פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים קה


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הודו", אחר שברך את ה' על הנהגותיו עם האדם, בפרט ברפואת הנפש וגמולה, ועל הנהגת העולם בכלל כפי הטבע אשר יסד בששת ימי המעשה, בא לתת הודאה על הנהגה שניה הנסיית שמתנהג בה עם עם קרובו, ואמר להם "שירו לה'" הודאה פרטיית על הטובות הפרטיות "ויקראו בשמו" לפרסם מעשיו הפרטיים.

"הודיעו בעמים עלילותיו" שהם ההנהגת והמעשים שיעשה לפי מדותיו רחום וחנון ורב חסד שהוא לפי מעשה בני אדם ולפי השכר והעונש:


ביאור המילות

"הודו וכו'". התבאר ישעיה י"ב:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שירו לו", אתם בני ישראל "תשירו ותזמרו לו" ביחוד.

"ושיחו בכל נפלאותיו" תספרו הנפלאות שעשה למעלה מדרך הטבע:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התהללו" מוסיף "שיתהללו בשם קדשו", שם קדשו מורה על ההנהגה שנוהג בקדש, שהיא מובדלת מחקות הטבע הקבועים אל הנהגה קדושה מופלאת, וזה יהיה לפי קדושת ישראל ומעשיהם שלפיהן יתקדש שמו גם הוא, כמ"ש ונקדשתי בתוך בני ישראל, וזה תהלה ושבח לישראל אחר ששם קדשו מקודש ע"י קדושתם, ועי"ז "ישמח לב מבקשי ה'", כי יראו שנמצא למבקשיו ויתנהג עמהם כפי מדתם, וגם שכל מבקש דבר לא ישמח בעוד שלא מצא את המבוקש, אם מצד שיש ספק אם ימצאהו, ואם מצד שעדן לא הגיע לתכלית מגמתו, והשמחה לא תהיה רק עם השגת תכלית החפץ, בכ"ז "לב מבקשי ה' ישמח", אם מפני שבודאי ישיגו מבוקשם, כי הוא נמצא למבקשיו, אם מצד שהבקשה בעצמה היא התכלית, כי ה' לא יושג לעולם רק יבוקש תמיד וזאת היא התכלית, וז"ש.


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרשו ה' ועוזו", שעקר הוא הדרישה לא המציאה, כי אין מי שישיג עצמותו רק צריך לדרוש מעשיו, ומצד זה "בקשו פניו תמיד" אחר שהתכלי' הוא שידרשו ויבקשו אותו, והוא דבר שאין לו סוף כי הנדרש הוא בלתי בעל תכלית, וא"כ ההשגה היא ג"כ בב"ת, וא"כ "תמיד תבקשו פניו", כי כל שתשיגו ממנו תשיגו שלא השגתם, ושצריך דרישה יותר כמ"ש ילכו מחיל אל חיל:


ביאור המילות

"דרשו, בקשו". עי' יחזקאל (ל"ד ו'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרו", אולם תגיעו למחוז חפצכם להשיגו מתוך מעשיו, ע"י "שתזכרו נפלאותיו אשר עשה" חוץ מדה"ט, והי' בזה ג' ענינים,

  • א) "נפלאותיו", כמו קריעת ים סוף והעמדת השמש והמן וכדומה,
  • ב) "מופתיו", שעשה לברר דבריו, כמו הפיכת המטה לנחש וכדומה,
  • ג) "משפטי פיהו", שהם המכות והעונשים שעשה במצרים שהיה מצד העונש על עונותיהם בדרך משפט, והם היו מובדלים מכל המשפטים שעושה בעולם במה שהיה משפטי פיהו, שאמר בפירוש בפיו שיעשה בהם משפט הזה, והתרה בם תחלה בכל מכה, וגם שכבר גזר כן וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:


ביאור המילות

"נפלאותיו מופתיו". המופת הוא הנעשה לברר הדבר, כמו כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זרע", זאת תזכרו אתם "זרע אברהם", שעשה לו ה' מצד שהוא "עבדו", ועבד אותו באמונה, ואתם "בני יעקב" שהם בחיריו, שבחרם לחלקו מצד הבחירה, כמ"ש זרע ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך כמ"ש שם:


ביאור המילות

"עבדו, בחיריו". עי' ישעיה (מ"א ח', מ"ב א', למעלה פ"ט ג'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוא ה'", ר"ל ע"י נפלאותיו תשיגו אותו ותראו כי "הוא ה' אלהינו", ששם אלהינו בכינוי מורה על הקשר שיש לו עמנו, ועל השגחתו המיוחדת, והגם שעצמותו בלתי מושג הלא "בכל הארץ משפטיו" ונודע ע"י משפטיו והנהגתו:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכר", ה' "זכר את בריתו לעולם", וכן "דבר אשר צוה" זכר "לאלף דור", והברית שכרת עם האבות הוא דבר הבלתי תלוי בבני אדם אמר לעולם שיורה על הזמן הבלתי מתחלק, והדבר אשר צוהו לבני אדם שדור הולך ודור בא צוהו לדורות, ומעתה יפרש תחלה מהו הברית, ואח"כ יפרש הדבר שצוה:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר" מפרש מ"ש זכר לעולם בריתו, הוא הברית אשר "כרת את אברהם" ואח"כ "ושבועתו ליצחק", אחר שעם יצחק כרת הברית שנית, שב דינו כשבועה, כדבר שנכפל אצל ה' שני פעמים שדינו כשבועה כמ"ש חז"ל:


ביאור המילות

(ט-י) "כרת, ושבועתו, חק, ברית עולם". כל אחד מוסיף על הראשון, השבועה יותר מן הברית בלא שבועה, והחק הוא נימוס קבוע, וברית עולם ברית שבו תלוי קיום העולם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויעמידה", וליעקב העמיד את הברית לחק ונימוס, כאילו הוא דין וחק שמוכרח לקיימו מצד עצמו, "ולישראל" שהוא מדרגה יותר גדולה מיעקב, העמידו "לברית עולם", שהוא הברית שבו תלוי קיום העולם, כי בעת התעלה ישראל שיהיה למעלה מן הטבע כמו שיורה ע"ז שם ישראל, הוקם ברית הזה אל סדר ההנהגה השניה שבו ינהיג ה' עפ"י דרך ההשגחה, מגביל נגד ברית העולם שבו מנהיג ההנהגה הראשונה הטבעיית, וקשרם זב"ז באופן שאם יבוטל הברית האח' יבוטל גם השני, כמ"ש אם לא בריתי היום וכו' גם זרע ישראל אמאס:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאמר", עתה מפרש מ"ש דבר צוה לאלף דור, שהוא מ"ש "לך אתן את ארץ כנען", ובאר שיתננה להם מצד שהיא "חבל נחלתכם" שמפני שהיא ארץ המיוחדת אל ההשגחה והקדושה והנבואה היא שייך אליכם, שעליכם חלה השגחה האלהית:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בהיותם", ודבר זה אמר להם בעת שהיו "מתי מספר" בכמות "וכמעט" באיכות ובגבורה, וגם "וגרים בה", שלא היו שם אזרחיים רק גרים, ובכ"ז אמר והבטיח שיתן להם את הארץ:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג-יד) "ויתהלכו", והגם שהתהלכו אח"כ מגוי אל גוי, שהגוים הם הקבוצים שאין להם מלך, והעמים הם הקבוצים שי"ל מלך, הנה "בהתהלכם מגוי אל גוי לא הניח אדם לעשקם" ובהתהלכם "מממלכה אל עם אחר" שי"ל מלך "הוכיח עליהם מלכים":


ביאור המילות

"גוי, עם". עם מעולה מן גוי שמורה על קיבוץ שיש לו מלך, לכן אמר ממלכה אל עם אחר (ישעיה א' ד'):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", הוכיח מלכים וצוה להם לאמר, "אל תגעו במשיחי", וכן צוה להם "בנביאי אל תרעו", שהגם שהאבות היו נביאים ומוכיחים ומדברים אל העם נגד עבודת כוכבים, וקראו בכ"מ בשם ה', בכ"ז אל תרעו להם בעבור כי בשמי ידברו, וכ"ז היה דבר צוה לאלף דור:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקרא", עתה ספר איך קיים בריתו לתת להם את הארץ, והסבות אשר סבב לזה, כי באשר היה צריך שירדו תחלה לכור הברזל לצרפם שם בכור עוני, שעמ"ש אברהם במה אדע כי אירשנה א"ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, והיה גלות מצרים הכנה אל ירושת הארץ, סבב סיבות שירדו למצרים ע"י "שקרא רעב על הארץ", היינו שגזר הרעב והודיע גזרתו בחלום פרעה, והרעב הזה "כל מטה לחם שבר":


ביאור המילות

"ויקרא רעב". כמו כי קרא ה' לרעב דהיינו הגזירה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלח, ולפניהם שלח איש", והוא היה "יוסף (אשר) לעבד נמכר", שאותו שלח לפניהם להחיות להם לפליטה גדולה, והיה מן הצורך שגם האיש ההוא יצרף בכור הברזל ויבחן תחלה וע"כ.


ביאור המילות

"לעבד נמכר". פי' הרד"ק הלמ"ד בעבור להיות עבד, וא"צ שהוא כמו והתמכרתם שם לעבדים:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ענו בכבל רגלו", ויותר מזה כי "ברזל באה נפשו", שהכבל היה יכול אדוניו לתת עליו מצד עבדותו כבלא דעבדא, והברזל נתן עליו מצד שהאשימוהו בדבר אשת פוטיפר:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד עת בא דברו", ר"ל עד שבא הדבר שהזכיר למעלה, שהוא "דבר צוה לאלף דור", שהתעורר דבר ה' שצוה על בני יעקב בל יגעו בהם, ועד העת שבא דברו "אמרת ה' צרפתהו", שמה שברזל באה נפשו עד עת ההיא היה צירוף וזיקוק בכור הברזל כדי שיעמוד ויבחן בצדקתו:


ביאור המילות

"דברו". היינו דבר צוה לאלף דור:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלח מלך ויתירהו" מן הכבל, "מושל עמים ויפתחוהו" מן הברזל, כי לפתחו מן הברזל שבא ע"י חטא שנתחייב עליה מיתה היה צריך מושל עמים, שמצד כח גודל ממשלתו היה יכול להעביר את חטאו:


ביאור המילות

"ויתירהו". נופל על התרת הכבל, ויפתחהו נופל על הברזל:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמו אדון" כבר בארתי בפי' התורה שפרעה העלה את יוסף בשלש מדרגות זה אחר זה, תחלה אמר אתה תהיה על ביתי, ועז"א "שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו", ואח"כ אמר ראה נתתי אותך על ארץ מצרים, ששמו לשר על כל שרי מצרים, ועז"א.


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאסר שריו בנפשו", ואחר זה אמר אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, שהעלהו על כל יועציו וזקניו, ועז"א "וזקניו יחכם":


ביאור המילות

"בנפשו". ברצונו שלא ברשות המלך:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויבא", ר"ל וכ"ז היה הכנה שעי"כ ויבא ישראל מצרים, כמ"ש חז"ל משל לפרה שמשכו את בנה וכו', "ויעקב", יעקב הוא מדרגה פחותה מישראל, שבבואו למצרים בא במדרגת ישראל שר וחשוב ואח"כ היה גר ונקרא בשם יעקב, ועז"א "ויעקב גר", ולא ישבו עוד בערי הממלכה רק "בארץ חם", וזה היה אחרי שמת יוסף וכל אחיו:


ביאור המילות

"ישראל, יעקב". ישראל גדול מיעקב (ישעיה ט' ז'):

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויפר", ובכ"ז הפרם ה' מאד עד שהיו עצומים מצריהם, כמ"ש ובני ישראל פרו וישרצו וירבו, ועי"כ.


ביאור המילות

"ויפר". מבנין הפעיל:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הפך את לבם לשנא עמו", כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיתה השנאה אם מצד העם כמ"ש הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ואם מצד שהיו עבדיו של ה' ורצו להעבירם מדתם בל יהיו עבדי ה', ועז"א "להתנכל בעבדיו":


ביאור המילות

"הפך". פעל יוצא, ה' עשה זאת לקיים ועבדום וענו אותם:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלח", ולכן שלח את משה ואהרן לגאלם, ומשה נשלח מצד שהיה "עבד ה'", ואת אהרן שלח מצד "שבחר בו" כי הוא וזרעו נבחרו להיות כהני ה', לא כן זרע משה לא נבחרו לזה:


ביאור המילות

"עבדו, בחר בו". העבד יש לו מעלה מצד עבודתו ובזה משה גדול מאהרן, וכנ"ל פסוק ו', והבחירה הוא לעולם, ובזה יש מעלה לאהרן:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמו בם דברי אתותיו", כבר בארתי למעלה (ע"ח מ"ג) שהיה בין המכות אותות ומופתים, שהמכות שהותרו בם תחלה היו אותות, והמכות שלא התרה בם תחלה כמו כנים שחין וחשך היו מופתים, שלא באו לאות על דבר רק לעונש, והיה "בארץ חם" לא בא ללמדם עקרי אמונה, רק בארץ להענישם על פשעם:


ביאור המילות

"אותותיו ומופתיו". כנ"ל (ע"ח מ"ג):

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלח חשך ויחשך", החשך היה המכה האחרונה וסיום השלשה סדרים, שכבר בארתי בפי' התורה שבאו המכות בשלשה סדרים, דצ"ך עד"ש באח"ב, להורות על שלשה ענינים. ובסוף כל סדר באה מכה אחת בלא התראה בתחלה, שהם כנים שחין חשך שהיה סיום הסדר ודרך עונש כמ"ש בסי' ע"ח, והיה חשך המכה האחרונה וסיום הסדרים, כי במכת בכורות לא הקשה עוד את לבו ושלחם, ושיעור הכתובים "ששם בם דברי אתותיו ומופתים עד ששלח חשך ויחשיך", שעד חשך ועד בכלל היו אותותיו ומופתיו, כמ"ש כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, והאותות האלה כולם באו "ולא מרו את דברו". מעתה מתחיל לחשב המכות שבאו עד מכת חשך:


ביאור המילות

"לא מרו". מוסב על האותות והמופתים שעשו שליחותם:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט-ל) "הפך מימיהם לדם, שרץ ארצם צפרדעים", ושרץ פעל יוצא, ויען שעלתה צפרדע אחת ושרצה כקבלת חז"ל אמר שרץ בלשון יחיד:


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר ויבא ערב", כי דם צפרדע היו ע"י אהרן שהכה במטהו אבל מכת ערוב אמר ה' בעצמו לא ע"י שליח, ומ"ש כנים אחרי ערוב, כי מכת כנים לא סרה מפרעה, כמו שנראה מן הכתובים, ומלמד שגם בעת שבא הערוב היו עדיין כנים בכל גבולם ושמשו שני המכות ביחד:


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נתן גשמיהם ברד", דלג מכות דבר ושחין, כי בכל המכות בקש פרעה את משה שיסורו ממנו (שהגם שלא נזכר זה בדם, כי מכת דם נגבל בתחלתו רק על שבעה ימים) אבל על הדבר לא בקש כי תלאו במקרה, ולכן לא חשבו, וכן אמר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו', מבואר שלא חשש אל המכה הזאת שלא בא בשלימותו עד מכות בכורות, ומכת שחין לא הזכיר ג"כ מטעם זה, וגם מטעם שהזכרתי למעלה סי' ע"ח שלא היה שם התראה, (כי מה שהזכיר כנים בא ללמד שהיה עם ערוב ביחד, וחשך הזכיר ג"כ רק לומר שהיה סוף המכות, ולכן הזכיר שניהם שלא על הסדר) לכן דלג מכות דבר ושחין, וחשב ברד שפרעה בקש ממשה שיסור הברד:


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לד-לה) "אמר ויבא ארבה", הארבה אכל כל עשב, והילק אכל פרי אדמתם, פירות הגדלים באדמה שאין הארבה אוכלם:


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויך כל בכור בארצם", הבכורות לא הוכו רק בארצם, וראשית אונם הוכו בכ"מ אף שלא גרו במצרים, כנ"ל ס' ע"ח פ' נ"א:


 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויוציאם", ואף שהיה ראוי שיהי להם שנאה עליהם ע"י הבכורות, בכ"ז נתן חנם בעיני העם וישאילום ואף שהיה ראוי שירדפו אחריהם לקחת שאלתם בחזרה אחר שראו שיוצאים בהחלט שלא על מנת לחזור, בכ"ז "אין בשבטיו כושל", והטעם לזה כי.

"שמח מצרים בצאתם", ועזבו הכל בידם, וגם "נפל פחדם עליהם" ולא חרץ כלב לשונו:


 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פרש", שאחרי צאתם הלך לפניהם עמוד ענן ועמוד אש, וחוץ ממה שהלך הענן לפניהם כנזכר בתורה היה הענן למסך על ראשם וסביבם כקבלת חז"ל:


ביאור המילות

"למסך". שרשו סכך:

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאל", ואז שאל לחם, וזה היה במדבר סין, "ויבא שלו" כי השלו היה לפי שעה, "ולחם שמים ישביעם", כמ"ש בשר לאכל ולחם לשבוע:


 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פתח צור", וזה היה ברפידים, ותחלה זבו טפין טפין, ואחר כך "הלכו בציות נהר":


ביאור המילות

"הלכו, בציות". המים הלכו במקום ציה כנהר:

 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי זכר", מוסב על כל הנאמר שיציאת מצרים והרכוש הגדול הבטיח ה' לאברהם וכמ"ש חז"ל שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וגם הענן והמים והמן היה בזכות אברהם, כמ"ש חז"ל בב"ר פמ"ח וב"מ דף פ"ו:


 

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויוצא עמו בששון", כמ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, "ברנה את בחיריו" כמ"ש חז"ל במכילתא שהצדיקים בחירי ה' אמרו שירות ותשבחות:


 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים", דלג יתר הנסים מטעם שיתבאר בסימן שאח"ז, וחזר למ"ש אשר כרת את אברהם לאמר שקיים שבועתו ונתן להם ארצות גוים, וגם נתן להם רכושם וקנינם, כמ"ש חז"ל שלכן הוליכם ארבעים שנה במדבר מפני שהכנענים עקרו כל הנטיעות המתין עד שהיתה ארצם מלאה כל טוב, והיה על התכלית בעבור "ישמרו חקיו", כי לא נתן להם ארץ ישראל אלא ע"מ שישמרו את התורה, והיא הקדמה למזמור שאחריו שיספר איך לא שמרו חקי ה' ותורותיו:


ביאור המילות

"גוים, לאומים". לאומים הם האומות שיש להם דת מיוחד (כנ"ל ב' א'), ובעבור שדתם של עמי כנען היתה דת נשחתת מאד, כמפורש בתורה בכמה מקומות היו גרועים מגוים שאין להם דת כלל, ולכן גם עמלם יירשו, כמ"ש חז"ל ראה שלא קיימו ז' מצות כו':

 

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"ישמרו, ינצרו". הנוצר גדול מן השומר, והתורות צריכים שמירה יתירה יותר כי הם כוללות גם עקרי האמונה והלמודים: