בנו של ירבעם חלה, ואשת ירבעם באה אל הנביא אחיה כדי לשאול אותו אם הילד יחיה מחוליו. אחיה אמר לה, בין השאר (מלכים א יד יב): " "... כבואה רגלייך העירה ומת הילד" ".

למה אשת ירבעם באה העירה? הרי אם היא לא היתה באה העירה - הילד שלה היה ניצל!

המשפט הזה הוא לא תנאי אלא תיאור זמן. אחיה ידע ברוה"ק מתי הילד אמור למות, והוא ידע בערך באיזה קצב הולכת אשת ירבעם (הוא שמע את "קול רגליה" - מלכים א יד ו), והוא גם העריך שהיא תלך מייד הביתה (כמו שאמר לה "ואת קומי לכי לביתך..." ), ולפי זה הוא העריך שהילד ימות כשהיא תיכנס לעיר (באותה מידה הוא יכל להגיד "בעוד שעה ו19 דקות ימות הילד", אבל אז לא דיברו בצורה כזאת כי לא היו שעוני-יד.

גם בגמרא נזכרים זמנים הלכתיים הנמדדים ע"פ הזמן שלוקח לאדם ממוצע לעבור 'מיל' (קילומטר).

בסוף ההערכה שלו לא היתה לגמרי מדוייקת, כי "היא באה בסף הבית והנער מת" – כנראה שהיא הלכה מהר יותר ממה שחשב הנביא ולכן הספיקה לא רק להיכנס לעיר אלא גם להגיע הביתה.

לפי זה, אם היא לא היתה באה לעיר - הילד היה מת באותו זמן שנקבע מראש.

המשפט " "בבואה רגלייך העירה ומת הילד" " כולל שתי נבואות – נבואה שהאישה תבוא העירה ונבואה שהנער ימות. עכשיו נשאלת השאלה - האם האישה היתה חייבת להתנהג לפי הנבואה? נשים לב שהשאלה הזאת שונה מהשאלה הידועה של הרמב"ם על הידיעה והבחירה, כי בשאלה ההיא מדובר על ידיעה מופשטת של ה' שלא נמסרה לאדם, וכאן מדובר על נבואה שנמסרה לאישה.

בשאלה הרגילה (של הרמב"ם) אפשר לתרץ שהידיעה לא משפיעה על הבחירה אלא להפך: הבחירה החופשית של האדם משפיעה למפרע על הידיעה של ה'. (אמנם אנחנו לא רגילים לכך שההווה משפיע על העבר, אבל זה ייתכן, כי אצל ה' אין הבדל בין עבר הווה ועתיד).