מלבי"ם על שמות כט
(א) "וזה הדבר". כ"ז יעשה בעת יקים המשכן, ובא כל ענין זה כפול בעת העשיה (בפרשת צו), ושם דרשו חז"ל פ' זו בספרא מכלתא דמלואים, שע"פ דרשותיהם יתישבו כל השנוים הבאים בין הפרשיות, ושם פרשתי הכל על מכונו, דרשהו משם כי אין לכפול הדברים רק אציין לעיין שם, פסוק א - ג התבאר שם (סימן קסו):
(ד) "ורחצת אותם במים". שם (סימן קס"ט):
(ה) "את הכתנת". ודלג את האבנט רק אמר אח"כ וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, עמש"ש (סימן קע"ב): ואת האפד ואת החשן, עמש"ש (סימן קע"א):
(ו) "ולקחת את שמן המשחה". ושם משמע שהמשכן נמשח קודם לאהרן, עמש"ש (סימן קעד):
(יט) "וחגרת אותם אבנו". עמש"ש (סימן קע"ב), ויתר הדברים עיי"ש מן (סימן קפ"ו עד סימן קפ"ח):
(כ) "על תנוך אזן אהרן". עמש"ש (סימן קפ"ח):
(כא) "ולקחת מן הדם". עמש"ש (וסימן קפ"ט):
(כו - כח) "מאיל המלואים אשר לאהרן". ר"ל שהיה ראוי שיקחנו אהרן רק שמשה היה אז כ"ג במקום אהרן ונטל חלקו של אהרן, אבל במ"ש וקדשת את חזה התנופה שיוקדש להיות לעולם מתנת הכהנים, שזה זכו הבאים אחריהם מאהרן ומבניו, שזכותם נשאר לבניהם אחריהם, לכן אמר מאשר לאהרן ומאשר לבניו, ומ"ש אשר הונף ואשר הורם מוסב על שתיהם ומלמד שכל מי שטעון תנופה טעון הרמה כמו שלמד בספרא צו (סימן קמ"ח) ומ"ש חזה התנופה ואת שוק התרומה התבאר היטב צו (סימן קנ"ו) ועיי"ש (סימן קמ"ח), דריש על כפל הלשון כי תרומה הוא ותרומה יהיו:
(כט - ל) "ובגדי הקדש". ר"ל וכן לבישת הבגדים יזכו הדורות הבאים מזכות אהרן שנמשח ונתרבה שבעה. ורש"י פי' למשחה מענין גדולה, והרמב"ן כתב שפירושו מענין משיחה שיקבל המשיחה וילבש הבגדים למילוי ידים לחינוך, וכן דעת חז"ל ביומא (דף ה'), ומפרש שבעת ימים ילבשם הכהן, שהכ"ג צריך ריבוי שבעה ואיתקש משיחה לריבוי, ובמ"ש שבעת ימים ילבשם וכו' יש שני זריות בלשון ונדרש לשני דרשות כמ"ש בהתו"ה צו (סימן נ') עיי"ש:
(לא) "ובשלת". ובפ' צו אמר בשלו הבשר, ונתבאר שם (סימן ק"צ):
(לג) "ואכלו אתם". הוא מיותר שכבר אמר ואכל אהרן ובניו, ופי' חז"ל שבא לומר הטעם למה יאכלו אותם אהרן ובניו הנ"ל מפני שע"י האכילה יכופרו, כי הם הבעלים והכהנים, וע"י אכילתם בשהם כהנים יכופרו מצד שהם בעלים, ועל מה כפרו למלא את ידם שע"י האכילה כופר להם כל שמץ ותיעוב כפרש"י, ומצד זה האכילה מ"ע כמו שלמדו בפסחים (דף נ"ט) ובכ"מ, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וחשבה הרמב"ם (בסי' פ"ט) למ"ע [והרמב"ן אין חולק עליו כמו שחשב החינוך דהא לא סלק מ"ע זו מחשבונו של הרמב"ם בסוף הספר], וזר לא יאכל כי קדש הם הוא קדשי קדשים, ומכאן אזהרה לזר האוכל ק"ק [רש"י]. וכמ"ש במכות (דף י"ח) וגם בזה תימה על החינוך שהשמיט מצוה זאת:
(לד) "לא יאכל כי קדש הוא". עמ"ש צו (סי' ע"ו):
(לו - לז) "ופר חטאת". היה הציווי לעשות פר חטאת הנזכר בכל יום מימי המלואים, וכבר בארתי צו (סימן קפ"ח) שמן פר החטאת נתן שש מתנות והם ד' מתנות על ד' קרנות, וחטוי, שהוא לדעת הספרא מ"ש ויחטא את המזבח שהיא זריקה מיוחדת על גופו של מזבח, שלמד ממה שנאמר לו כאן וחטאת את המזבח בכפרך עליו, ויציקה על היסוד ויקדשהו לכפר, שמתן סביב ויציקת היסוד קורא בשם כפרה, והחטוי בגוף המזבח קורא בשם חטוי, ועז"א וחטאת את המזבח בכפרך שבעת הכפרה תעשה גם החיטוי בכל ז' ימים, ואמר עוד שבעת ימים תכפר על הכפרה שהוא מתן סביב ויציקה על היסוד, ובספרא צו (סי' ק"פ) פי' שהכפרה על המזבח היה אם הביא איש נדבתו שלא ברצון עיי"ש. כל הנגע במזבח יקדש, מלמד שהפסולים אם עלו לא ירדו, ודבר זה התבאר היטב צו (סי' ב' ג') בארך, וה"ה בכלים דכתיב בהו לקמן כל הנוגע בהם יקדש מקדשים את הראוי להם, ושם בארתי הכרח הדרוש הזה להוציא מדעת הראב"ד, עיי"ש:
(לח) "וזה אשר תעשה על המזבח". פ' זו הוכפלה בפרשת פינחס, ופה מדבר מעת החינוך שאין מחנכין מזבח חדש אלא בתמיד של שחר, והתחילו תיכף בהקרבת התמידין, ועז"א בפ' פינחס עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי אז התחילו בעולה זו ראשונה:
(לט - מא) "את הכבש האחד". אמרו במנחות (דף נ') לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים, וזה מבואר בספרי פינחס (פ' קמ"ג) שזה נלמד ממ"ש שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ולפ"ד הכל נלמד מכאן שתחלה אמר תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה השני בין הערבים, כי פה מדבר בעת החינוך, שבזה אם לא הקדים לחנך את המזבח בתמיד השחר אין להקריב בין הערבים, ואח"כ אמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה עולת תמיד לדורותיכם, ר"ל לעולת תמיד של דורות תעשה תמיד כבש של בין הערבים אף שלא הקריבו בבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע"כ אמר כנסכה תעשה לה בלשון נקבה והיל"ל כנסכו על הכבש שהוא זכר כמ"ש בפרשת פינחס, ללמד שמוסב על שם עולת תמיד הנזכר למטה, כנסכה של העולה תעשה לה להעולה, ומפרש לעולת תמיד שהיא לדורותיכם, ועי' ברש"י מנחות שם מביא מפ' פינחס, וזה נלמד בטוב מכאן:
(מב) "אשר אועד, באר הטובות שישיגו ע"י עבודתם בקדש". א) שעי"ז יושפע שפע הנבואה שיתמיד ביניהם, שעז"א אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, שמשם ידבר עם משה מבין שני הכרובים מה שיצוה אותו אל ב"י, כי כל הדברות היו בשבילם, שלכן אמר אשר אועד לכם היינו בשבילכם:
(מג) "ונועדתי". ב) מה שיגלה כבוד ה' אל העדה כמ"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (שמיני ט"ו), וכתוב בסוף מעשה הקרבנות וירא כבוד ה' אל כל העם, ושיעור הכתוב ונועדתי שמה לב"י בכבודי ונקדש בכבודי, שע"י הגלות כבוד ה' נקדש המקדש לעיניהם, וחז"ל אמרו שאז גלה לו ענין נדב ואביהוא שאמר בקרובי אקדש, שבעת התגלות הכבוד וירד האש היה ענין נדב ואביהוא:
(מד) "וקדשתי". ענין (ג) שע"י העבודות יוקדש האהל וכליו שהוא מקום העבודה ואהרן ובניו המזומנים לכהן בכהונת הקדש, ר"ל שיתקדש מקום העבודה והעובדים: (מה) "ושכנתי". ענין ד) שעי"ז תתפשט שכינת השכינה בתוך העם כולו עד שיהיה להם לאלהים בשישרה שכינתו ביניהם:
(מו) "וידעו". ועי"כ ישיגו בידיעה ברורה שהוא אלהיהם שהוציא אותם מאמ"צ על תכלית שישכון בתוכם ושיהיו מרכבה לשכינת עוזו, וע"י ידיעה והשגה זו יהיה ה' אלהיהם ויתחזק הקשר והדבוק בינו ובין ישראל עם קרובו: