מלבי"ם על שמות ל

(ב) "אמה ארכו". באמת בת חמשה טפחים כמ"ש בעירובין (דף ד') ובמנחות (דף צ"ז), וה"ה שכן היו אמתים קומתו, וזה מבואר ממ"ש ר' יוסי בזבחים (דף נ"ט ע"ב) שהיה גבהו פי שנים כארכו, והגובה היה עם הקרנות כמו במזבח הנחושת:

(ג) "את גגו". כי לא היה כמו מזבח העולה שלא היה לו גג, וזר זהב סימן לכתר כהונה (רש"י):

(ד) "צלעותיו". כאן הוא לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו על שתי זויותיו שמשני צדיו (רש"י), ר"ל שהיו לו ד' טבעות, שנים מצד זה בשתי זויותיו ושנים מצד זה בשתי זויותיו, וכן פי' הרי"א, וראיתי בספר מעשה חושב תמה ע"ז דהא במנחות (דף צ"ח ע"ב) א"ר יהודה תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי וכ"ש שא"א שילכו יחדו באמה אחת, ולק"מ דז"ל הגמרא שם ומנ"ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דלמא לארכו דארון הוו יתבי, א"ר יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, ומנלן דארבעה הוי דרי להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ודברי הגמרא פלואים: א) איך שואל מנלן דבארבעה הוי דרי להו, הא א"א שישאו אותו שני אנשים אחד מצד זה ואחד מצד זה שבהכרח ישאו אותם אחד אחד על שתי כתפיו מכל צד ורוחב האדם בין כתפיו אינו אמה ומחצה, ויפלו הבדים מעל כתפיו, וע"כ ששנים נשאוהו מכל צד, ועוד איך מוכיח ממ"ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש שנושאי המקדש נמי תרי, הלא לשון רבים נושאי קאי על ונסעו שאם הפעל בל"ר בהכרח בא השם בל"ר, ועוד איך אומר תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, הא בין הבדים לא הלכו כל הנושאים, שאם נשאוהו על כתפותיהם, היו הנושאים הראשונים חוץ מן הבדים, ואם נשאוהו על ידיהם, היו הנושאים האחרונים חוץ מן הבדים ובין הבדים לא הלך רק אחד מכל צד, ונראה שמזה הוכחה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' כה"מ הי"ג) כשנושאים את הארון על הכתף נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים, ולפ"ז כשנשאוהו על כתפותיהם היו שניהם בין הבדין פנים כנגד פנים ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, ומקשה מנלן דבארבעה הוי דרי להו, ר"ל מנלן זה שהיו צריכים לילך פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ עד שנשאו אותו בארבעה ר"ל בענין שיהיו ארבעה בין הבדים, הלא י"ל שנשאו אותו כדרכן כולם פניהם לחוץ ולא היו בין הבדים רק שנים, ומוכח מזה ממ"ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש, למה קורא אותם בשם נושאי המקדש, ולא אמר נושאי הארון, וע"כ ללמד שישאו אותו בקדושה שלא יפנו אחוריהם אליו רק יהיו אחוריהם לחוץ, ומזה מוכח עוד תרי, ר"ל שהיו ארבעה בין הבדים, אבל במזבח שנשאוהו כדרכן היה רק אחד בין הבדים, ולעובי האדם די באמה אחת:

(ו) "ונתתה אותו". מקום מזבח הזהב בארתי בפרשת תרומה (כ"ו ל"ה) באורך, עיי"ש:

(ז) "והקטיר". מדבר בעת החינוך, שהלכה היא שיחנך מזבח הזהב בקטרת של בין הערבים בעת הדלקת הנרות, ואמר (לקמן מ' כד - כז) וישם את המנורה ויעל הנרות וישם את מזבח הזהב ויקטר עליו קטרת, שהמשכן הוקם ביום, ובין הערבים חנכו את המנורה בנרות ואת המזבח בקטרת כמ"ש במנחות (דף נ), וכן אמר פה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, ר"ל בין הערבים יחנכנו בקטרת, כי משה עמד במקום אהרן וע"ז בא אתנחתא, ומאז בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה וזה יהיה קטרת תמיד:

(ט) "לא תעלו עליו קטרת זרה". היינו קטרת נדבה, וממ"ש לא תעלו בל"ר היינו אף צבור לא יקריבו נדבה כמ"ש במנחות שם, ונסך, להזהיר אף על הנסכים, וצ"ע שמוני המצות לא חשבו לאו זה בפ"ע אחר שבאו שני לאוין לא תעלו ולא תסכו:

(י) "וכפר אחת בשנה". ביוה"כ, מדם חטאת הכפורים דמו של פר ושעיר, ומה שכפל אחת בשנה יכפר, בארתי בפי' הספרא (אחרי סי' פד), וע"ד הדרוש ר"ל שאהרן היה השורש והמקור לכלל הכהונה עד סוף כל הדורות, כי כל זרע אהרן זכו בכהונה בזכותו, ומעשה הכ"ג ביוה"כ נקרא ע"ש אהרן כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש וכן תמיד, כי כל הכהנים הגדולים אחריו יכנסו מכחו ומזכותו, ע"ז פי' מ"ש וכפר אהרן על קרנותיו, ר"ל שכל כהן המכפר נקרא ע"ש אהרן, ופי' הטעם כי מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, שכפרת אהרן ימשך לדורות עולמים, יען כי קדש קדשים הוא, ר"ל אהרן הוא ק"ק כמ"ש (דה"א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וע"כ הוא המסבב הכפרה לדורות על ידי העבודה שעבד בהיכל ביוהכ"פ הראשון, שזה נשאר להיות צינור ומשפיע את הכפרות שיהיו לדורות:

(יב) "כי תשא". רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א הרבה להשיב עליו, דהא אמר כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגלות כמו (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט, (ירמיה לג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, ובמנין של במדבר סיני וערבות מואב פירש שהיה המנין לגלגלותם, ועוד כמה קושיות, ודעתו שבמדבר סיני וערבות מואב שהיה המנין ע"י צווי ה' לא נתנו שקלים אף שנמנו לגלגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין זה לא נצטוה משה רק שנתן לו ה' רשות, כי משה רצה למנותם מעצמו באשר היו מוכנים לכנס לארץ ולהלחם באויביהם ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה בשהיה שר צבא ישראל, וא"ל ה' שיתנו שקלים להסיר הנגף, והיה זה עצה כדי שימצא לו כסף שלא התנדבו כסף נדבה כי היו צריכים להכסף להוצאותם, עיי"ש בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנאם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקב"ה במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו] וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש טעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד הוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כ"א הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו: אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כ"א ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, כי אז נשתנה המטבע ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם כמ"ש בפירוש שם, ובדה"ב (כ"ד ו') מדוע לא דרשת על הלוים להביא וגו' את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, ועז"א ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד, [וע"כ לא אמר למלאכת אהל מועד כי מדבר גם בעתיד שכבר היתה המלאכה עשויה ולא היו צריכים רק לצרכי העבודה] והיה לבני ישראל לזכרון ר"ל שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות, אמנם בשנה השנית באחד לחדש השני, שכבר עבר זמן תרומת שקלים ולא הפרישו עדיין, וגם שאז רצה להפריש מהם את הלוים, ורצה ה' להראות שנסתלק מהם הנגף, כי נתרבה מנינם מאד על המנין הראשון שהיו ששים רבוא ואלף ושבע מאות וע"ה עם הלוים, ובמנין זה היו ששים רבוא וג' אלפים וה' מאות וחמשים חוץ מהלוים, צוה למנותם שנית לגלגלות ובשקלים, והיו השקלים לתרומה חדשה, ולא הצריך להזכיר זה כי כבר ידעו ממצוה זו, שהיה מצוה לדורות, וע"כ נקראו השקלים בשם משאת משה כנ"ל, כי נתחייבו לזה ממשאת משה ומספרו אותם, אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לסלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא, מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגלות ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל, ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה:

(יח) "כיור". כמין דוד ולה דדין המריקים מים, וביומא (דף כט) שהיו לה שני דדין, וכנו, מושב לתקון ה"כיור", שאם ישב על הארץ לא יוכלו לקדש מן הדד שבתחתיתו. ואופן צורת הכן עיין זבחים (דף כ"ב תוד"ה ק"ו) ב' פירושים, ובמכונות שעשה שלמה היה גובה הכן חצי אמה כמ"ש בפי' מלכים, לרחצה, מוסב על הכיור לא גם על הכן שא"כ למה כפל נחשת ב"פ ויאמר כיור וכנו נחשת לרחצה ויוסב על שניהם, כן איתא בספרא (ויקרא סי' קי"ט) ומובא בזבחים (דף כ"ב), ובין המזבח, מזבח העולה והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד האויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק ביניהם כמ"ש בזבחים (דף כ"ב) (רש"י), ועי' מ"ש בפי' הספרא (ויקרא סי' י"ד), ונתת שמה מים, שיתן שם מים בכל יום כי מי כיור נפסלים בלינה כמ"ש בזבחים (דף כ"א):

(יט) "ורחצו". למדו מזה זבחים (דף י"ט) שצריך שעור לריחוץ ד' כהנים [ובארתי בפי' הספרא (ויקרא סי' ר"ן) מדלא כתיב ורחץ משמע שיוכלו לרחוץ כאחד אהרן ושני בניו ופנחס עמהם, כי נו"א מתו תכף, כ"ה גירסת הרמב"ם בפ"ה מה' בהמ"ק הי"ג], וזה לדעת ר"י ור"ש בזבחים (דף ק"א ע"ב) דפינחס נתכהן תיכף, אבל כיון דמאמר זה אמרו ר' יוסי בר' חנינא, ור' חנינא אביו ס"ל בזבחים שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי אא"ל שר' יוסי חולק עם אביו, ומוכרח כגירסא דידן שלמד מן הכתוב בפ' פקודי (מ' ל"א) ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, את ידיהם ואת רגליהם, מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וכו' זבחים (דף י"ט ע"ב), ופרש"י דבעינן ידיו ורגליו כאחד כדכתיב קרא, ושו"ת שער אפרים (סי' מ"ח) נתקשה בזה ממ"ש במגילה (דף ב') אימא פרזים בי"ד מוקפים בי"ד ובט"ו כדכתיב להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו, ומשני אי הוה כתיב יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את יום ואת יום אתי את ופסיק, וגם הכא כתיב ואת רגליהם. ולק"מ שכבר בארתי (אחרי סי' י"ז) באורך שכ"מ שלא כפל שם היחוס מורה שהוא טפל לחברו, ועז"א אם איתא שיום י"ד עקר לא לכתוב ואת יום ונדע שהוא טפל ליום י"ד שבו קורים הכל, אבל פה אם יכתוב ורגליהם נאמר שרחיצת רגלים הוא טפל, וז"א שהוא עקר ומעכב:

(כ) "בבואם אל אהל מועד". להקטיר קטרת או להזות מדם פר כהן משיח ושעירי עכו"ם, רש"י, וכ"כ התוס' בפרק הנשרפין שאינו חייב בלא עבודה, ומפי' הר"ש בכלים משמע שיש מחלוקת בזה:

(כא) "ורחצו". חזר שנית ללמד שאף אם רחץ בכלי שרת אחר יוצא שמ"ש תחלה "ורחצו" ממנו ממעט כלי חול, כ"ה בזבחים (דף כ"ב), ולא ימותו, אמר שנית לחייב מיתה גם על המזבח:

(כג) "בשמים ראש". בשמים מובחרים, מר דרור, לדעת הרמב"ם הוא מוס"ק דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו דאיך יתכן שיקטיר דם טמאה, וכתב הכ"מ שנשתנה לעפר, ועיין בא"ח (סי' ר"ג) ובמג"א שם ובשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' ב'), ודעת הראב"ד והרמב"ן שהוא מין עשב או עץ מריח, ודרור היינו נקי מתערובות, וקנמן בשם, לדעת הרמב"ן הוא תבן מבושם הבא מעיר מיק"א, ונקרא (קאמעל הייא) על שהוא שם מרעה לגמלים, וכמ"ש במדרש קנמון היה גדל בא"י והיה מרעה לגמלים, ונראה שהשבולת של התבן הזה הוא נקרא שבולת נרד, כי יש לו ריח אחר, וכשאמר קנמון סתם כולל כל התבן, וכשאמר קנמון ושבולת נרד נקרא התבן בשם קנמון ושבולת שעליו בשם שבולת נרד, ועיין (בפסוק לד), ולהשמן לקח הקש עם השבולת לכן אמר קנמן בשם היינו כל המבושם שבו. מחציתו, פי' חז"ל (כריתות ה') שיקח חמש מאות ויחלקם לשני משקלים [כדי שיהיה להם שתי הכרעות] שכל משקל הוא חמשים ומאתים, ובירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) פי' שלא לקח רק חמשים ומאתים, ולפ"ז פי' מחציתו מחצית של מר דרור, ודעת מניח הטעמים מורה כדברי הירושלמי, אולם כבר בארתי בהתוה"מ (צו סי' ל"ח) שיש הבדל בין מחצית ובין חצי, שמחצית מציין רק אם חוצהו ע"י בני אדם עתה לשני חלקים, ואם כדברי הירושלמי היל"ל חציו, וגם שכלל מ"ש מחציתו הוא למותר, וקנה בשם, פי' הרמב"ן שהוא קלופה שבסימני הקטרת, חמשים ומאתים סך משקל כולו:

(כד) "וקדה". כתרגומו קציעתא, והוא קציעה שבסימני הקטרת:

ושמן זית הין, בירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) שמן י"ב לוג, שבו היה שולק את העקרים דברי ר"מ, ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן ע"ג וכיון שקלט את הריח היה מעבירו, מבואר שנתן שמן בעוד שהעקרים במים, וכן הביא רש"י כאן וקפחו לשמן מעל העקרים, וכן פי' הרמב"ן שאין השריה שיהיו במים לבדם רק נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהם שמן זית ונתנו ע"ג אש נחה ויבשלו עד יבושת המים וקלטו השמן מעליו והרמב"ם (פ"א מה' כה"מ) כתב שוחק כ"א לבדו ומערב הכל ושרה אותן במים זכים עד שיצא כל כחן במים, ונתן על המים שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן, מבואר שס"ל שבעת שנתן השמן על המים שקלטו הריח לא היו שם הבשמים, מדלא כתב שאחר כך קפח השמן מעל הבשמים, וזה תמוה שהלא שם ר' יהודה בר' אלעאי אומר שמן המשחה כמה נסים נעשו בו וכו' עאכ"ו שהאור בולע והעצים בולעים, וזה מובא בספרא צו, ובש"ס בבלי הוריות (יא) וכריתות (ה) שמן המשחה שעשה משה משלקין העקרים ד"ר יהודה, א"ל ר' יוסי והלא לסוך העקרים אינו ספק כיצד הוא עושה הביאו העקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו, א"ל ר' יהודה והלא כמה נסים נעשו בו וכו' ונראה שס"ל להרמב"ם שג' מחלוקת בדבר, ר"מ דירושלמי ס"ל ששלקו העקרים בשמן בלא מים, ור' יהודה ס"ל ששלקן במים והשמן למעלה, ומ"ש בבבלי לר' יהודה משלקין העקרים, היינו במים והשמן ע"ג, ור' יוסי ס"ל שגם בזה יבלעו העקרים אחר שיתבשלו המים, ולכן ס"ל שאחר שלקטו המים את הריח העביר את העקרים ואח"כ נתן השמן על המים, ופסק הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה:

(כה) "רוקח מרקחת מעשה רוקח". רוקח הוא שם דבר, ובקטרת אמר רוקח מעשה רוקח, כי הקטרת לא נתבשלו רק מה ששחקם וערבם יחד זה הוא הרקוח שלהם, שעז"א מעשה רוקח, אמנם בשמן היה חוץ מרקיחה ששחקן וערבם שעליו אמר מעשה רוקח כמו בקטרת עוד רקיחה אחרת ע"י הבשול שהיא הרקיחה העקרית הוסיף מרקחת, ושניהם יהיה מעשה רוקח, ר"ל מעשה אומן הבקי במלאכה זו:

(כט) "כל הנגע בהם". היינו הבא בתוכם, כמ"ש בפי' התוה"מ (צו סי' ל"ח וסי' ב') והיינו שכל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש בקדושת הגוף להפסל ביוצא וכו' כמ"ש רש"י:

(לא) "לדורותיכם". כולו קיים לעתיד לבא, זה בגימטריא י"ב לוגין (רש"י), שהיה ל"ל משחת קדש זה יהיה לי "לדורותיכם" דהיינו שיתקיים לדורות, רק שמודיע שהי"ב לוגין לא יחסרו לעולם ומספר י"ב כמנין זה יהיה קיים לדורות:

(לב) "על בשר אדם לא ייסך". לדעת הרמב"ם דוקא בסך כזית כמו אשר יתן דסיפיה לר' יהודה כריתות (דף ו' ע"ב), והראב"ד חולק עליו עיי"ש, ושם תנא קמיה דר"א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, ר"ל דממ"ש ייסך ביו"ד שהוא כמו יסך ושרשו יסך ויהיה סוך עם יסך ענין אחד, וחסר הפועל, שלא יסך א"ע, וממ"ש ביו"ד מלא משמע שהוא כמו יוסך, משורש סוך מבנין שלא נזכר שם פועלו ובא היו"ד תחת הוא"ו, ולמדנו ב' המשמעות שלא יוסך ע"י אחרים, ולא יסוך א"ע, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך: ובמתכנתו, לשון חשבון, לא יעשה במשקל סממנים הללו למדת הין, אבל אם פיחת או ריבה סממנים אינו חייב, וכפל לא תעשו כמוהו להוציא אם עשה חציו אף במשקל הזה שבקטרת חייב, דשם לא כתיב כמוהו, וכאן פטור דכתיב כמוהו:

(לג) "ואשר יתן ממנו". מאותו של משה, לא כראב"ע שמפ' שיתן מן השמן שיעשה, שמשמע שמלת ממנו חוזר על של משה כמו מלת כמוהו, ועוד שממ"ש על זר שממעט מלך וכ"ג שאינו זר אצלו מעיקרא כמ"ש בכריתות שם, אינו שייך [אלא] בשל משה שממנו מושחין מלכים וכהנים, ודייק אשר יתן ממנו על זר רק זר אצלו לא מלך וכ"ג, אבל בסיכה אמר סתם על בשר אדם לא ייסך שכ"ג שסך על בני מעיו חייב:

(לד) "קח לך סמים". חז"ל קבלו שהם י"א סמנים, והם: צרי, צפורן, חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שבולת נרד, כרכום, קשט, קלופה, קנמון, והכתוב לא הזכיר רק ארבעה ראשונים, צרי שהוא נטף, וצפורן שהוא שחלת וחלבנה ולבונה, ולמדו המותר בדרך דרש סמים הם שנים, ונטף ושחלת וחלבנה הם חמשה, סמים בתרא מרבה עוד חמשה ולבונה הוא י"א, ונוכל למצוא קבלתם כתוב ומבואר בתורת הכתב, שכבר כתבנו (בפסוק כג כד) שהבשמים שחשב בשמן המשחה הם עצמם באים גם בקטרת, והם מר דרור הוא מור, וקנמן בשם הוא תבן מבושם, וכולל הקש שנקרא קנמון בקטרת, וראש השבולת שנקרא בקטרת שבולת נרד [ובשמן בא הקש עם השבולת המבושם יותר ביחד ונכלל בשם קנמן בשם, ובקטרת אין משקלם שוה שהקנמון משקלו תשעה והשבולת משקלו ששה עשר ולכן נחלק לשני סמנים], וקנה בושם הוא קלופה, וקדה היא קציעה כנ"ל, הרי חמש סממנים, ועז"א קח לך סמים, ר"ל סמים שהזכרתי למעלה בשמן המשחה, שהם חמשה סמים, וארבעה שחשב בקטורת, הרי תשע, ועוד סמים שסתם סמים הם שנים הרי י"א סמני הקטרת מפורשים, והכתוב הזכיר בפירוש אצל הקטרת ארבעה הראשונים הכתובים בברייתא שמשקל כל אחד שבעים מנה, והאחרים משקלם מעט, ורמז חמשה מהם במלת סמים הראשון, ר"ל סמים הנזכר למעלה ושנים במלת סמים האחרון, והרמב"ם העיד (בפ"א מה' כה"מ ה"ג) שהסמים הנזכר בשמן המשחה הם מיני הבשמים שנותנים אותם הרופאים בצרי שהוא הנטף, ולפי זה יש לומר שאמר סמים נטף רצונו לומר סמים הנזכר בשמן המשחה שהם הנתנים לפטם את הנטף והם סמים של נטף, ולפי זה י"ל שגם מ"ש וחלבנה סמים, שסמים האחרונים שהם כרכום וקושט נתנים להעביר ריח החלבנה, איך שיהיה דברי הקבלה מיוסדים בתורת הכתב: בד בבד יהיה, פרש"י שיהיה משקלם שוה כל אחד שבעים מנה, ובד בבד ר"ל אחד באחד יהיה זה כמות זה, ואתפלא שבגמרא כריתות (דף ה') בעי ר"פ מאביי אם בהכרע שוקל או עין בעין שוקל, א"ל רחמנא אמר בד בבד ואת אמרת בהכרע שוקל, ומסיק רב יהודה שבהכרע שוקל מדמייתי קנמון בשם ר"ן ור"ן, וע"כ כדי שיהיו שני הכרעות, ומ"ש בד בבד פירש רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול, וא"כ למ"ש רש"י בעצמו (בפסוק כ"ג) שהיו חצאין להרבות בו ב' הכרעות הי"ל לפרש בד בבד שישקול כ"א לבד ולא יניח משקל במשקל וישקול, והרמב"ם לא הביאו לא שיהיו שני הכרעות ולא שלא יניח משקל במשקל וישקול, ונראה שהרמב"ם לשטתו שכתב (בפ"ג מהלכות מעשר) דטעמא דמעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב הוא שמא יכוין ממנו משקלות, הרי דבלא"ה אין איסור, וס"ל שרבינא שאמר שלא יניח משקל במשקל וישקול ס"ל כרב (שבת דף כב) דאין מדליקין מנר לנר, אבל לדידן דקיי"ל כשמואל אין איסור לשקול משקל במשקל, [ועי' בלח"מ פ"ד מה' חנוכה הט"ו] וא"כ צל"פ בד בבד כאביי שישקול עין בעין ולא כרב יהודה שצריך הכרעה, דרב יהודה תלמידא דרב הוה וס"ל כרב, ולדידן דקיי"ל כשמואל פי' בד בבד עין בעין ומה ששקל לחצאין אינו משום הכרע רק גזרת הכתוב, אולם לרש"י שפירש למעלה שצריך הכרע, וא"א לפרש בפי' בד בבד לא כאביי ולא כרב יהודה, פי' כמו שפירש המפרש שמורה על שווי המשקלות, וזה כת"א מתקל במתקל יהא, ר"ל שיהיו המשקלות דומות:

(לה) "רקח מעשה רוקח". כבר בארתי (בפסוק כ"ה) שרוקח הנאמר כאן הוא מה ששחק אותם היטב כמו שיעשו הרוקחים, והרמב"ם כתב גבי שמן המשחה (פ"א ה"ב) שוחק כ"א לבדו ומערב הכל, וכ' הכ"מ שלמדו מקטרת דכתיב ממולח ותרגומו מערב, רק צריך טעם למה שוחק ואח"כ מערב והלא בקרא כתיב ממולח והדר ושחקת, ולמ"ש במ"ש קטרת רוקח ידעינן השחיקה שזה הוא הרקוח ואח"כ ממולח שהוא העירוב, ומ"ש ושחקת, בא לבאר איכות השחיקה שהוא הרקוח שיהיה הדק, והנראה יותר מ"ש הכ"מ בסוף דבריו שהרמב"ם מפרש בד בבד שישחוק כ"א לבדו, וכן פי' מהרי"א, וכתב הטעם כי יש סמים שנשחקים בקל ויש שקשה לשחקם, לכן צריך לשחוק כ"א בפ"ע. ממלח, נראה שמורה על העירוב באופן שכ"א ישנה את חברו ויתן בו ריח חדש, כמו המלח שנכנס ומפטם את הנמלח ומשנה את טעמו, ומזה (ישעיה נא) השמים כעשן נמלחו, שהוא מענין שנוי וכליה:

(לז - לח) "במתכנתה". במנין סממניה, וחייב אף שעשה חצי או שליש דכאן לא כתיב כמוה, ואמר לא תעשו לכם וממעט העושה למסרה לצבור, ובמ"ש להריח בה ממעט אם עשאה להתלמד, וכן אמרו בכריתות (דף ה' ע"א) גבי שמן המשחה דיליף מקטרת, ועי' בתוס' נזיר (דף מ"ז ד"ה וכן) עמדו ע"ז דהא אין ראוי לצבור רק שמן המשחה שעשה משה, וראה שהרמב"ם תקן זה, שגבי קטרת כתב (פ"ב הלכה י') או למסרה לצבור, וגבי שמן כתב (פ"א ה"ד) או לתנו לאחרים פטור כי אינו ראוי לצבור