מלבי"ם על שמות לו
(א) "ועשה". אמר כי חוץ ממה שיעשה בצלאל ואהליאב, עוד יחול עליהם רוח הקדש לכוין כונת המלאכה וסודותיה וכל הנרמז בה, שז"א לדעת לעשות, ושיעשו כפי שצוה ה' שכולל, אם העשיה לש"ש, אם כוונת הסודות ותעלומות המלאכה:
(ב) "ויקרא משה". הנה במצרים לא למדו אומניות כאלה כי היו עושים בחומר ובלבנים, רק ה' השפיע עליהם חכמה לזה באמצעות בצלאל, אבל מאין ידע כל איש שהוא יהיה מוכן לזה, ושנתן ה' חכמה בלבו למלאכות אלה, אמר שזה הרגיש כל אשר נשאו לבו לקרבה, שאם הרגיש בלבו תשוקה אל המלאכה והרגיש שיוכל לקרב אל המלאכה זה היה הסימן שנתן ה' חכמה בלבו לזה, ובא לפני משה:
(ג) "ויקחו". כמ"ש למעלה שישראל הביאו נדבתם אל הגבאים ומשה בראשם, ואז מסר להם משה את התרומה שהתנדבו ביום הראשון, ובכ"ז ישראל התנדבו עוד נדבות חדשות בכל יום והביאו אל משה:
(ה) "מרבים העם להביא". ר"ל שאין מלאכה זו דומה ליתר מלאכות שאם העם מרבים בנדבות יגדילו את המלאכה ביתר שאת, כי היא מלאכה משוערת מאת ה' שצריך שלא להוסיף ושלא לגרוע וכשם שפוסל בה הגרעון כן פוסל בה התוספת, למשל צוה במנורה ככר זהב יעשה אותה, ואם יעשה משני ככרים היא פסולה, וז"ש מרבים להביא מידי העבודה למלאכה מצד מה שצוה ה' לעשות אותה, והריבוי פוסל בה:
(ו) "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה". מלשון זה מבואר שלא מנע מהם רק עשיית מלאכה לא הבאת נדבה, כי הבאת נדבה לא פסקה גם אחר שהיה המשכן והמקדש עשוי היו מתנדבים תמיד לאוצר בית ה', והיו לוקחים ממנו כלי שרת וכל הצורך כנודע, ולמה ימנעם מלהביא נדבות, רק מנעם שלא יעשו מלאכה, למשל שרבים היו עושים טבעות וווים לעמודים מממונם והתנדבו אותם וכן טוו תכלת וארגמן שזה לא יצטרך עוד, אבל כסף וזהב לא מנעם מלהביא גם עתה להיות לאוצר ה', רק שע"י שהודיע שאין צריך עוד כי הנדבה מספקת עי"כ ויכלא העם מהביא, נמנעו מלהביא אף כסף וזהב ודברים שלא נעשו במלאכה, כיון שראו שהנדבה מסתפקת לעשיית המשכן וכליו, א"צ להם עוד:
(ז) "והמלאכה". ובכ"ז היה המלאכה דים, ודרך המכין חומריים למלאכה שיכין יותר מהצורך, כדי שיהיה ממין הזה לתקן את אשר יצטרך תיקון בעתיד, אמר שהמלאכה היתה דים בין לעשות המלאכה ובין להותיר מה שדרך האומנים להותיר: