מנחת חינוך/ה
א
עריכהלשחוט וכו'. לאו דוקא השחיטה אלא היינו הקרבה עד זריקת הדם ואי לא נזרק הדם כהלכתו ל"ק העשה. ע' ש"ס ור"מ. ואכילת הפסח הוא מצוה בפ"ע אבל מצוה זו קיים ואפילו לא הקטיר האימורי' פטור מפ"ש כי עיקר הקרבן עד הזריקה, ש"ס ור"מ. והזריק' של הק"פ היינו שפיכה במזרק בנחת אל יסוד המזבח ושפיכה א' סגי. ומבואר בר"מ הק"פ וע' פסחים צ"ו דפסח דינו כקרבן תמיד וטעון ביקור ד' ימים ק"ש. והר"מ פ"א מה' תו"מ מביא ד"ז דצריך התמיד ביקור ד' ימים ק"ש ע"ש ה"ט ובהק"פ ל"מ שיביא הר"מ ד"ז ובש"ס אין חולק וצ"ע למה השמיטו הר"מ ועי' רש"י בערכין דלל"ק תוך הד' ימים נכלל יום הביקור ויום השחיטה וללישנ' בתרא הד' ימים חוץ יום השחיטה וע' לח"מ פ"א מהתו"מ שכ' דבר"מ אין הכרע מה דעתו. ולכאורה אם עבר ולא ביקר ד' ימים קודם או בשוגג ודאי די אם יבקר ק"ש שלא יהי' בו מום הן בתמיד דלא מצינו עיכובא והא דילפינן מנין לתמיד שצריך ביקור היינו לכתחל' ובסוכה מ"ב ע"א רי"א השוחט את התמיד שא"מ כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך תמיד אחר ע"ש. ותוס' ד"ה שאינו מבוקר וכו' דאפילו נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים ק"ש דילפינן מפסח מבואר מדבריהם דהביקור הוא לעיכובא ואפילו בדיעבד הקרבן פסול וחילל שבת וח"כ וצריך לחלל שבת להקריב תמיד אחר אם כן ה"ה בפסח ג"כ וכ"ש דעיקר הלימוד הוא אצל פסח. אם כן אפילו אין בו מום פסול אפילו בדיעבד ולא יצא כלל ובאמת הוא חידוש גדול ולא ראיתי לר"מ שמביא ד"ז דפסול בדיעבד. ומצאתי שעמד בזה בכפ"ת על התוס' מנין להם וכתב שהר"מ לא ס"ל כן מדלא הביא זה וגם ראי' מר"מ ה' שגגות ונראה דאם הוא רק לכתחלה אפילו נשחט בלא ביקור כלל וגם אחר השחיטה לא ראה כלל בודאי יצא והקרבן כשר דמה"ת נחזיק בהמה לבע"מ רק גזירת הכתוב בתמיד ופסח לכתחלה ובדיעבד כשר אף אם לא נתבקר כלל לא ק"ש ולא אח"כ ולא מחזקינן איסורא כנלע"ד:
ב
עריכהשמתקבצין וכו'. הוא מצוה מן המובחר עיין ר"מ פ"ב ה' כר"י שוחטין פסח עה"י אם יכול לאכול את כולו אך משתדלין שלא ישחט על היחיד ועיין כסף משנה דהוא מש"ס פ' מי שהי' דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן ובני חבורה צריך שלא יהא בהם א' שא"י לאכול כזית ועושין חבורה אנשים ונשים אבל לא נשים ועבדים או קטנים ועבדים כדי שלא יהא ביניהם פריצות ואין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בה ויבאו לידי פסול וכן אין עושין חבורה זקנים או חולים או אוננים לפי שאכילתם מועטת ויבאו לידי פסול עיין ר"מ פ"ב וכ' ושוחטין על הקטנים שיהי' מכלל חבורה אבל אין עושין חבורה שכולה קטנים שאינם בני דעת עכ"ל. והכסף משנה הקשה למה לא כ' הר"מ הטעם דכתיב בפסח איש למעוטי קטן ובאמת ע' פסחים צ"א ע"ב אע"ג דגבי פסח כתיב איש למעט נשים מכל מקום כיון דכתיב במכסת נפשות אפילו נשים. והר"מ פסק כר"י אפילו בפ"ש שוחטין לנשים בפ"ע והטעם מבואר בש"ס דנפשות ונפש אפילו אשה במשמע וא"כ קטן נמי, דבכלל נפש קטן נמי בכלל ע' סנהדרין פ"ד מכה איש ולא קטן כתבה התורה מכה נפש דקטן נמי בכלל. אם כן ליכא למעוטי כאן מאיש ע"כ כ' הר"מ ט"א. אך הא דכ' הר"מ שאינן בני דעה כ' הכסף משנה לפי שאין הקדישן הקדש. ולפי זה קטן שהגיע לעונת נדרים דהקדישו הקדש מן התורה לשיטת ר"מ בנדרים אה"נ דש"ד. ואיני מבין דמלשון הר"מ שכ' ושוחטין על הקטנים וכו' אבל אין עושים אותם חבורה בפ"ע משמע דאפילו אם אחר שוחט עליהם כגון האב מכל מקום לא ישחט עליהם בפ"ע ע"ל בפירקין ה"ח שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים והוא מבואר בש"ס פ' האשה ובפ"ע אף אם האב שוחט עליהם א"י לשחוט על קטנים בפ"ע אע"ג דהקדישו הקדש ע"כ ד' הכסף משנה צ"ע כעת. ובעיקר הדבר איני מבין ד' הר"מ ל"ל הטעם שאינו בר דעת ת"ל כיון דפטורים מכל המצות איך נקריב קרבן עבורם ובחגיגה ב' קטן חייב אביו לחנכו מדרבנן בעולת ראי' ובחגיגה כ' התוס' שם ד"ה איזהו וכו' דמקריב קרבנותיו נדבה ואין דוחין יום טוב ע"ש כיון דאינו חייב כלל אין אביו יכול להביא בעבורו אלא נדבה אם כן כאן דאינו חייב ופסח בזמנו לאו בר נידר ונידב הוא ובפרט דהזריקות אינם שוים וממעט באכילה אם כן היאך מצינו דהפטור לגמרי יקריב קרבנות חובה וע' נזיר כ"ט בשלמא למנות עם אחרים שייך שפיר דהקרבן הוא חובה בשביל הגדולים והא דאוכל הקטן אף דהוי שלא למנוי' יבואר לקמן ב"ה אבל לשחוט עליו קרבן בפ"ע לא שמענו דהפטור מן הקרבן יביא קרבן א"ל בתורת נדבה וכאן בפסח ל"ש בזמנו נידר ונידב וע' פסחים צ"א גבי נשים למאן דא"ל נשים רשות עושין אותן טפלה לאחרים וצריך ריבוי לזה דיעשו טפלה אבל בפ"ע אין שוחטים. ונהי דגבי נשים פ' הר"מ כר"י דבראשון ובשני חובה דיליף מקרא אבל קטנים דפטורין מכל המצות היאך יכול להקריב בפ"ע ק"פ. וע' פ"ט מה' שגגות שהר"מ כ' הבא על שפחה חרופה (סובר) דחייב קרבן מכל מקום כ' די"ל דאינו מביא עד שיגדיל ויעשה ב"ד ע"ש. אם כן איך יעלה על הדעת דקטנים יביאו קרבן שאינם מחוייבים קרבן. ואפ"ל דזה כוונת הר"מ דאינן ב"ד ופטורים מכל המצות אף שכמה פעמים כתב בפירוש דקטנים פטורים שאינן בני מצות ע' ה' חגיגה מכל מקום חד טעמא הוא ולא דקדק בלשון והכוונה משום דפטורים ממצות ולפיכך אף אם הגיעו לעונת נדרים מכל מקום אין שוחטין עליהם בפ"ע כנלע"ד. והנה למנות הקטן שיהי' מבני חבורה מבואר בסוכה כ"פ ונדרים ל"ו מבואר דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"ש בר"נ ורא"ש דמה"ת קטן אינו מחויב כלל אך יכול למנותו שלא מדעתו וכן מבואר לקמן בר"מ דשוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים אפילו של"מ גם כתב דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל ממקום שהוא רוצה. ובש"ס פ' האשה מקשינן ש"מ דיש ברירה לומר הוברר הדבר שהי' דעתו על פסח זה בשעת שחיטה ומתרץ ר"ז שה לבית מכל מקום ועתו"ס דשה לב"א לאו דאורייתא. וכן הר"מ כתב כאן דוקא קטנים אבל גדולים אינם אוכלים אלא מן הראשון דא"ב אבל הקטנים כיון דשה לב"א לאו דאורייתא ש"ד ועיין בנדרי' בר"נ ובתוס' הטעם דקטנים אוכלים הפסח אף דהוי שלא למנוי' דאין איסור אלא בראוים למנות עליו אבל קטנים דלאו בני הכי מותרים ואין איסור בהם שלא למנוי'. פסחים ע"ח הק' התו' היאך יכולים לאכול הפסח הא לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים ואסור להאכילם דבר איסור בידים ותי' משום חינוך מצוה שרי ויש להקשות על דבריהם כיון דעיקר הטעם משום חינוך מצוה היאך שוחט אדם ע"י בניו ובנותיו הקטנים הא בתו אינו מחויב לחנך ע' נזיר כ"ט ואכמ"ל, וע' או"ח שמ"ג, על כל פנים כיון דשה לב"א ל"ד הא דנימנין שיהי' מב"ח הוא מטעם חינוך מצוה ול"ש גבי' שלא למנוי' או כהתוס' והר"נ בנדרי' או כהתוס' פסחים אבל להביא עליהם בפ"ע אין סברא כלל אם לא בתורת נדבה עתו"ס חגיגה ובפסח ל"ש זה ועלח"מ פ"ב מה' חגיגה ד"ה מי. והנה למנות על פסח א' מבני חבורה חרש או שוטה לא מצאתי בר"מ ונ' דזה תלוי להר"נ נדרים אין איסור שלא למנות אלא בראוי' למנות וקטן אין איסור י"ל ה"ה חו"ש אע"ג דאין מצוה כלל דחינוך ל"ש אצלם דלא יבאו לכלל מצות מכל מקום אין איסור להמנות חו"ש בכללי ב"ח ולהתוס' דהוא איסור תורה להאכילם ורק משום חינוך שרי וח"ש דל"ש חינוך אם כן אסור להמנות ח"ש דאסור להאכילם אד"א דהם שוים לקטנים עב"י אה"ע סי' א' ותב"ש יו"ד. וחינוך מצוה ל"ש אצלם ואסור להאכיל להם כיון דפטורין לאו בני המנאה נינהו והו' נאכל שלא למנוי' וז"ב ב"ה. ולפמ"ש דודאי הר"מ סובר שה לב"א ל"ד ואין הקטנים מחוייבין כלל מן התורה מדכתב דיאכל ממקום שהוא רוצה ומכח ק' הש"ס נדרים דמביא פסח ע"ח של"מ ומביא על בניו ובנותיו הקטנים דלא מחייבי מן התורה צ"ע דהרי הר"מ פ"ה ה"ז שכתב דקטן שנתגדל בין שני פסחים מחויב לעשות פ"ש אך אם שחטו עליו בראשון פטור והק' הכסף משנה אטו קטן ב"ח ופטורא הוא ולמה פטור בשחטו עליו בראשון ותי' בשם הר"י קורקס כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ל ולפמ"ש ל"א דהתורה ריבתה קטן לפסח למנות אותו רק הוא מדרבנן וא"כ איך נפטר מחיוב דאורייתא עתה עפ"מ שעשה החיוב דרבנן וער"ה כפאו ואכל מצה אמרינן אי כפאו שד התניא כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכ"ד וע"ש בט"א שכתב כיון דהוא פטור אז מן המצוה אינו מיפטר מחיוב שבא עליו אח"כ כיון דעושה המצוה בעת הפטור והבאנו לעיל בחיבורי אם כן היאך נפטרו כאן בזה. שוב ראיתי שם בקונטרס א"ש שהקשה זה על הר"מ דלמה נפטר בעשה בראשון ולא הביא תירוץ הר"י קורקס ולפמ"ש דברי הר"י קורקס צ"ע ולומר כיון דעכ"פ הי' חייב מדרבנן נפטר ידי דאורייתא ד"ז צ"ע והדברים ארוכים אי ע"י דרבנן נעשה ד"ת ומובא כ"פ בחיבורי. ומדי עברי בזה תמוהים לי ד' הר"מ שכתב כאן דוקא בקטן אוכל במקום שהוא רוצה אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים והממנה עצמו על ב' פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל ולקמן פ"ג כתב דאם ממנה עצמו על ב' פסחים אינו אוכל משום אחד מהם דאין ברירה וע' ש"ס וצריך עיון גדול בדין ברירה ואין כאן מקומו להאריך:
ג
עריכהזמן שחיטתו ביום וכו'. לכתחלה זמן השחיטה אחר הקרבת תמיד של בה"ע ע' פ' תמיד נשחט ובדיעבד כשר אפילו קודם התמיד רק לאחר חצות ואם נשחט קודם חצות פסול ע"ש ור"מ פ"א וזמן חצות מן התורה מבואר שם מצותו דתמיד משינטו צללי ערב ופירש"י דהיינו בחצי שבע הוי נטיית צללי ערב וקודם לכן אין זמן התמיד והפסח מן התורה וביומא כ"ח מקשה הש"ס נשחטי' לתמיד בתחלת שבע ומשני שאני כותלי בהמ"ק דלא מכווני או דשאני אאע"ה מבואר דזמנו מן התורה מתחלת שבע אך אין יכולין לכוין בצמצום וכ"נ במשנה דדוקא קודם חצות משמע תיכף בתחלת שבע כשר והר"מ כאן בהק"פ כתב ג"כ לשון חצות ובה' תו"מ פ"א כתב דאין שוחטין את התמיד אלא משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש שעות ומחצה ולמעלה וכו' וג"כ לכתחלה ע' ביומא ובפת"נ דתמיד קרב בשש ומחצה אבל עיקר זמנו מן התורה מודה הר"מ דתחלת שבע הוא ועיין באו"ח סי' צ' וסי' רל"ג ובאחרונים ואין כאן מקומו. והטעם דפסח קרב לאחר התמיד ע' פ' ת"נ דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובה"ע דהיינו הפסח לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בה"ע לבד אך בדיעבד כשר דהלימוד אינו אלא לכתחלה ולכאורה כיון דד"ז אינו מפורש בתורה דהפסח אחר התמיד רק נלמד מהמשמעות דבתמיד לא כתיב אלא בה"ע ובפסח כ' בערב ובה"ע אם כן נהי דודאי ממילא נשמע דהתורה ציותה להקריב תמיד ומאוחר לזמן התמיד הפסח אם כן אם עושין כד"ת מקריבין תמיד בזמנו ועדיין אז לא הגיע זמן הפסח והפסח מקריבין אח"כ אם כן נקרב הפסח אחר התמיד אבל מהיכן שמעינן אם עבר ולא הקריב התמיד בזמן לכתחלה והגיע זמן הפסח ג"כ דרך משל דהתורה קבעה זמן מאוחר לפסח שעה אחר התמיד כי התמיד צריך שיעור שעה להקרבתו אם כן קבעה תורה זמן הקרבתו לאחר שבע שעות אבל כשמגיע אחר שבע אם כן בא זמן הפסח ג"כ ועדיין לא הקריבו התמיד מנלן דתמיד קודם וכי מפורש בתורה דהפסח יהי' אחר התמיד רק דחזינן דהתורה כתבה דיהי' מאוחר מבה"ע אבל לא מיירי מתמיד אם כן כשהגיע זמן הפסח ולא הקריבו התמיד מנא ידעינן דהתמיד קודם בודאי אם מקריבין התמיד בזמנו ואז לא הגיע עדיין זמן הפסח אם כן ממילא התמיד קודם אבל אם מאחרין התמיד והגיע זמן הפסח ג"כ זה לא נשמע מקרא אם התמיד קודם ובאמת מבואר במשנה וש"ס שם דבע"פ הקדימו התמיד כדי שיהי' הפסח אחריו ולא אחרו אותו כדי שיהי' הפסח נקרב מקוד' כיון שהגיע זמן הפסח וכ"מ כ"פ בר"מ עכצ"ל דתמיד בכ"ע קוד' וטעמ' בעי מנלן זה וצ"ע. אך הטעם פשוט דהנה התוס' שם ד"ה יאוחר וכו' הקשו ל"ל קרא דהפסח מאוחר מן התמיד הא בלאו הכי התמיד קוד' דתדיר ושאינו תדיר ת"ק מן התורה ותירצו דאי לאו קרא לא הי' יכולים להקריב התמיד מטעם תדיר כיון דאסו' להקריב אחריו שום קרבן מחמת עשה דעליה השלם וכו' אם כן כיון דהתור' איחרה זמן הפסח וממילא מבואר דמקריבין אחר התמיד אם כן אפילו איחרו דהגיע זמן הפסח ג"כ מכל מקום צריך להקריב התמיד קודם מחמת תדיר והעשה דהשלמה היא גזירת הכתוב דל"ש בפסח אם כן בכל ענין התמיד קודם מחמת תדיר וז"ב על כל פנים נראה לפמ"ש דהתורה לא הזכירה כלל הפסח לאחר התמיד רק כיון דקבע' זמנים לכ"א וזמן הפסח הוא מאוחר ומזה נשמע ממילא דלעולם תמיד קודם לפסח מחמת תדיר וכמ"ש אם כן אם הציבור אין להם תמיד כגון שלא מצאו מבוקר או מחמת איזה דבר דלפי פשט המשנה והר"מ דעיקר הקפידא הוא שיקריבו הפסח אחר התמיד וא"כ אם אין להם תמיד מקריבין הפסח לכתחלה בחצות בזמן התמיד לשיטות המבוארים לעיל או בתחלת שבע או בחצי שבע ולפמש"ל נראה ברור בעזה"י דאם אין להם תמיד מכל מקום זמן הפסח אינו מתחיל כלל בזמן התמיד רק קצת אח"ז וצריכין להמתין עד שיגיע זמן הפסח כי תוה"ק לא תלתה בתמיד רק אצל התמיד כתבה בה"ע ובפסח בערב ובה"ע וקים להו לחז"ל דהזמן הוא מאוחר אם כן הזמן של פסח מתחיל מאוחר מזמן התמיד והיינו הזמן של לכתחלה דבדיעבד אף קודם התמיד כשר דהילפותא דיהי' מאוחר הוא רק לכתחלה וזה נלע"ד ברור בעזה"י. אך לא ראיתי מי שהתעורר בזה ולא ידענו כמה שיעור התמיד אף דבש"ס מבואר דהוא שעה ז"א מן התורה אם כן לא ידענא כמה זמן מאוחר הפסח וצ"ע וע' זבחים י"ב א' ע"ש בסוגיא היטב וזה ימים רבים בתשובת שאלה הקשיתי לשאול דמ"מ ל"ל קרא דפסח מאוחר לתמיד תפ"ל דתמיד תדיר וכמ"ש התוס' ואי מחמת עשה דהשלמה לפי שיטת הרמב"ן מובא בר"נ פר"א דמילה דאי אשתפיך חמימי דלאחר מילה קודם מילה ואם ימולו אותו ע"כ צריך אח"כ לדחות שבת מפני פ"נ להחם חמין ונסתפקו הראשונים בזה כיון דמכשירי מילה ל"ד שבת ואנחנו יודעין אם ימולו ודאי יהיו דוחין שבת אם נימול בשבת ודעת הרמב"ן דשרי לממהלי' דאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פ"נ הוא דדחי שבת ולא מכשירי המילה ומביא ראיות לזה. ודעת הרז"ה אינו כן אלא כיון שיודעין בתחלה דיבא לידי דחיית שבת ע"כ תדחה המילה וה"ר מפ"ק דיו"ט ב"ש סברי לא ישחוט אלא אם כן ה"ל דקר נעוץ מבע"י ואם שחט מודים ב"ה שיחפור בדקר ויכסה ואמאי לא ישחוט לכתחלה משום שמחת יום טוב ואח"כ תהי' מצות כיסוי דוחה יום טוב אע"כ כיון דידעינן בתחלה דיבא לידי דחיי' הוי כאילו דחינין עכשיו והר"נ דחה ראיותיו שאין שחיטה ביום טוב מצוה קבוע כמו מילה ע"ש והנה מבואר בש"ס ור"מ פ"א מה' תו"מ דל"ד הפסח מקריבין אחר התמיד אלא אפילו מח"כ מקריב קרבנותיו בע"פ אחר התמיד דעשה שיש בה כרת דוחה עשה דהשלמה אם כן אפילו אי לא כתבה התורה דתמיד יוקדם לפסח ג"כ ידענו זה כיון דהגיע הזמן עומד לפנינו מצות תדיר וצריכין אנחנו לקיים זה ואי משום דעי"ז ידחה אח"כ בשעת עשיית הפסח עשה דהשלמה ז"א הא אח"כ עשה שיש בה כרת דוחה עשה דהשלמה אם כן אין למצוה אלא שעתה ואח"כ ממילא עשה שיב"כ ד"ע דהשלמה אם כן בודאי תדיר קודם לשיטת הרמב"ן דזה לא נקרא דחייה רק אח"כ ממילא נדחה ע"י ד"א ורואה אני הדברים ק"ו מה התם גבי מילה דאם לא ימול הוא רק שוא"ת ומכל מקום עושים מעשה בקו"ע אעפ"י שעי"ז ידחה שבת כיון דאין המילה דוחה מכ"ש כאן דודאי לא יוכל להקדים הפסח לעבור בקו"ע על מצות תדיר ומשום שידחה אח"כ עשה דהשלמה הלא אח"כ הוי עשה שיב"כ ושפיר דחי והיאך עוברין על מצות תדיר והיא קושיא נכונה. וא"ל דהפסח שהוא עשה שיב"כ דוחה התדיר ושוחטין אותו קודם ז"א דזה אינו עומד לדחות כי אפילו תדיר קודם לא נדחה העשה שיב"כ ואיזה דבר עומד לדחות היכי דא"א בא"א עשה דהשלמה ולומר דדחינן תדיר מחמת דיבא לידי דחי' אח"כ ז"א סברא וער"נ יומא סוגיא דמאכילין הקל הקל סברת הראב"ד איזה דבר עומד לדחות ותראה שהיא קושיא נכונה ב"ה. אך לפמש"ל ל"ק בלאו הכי ק' התוס' דלולא דכתבה התורה דהפסח מאוחר הוי ידעינן דהתמיד מוקדם אבל בלאו התמיד זמן הפסח מתחיל בשוה בזמן התמיד והתורה גילתה דזמן הפסח מאוחר מזמן התמיד ואף דליכא תמיד לא יתחילו לעשות הפסח לכתחלה בזמן התמיד אלא מאוחר קצת כמש"ל וב"ה דברים נכונים הם ולא התעוררו בו הראשוני' והאחרונים כמש"ל דאין נזכר כלל בתורה פסח עם התמיד רק דהתורה כתבה גבי תמיד זמן והתורה כתבה גבי פסח זמן מאוחר אם כן תמיד זמן הפסח מאוחר מזמן התמיד כמש"ל. ובשו"ת ש"א דיני תפלה סי' י"ז הקשה הא דבעי' בזבחים צ"א דאם עבר ושחט השא"ת ברישא אי מקרבינין לי' דאין מעבירין על המצות א"ל ובעי הש"ס למפשט מהמשנה דשחטו לפסח קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו ודחי הב"ע דקדם ושחטי' לתמיד ע"ש והק' הוא ז"ל היאך יכולין לפשוט ד"ז דא"מ על המצות מהא דפסח שא"ה דגלי קרא דתמיד קודם והוי כמו תפילין ש"י וש"ר אף על פי דפגע בש"ר מעבירין עה"מ כיון דאיכא קרא דש"י קדים אבל בקדם ושחטו לשאינו תדיר אפשר דמקריבין אותו דא"מ עה"מ וכ"ש לפי המסקנא דאם לא שחטי' לתמיד ברישא דמקריבין את הפסח קודם דא"מ עה"מ ואמאי כיון דכתבה רחמנא בהדיא דתקדים תמיד לפסח ה"ל להעביר עה"מ כמו תש"י וש"ר דמעבירין עה"מ ומניח ש"י קודם ע"ש באריכות ולפמש"ל בעזרה"י ל"ק כלל דהתורה לא כתבה כלל דהפסח מאוחר לתמיד רק זמן הפסח מתחיל קצת לאח"ז התמיד וכשהגיע זמן הפסח גם כן חיוב התמיד להקדים רק מחמת תדיר ול"ש עליה השלם כיון דהתורה גילתה דלגבי פסח ל"ש עשה דהשלמה וממילא התמיד קודם מחמת תדיר אם כן שפיר מביא הש"ס להא דקדם ושחט שא"ת מהמשנה דשחט הפסח קודם לתמיד דמבואר התם דהגיע זמן הפסח אך ששחטו קודם לתמיד ועבר על תדיר ולפי המסקנא בלא שחטי' לתמיד קודם מקריב את הפסח משום שא"מ עה"מ דאלים ממעלות תדיר אבל כל עיקר קדימת התמיד לאחר שהגיע זמן הפסח הוא רק מחמת תדיר וכמש"ל וא"צ לכפול הדברים וכבר כ' דאיחור זמן הפסח לכתחלה אחר זמן התמיד הוא זמן קצר בכל היותר אפשרי מן התורה ודוקא לכתחל' אבל בדיעבד כשר מחצות וכמש"ל וז"ב. ולא מצאתי מי שהתעורר בזה. ועד כמה נמשך זמן עשיית הפסח הר"מ כתב כאן היו מתחילין לשחוט את הפסחים עד סוף היום נרא' דזמן ק"פ עד הלילה ובשו"ת שאג"א שם הביא בשם הרמב"ן על התור' פ' בא דזמן שחיטת הפסח אינו אלא עד פלג המנחה דהיינו שעה ורביעית קודם הלילה דהיינו שקה"ח ובשו"ת ש"א עמד ע"ד הרמב"ן דשקה"ח הוי שעה ומחצה קודם הלילה או שעה וחומש כפי הפלוגתא פסחים פ' מי שהי' ודעת השאג"א דדוקא שחיטת הפסח אינו כשר לדעת הרמב"ן אלא עד שקה"ח אבל הזריקה כשר עד צה"כ. ועיין תוס' זבחים נ"ו ד"ה ענין ובש"א שם פלפול ארוך דלהר"מ על כל פנים מפה"מ הוי ספק דאורייתא ולמה כ' עד סוף היום ואכמ"ל. וע"ע שם תמה על הר"מ פ"א מה' תו"מ שפסק דתמיד של בה"ע קריבין עד הלילה. ובה' תפלה פ' דעבד כמר עבד ודעבד כמ"ע ור"י ס"ל דמפה"מ אין מקריבין התמיד אם כן ה"ל סד"א מפה"מ ואילך ולמה כ' שמקריבין עד הליל' וע' פסחים צ"ד ובתוס' זבחים שהבאתי ועוד חזון למועד אי"ה. וער"מ כאן שכ' דאם שחט הפסח קודם התמיד יהא אחר ממרס בדם הפסח עד שיזרוק דם התמיד ואח"כ יזרוק דם הפסח ודבריו צ"ע דמסקינן בזבחים צ"א דדוק' אם שחטו לתמיד ג"כ יהא ממרס אבל אם לא נשחט התמיד עדיין א"צ למרס ויזרוק דם הפסח ואחר ישחט התמיד וכ"מ בר"מ פ"ט מה' תמו"מ ה' ג"ד שכ' עבר ושחט השא"ת מקריבו וכו' ואם נשחטו שניהם יהא זה ממרס בדם עד שיזרוק דם התדיר וצ"ע. ושוב ראיתי שבתוס' חדשים בגליון משניות פת"נ הרגיש בזה [וע' ג"כ בצל"ח ס"פ מקום שנהגו דנ"ז]:
ד
עריכהושהוא נשחט וכו'. מבואר בש"ס פסחים ור"מ כאן וצ"ל ג' כתות וכל כת ל' ב"א כי מספ"ל האי דכתיב קהל ועדה וישראל אי בזאח"ז או בב"א ע"כ עבדינן לחומרא דג' כתות וכל כת ל' ב"א ובחמשים סגי דל' שוחטין ונפקי י' ונכנסין י' וכו' ואין שוחטין הפסח פחות מנ' ואם שחטו כשר וכן בב"א כשר וזה מבואר בר"מ דדוקא לכתחל' ועכ"מ:
ה
עריכהוכי דוחין שבת וכו'. עיין ר"מ פ"א כ' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו' ומפשיטין את כולו ובלחם משנה הקשה דה"ל לפסוק דבשבת מפשיטין מן החזה ואילך בברזי ועיין כסף משנה ולחם משנה שם ואין כאן מקומו וע' שבת קט"ז. ואם חל ע"פ בחול אין מקטירין אימורים של פסח בליל' דאין חלבי חול קרבין ביום טוב אבל אם חל בשבת מותר להקריב בלילה ג"כ דחלבי שבת קריבין ביום טוב עפת"נ ור"מ פ"א מהק"פ ושם בפת"נ ילפינן מרומיא דר"ס דלא ילין זבח וכו' עד הבוקר הא כל הלילה ילין הא עולת וכו' ולא עולת חול ביום טוב ומתרץ דהאי קרא מיירי בחל י"ד בשבת דחלבי שבת קרבין ביום טוב ע"ש ובתוס'. וכבר מפורסם ק' העולם במה שמבואר פ' א"ד דבני בתירה לא ידעו אם פסח ד"ש הא מקרא זה מוכח והאריכו הדורשים בענינים אלו. ואימת קרבין חלבי חול ביום טוב או בשבת ע' יומא פ"ו סוגיא דאברי עולה שנתותרו ותוס' שם ומל"מ פ"א מה' תו"מ ה"ז באריכות ואין כאן מקומו:
ו
עריכהודיני מינויי' וקריאת הלל ות"ח וכו'. ע' ש"ס ור"מ כאן והקוראים הלל היו הלוים על דוכנם קראו הלל והכהנים תקעו בחצוצרות ועל כל קריאה וקריאה תוקעין ג' תקיעות תר"ת ול' הר"מ הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה וה"ה לקריאת הלל דהוי שיר אע"ג דתמיד אמרינן שיר בעת הניסוך כאן דאין נסכים אומרים השיר בשעת השחיטה וע' פסחים ס"ד תוד"ה קראו ובסוכה פ' החליל וברש"י ותוס' דנ"ד וער"מ פ"ג מה' כלי המקדש דפ"ר הי' מכה החליל ג"כ לפני המזבח וכל הדינים מבוארים בר"מ רק אכתוב איזה הערה או דין בקיצור כדרכי בחיבורי זה בעזה"י. ודעת רש"י בסוכה שם כדעת הר"מ דעל כל קריאת הלל לא היו תוקעין אלא ג' תקיעות ודעת התוס' סוכה שם דעל כל הלל הי' ט' תקיעות בתחלת הלל ובאהבתי שהוא תחלת הפרק ובהודו שהוא ג"כ תחלת הפרק ועל כל פרק תקעו ג' תקיעות ס"ה ט' תקיעות ע"ש:
ז
עריכהונוהגת וכו'. עיין ר"מ כאן פ"א והוא מהש"ס פסחים צ"א דר"י ור"י סוברים נשים בראשון חובה ע"ש דילפינן מקרא ור"ש סובר נשים בראשון רשות ופ' הר"מ כר"י ור"י דה' כוותי' לגבי' ר"ש וה"ה עבדים כנענים ג"כ חייבים כי חייבים במצות כנשים וגם כל הריבויים על אשה שייכים על עבד ג"כ והחילוק בין אשה לע"כ במצוה זו דאשה דינה כמו איש דא"י אחר לשחוט עליה בלא דעתה כמו איש אבל ע"כ יכול רבו לשחוט על העבד ולמנות העבד על הפסח בע"כ עש"ס פ' האשה ור"מ כאן פ"ב. ופשוט דאם הרב יש לו אוכלים הרבה ואין די בפסחו נותן להעבדים בהמה לעשות פסח כי בעה"ב אם יש לו ב"ב מרובים יכול לשחוט הרבה פסחים לכל חבורה שיש לו רק כ"א מישראל אינו נמנה אלא על פסח א' וז"פ. ול"ש לומר אם נותן לעבדים שלו פסח בפ"ע מה שקנה עבד קנה רבו אם כן הפסח של האדון מה בכך הא תמיד הפסח של האדון וממנה עלי' עבדים שלו וז"פ לכל מי שלומד הסוגיא. אך ק"ל ואיני מבין בפסחים פ"ח ב' שכח מה שא"ל רבו אם טלה או גדי אמרינן דהולך אצל רועה וכו' דניחא לי' בתקנתא דרבי' ונותן לו ומתנה אם טלה א"ל רבי טלה שלו וגדי שלי ואם גדי וכו' ומקשה הש"ס הא מה שקנה עבד קנה רבו ומתרץ דנותן ע"מ שאין לרבו רשות וכו' ומאי קושיא מאי איכפת שהוא של הרב כיון דניחא לי' להרב דאי לא לא יוכל לאכול פסח שלו ע"ל אך דניחא לי' שיהי' לו תקנה אם כן מאי איכפת לן אם הבהמה השני הוא של האדון העבד יוצא בשל אדון ולמה צריך ליתן ע"מ שאין לרבו רשות וכ"ה בר"מ ל"ל זה ואין פירוש לזה ע"ש ותבין. וא' מהחברים שלי אמר נהי דודאי הרב יוכל ליתן פסח בפ"ע להעבדים היינו שמפריש פסח עבורם אבל העבד א"י ליקח בהמה אצל הרב לפסח אף דניחא לי' להרב מכל מקום פסח צריך להקדיש עש"ס פ' א"ד מקדיש אדם פסחו וא"כ א"י להקדיש ש"א היינו של הרב כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אף דזכות הוא להרב מכל מקום זכיה מטעם שליחות להרבה ראשונים וס' מהרי"ט מפורסם דא"א יכול להקדיש ע"י שליח דמילי וכו' אם כן ל"מ הזכיה ג"כ וא"י להקדיש ע"כ צ"ל שלו ונותן לו ע"מ שאין לרבו וכו'. ויש לפלפל בזה ודבר חכמה אמר. ויש ראיה למהרי"ט מגמרא זו. ועבד של שני שותפים לא יאכל משל שניהם בדקפדי אהדדי כי לא יוכל למנות ע"פ חבירו אם לא ששניהם מסכימים לאכול משל א' ערש"י במשנה ר"פ האשה. ומי שחציו עבד וחב"ח ער"פ האשה דלא יאכל משל רבו ופרש"י דמסתמא לא הי' דעת רבו למנות חלק הב"ח על פסחו. ובגמ' מקשה של רבו הוא דלא יאכל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל מש"ע ולא מש"ר ומשני כאן למשנה ראשונה כאן למ"א ופרש"י וכל המפרשים למ"ר כיון דהוא תמיד ח"ע וחב"ח ע"כ אינו אוכל משום א' כי אין חלק הא' נמשך אחר חלק השני ולמ"א כיון דכופין לשחררו הוי כמשוחרר ואוכל משלו ודעת הר"מ הוא להיפך ופוסק דח"ע וחב"ח אינו אוכל לא משלו ולא מש"ר והשיגו הראב"ד דלמ"א אוכל משלו וכה"ג מבואר בה' חגיגה דעת הר"מ והראב"ד ע"ש. והנה לדעת רש"י מי שח"ע אוכל משלו בלא דעת רבו אפילו רבו אינו רוצה כי הוי כמשוחרר ומש"ר אינו אוכל כי הרב א"י למנות חלק הב"ח בלא דעתו וכ"ז בלא דעת שניהם אבל אם העבד רוצה שרבו ימנהו על פסחו ודאי אוכל כמו שכ"א מישראל יכול למנות על פסח מדעתו ומדעת חבירו. וגם מי שחצי' שפחה וב"ח דאין כופין כמבואר בש"ס הוי דינה כמו למ"ר דאינה אוכלת לא משל עצמה ולא מש"ר היינו בלא דעת שניהם דאם רבה רוצה להאכילה מפסח שלו חלק הב"ח מעכב ע"י אם אינה רוצית להמנות וכן אם היא רוצית להקריב פסח משלה חלק העבדות היינו האדון יכול לעכב כי חלק העבדות שייך לו אבל מדעת שניהם פשיטא דש"ד אם היא רוצית למנות חלק ב"ח על פסח האדון היא טוב כמו איש אחר שיכול למנות וכן אם רבה רוצה שתאכל משלה הוא מוחל חלק העבדות על שלה ג"כ ש"ד כמו בעבד של שני שותפים אם הוא ברצון שניהם וכ"ז פשוט דכאן לא מיירי אלא שלא מרצונם אבל מרצונם יכול לאכול מאיזה שירצה עש"ס גבי גדי שלי וטלה שלו דאוכל מש"ע אף על פי שהוא עבד כיון דהוא מרצון האדון וז"פ ומבואר בגמרא. והנה דעת הר"מ כאן פ"ב דח"ע וחב"ח אינו אוכל לא משלו ולא מש"ר והשיגו הראב"ד ועיין כסף משנה דהר"א בנו של הר"מ תי' דרבינו סובר דלמ"ר דליכא חיוב לשחררו עבדינן לי' תקנה להוציאו מחיובו מד"ס דמה"ת פטור ע"כ אוכל מש"ע אבל למא"ח אף שזה תקנה לו להוציאו מידי חובתו לא עבדינן לי' תקנה שזה יהי' גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך וכו' וגם אינו אוכל ש"ע וכו' ע"כ מהר ושחררו עכ"מ, ולחם משנה פ"א מה' חגיגה תמה עליו היאך יכולין למ"ר לעשות תקנה מדרבנן כיון שאינו מחויב מן התורה ואפשר הפקר ב"ד הפקר וע' כאן במש"ל. ולדידי תמוהים מאוד ד' הר"א דלמ"ר למה עשו תקנה שיאכל מש"ע ולאכול שלא למנויו ועוקרים דבר מן התורה בקו"ע והטעם כיון שהוא א"י לאכול לא מש"ע ולא מש"ר הרי כבר כתבתי דז"פ מאוד הא דאינו אוכל היינו בע"כ של א' אבל אם שניהם רוצים פשיטא דאוכל משלו אם הרב רוצה ומש"ר אם הוא רוצה אם כן כיון דחייב בק"פ ככל איש מישראל הן חלק העבדות וכ"ש חלק הב"ח דהוא כישראל גמור אם כן כמו דאם א' מישראל א"ר למנות על פסח ודאי כייפינן לי' ככל מ"ע אם כן למ"ר אף אם לא נעשה לו תקנה לאכול מש"ע מכל מקום יעשה פסח כי כפינן לי' שיתרצה למנות על פסח של הרב וכן אם אפשר כפינן להרב שיתרצה למנות חלקו על פסח של העבד והוי ככל איש מישראל ולא יתבטל מפסח כלל וכפינן לי' או לרבו שימנה על הפסח כמו שכופין על כל איש מישראל למנות על פסח. וגם מ"ש למ"א אמרינן מהר ושחררו כדי שלא לבטל מן המצוה כיון דלא יוכל לאכול אמאי לא יוכל הרב למחול חלקו ושימנה חלק הרב על פסח שלו או כופין אותו וכו' דכ"ז לא מיירי אלא בע"כ של א' משמיענו הדין דהוי שלא למנויו בפסח של האדון ובפסח שלו מפני שהחלקים מעכבים זא"ז אבל ודאי מחויב לעשות פסח ולאכלו בין למ"ר בין למ"א מרצונם וכופין כ"א שיתרצה למנות על איזה פסח כמו כל איש ישראל שמחויב בזה וא"ד לחגיגה למ"ר דשם אף חלק הב"ח פטור מטעם דיש לו עוד אדון ע' חגיגה. אבל כאן חלק העבדות חייב ומכ"ש חלק ב"ח דחייב בכל המצות ויכול לעשות המצוה כתקנה מרצונו וכמ"ש אם כן למה עקרו למ"ר, ולמ"א למה ימהר לשחררו עיין היטב בדינים אלו ותראה שדברים אלו אין להם פירוש כלל כי הדין הזה הוא רק לדון דאין א' יכול למנות שלא מרצונו אבל ברצון שניהם יכולין למנות ולעשות פסח ככל איש מישראל ע"כ דברים אלו אין להם הבנה כלל. גם קשה לי כאן כיון דפוסק דח"ע וחב"ח אינו אוכל כלל והוא לפסק הלכה כמ"א ולמ"ר אוכל מש"ע היאך סתם הר"מ וכתב ח"ע וחב"ח אינו אוכל כלל ולא כתב הדין דחצי' שפחה וחב"ח דנשים ג"כ מחויבות בפסח כמבואר בדבריו היא אוכלת משל עצמה כי אף למ"א ח"ש וחב"ח לא כפינן לשחררה עש"ס דגיטין ור"מ ה' עבדים וא"כ ח"ש דינה כמו ח"ע למ"ר ואוכלת מש"ע כי עבדינן לה תקנה והוא חידוש דין ולמה לא הביא זה וסתם וכתב ולא השמיענו ד"ז ובה' חגיגה גבי ראיה ל"ק כי ח"ש וחב"ח פטורה בלאו הכי דנשים פטורין מן ראי' אבל כאן דחייבות בפסח ה"ל לכתוב ד"ז דח"ש וחב"ח אוכלת מש"ע וגם שם נמי קשה דה"ל לכתוב הדין דאם הוא ח"ע של קטן דג"כ אין כופין כמבואר בש"ס גיטין חייב בראי' וצ"ע וע' פסחים וחגיגה בענינים אלו ותבין: והנה מבואר דנשים ועבדים חייבין בפסח אף דפטורים מה"ר מכל מקום הכל מודים דחייבין בפסח כמבואר בש"ס שהבאתי ל' אך שאר פטורים מן הראי' כגון חרש באזנו אחת או חיגר או מי שא"ל קרקעות וכדומה דפטורים מה"ר שחשבם הר"מ פ"א מה' חגיגה מדסתם הר"מ משמע בפשיטות דחייבין בפסח דבראי' ילפינן מקראי ומה ענין פסח לראיה אך התוס' פסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' כתבו הא דלא הלך ריב"ב לירושלי' שמא לא היה לו קרקע או זקן היה שא"י לעלות ברגליו דפטורין מפסח כמו מראיה א"נ נציבים חוץ לארץ הוי משמע מד' דכל הפטורים מראי' פטורים מפסח ועמ"ל פ"א מהק"פ תמה על דבריהם מנלן זה וגם מ"ש דנציבים ח"ל הוי ל"י היכי איתא דח"ל פטור מק"פ ול"מ שהדר בח"ל פטור מן הראי'. ס"ד דה"ת צריכין תלמוד מתחלתן ועד סופן עמ"ל. והצל"ח כתב בכוונתם דלא הקשו אלא למה לא עלה ריב"ב לרגל אבל על פסח ל"ק כלל דודאי הוא בדרך רחוקה ופטור ולא מצינו שיהיה מצוה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח ובי"ד שהגיע זמן הפסח הרי הוא בדרך רחוקה רק ק' התוס' הא מחויב לעלות לרגל ע"ז תירצו שלא היה לו קרקע ע"ש ודבריו אינם מובנים לי כלל דודאי מ"ע על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ"ע שבעולם ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ"ע אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מ"ע ולדבריו כל ישראל אפילו בא"י כל שהם רחוקי' ט"ו מיל מירושלים שזה דרך רחוקה עש"ס פ' מי שהי' פטורים מלילך ולעשות הפסח אם כן כל ישראל פטורים לעשות פ"ר ופ"ש לא יהיו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פ"ש אם כן פטורים ממצות הפסח ואי משום דחייבין בראיה יכולים לבא ביום טוב אי תחומין דרבנן ע' פסחים פ' תוד"ה אינה ומבואר בפירוש בסוכה דנפקא לן דעוסקים במצוה פטורים מן המצוה מטמאים דהיו מטמאין עצמן שבעת ימים קודם ואי לאו משום מצוה אסורים לגרום ביטול הפסח ויש לדחות בקל מכל מקום אין סברא כלל שלא יהיו ישראל הדרים בכל א"י חייבים בפ"ר בודאי מצוה להתקרב שיבואו אך אם הי' בדרך רחוקה או אפילו במזיד לא בא יש לו דין דרך רחוקה ואם לא בא יקריב בשני ואם לא הקריב בשני עיין ר"מ הדינים אבל זה קשה לשמוע שלא יהיו מצווים הרחוקים שיבואו לעשות מ"ע ועוד מבואר להדיא פא"ד דס"ט ופסקה ר"מ פ"ה דטמא שיכול לטהר בזמן הקרבן וישב לו בטומאתו וכן ערל שלא מל וכו' חייב כרת הרי דמחויב לטהר עצמו ולתקן עצמו שיהיה מחויב בקרבן אך זה ג"כ אין ראיה דבזמן הקרבן חל עליו החיוב אבל בדרך רחוקה קודם זמן הקרבן אין חל עליו חיוב להתקרב ובזמן הקרבן הרי הוא בדרך רחוקה מכל מקום מצד הסברא אין סברא כלל דלא יהיה מצוה על כל ישראל כלל בודאי מצוה להתקרב כדי לעשות הפסח וע' פא"ד דס"ט רש"י ד"ה ענוש כרת ול"ד לטמא ודרך רחוקה שא"י לתקן באותן ו' שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עליו נראה דקודם הזמן לא רמי חיובא והיינו לעונש כרת אבל ודאי מצוה שיבא ולא יהיה בדרך אטו לולב ושופר כי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג ובחג אינו בנמצא וכי אינו מבטל בזה המ"ע אתמהה. ועוד דסיום דה"ת שלא היה לו קרקע או זקן שא"י להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראי' מראה באצבע דס"ל דפטור דפסח תלוי בראי' ולא מטעם שכ' הצל"ח ותי' הב' דח"ל הוא ודאי צ"ע כמ"ש המ"ל. והנה כדברי התוס' מצאתי לקמן ע' ע"ב יהודה ודורתאי בנו פרשו וישבו להם בדרום ואמר אם יבא אלי' וכו' למה לא חגגתם חגיגה בשבת וכו' אם כן חזינן דישב ברחוק מירושלים ולא עלה לפסח כלל וערש"י ד"ה וישב פי' רחוק מירושלים שלא יעלה לרגל ויתחייב בפסח וחגיגה מבואר להדיא דרחוק מירושלים א"צ לעלות לפסח וגם פטור לעלות לרגל ובאמת ל"מ שיהיה פטור מלעלות לרגל עכצ"ל שדרום היה בח"ל על כל פנים נראה מדברי הש"ס דילן כדה"ת דהדר בח"ל פטור מפסח ומראי' וצ"ע מאוד ומנ"ל הא. וגם צ"ע לדה"ת מה תיקנו ר"י ודורתאי וביטלו מצות פסח ועליית הרגל עבור מצות חגיגה שלא דחו שבת ועכצ"ל שאין חיוב עליו כלל כד' רש"י ותוס' וצ"ע. והנה אף דלא נודע לנו דה"ת וגם נר' כן מהגמרא שכתבנו ומרש"י אף דאין אנחנו יודעין לא נוכל לדחות דבריהם בודאי מצאו כן מפורש באיזה מקום ומכל מקום נשים ועבדים חייבים דבפירוש ריבתה תורה. ולכאורה לד' התוס' דמי שא"ל קרקע פטור מפסח אם כן גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו' היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ א"ל קרקע אך לשיטת הר"מ דביובל שני מביא וקורא אם כן ה"נ ועיין טו"א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן. ונ"ל פשוט דאם ח"ע וחב"ח שחט עליו רבו או הוא בעצמו שחט לד' הר"מ שא"י לא בשל רבו ולא בש"ע או ח"ש וחב"ח לכ"ע דהוי כמו ח"ע וחב"ח למ"ר ואח"ז קודם פ"ש נשתחרר ל"א דעכ"פ החצי שלו יצא ידי פ"ר אף דלא אכל אכילה לא מעכבא וא"כ אם שחט רבו עליו יצא הח"ע ואם בעצמו שחט יצא חלק הב"ח אם כן כיון דחצי יצא לא יוכל למנות על פ"ש דהוא שלא למנויו כמבואר גבי ה' ששחטו ונמצא יבלת וכו' ז"א דכאן לא יצא כלל בפ"ר כיון דבשעת זריקת דם ל"ח לאכילה לא יצא כלל כמבואר שם גבי ה' שנמצא יבלת ובר"מ פ"ג ה"ט אם כן חייב בפ"ש כנלע"ד פשוט. ולומר דזה הוי חזי לאכילה כיון דאותו צד מותר לאכול רק דהצד השני מעכב אין זה סברא כלל וכדקי"ל בנזרק הדם והפסח היה טמא דלא הורצה כיון דלא הוי חזי לאכילה עיין ר"מ פ"ג וה"נ וז"פ. והנה כל מיני אישים חייבים במצוה זו טומטום ואנדרוגנוס דאפילו הם נשים חייבים אך יש לפטור הטומטום כיון דהוא ס' ערל ע' יבמות ע"ב ואנדרוגנוס ודאי חייב ואם בפ"ר לא שלמו לאנדרוגנוס י"ג שנים ויום א' והביא סימנים דמבואר בהה"מ פ"ב מה' אישות דהוא ס' אפשר היא נקבה וא"כ היא גדולה בת י"ב שנים וי"א או הוא זכר ועדיין הוא קטן אם כן חייב בפ"ר שמא נקבה והיא גדולה ואפילו זכר והוי קטן מכל מקום גם זכר קטן נמנה על הפסח כמש"ל ואם עשה הפסח בראשון ובין פ"ר לפ"ש שלמו לו י"ג שנים פטור לעשות פ"ש אף דהוא זכר כמש"ל בשם הר"מ דקטן שעשה פ"ר ונתגדל בשני פטור לעשות פ"ש ואפילו אם נאמר דלא כהר"ם ואינו נפטר מהפ"ש במה שעשה פ"ר בעודו קטן מכל מקום פטור מפ"ש דלמא נקבה ויי"ח בפ"ר שהיתה גדולה בת י"ב שנים וי"א ומס' א"י לעשות פ"ש עיין סוגיא דה' שנתערבו ופ' הר"מ פ"ה מהק"פ ה"ט. אך לשיטת הר"מ פ"ד וע' לח"מ דא' שעומד בספק עושה פ"ש כאן נמי חייב מס' בפ"ש אם נאמר דלא נפטר במה שעשה בקטנותו ולדעת הראב"ד ה' שופר דאנדרוגינוס חצי זכר וח"נ דינו כמו ח"ע וחב"ח אם כן בכה"ג ודאי עושה פ"ר דמצד חלק הנקבות הוי גדולה וגם חלק הזכרות יכול לאכול דקטן יכול לאכול אך מפ"ש ודאי פטור אף אם נאמר דגדול לא נפטר מפ"ש ע"י הפ"ר שעשה בקטנותו מכל מקום כיון דחלק הנקבות שלו כבר יצא בפסח ראשון אם כן א"י לאכול עתה הפסח שני כי הוי שלא למנויו דצד הנקבות יצא עם הפ"ר עיין בגמרא וכתבתי ל' כ"פ ובכל מצוה אני מזכיר לעורר. ועיקר הדין דהבאת סימנים בטומטום ואנדרוגינוס עפ"ב מה' אישות ויש עוד פטורים מפסח כגון מילת זכרים ועבדי' דמעכבי' ויבואר לקמן מצוה טו"ב כי שם מביא זה הרהמ"ח:
ח
עריכהוהעובר עליה במזיד וכו'. היינו אם לא עשה את השני אפילו בשגג בשני אם הזיד בראשון ח"כ אבל אם עשה את השני פטור מכרת ולכאורה הזמן דבין פ"ר לפ"ש תלוי בפלוגתת הר"מ והראב"ד גבי מילה דלהר"מ אינו בכרת דאפשר שיתקן עד שימות ולהראב"ד עומד בכל יום באיסור כרת ע"ש בה' מילה אם כן ה"נ להר"מ בין פ"ר לשני א"ח כרת ולהראב"ד החיוב תיכף אף דנפטר אח"כ ואפ"ל אף להראב"ד בשלמא גבי מילה בכל רגע ורגע עושה איסור שאינו מל א"ע ע"כ עומד באיסור כרת אבל כאן לאחר פ"ר אין בידו לתקן עד פ"ש אם כן מה לו לעשות ויש סברא להיפוך דאף להר"מ שם חייב כאן ע' פסחים צ"ג ע"א בפלוגתא שם וקצרתי דאין נ"מ לדינא. והנה לכתוב כל דיני ק"פ צריך חיבור מיוחד ובחיבור זה דרכי רק לכתוב הדינים בקיצור מה שיש להעיר בהם וכל הדינים מבוארים באר היטב ואבאר עוד ד' הר"מ אשר לא הובאו כאן דידוע דהפסח שנשחט שלא לשמו פסול עיין פסחים וזבחים אך בזבחים מבואר לענין שלא לשמו שמזיק בחטאת או בשאר קרבנות לענין שלא עלו לו דוקא בשוחט לשם קדשים אחרים אבל בשוחט לשם חולין אינו פוסל עיין ר"מ פט"ו מה' פסה"מ מפי השמועה למדו שקדשים מחללי' קדשים ואין חולין מחללים קדשים אבל פסח אף ששחטו לשם חולין פסול עיין ר"מ שם הי"א ובמ"ל ובבה"ז הקשה על הר"ם וסיים דאפשר מצא דין זה באיזה תוספתא או מכילתא ואנחנו לא נדע והכסף משנה כ' דהר"מ יליף מדכתיב בי' ואמרתם זבח פסח הוא לד' משמע לשם חולין פסול ובס' בה"ז שלי נכתב עה"ג לא ידעתי מי כתבו דלהר"מ יצא לו דבעינן לשמה מואמרתם ז"פ הוא והי' בפסח מצרים ובפסח מצרים לא הי' שאר קדשים ע"כ אפילו לשם חולין פסול עכ"ל וצ"ע דפסוק זה נאמר על פסח דורות בפ' בא והי' כי תבאו אל הארץ וכו' מה העבודה הזאת לכם וכו' ואמרתם ז"פ הוא וכו' וקאי על ק"פ לדורות ובזבחים ז' ע"ב עיקר הילפותא משינוי קודש ילפינן מן ועשית פסח ע"ש ואין להאריך. ומבואר כאן דאם לא עשה פסח ביטל מ"ע ובר"ה סוגיא דבל תאחר חשיב שם פסח בהדי הנך דעובר על ב"ת בג' רגלים ומק' בגמרא פסח זימנא קביע לי' אי אקריבי' אקריביה ואי לא אקריביה אדחי לה ומשני מאי פסח וכו' וכ' התוס' ד"ה וא"ל אקריבי' והרי מיד עובר עליו נרא' מדבריה' דק' הש"ס היאך חשיב לי' בהדי הנך דעוברים עליהם בג' רגלים הא מיד עוברים בב"ת וכ"נ ברש"י שם ד"ה ופסח דקא"ל תנא דלעיל דבג' רגלים והרי א"י להקריבו אלא בי"ד בניסן עכ"ל נראה ג"כ דעיקר הקושיא דתיכף עוברים בב"ת וא"כ לפ"ז חוץ מה דעובר וביטל מ"ע עובר גם בב"ת אך אין לוקין על ב"ת דהוא לאו שאב"מ עיין ר"מ פי"ד מה' מעה"ק, אך נראה דאין כן דעת הר"מ מדלא הביא זה כאן דעובר על עשה ולא תעשה כמ"ש בה' חגיגה אף דאין לוקין חשיב מה שעוברין וכן בכ"מ בספרו וגם בפי"ד מה' מעה"ק כתב שם חייבי הדמים וכו' והקרבנות עוברים בג' רגלים וכו' ולא הביא זה דפסח עובר לאלתר ובפי"ז מהמ"ע הביא דין צדקה דעובר בב"ת לאלתר ולא הביא בשום מקום דפסח ג"כ עובר לאלתר ע"כ נראה דעתו דא"ע בב"ת. ועיין טו"א שם שכתב דל"ש ב"ת אלא בדבר שיוכל לשלם שייך לומר דרכיב עליו לאו דב"ת וישלם תיכף אבל כאן מקשה דפסח זימנא קביע לי' ואי לא אקרבי' לאו בר תשלומין הוא ל"ש ב"ת וה"ר לד' ומק' על שיטת רש"י ותוס' ועי"ש בישוב דבריהם ונראה דעת הר"מ כהט"א ולפי הנ"ל ד"ז במחלוקת שנוי לרש"י ותוס' עוברים בלאו דב"ת ג"כ ולהר"מ א"ע בלאו זה וע"ש בס' הנ"ל מה שפלפל בזה וער"מ פ"י מה' ק"פ דג"כ מקריבין בע"פ חגיגה מן הצאן או מן הבקר והם שלמים ויש להם כל דין שלמים נאכלין לב' ימים ולילה כשלמים. וחגיגת י"ד רשות ואינו בא אלא כשחל ע"פ בחול ובא בטהרה ובמיעוט פסחים מקריבין החגיגה כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע אבל אם בא בשבת או בטומאה או היו הפסחים מרובים אין מביאין חגיגה והכל מבואר פסחים פ' א"ד ובמ"ל פ"ז מה' כלי המקדש פלפל זמן הקרבת חגיגה אימת ודעתו נוטה דמקריבין בע"פ אחר חצות וקודם התמיד ובזה אינו שוה לפסח דדוקא פסח דכתיב גבי' בערב ובה"ע קרב אחר התמיד ולא החגיגה ומכל מקום זמנו אחר חצות דנלמד מלא ילין וכו' בערב דמוקי בחגיגה ונכתב בערב והביא דהרא"מ על הסמ"ג אין דעתו כן ועי"ש באריכות. ועיין בצל"ח דף ע' פלפל בלשון הר"מ שמביא הקרא דוזבחת וכו' וכתב שהוא רשות וא"ד שבת ובש"ס שם נראה דמאן דיליף מקרא זה החגיגה חובה וד"ש ע"ש ובדף נ"ט פלפל בד' המ"ל נידון זמן הקרבת החגיגה ובדף ס"ט חידש הא דאין חגיגה באה בטומאה העיקר משום דלא יוכל לאכול בלילה ולמה יביא אבל אם הפסח בא בטומאה כגון שהי' רוב הציבור טמאים וחל יום ז' שלהם בע"פ דלדעת הר"מ פ"ו דיחיד נדחה אם כן ציבור (כה"ג) עבדי בטומאה בכה"ג אם יכולין להקריב החגיגות באנשים טהורים שלא יטמא הבשר מקריבין ובליל' יכולים כל הציבור לאכול לאחר הע"ש ומה"ת לא יקריבו כי הערל וטמא משלחין קרבנותיהם ודין חגיגה ככל הקרבנות אך אם חל ימים הקודמים לשביעי בע"פ אם כן נהי דפסח נאכל בטומאה דגזירת הכתוב אבל החגיגה אינה נאכלת אם כן אינה קריבה אבל ביום ז' שבליל פסח יטהרו אם כן יאכלו החגיגה בטהרה מן התורה לא יקריבו בכה"ג מביאין חגיגה ע"ש וד' נכוני' ע' במצוה תפ"ו מה שהשגתי על הצל"ח ע"ש. וע' פסחים צ"ב ור"מ פ"ו דגר שמל וטבל בע"פ אין עושה פסח והוא מדרבנן דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וכו' וערל והזאה וכו' העמידו דבריהם במקום כרת. ויש להסתפק אם עבר והקריב פסח מי נימא כיון דמדאורייתא טהור גמור הוא אם כן יצא מן התורה אף דמדרבנן א"ר לאכילה אם כן פטור מפסח שני או כיון דמדרבנן אינו ראוי בעידנא דאזדריק דם לא יצא אפילו מן התורה כי נזרק על שאינו ראוי לאכילה כמבואר בסוגיא דה' שנתערבו פסחיהן וצד זה נראה דלא גרע מזקן שאינו יכול לאכול כזית וכאן נמי אינו יכול לאכול ושם בסוגיא דה' שנתערבו מן התורה בטל לענין אכילה ע' כו"פ וחוו"ד סי' ק"א. והנה לפי פסק הר"מ דשגג או נאנס ולא עשה הראשון והזיד בשני ח"כ אך אם הי' טמא בראשון אף דהזיד בשני פטור מכרת ע"ש זה הגר אין דינו כטמא דבאמת אינו טמא רק דחז"ל גזרו והוי אנוס בתקנת חכמינו זכרונם לברכה ע"כ אם הזיד בשני ודאי ח"כ כמו שגג ונאנס בראשון וז"פ. ונלפע"ד דאם רוב הצבור טמאים בט"מ דעושים בטומאה כמבואר בש"ס ור"מ גם גר הזה דעשאוהו חכמינו זכרונם לברכה כט"מ משום גזירה והעמידו ד' במקום כרת עיין ר"מ וראב"ד גם הוא עושה בטומאה עם הקהל ולמה יגרע מהם ול"ש גזירה כמו כל הציבור ומ"ש מכל ט"מ דעושה פסח בזמן שהצבור טמאים וז"פ בתכלית הפשיטות. ונראה דאם יש מחצה על מחצה טהורים וטמאים דהדין דהללו עושין לעצמן בטהרה והללו עושין בטומאה והמחצה טהורים הם ע"י הצטרפות הגר ודאי נחשב הגר לטהורים כיון דהוא טהור מן התורה ואם נחשב אותו לטמאים או לא נחשב אותו כלל ה"ל הטמאים רוב וכ"ה דהטמאי' רוב אף הטהורים עושים בטומאה ובאמת מן התורה צריכין לעשות בטהרה וח"כ באכילה בטומאה ואין יכולין לעקור ד"ת בקוע"ש דע"י גזרת חכמינו זכרונם לברכה יעשו פסח בטומאה שהוא בכרת ומה"ת ה"ל טהורים ועושים בטהרה וזה אין בכחם ועוד אם נא' דאף בכה"ג העמידו תקנתם ויהיה רוב טמאים אם כן הגר יעשה הפסח וכמש"ל וא"כ יעשה בכ"ע אם כן מוטב שיעשה בטהרה ואל יעשה בטומאה ובלאו הכי איך יעקרו ד"ת בקו"ע וכמש"ל. עוד נלפע"ד דאם יש נ' טהורים ועם הגר הם נ"א ונ' יש טמאים ואם נחשב הגר לטמאים יעשו כולם בטומאה ואם לא נחשב יעשו המחצה בטומאה והללו וכו' ובאמת מן התורה טהור ויש רוב טהורים והדין דהמיעוט נדחו לפ"ש ואם עושים בטומאה ח"כ אם כן היאך יעמידו דבריהם לעמוד בקו"ע ודאי דנינן ד"ת והוא טהור גמור מן התורה וה"ל רוב טהורים ועושים הטהורים והגר פ"ר והטמאים נדחים לפ"ש דלא העמידו ד' וז"ב. וע' סוכה ס"פ החליל דברגלים הי' כל המשמרות כהנים שווים ולא הי' שייך לאנשי משמר הקבוע רק תו"מ ונו"נ אבל קרבנות הרגלים היו כולם שוים וילפי' לה מקרא וער"מ פ"ד מה' כה"מ לא נזכר אם הק"פ הוי בכלל אימורי הרגלים נראה דדינו כמו שאר קרבנות דהי' שייך לאנשי משמר הקבוע דה"ל להשמיענו דשייך לכל המשמרות ומכל מקום צ"ע דאפשר היא בכלל קרבנות הבאים בשביל הרגל ול"מ גילוי לד"ז ומשמעות ד' הש"ס והר"מ דלא חשיב זה נראה דשייך לאנשי משמר וצ"ע. ואגב אני מסתפק אם הי' קרבנות הרבה כמו פסח והדומה שלא הי' ביכולת אנשי משמר להקריב והיו צריכין עוד כהנים לסייע לעבודה אם רשאים כהני' ומשמורים אחרים לבא לסייע ומי שירצ' יכול לבא כיון שאין המשמר הקבוע יכולים להקריב אם כן הדר שייך לכל הכהנים והנהו כהני שלוחי דרחמנא א"ד כיון דשייך למשמר הקבוע והתורה זכתה להם שבוע זו אם כן שייך להם והרשות בידם לברר איזה כהנים שירצו לסייע להם להקריב הקרבנות שאינם יכולים בעצמם ויבואר לקמן אי"ה. עוד באתי לעורר מה שלא מצאתי לשום מחבר שהתעורר דבקדושין פ' הא"מ סוגיא דשליחות מבואר שם דשחיטת הפסח צריך שליחות והיינו דמוטל על הבעלי' רק דיכולים לעשות שליח כמו בכהת"כ ושחיטת שאר קדשים א"צ שליחות כלל דעכו"ם נודרים נו"נ וקרבנות ע' ספ"י ומקנה שם ודלא כשיטת רש"י שם אבל בשחה"פ צריכים שליחות לכ"ע ושלוחי דידן נינהו כי יכולים לשחוט בעצמם ויש כמה נ"מ אם הבעלים אינם רוצים שישחוט להם אחר אינו נעשה שליח בע"כ אם כן הפסח פסול דנשחט שלא בשליחות וגם במודר הנאה אסור לשווי' שליח כי הוא שליח דידן וגם אם עשה שליח לשחוט על חמץ הוי שלד"ע ובטל השליחות. הכלל ע' בסוגיא שם דשחה"פ צריך שליחות וכעת לא ראיתי בר"מ שיביא ד"ז בפסח. (וע' פסחים ז' ור"נ שם ורש"י ד"ה פסח וקדשים פי' שהבעלים נצטוו דכתיב וסמך ושחט ומל' הגמ' דנקט קדשים ג"כ נרא' דכל הקדשים מצוה על הבעלים וכדעת רש"י בקדושין שם וצ"ע על הפ"י והמקנ' שלא הביאו זה וער"מ סוף ה' ברכות כ' פסחו וחגיגתו וצ"ע וח"א העירני מש"ס במנחות די"א ע"א ע"ש ומסוגיא דקדו' שם ובתוד"ה נפקא לי' ואין להאריך וע"ש עוד דבשותפי' א"צ שליחו' [רק] לא' מן השותפי') גם גוף ד"ז דנשחט הפסח שלא בשליחות אינו ברור דאפשר כיון דנעשה המעשה והרי שחוט לפניך אפשר דאינו פסול ויש לחלק בין תרומה וכדומה לכאן אך על כל פנים לכתחלה אסור לשחוט שלא מדעת בעלים אך נרא' דשלא בשליחות כ"ה דצריך שליחות אף בדיעבד אינו כלום ע' בסוגי'. ועיין בא"ח סתרנ"ו מביא רמ"א דא"צ לבזבז הון רב על מ"ע רק חומש ולא יותר ועיין מגן אברהם שם יש לספק במילה וכאן בפסח כיון דהם חמורים דיש בהם כרת צריך לבזבז כל הונו או כיון דהם בשוא"ת א"צ לבזבז רק חומש אף דחמירי ועבפרי מגדים שם וגם לפמש"ל בשם התוס' דעוברים בב"ת אם כן צריך לבזבז כל ממונו על הלאו אך הלאו הוא בשוא"ת וכה"ג א"צ לבזבז ועבפרי מגדים שם ובפתיחה ובס' משנ"ח: