פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים יד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח לדוד", מזמור זה הוכפל בספר זה (סימן נ"ג), עם קצת שינוי, והתבאר אצלי, שמזמור זה אמרו דוד על נס שנעשה לו שנצול מאויב שהרע והצר לישראל, וכאשר בא נס סנחריב בימי חזקיה ראו שמזמור זה טוב להודות בו גם על נס זה ותקנוהו עם הוספה קצת ויחסוהו לדוד כי הוא תקנו, ובזה נבא אל הבאור.

"אמר נבל בלבו אין אלהים" שהמלך שבא עליו הכחיש מציאות ה', כמו שגם סנחריב כחש בה' ושלח לגדף אלהים חיים, וגם "השחיתו והתעיבו עלילה", שכל חילו כולם השחיתו מעשיהם לעשות רעות ותועבות, עד "שאין עושה טוב" אפילו טוב נימוסי חסד או רחמים, ובאשר נמצא ביניהם איש אחד שהיה נראה שמאמין בה' ונותן לו כבוד (כמו שהיה במחנה סנחריב שאמרו חז"ל שנ"נ נתן כבוד לה' ורץ אחר השליח ששלח מרודך בלאדן שהקדים שמו של חזקיהו לשמו של הקב"ה ובעבור זה נשארו ממחנה סנחריב הוא ועוד עשרה אנשים עמו כמ"ש חז"ל), בל תאמר שאלה יש להם זכות, עז"א.


ביאור המילות

"השחיתו התעיבו עלילה". הפעולות ששרשם מתכונות ומדות הנפש נקראים עלילות. כמ"ש בכ"מ, ועלילות שיפעלו לבלע ולהשחית לבני אדם ברצח וחמס הם עלילות נשחתות. ועלילות לתאוות מגונות עריות ותועבות, הם עלילות מתועבות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל". כי באמת גם הם לא האמינו באלהים מצד שדרשו את אלהים ע"פ השכל להשכיל באמתו ולדרוש דרכיו וארחותיו, כי לא היה זה אלא מן השפה ולחוץ, וה' היודע מצפוני לב השקיף אם מאמינים בו באמת ע"י שישכילו דרכיו וידרשו ארחותיו, וראה, כי


ביאור המילות

"משכיל דורש את אלהים". כי הדרישה תהיה לפעמים רק בפיו, שעל זה אמר כי תדרשנו בכל לבבך, ולפעמים שלא להשכיל ולדעת רק מצד הסכלות, על זה אמר אם יש משכיל הדורש להשכיל באמתו מצד השכל:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכל סר", שגם היחידים האלה סרו מן הדרך, "ויחדיו נאלחו" בתועבות, עד "שאין עושה טוב אין גם אחד", שגם האחד שנראה לנו שהוא נותן כבוד לה' ג"כ אין עושה טוב, כי לבו מלא און והוא מכחיש וכופר ג"כ:


ביאור המילות

"סר". מדרך הטוב, או כמו סורי הגפן, נתקלקל, וכן "נאלחו". נבאשו, כמו נתעב ונאלח (איוב ט"ו):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד-ה) "הלא", שיעורו "הלא ידעו כל פועלי און כי אלהים בדור צדיק", שאחר שנעשה נס לישראל ונצולו, אז ידעו פועלי און אלה "אכלי עמי" שיש אלהים בדור צדיק ומשגיח עליהם בהשגחתו הפרטית, ומ"ש "אכלו לחם" מוסב על ישראל, שאמרו במדרש שבימי דוד היו מתים מאה ילדים בכל יום ותקן להם מאה ברכות, מבואר שבימי דוד לא היו נזהרים בברכות השבח, ששורש ברכות אלה נסתעף ממ"ש ואכלת ושבעת וברכת, שמחוייבים לברך את ה' על אכילת מזון, ומזה למדו שה"ה שצריך לברכו על כל טובותיו וחסדיו בין הכוללים בין המיוחדים, ובאשר לא היו נזהרים בכ"ז בימי דוד נענשו ע"ז, ופשפשו במעשיהם ותקנו את הדבר, מזה מבואר איך היו צדיקים עד שעל מה "שאכלו לחם וה' לא קראו" ר"ל שלא ברכו את ה' על הלחם מזה "שם פחדו פחד" ונתיראו מעונש ושבו בתשובה, וא"כ הלא ידעו פועלי און אוכלי עמי והם מכחישים את האלהים לגמרי, חלף שבישראל היה בהפך שפחדו גם כשלא קראו את ה' על אכילת לחם, ובזה היה ראוי שה' יעזור לישראל המאמינים בו נגד הכופרים האלה עד שידעו כי אלהים בדור צדיק:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עצת", אתם "תבישו עצת עני", שהוא ישראל שלא הכינו עצה וגבורה למלחמה רק "ה' מחסהו", וסמכו על הנס שה' יעזר לו וזה היה לשחוק בעיניכם, כמ"ש סנחריב פן יסית אתכם חזקיהו לאמר ה' יצילנו ההצילו אלהי הגוים וכו', אבל.


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יתן מציון ישועת ישראל", כשתהיה התשועה ע"י ה' השוכן בציון אז "יגל יעקב", כי בזה יתקדש שם ה' לעיני הגוים, ובאשר בזה ראה ברוה"ק את העתיד מה שיהיה מנס סנחריב שתהיה התשועה מציון וה' שב שבות עמו אז, תקנוהו שנית על נס סנחריב כמו שיתבאר בסימן נ"ג:


ביאור המילות

"בשוב שבות". הוא השבת המדרגה או המנוחה וההשקט, כמו שכללתי בירמיה (סי' ל' ג') ששוב בקל אם הוא יוצא מורה כן:

"יגל יעקב ישמח ישראל". ישראל הם הגדולים ויעקב הם ההמון כמ"ש (ישעיה ז' ולקמן כ"ב כ"ד, ע"ח ה', כ"א ב', ק"ה י', כ"ג, קי"ד א', קמ"ז י"ט), וגילה בא על דבר מתחדש, ושמחה מורה השמחה התמידית, וישראל להם אין זה דבר חדש כי היו בטוחים ומצפים תמיד לישועת ה', וליעקב שלא בטחו כל כך יהיה זה דבר חדש שיפול עליו פעל גילה: