשה דינו ככל האסורים שבתורה ופשוט. וההתראה צריכה על נא בלאו דנא ועל מבושל בלאו דמבושל אבל משום לאו דצלי אש אינו מועיל דהו"ל לאו שבכללות עיין תוס' בסוגיא וברמב"ן בס' המצות בעיקר ט'. ואם הפסח נכבש בחומץ כדי שיתחיל להרתיח אף דקיימא לן כבוש כמבושל בחומץ [ועש"ך סי' קה] או דכבוש בציר אחר הצליה מכל מקום כבוש כמבושל הוא רק דמבליע ומפליט אבל לא כבישול ואף לענין שבת ומכ"ש כאן דבישול אינו רק בתולדות האור (וגם גבי שבת כן) וע' ראשונים ואחרונים ביו"ד ואין להאריך. ומליח ג"כ לא הוי כבישול אף דנראה דעת הר"ן בע"ז דמליח חייב בשבת משום מבשל עפר"ח יו"ד סי' ס"ח ואחרונים ובשער המלך ה' חו"מ שכתב שם דגם הר"ן מודה ובפרט גבי פסח דאף בח"ט [אינו כמבושל] וגם בב"ח דכתיב בישול מליח הוא רק דרבנן אם כן ודאי אינו חייב משום לאו דבישול רק אפשר כיון דאמרינן דמליח הוא כרותח דצלי אפשר הוי צלי מחמת ד"א אך נראה דל"ה רק להפליט ולהבליע אבל אין שייך בישול וצליה וענוב"י ח' או"ח סי' כ"ג ויו"ד כתב שביאר זה בצל"ח פכ"צ ובצל"ח שלי חסר ועיין תוס' פכ"צ דע"ד ד"ה כבכ"פ ועיין בראשונים ואחרונים או"ח ויו"ד והסכמת כולם שאין בישול וצליה במלח רק להפליט ולהבליע:
ג
עריכהצלי דוקא וכו'. ע' פ' כ"צ תוחבו וכו' והיינו מקולס ובתוס' ע"ד ד"ה נחתך וכו' דמצוה להיות מקולס אבל לא מיפסל אם אינו מקולס וה"ר לדבריהם ומרש"י נראה דפסול ומד' הר"מ כאן נראה דאינו מעכב דלא כתב עיכוב בדבר רק כ"צ על כל פנים נראה דמצוה מן התורה להיות מקולס ועיין בתוס' ד"ה כבכ"פ ומבואר שם איזה גדי מקולס דאסור לאכול בזה"ז כל שצלאו כולו כאחד חתך אבר וכו' ששלקו במחובר א"ז מקולס ואיני מבין למה נקט איסורא דרבנן היינו בזה"ז ולא נקט איזה גדי מקולס בזמן הבית לענין מצות התורה בפסח גופא ממילא שמעינן כל דלא הוי מקולס לענין מצוה אינו מקולס גם בזה"ז לענין איסור למה שבק הש"ס מצוה דאורייתא ונקט איסור דרבנן ונ"ל דבלאו הכי קשה מאי זה שאלה איזה גדי מקולס הא מבואר במשנה דתוחב השפוד וכו' ותולה כרעי' חוצה וע"ז אמרי' ר"ט קורהו מקולס אם כן זה הוי מקולס ומאי שואלין איזה גדי מקולס ע"כ נראה דגדי מקולס דמצוה לעשות בפסח היא שתולה וכו' חוצה לו ופרש"י על ראשו וה"ל ככובע על ראש גבור ע"ש אם כן בכה"ג ודאי אסור בזה"ז. אך באמת הגמ' אמר איזה וכו' היינו דל"ד כמו שמבואר במשנה רק אם צלאו כא' אף דלא תלה הכרעיים וכו' הכלל אם הוא צלוי כולו ה"ל מקולס שאסרו חכמינו זכרונם לברכה בזה"ז אף דלענין המצוה ל"ה מקולס רק בתלה וכו' לענין איסור בכ"ע אסור אם צלאו כולו כא' אך אם חתך אין זה מקולס וכרעיו ג"כ אם נחתך א"ז מקולס אך בתולה ה"ל מקולס הכלל לענין המצוה ה"ל מקולס כעין המשנה ובזה"ז ג"כ אסור אכן אם אפילו אינו מקולס כמבואר במשנה רק נצלה כולו כא' אסרו חכמינו זכרונם לברכה בזה"ז כ"נ ואפילו לדעת הר"מ דאין מביא דתולה על ראשו על כל פנים כ' ונותן חוצה ובדרך שאינו תולה ל"ה מקולס אך צלוי כולו אסור כמ"ש וער"מ פ"ח מה' תו"מ וערש"י שם ד"ה איזה שכ' דתנן פ' מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו והוא תמוה מה ענין זה לצלי צלי תלוי במנהגא אבל מקולס אסור בכ"מ ע' משנה ביצה פ"ב ור"מ החו"מ ושו"ע והו"ל לרש"י להביא ממשנה דביצה וצריך עיון גדול ול' הגמרא שאסרו לאכול מבואר דזה הוי אסור ולא תלי במנהג ובס' הצל"ח שלי חסר ומבואר דאם נשלק אבר ממנו במחובר אין זה מקולס ובפסח בבהמ"ק אם נשלק במחובר אף אבר א' ודאי כולו אסור דעכ"פ הבליעה הולך בכולו ועיו"ד סי' צ"ב מחלוקת רש"י ור"י ומכל מקום נ"ל דלכ"ע החלק שלא נתבשל א"ע עלי' משום לאו דמבושל דאין זה בישול וע"ש סי' צ"ב. והנה התוס' שם הביאו ראי' דבאינו מקולס לא נפסל מה' שנתערבו עורות פסחיהם דאמרינן שם משום חזה ושוק ומק' וניתי כהן בהדי' ואי אמרינן דפסול באינו מקולס אם כן צ"ל שלם ודלמ' שלמים הוא וכיון שצלאן עם חזה ושוק נאסר מחמת חו"ש. ויש להקשות וכ"ה בפלתי סי' ק"ה דאפשר לצלות שלם דצלי אינו אוסר אלא כ"נ ויתן החו"ש עם הנטילה לכהן והמותר יאכל והניח בצ"ע ולכאורה אין סברא דיקח פסח כחוש ע' במנחות גבי שבת וא"כ בפסח שמן מפעפע בכולו אך קשה אף דמפעפע וליכא ס' מכל מקום מב"מ ברובא בטל מן התורה ע' סוגיא דזרוע בשלה וא"כ היאך ידחה ס' כרת בשביל איסור דרבנן ויצלה כא' משום ס' כרת ואפשר גם איסור דרבנן אסור לעשות בשביל ס' כרת וצ"ע על כל פנים אין ראיית התוס' מכרחת אך באמת אף שא"ר לאכול מחמת דרבנן מכל מקום א"י לעשות פסח כדאמרינן שם קודם דאזדריק וכו' אף דרק מדרבנן אסור לאכול דמה"ת בטל ברוב ע' חוו"ד סי' ק"א ואפשר דשם אין כרת דיעשה פ"ש אבל כאן הוא ס' כרת וצ"ע בזה ועיין כרתי ופלתי סי' ק"ח הקשה על הש"ס דקאמר דאין יכולים לעשות פסח משום חו"ש דצריכין ליתן לכהן ואם הוא פסח א"י לאכול דהוי שלא למנוי' למה לא יבטל החו"ש של הפסח בארבעה חו"ש של שלמים דברובא בטל ולא הוי ר"ל ע"ש ולפמ"ש במצוה הקודמת דפסח שלא למנוי' אינו בטל כלל כיון דהתורה לא זיכתה לו ה"ל ממון גבוה וממון בעלים ל"ב עי"ל. והנה לא מצאתי בשום מקום דאסור לאכול גדי מקולס בליל ט"ו אייר בזמן אכילת פ"ש נראה דל"ג רק בפ"ר ולא בפ"ש דרק מיעוט עושין ופעמים אין עושין כלל וערש"י פסחים גבי תודוס ובביצה שם נראה דוקא מקולס גמור אסור דלא כמש"ל דצלוי כולו כא' אסור אפילו אינם תלוים המעיים בראשו ובצידו וצ"ע:
ד
עריכהונוהגת וכו'. כל האישים עבדים והנחשבים לעיל תחלת החיבור חייבים בלאו זה וא"צ לפרוט:
ה
עריכהלדעת הר"מ, והרמב"ן ז"ל וכו'. ענינים אלו באו בארוכה בעיקר התשיעי בס' המצות להר"מ והרמב"ן ובתוס' בכמה סוגיות ולבאר הכל ע"נ צריך קונטרס מיוחד ע' בדבריהם ונלע"ד להר"מ דאין לוקין אלא מלקות א' דהוי משם א' עי' בסה"מ אם כן אם אכל חצי זית נא וחצי זית מבושל מצטרפים כי הלאוים שהם מש"א מצטרפים עיין ר"מ פ"ד מהמ"א הט"ז וי"ז ומסיים בזה הכלל כל שהוא משם א' מצטרפין לכזית ולא כ' כאן דסמך עמ"ש שם ובפ"ה דנזיר כתב דאיסורי נזיר מצטרפין וכן שם פ"ד מהמ"א דשם הוא חידוש דהוי משני שמות דלוקה על כל מין ומין אם אכלם כא' ע"ש ופי"ט מה' פסה"מ דנותר ופיגול מצטרפין לכזית אשמועי' אף דחלוקין בעונשין דבכ"א כתב מקרא מיוחד לעונש ע"ש אבל כאן אפשר דאין חידוש כלל כיון דכתב דלוקין על שניהם פ"א מלקות דהוי משם א' אם כן ה"ה דמצטרפין לכזית כמו דכייל שם במ"א כל דהוי משם א' מצטרפין ומכל מקום צ"ע ואפשר כיון דמ"מ נפרטים כ"א אף דלענין אם אכל שניהם ה"ל ש"א לשיטת הר"מ מכל מקום לענין צירוף אין מצטרפין ואינו מבואר להדיא דמצטרפין וצ"ע. מ"ש פיגול ונותר חידוש הוא דחלוקין בעונש ע' כריתות דף ג' ובמ"ל פח"י מה' מעה"ק באריכות ולכ"ע אם אכל פיגול ונותר בהעלם א' חייב שני חטאות דהוי שני שמות ע"כ הוא חידוש דמצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה וצ"ע. והענין ארוך מאוד. וכשיזכני השי"ת אכתוב קונטרס מיוחד. ועמ"ל פרק ד' מה' שגגות ה"א ומכל מקום נ"ל כצד הזה שמצרף נא ומבושל כיון דהוי לאו א' להר"מ ונראה דאם אכלם ע"י צירוף צריכה להיות ההתראה (דצריך לפרש הלאו עיין ר"מ ה' סנהדרין) משום לאו אל תאכלו נא ומבושל ואם התרו משום נא לחוד או מבושל לחוד אין זה התראה כי מכל מקום הוי דברים חלוקים ואם התרו בו משום א' לחוד אפשר לא ידע מהשני ודומה לו שאינה עבירה על כן צריך להתרות בו בפירוש משום שניהם ובאוכל נא או מבושל גם כן פשיטא לי דצריך להתרות משום נא או מבושל אבל אם אוכל נא והתרו בו משום מבושל או להיפך ודאי אין זה התראה כיון דהם שני מינים וע' שבת ע"ג ע"ב ותוד"ה משום זורע ואי"ה יתבארו ענינים אלו מעט מעט במקומות מפוזרים וכעת באתי רק להזכיר. ואל יקשה לך לרבנן דילפי בישול במ"פ מק"ו ומבואר שם דצלי קדר א"ח אם כן מאי מקשה בפסחים ע"ו ע"ב בהא דצלאו בשני קדרות ומקשה שני קדרות ס"ד וכו' דלמא כרבנן ומותר לצלות בקדרה זה טעות דאף לרבנן עובר בעשה דהוי צלי מחמת ד"א רק דאין לוקין לרבנן משום מבושל והק' שפיר דלא משכחת לצלות בקדר' והוצרכתי לכתוב זה משום דראיתי לגדול א' ה"ר להר"מ דפוסק כרבי ותמה הכסף משנה וכתב דמש"ס זו ראי' דה' כרבי דצ"ק אסור וזה טעות דגם לרבנן עובר בעשה וז"פ. והנה ז"פ למעיין בסה"מ של רבינו דיש כמה דינים אצל כל מצוה ויש כמה ציווים איך יעשו המצוה אין נחשב כל ציווי מצוה בפ"ע דא"ז מצוה בפ"ע רק התורה ציותה דעל תואר כך וכך יעשו המצוה כגון חטאת יש כמה דינים היאך יעשו וכן יבום וחליצה והרבה מצות צותה התורה שיהי' על תואר כך. והנה כאן הוא במנין המצות לאכול פסח בליל ט"ו אינו נחשב מצוה בפ"ע שיהי' צלי אש דזה באמת דין המצוה דהפסח יהי' נאכל בדרך זה צלי וגם על מרור ולא נחשב כלל מרור בפ"ע דמצות הפסח הוא על תואר כך ולולי דהתורה ריבתה עיין במכילת' הובא בכ"מ דמרור אינו מעכב הי' מעכב הפסח כי הי' נחשב מדיני המצוה ואם כן ז"פ מי שאכל זית פסח שצריך לצאת י"ח ואכל חי או צלי ע"י ד"א ל"א דעבר בעשה דצ"א ומכל מקום קיים המצוה של אכילת פסח לשיטת התוס' דמהב"ע אינו אלא דרבנן ובמק"א הארכנו ואין כאן מקומו אלא באמת ל"ק המצוה כלל כי דיני המצוה הוא כך כמו תפילין דצריך ד' פרשיות ועוד דינים ואם נחסר איזה דבר ל"ק המצוה וז"פ למי שמורגל בס' המצות. אך אם אוכל כזית צלי ויי"ח ואוכל עוד כזית חי עובר בעשה דילפינן מקרא עש"ס ור"מ אבל אם אינו אוכל הפסח אלא בד"ז חי או שאינו צ"א ל"מ שעבר על עשה ביטל ג"כ מ"ע דאכילת הפסח דה"ל כמי שלא אכל פסח כלל וכ"נ פשוט. עכ"ז דוק' במצות עשה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה צ"א אבל אם עושה המצוה כדינו רק התורה ציותה איזה מצות ל"ת ואין שייך לגוף הקרבן כגון שבירת עצם ולא תוציא וכו' זה הלאוין הם נמנו בפ"ע ול"ש להמצוה אם כן נ"ל גם כן ברור דהתורה כתבה לאו בפ"ע כאן ונמנה במנין המצות מבושל אם כן אפילו יצא י"ח בכזית צלי מכל מקום אם אכל עוד כזית מבושל עבר על לאו או אם אכל זית מבושל לצאת י"ח א"י כי לאו צ"א הוא וצ"א הוא מדיני המצוה וחוץ לזה עבר ג"כ על לאו כי כך גזירת הכתוב וכ"ז בנתבשל ולא נצלה כלל אבל אם נצלה הפסח כדינו על האש אם כן עשה הכל כשורה ואח"כ נתבשל אם נאמר כר"מ דבישול א"מ צלי ויש פוסקים סוברים כן אך כאן גזירת הכתוב הוא דבשל מבושל ריבתה התורה דזה ג"כ עוברים בלאו אבל מכל מקום אם אכל (נא) [לא] עבר על צ"א כי הוא באמת צ"א רק דעובר על מבושל אם כן נראה דאם אכל כזית פסח לצאת י"ח והי' צלאו ואח"כ בישלו נהי דעבר על לאו מכל מקום המצוה של אכ"פ קיים כדינו דהא הי' צלי אש אך עשה עבירה והו"ל מהב"ע ולהתוס' סוכה מהב"ע דרבנן יצא כאן י"ח מן התורה אף אם עבר בלאו דמבושל ולא ראיתי גילוי לד"ז שהפסח יצא מכלל פסח רק אסור לאכלו אבל מכל מקום אינו מדיני המצוה וא"כ נ"מ נמי כמש"ל מצוה הקודמת אם אכל כזית פסח צלי כדינו ואכל עמו עוד בב"א מבושל לבד או צלי ד"א אם כן מבטל הרשות למצוה ול"י כלל אף בכזית כשר שאכל כי הרשות מבטל המצוה אבל אם אכל כזית כשר ואכל עמו כזית פסח שהי' צלי ואח"כ בישול דהוא כשר אך דהוא עביר' מכל מקום אינו מבטל הפסח הכשר כי באמת יוצא גם בזה אף למאן דס"ל מהב"ע ל"י מן התורה מכל מקום אין העבירה מסייע למצוה דבל"ז הי' לו כזית כשר עיין לעיל אם כן יי"ח כנלע"ד בעזה"י. ומי שרגיל בס' המצות יבין זה וכ"ז אי אמרינן אין מבושל מבטל הצלי אבל לר"י דמבושל מבטל הצלי אם כן נתבטל ול"ה צ"א וא"י כלל כנלע"ד. וכן בנטמא בשר הפסח או יצא שנפסל אפ"ל נהי דאסור לאכלו מכל מקום לאו מדיני המצוה כמו כזית פסח שנבלע בו חלב נהי דאסור לאכלו והאוכלו עובר בלאו ול"ש שהעשה תדחה הל"ת כמבואר בזבחים גבי שבירת עצם מכל מקום אם עבר ואכל יצא י"ח אכה"פ אך הוא מהב"ע ותלוי בשיטות הנ"ל דאורייתא או דרבנן אבל אינם מדיני המצוה וצריך עיון רחב. וע' פ' כל המנחות דמקשה שם אימא לא תאפה חמץ לאוקמי בלאו אבל פסול לא מפסל ועיי"ש ומכל מקום אפ"ל אע"ג דהוא לאו בפ"ע מכל מקום כיון דמיוחד בפסח אפשר הוי מדיני המצוה אך עיין ר"מ פ"א דהשוחט את הפסח על החמץ כשר ויי"ח ועיין תוס' ס"ג דהטעם דלא שינה עליו הכתוב לעכב וע"ש במ"ל ושער המלך. ראינו אע"ג דמיוחד הלאו בפסח מכל מקום אינו נחשב דין מצוה ויי"ח. ובתורה מבואר דין הפסח שיהי' מן הכבשים או מן העזים וזכר ותמים ובודאי אם הביא מן הבקר או נקבה וכדומה לא יצא עש"ס ור"מ ושחיטת הפסח על החמץ לא נחשב דין מצוה עכצ"ל דהעשין שציותה התורה אצל המצוה זה הוי דין מצוה שתעשה המצוה על תואר כך אבל הל"ת הוא דבר בפ"ע ואינו נכלל בדין המצוה ומכל מקום מפסח אין ראי' דגזירת הכתוב הוא דפסח הנשחט על חמץ כשר כמ"ש תוס' בתמורה בשם הירוש' ועבכ"מ דאל"ה נימא כ"מ דארל"ת וכו' עיין תוס' תמורה ד' ע"ב וער"מ פ"א מה' בית הבחירה הי"ד שכתב דאבן פגום פסול למזבח שנאמר אבנים שלמות ואינו נמנה למצוה בפ"ע כי הוא חלק מחלקי המצוה ע"ש במ"ל ואח"ז כתב דאם בנה אבן פגום במזבח עובר בעשה על כל פנים חוץ מה שעובר בעשה המזבח פסול ושם כתב דאם בנה במזבח אבן שנגע בה ברזל פסול למזבח שנאמר כי חרבך וכו' ותחלליה ובבונה אבן שנגע בה ברזל עובר בל"ת לא תבנה אתהן גזית והלאו הזה נמנה למצוה בפ"ע דהעשה הפרטי נכלל בעשה הכולל אבל ל"ת הפרטי אינה נכלל' בעשה הכולל כמו כאן דצלי אינו נמנה ונא ומבושל נמנה וע"ש במ"ל ול"ל להר"מ לפסול אבן גזית מחמת הפסוק ותחלליה הא פסול מחמת הלאו דהוי דין המצוה נראה דאעפ"י דהלאו מיוחד מכל מקום הל"ת אינו בכלל דין המצוה רק העשין הפרטים דנכלל בכלל עשה הכולל הוי דין המצוה אבל לא הל"ת דנמנה בפ"ע וער"מ ה' מעה"ק דכל עשיית חטאת אף חטאת העוף נכלל במצוה א' היינו תואר החטאת ואף הל"ת הנאמר בחטאת העוף ולא יבדיל חשבו הר"מ (למ"ע) בפ"ע כי הוא ל"ת ואינו נכלל בעשה הכולל ע"ש במ"ל והר"מ פ"ז מה' הנ"ל פסק דאם הבדיל בחטאת העוף פסול ולוקה וכו' והיא משנה מפורשת בזבחים ס"ד ע"ב אם כן נראה דהל"ת המיוחדת נכלל בכלל דיני המצוה ז"א דהתם ילפינן מקרא לפסול אם הבדיל ע' בד' מ"ה שם בתוס' ד"ה הבדיל ומדאצטריך קרא נראה אדרבא חטאת אינו נכלל בדיני המצוה וער"מ פ"ה מה' א"מ דפסק דכל הקרבנות אם הקריב בלא מלח כשרי' אף דעבר על עשה ולא תעשה חוץ ממנחה דכתיב בי' ברית נראה דכל הקרבנות כשרים והתם ה"ל עשה ולא תעשה דכולל כל הקרבנות דנמנה בפ"ע ע"ש בר"ם אם כן ודאי סברא דבעי קרא למפסל. הכלל ד"ז צריך ביאור רחב בכ"מ בקדשים דאף דיני המצוה הנכללים בעשה הכללי מכל מקום אינו מעכב אם אין קרא לעכב ע' מנחות י"א לא בלל וכו' כשרה ולא יצק יש קרא לפסול ועוד כמה ענינים וב"ה הגומר עלי יעזרני לברר הדבר היטב. עכ"פ נראה דאף אם עשה מיוחדת אי לא מיוחד מעכב אבל ל"ת הכולל בודאי אינו מדיני המצוה אם כן אפילו נאמר דמבושל כיון דהוא לאו מיוחד פסול אבל אם יצא הפסח דהוא נאסר מחמת הלאו דבשר בשדה טריפה וכו' כמבואר בר"מ הק"פ והוא כולל לכל הקרבנות וכן קרבן שנטמא דהוא מלאו והבשר וכו' דהוא כולל לכל הקרבנות אינו נפסל גוף הבשר בפסח ונ"מ אם עבר ואכלו אם נאמר דמהב"ע יצא מן התורה אם כן מקיים מצות אכילת פסח או שאכל עם עוד כזית כשר כאשר ציירנו לעיל דיצא אם אכל טמא או יוצא ואפשר במבושל ג"כ כמש"ל ואפילו אם נימא ה' כרבא בתמורה דכ"מ דארל"ת אעל"מ אם כן לא יצא דלא מהני ז"א דידוע ס' המהרי"ט דכל היכי דאמרינן ל"מ לא יתוקן האיסור בכה"ג מהני ויבואר בחיבור זה כ"פ ואין כאן מקומו אם כן אפשר דיוצא במבושל או על כל פנים ביוצא וטמא יי"ח אכה"פ כמ"ש ואפ"ל דביוצ' וטמא אינו יוצא כלל כיון דהם פסולים בקודש ומצוה לשורפם עש"ס ור"מ פ"ח מה' פסה"מ אם כן לשרפה קאי וכתותי מכתת שיעורי' ער"ה וסוכה גבי לולב ושופר של עה"נ דא"י דכתותי מכתת שיעורי' ה"ה כאן וה"ל פחות מכשיעור אף דלענין ללקות על האיסור לוקין כ"ה גזירת הכתוב דלוקין וכן על כה"כ אבל לענין מצוה א"י בה אף דלענין טומאה מטמאים כל העומדים לשרוף מכל מקום לענין מצוה הצריך שיעור א"י בו ועיין תוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי וכו' לענין כתותי מיכתת וחולין פ"א ע"א תוד"ה עולה לאו וכו' וכאן צריך כזית ע"כ א"י בו ומכל מקום צ"ע בענין זה דכתותי מ"ש עיין במקומות הנ"ל. ועיין ברית אברהם כ' דנא ומבושל אינו בכלל פסולי בקודש אם כן ל"ש מ"ש וא"כ הספק במקומו עומד דאפשר יוצא בו כמש"ל והדברים צריכים ביאור רחב ועיין. ולכאורה נראה לפמ"ש דאם הפסח נתבשל אחר צלי' או יצא או נטמא מכל מקום יי"ח אכילה רק מטעם מהב"ע אבל הוא כבשר הפסח אם כן אפשר מותר ליתן לקטן כזית פסח כה"ג לחנכו ואי משום לא תאכלנו להזהיר גדולים על הקטנים הא כבר הבאתי לעיל בשם התוס' פסחים דמותר להאכיל לקטן אף דשלא למנויו אסור מן התורה דדוק' בשרצים ובנבילה אסור אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי להאכילו ע' פסחים דפ"ח אבל באמת נראה דאסור להאכילו ול"ד לשם דבאמת עיקר המצוה דחינוך הוא כדי שיורגל לעשות בגדלותו וע' חגיגה דחיגר אף שעתיד להתפשט לאו בר חינוך הוא גבי ראי' דדוק' אם אינו מחוסר אלא הגדלות ונפטר מחמת קטנות שייך חינוך אבל חיגר שאפילו הי' גדול הי' פטור אף שעתיד להתפשט מכל מקום פטור ע"ש בגמר' אם כן מכ"ש הכא היאך שייך חינוך דבאמת בגדלות אסור לאכול פסח כזה ועובר בל"ת אף אם נאמר דיצא מכל מקום עובר בלאו ואסור לאכול אם כן היאך שייך לחנכו דאדרבא החיוב לחנך שלא יתרגל בגדלותו בזה ויעשה איסור גדול וגרע מראי' דשם אין איסור אלא דפטור בגדלות מכל מקום לאו בר חינוך הוא מכ"ש דפטור ואסור לאכול פסח כזה בגדלות אם כן היאך שייך חינוך כזה למצוה אבל שם בדה"ת דהפסח כשר וגם הקטן נמנה עליו ובגדול כה"ג מצוה לאכול אך שקטנותו גורם לו דא"י למנות הוי שלא למנויו אם כן שייך שפיר חינוך מצוה כדי להרגילו שיאכל בגדלותו פסח כשר שימנה עליו ככל ישראל ובאמת גם שם בודאי אם לא המנו את הקטן בודאי אסור להאכילו ג"כ ואסור להאכיל לקטן אחר רק מותר להאכיל לקטנים שאביהם או אפטרופסים המנו אותו עליו וזה הוי שפיר חינוך אבל בגוונא דכתבינן ודאי אסור לעשות איסור דאורייתא משום חינוך דל"ה חינוך כלל דבגדלותו אסור לעשות פסח כזה כנלע"ד ברור ב"ה. ועיין מגן אברהם סי' שע"ג מביא בשם הג"א דמותר לקטן לתקוע בשבת משום חינוך ועיין תוס' ר"ה גבי אין מעכבין אין לדמות אד"ר דהם אמרו והם אמרו כיון דמ"מ מצוה איכא אבל איסור תורה דעובר בלאו היאך יוכל לחנכו בדבר שבגדלות הוא איסור גמור ולא יעשה כזאת בגדלותו היאך יחנכו אותו כ"נ ברור ב"ה ופשוט. ואם עבר על לאוין אלו צריך תשובה ויוה"כ ואם עבר על צ"א דעבר על עשה אם כן מהני תשובה לחוד ומביא קרבן עולה ולשיטת רש"י דצ"א הוי לאו אך דאין לוקין משום לאו שבכללות צ"ע אי מביא עולה ותשוב' לחוד עיין תוס' יומא ל"ו ד"ה על עשה וב"ה במצות תשובה יתבאר באר היטב בישע אלהים: