מלבי"ם על שמות כה
(ב) "ויקחו לי תרומה". התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ"ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווי, לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ליתן. ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו"ה (צו סי' קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שלוקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע"י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ"ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ"ש דוד הע"ה (דה"א כ"ט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה' ושלו הם כמ"ש (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב, ואינם של האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה', ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו:
(ג) "וזאת". ח) צוה שלא יקחו רק ט"ו מינים הנחשבים שהם עצמם נעשה מהם המשכן לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם דברים הצריכים למלאכה, ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמ"ש חז"ל שנברא ביו"ד ה"א העה"ז והעה"ב היו ט"ו מינים במספרם, ורמז במלת וזאת יחוד קוב"ה ושכינתיה, מלת זאת עם הוי"ו כנודע:
(ח) "ועשו לי מקדש". כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, והראה ה' למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו שעז"א בכל ביתי נאמן הוא. כי הראה לו ביתו הגדול וסודותיו שהוא המקדש הכולל שעז"א ככל אשר אני מראה אותך, ועז"א שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין א"ע להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמ"ש ה' לדוד (ש"ב ז) והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', ר"ל שאתה בעצמך תהיה בית לה' כי דוד היה רגל רביעי שבמרכבה, ובאופן זה כן תעשו לדורות שכ"א יבנה מקדש בחדרי לבבו ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת כמ"ש אברהם ואנכי עפר אפר, שחשב א"ע שהועלה עולה לה' ואפרו צבור על מזבח הלב הנשבר והנדכה לפני קונו:
(י) "ועשו ארון עצי שטים". הקדים עשית הארון קודם לכל כי כל צוויים אלה נצטוה [לדעת חז"ל ורוב המפ'] במ' יום הראשונים שהיה עתיד להוריד את הלוחות ולבנות המשכן תיכף, והוצרך להקדים את הארון להניח בו את הלוחות, ואחר שחטאו בעגל ושבר את הלוחות שאז צוה לו ועשית לך ארון עץ להניח בו לוחות השבורות, אף אחר שמחל עונם וחזר להתעסק במעשה המשכן לא היה ארון נחוץ כי הניח לוחות השניות אצל השבורות עד שהוקם המשכן, לכן הקדים בצלאל את המשכן אל הכלים, וביומא (דף ג' ע"ב) אבא חנן אומר משום ר"א כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ וכא"א ועשו ארון עצי שטים, כאן בזמן שישראל עושים רצונו ש"מ וכו', שמ"ש ועשו ארון עצי שטים היה קודם עשית העגל, [ויש פלוגתא אם אחר שעשה בצלאל את הארון גנזו את הראשון והושמו השבורות עם השלמות, כמ"ש בב"ב (דף יד) וירושלמי שקלים ותענית וסוטה בין לר"מ בין לר' יהודה, או שהשבורות נשארו בארון מיוחד כמו שכן דעת ר' יהודה בן לקיש בתוספתא (דסוטה פ"ח) ובירושלמי שם, ובברייתא דמלאכת המשכן משמע שלר"מ שהס"ת היה מונח בארון היו שברי הלוחות בארון השני שכן משמע ממש"ש על פלוגתא דר"מ ור"י שלר"י ארבע לוחות מונחים (משמע ולא לר"מ) ומסיים ר' יהודה בן לקיש אמר לא היה בארון אלא לוחות הברית, שפירושו שריב"ל סבר כר"מ ומ"ש אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט מרבה ס"ת לא לוחות שהיו בארון השני, (ומ"ש בילקוט וברמב"ן והרי"א פרשת עקב ר' יהודה בן אילעאי אמר שני ארונות היה צריך להגיה ר' יהודה בן לקיש)], אמתים וחצי ארכו פליגי בזה ר"מ ור"י בב"ב (דף י"ד) ובירושלמי בכ"מ, לר"מ אמה בת ששה טפחים היה ט"ו טפחים בארך וט' ברוחב והלוחות אוכלות י"ב טפחים בארך וששה ברוחב וטפח לעובי הדפנות וב' טפחים לס"ת והכי קיי"ל כמ"ש הרמב"ם בה' בהב"ח, דסוגיין דעלמא כר"מ כמ"ש בכ"מ ארון תשעה וכפורת טפח, ובפסחים (דף ק"ט) שלחן של מקדש של פרקים היה עיי"ש. וכן מוכח מסוגיא דמנחות (דף צח) כמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ת חא"ח (סימן קכב), ולפי שיטת הגמרא שהלוחות רחבן וארכן ששה וכ"ה בש"ר (פ' מ"ז) היו מונחות זה ע"ג זה, ובירושלמי במקומות הנ"ל דרחבן שלשה היו מונחים זה אצל זה, וי"ל דס"ל דהלוחות הראשונות שהיו מעשה ידי הקב"ה היו קדושים יותר ואין להניח עליהם, וש"ס שלנו סובר שפרח מעליהם הכתב וחלפה הקדושה, ובמדרש במדבר רבה מבואר שהונחו זה אצל זה על עביין, וי"ל שס"ל שאחר שהיו כתובים משני עבריהם כמ"ש בש"ר (פמ"ז) אסור להניח היריעה ע"ג הכתב, רק להירושלמי והמד' יקשה למה צוה שיהיה אמתים ארכו קודם חטא העגל שלא היה עתיד להיות שתים בארון, וכבר נתקשה בזה הראב"ד בש"ס בב"ב שם, וי"ל שהם ס"ל כמ"ד שנצטוה על מעשה המשכן אחר חטא העגל:
(יא) "וצפית אותו זהב טהור". ביומא (דף ע"ב ע"ב) אמר רב יהודה ג' ארונות עשה בצלאל, אמצעו של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו, והתניא י"א ומשהו, ל"ק הא כמ"ד יש בעביו טפח הא כמ"ד אין בעביו טפח ומהו משהו זיר, עיי"ש בפרש"י שהוא דחוק מאד, דא"כ מ"ד אחד עשר יפלוג על מאן דאמר בכ"מ ארון תשעה וכפורת טפח וכמו שהק' בתו"י, ועוד שמ"ש ומהו משהו זיר משמע דקאי לתרוייהו ולרש"י הוא רק לבריי' בתרייתא, ורש"י עצמו כ' עמ"ש הא כמ"ד אין בעביו טפח לא ידענא היכן אפליגו בה. ויל"פ ע"פ מ"ש בברייתא דמלאכת המשכן שמה שכפל תצפנו מרבה שצריך לצפות שפתו העליונה, אמנם ברבה שה"ש ובירושלמי אמר שמה שכפל תצפנו בא לרבות בין נסר לנסר, ונ"מ שלמ"ד שמרבה בין נסר לנסר אז בודאי הצפוי הוא בפ"ע וה"ה צפוי שפתו העליונה הוא בפ"ע, אבל למ"ד שמרבה מן תצפנו רק שפתו העליונה צריך שיהיה הצפוי מן הארון החיצון שכפל את הארון החיצון על שפתו העליונה מחוץ לפנים וחזר וכפלו מפנים לחוץ, וכיון שעובי ארון היה חצי טפח כמ"ש בב"ב (דף יד) לר"מ, ממילא עלה הכפול על השפה טפח הרי עשרה, וטפח נגד הכפורת, ומשהו הזיר הרי י"א ומשהו, ולמ"ד שרבוי תצפנו מרבה בין נסר לנסר והיה צפוי על השפה בפ"ע לא מן ארון החיצון היה רק עשרה והזיר משהו, וז"ש הא כמ"ד יש בעביו טפח, ר"ל למ"ד שהיה צריך טפח מן החיצון לכסות עביו ויש טפח המכסה עביו, הא כמ"ד אין בעביו טפח, ר"ל שא"צ טפח לכסות עביו כי היה הצפוי בפ"ע כמו בין נסר לנסר:
(יב) "ושתי טבעות על צלעו האחת". המפ' נלחצו בלשון זה שמשמע שהיו שמונה טבעות ארבע על פעמותיו וארבע על צלעיו, וכ"ד הראב"ע. ופי' פעמותיו היינו רגליו שהיו רגלים לארון והיו בו טבעות לנוי, וטבעות הצלעות לשאת אותו, והתוס' ביומא (דף ע"ב) דעתם שהיו ארבעה בדים בח' טבעות, ומ"ש ושמו בדיו, היינו בדים שנשא אותו בהם, ומ"ש לא יסורו ממנו, היינו הבדים שהיו קבועים, וזה דחוק מאד שלא נזכר בכתוב שהיו ארבעה בדים, ויותר היה נראה לפ"ז שהיו שמונה טבעות, שתים על צלעותיו לשום שם הבדים בעת הנסיעה, והיו בשליש העליון כמ"ש בשבת (דף צ"ב) שגמירי דטונא דמדלי אינש על כתפוי תלתא מלעיל ותרי תלתא מלתחת, וארבע על פעמותיו סמוך לרגליו ששם היו הבדים קבועים בעת החניה, ופי' הכתוב,
(יד) "והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארן לשאת את הארן בהם". ר"ל שבעת הנסיעה תוציא את הבדים מטבעות שבפעמותיו והבאת אותם בטבעות שבצלעותיו, בטבעות הארון ר"ל בטבעות שבפעמותיו יהיו הבדים קבועים בעת החניה לא יסורו ממנו בעת החניה, אבל בעת הנסיעה התיר בפירוש להסירם אל טבעות שבצלעות כמ"ש והבאת את הבדים, ובזה נכון מ"ש בפ' במדבר ושמו בדיו שבעת הנסיעה שם אותם בטבעות שבצלעות, ובזה נכון מ"ש לקמן (ל"ז ה') ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת אותו בהם, ולקמן (מ"ם ב') ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, ויקשה מי הוציא את הבדים שהכניסן בצלאל הלא עבר בלאו, אך שבצלאל שם אותן בטבעות שבצלעות כיון שאז היה הארון שלא במקומו, ובעת שרצה להכניס הארון למקומו הוציא אותם משה משם וישם אותם בטבעות שבפעמותיו, ששם היו צריכים להיות קבועים כ"ז שהארון במקומו והיה מוזהר בלאו לא יסורו כ"ז שהארון במקומו. ויל"פ גם מ"ש בגמ' שם מתפרקין ואינן נשמטים, ר"ל שמתפרקים לפי שעה בעת שהוציא הארון ממקומו לנסיעה, ואינן נשמטים בעת שהארון במקומו שאז נקרא השמטה כיון שאז מסירם מן הקביעות. אולם יקשה ע"ז ממה שהוכיח במנחות (דף צ"ח) שבדי הארון היו ברוחב הארון לא בארכו דארבעה גברי דרי ליה ותרי גברי לא מסגי רק באמתים וחצי, ומזה מוכיח שהיה אורך הארון לרחבו של בית מצפון לדרום, ולמ"ש לא מוכח מידי די"ל שטבעות שבצלעיו שבם שם הבדים בעת הנסיעה היו ברוחב הארון, וטבעות שבפעמותיו שבם היו קבועים בעת החניה היו באורך הארון, והארון היה קבוע ארכו לאורך הבית ממזרח למערב ששם היו הבדים בעת החניה, וגם לשון מתפרקין ואינן נשמטים לא משמע כפרושי, ע"כ נראה שיש הבדל בין פעמותיו ובין צלעיו, שפעמותיו הם הזויות כתרגומו זויתיה שלכן נקרא ג"כ סוף הרגל פעם שהוא הזוית והקצה באדם, וצלעיו הוא רחוק מן הזויות לצד אמצע הארון, דהיה קבוע בכל צד ארבע טבעות בשורה אחת שתים בצד הזויות ושתים לצד האמצע רחוק מן הזויות שלשה טפחים לכל צד ובעת הנסיעה עברו הבדים את כל הטבעות, ובעת החניה היה יכול להוציאם משתי טבעות וישארו בשתי טבעות לבד, שעז"א בטבעות הארון יהיו הבדים שימצאו תמיד בשתי טבעות, ולעת הנסיעה כתיב ושמו בדיו שאז הוציא אותם לצד חוץ, ובמקדש של שלמה כתיב (מ"א ה) ויאריכו הבדים ויראו וגו' החוצה ופי' חז"ל שהיו בולטים מן הפרוכת כשני דדי אשה, ואורך הבדים שעשה משה לא היה יותר מעשר אמות כי המשכן היה עשר, ובעת החניה משכם לצד חוץ אל הפרוכת שיהיו בולטים בפרוכת כשני דדי אשה שמסתמא גם במשכן היה כן, ובמקדש של שלמה שהיה עשרים על עשרים והארון עמד באמצע הבית, כשמשכם עד אמצע הארון הגיעו עד הפרוכת, וכשמשכם עד טבעות הצלע של צד מזרח שהיה שלשה טפחים רחוק מן הזוית בלטו הבדים ודחקו בפרוכת טפח ומחצה והיו כשני דדי אשה, ומבואר שהוסרו משתי טבעות של צד מערב ונשארו בשתי טבעות שבצד מזרח לקיים בטבעות הארון יהיו הבדים. והנה התוס' במנחות (דף צ"ח ע"ב) כתבו שהבדים האריכו דרך נס ולמ"ש א"צ לזה, ומדברי הריצב"א שהביאו התוס' בב"ב (דף כ"ה) מבואר שס"ל שלא היה דרך נס כמ"ש התוי"ט בב"ב פ"ב משנה ט', רק שמ"ש לדעתו שהיו מושכים הארון לצד מזרח אינו נ"ל, דהא מבואר במגלה (דף י') ובכ"מ שהארון עמד באמצע רק ס"ל להריצב"א כיון שהיה חציו למזרח אין מוכח שהשכינה במערב, ובכ"ז היתה משיכת הבדים בלא נס כמו שכתבתי, וסר בזה כל מה שעמעמו המפ' בזה כמ"ש בספר מעשה חושב, והמעיין יתפלא מה נשתנה מזבח הנחשת מן השלחן ומזבח הזהב, שבמזבח הנחשת נאמר בצוואה והובא את בדיו וכן בעשיה ולא נאמר כן בשלחן ובמזבח הזהב, ובספורו כי הובא המשכן אל משה חשב את מזבח הנחשת ואת בדיו את ארון העדות ואת בדיו ובשלחן ומזבח הזהב לא כתב ואת בדיו הגם שגם בהם צוה לעשות בדים, ומצד זה נראה כי מזבח הנחשת מצד גדלו מכל הכלים היו הבדים גדולים וכבדים והיה צריך לשומם בתחלת המסע כדי שיהיה יכול להזיזו ממקומו ולכסותו לכן אמר בו והובא את בדיו בשאת אותו, שהיה צריך להביאם אל תוכו תיכף, ולפ"ז גם מ"ש (במדבר ד' י"ד) אצל מזבח הנחשת ושמו בדיו הוא רק התקון, כי הבאת הבדים היה תחלה טרם כסו אותו בבגד ארגמן, ובזה תמצא פתרון למה שבארון ומזבח הנחשת אמר שם "ושמו בדיו" ובשלחן ומזבח הזהב אמר "ושמו את בדיו", כי שימה שאחריו מלת את מורה על שימת הדבר וקביעתו בתחלתו, אבל בארון ומזבח הנחשת שכבר היו שם הבדים אמר ושמו בדיו היינו שתקנם, ולכן אחר שהזכיר (לקמן ל"ז ה') שבצלאל הביא בדי הארון בטבעות לשאת את הארון אמר (שם מ"ם כ') במרע"ה וישם את הבדים על הארון שבקה"ק האריך אותם לצד חוץ שיהיו בולטים בפרוכת, ושימה זו לשון תקון:
(יח) "ועשית שנים כרובים". מבואר אצלי (באילת השחר כלל ס"ז) שיש הבדל בין שנים ובין שני, ששני מורה על השווי, ושנים מורה שאינם שוים, ומזה הוכיחו חז"ל שהיו בדמות זכר ונקבה והיו בלתי שוים וכבר בארתי שם (כלל ס"ח) שכ"מ שמזכיר מספר נודע בא בסמיכות כמ"ש בפ' תזריע (סי' י"ד) בארך, ולכן במעשה (לקמן ל"ז ז') אמר שני כרובים כי כבר זכרם והוא מספר נודע, והתנה שיהא מקשה היינו שלא יהיו חלולים או של עץ ומצופה זהב, כמשי"ת בפסוק ל"א ב) שיהיו משני קצות הכפרת. לא שיעמדו על צד אחד:
(יט) "ועשה כרוב אחד וכו' מן הכפרת". מ"ש מן הכפורת תעשו מלמד שלא יחברם ממק"א רק שיהא מקיש בקורנס על הכפורת עד שיצאו הכרובים מגוף הכפורת, ועדיין י"ל שאינו מקפיד רק שיהיו מגוף הכפורת, אבל יכול להקיש שניהם מצד אחד של הכפורת ויקיש משם שני כרובים עד שיגיע אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל, לכן הוסיף ועשה כרוב אחד מקצה מזה, ר"ל שהכרוב הימיני יהיה מוקש ונעשה מן הזהב שבצד הכפורת הימיני, והכרוב השמאלי יהיה מוקש ונעשה מן הזהב העודף על טפח בצד הכפורת השמאלי, למשל שיהיה עובי הכפורת שלשה טפחים בכ"מ, ויקיש מן שני טפחי זהב העודפים בצד ימין כרוב הימיני ומן שני טפחי זהב העודפים בחצי הכפורת השמאלי את הכרוב השמאלי:
(כ) "והיו הכרובים". באר איך יהיו בכנפיהם ובפניהם, שבענין הכנפים לא יהיו שוכבים ע"ג הכרוב רק פרושים, ולא יהיו פרושים לצד מטה רק לצד מעלה, ולא יהיו פרושים למעלה בשוה, כמו שנאמר בכרובי המרכבה (יחזקאל א') וכנפיהם פרודות מלמעלה רק שבצד מעלה יסוככו על הכפורת, וכן פניהם יהיו איש אל אחיו ולא יהיו פונים לצד מעלה רק לצד מטה אל הכפורת:
(כא) "ואל הארן תתן את העדות אשר אתן אליך". כבר אמר זה בפסוק ט"ז, ושם משמע שיתן את העדות טרם שיעשה הכפורת ובכאן משמע שיתנם אחר שיהיה הכפורת עשוי, וכן בפ' פקודי מבואר שבעת ששם העדות לתוכו כבר היה הכפורת עשוי, והראב"ע התפלא שה' אמר למשה שיתן העדות אל הארון והנה שברם ולא קיים מצות ה'. והנה במ"ש בפ' עקב ועשית לך ארון עץ, פי' חז"ל שלא היה זה הארון שעשה בצלאל, רק ארון אחר שיצא עמהם למלחמה, וזה למ"ד ששברי לוחות הונחו בארון אחר, וכמ"ש הר' בחיי פ' עקב, אבל למ"ד שלוחות ושברי לוחות הונחו בארון אחד י"ל כדעת הראב"ע (פ' עקב) שזה עצמו היה הארון שעשה בצלאל כמו שמוכיח ממ"ש ואשים את הלוחות בארון וגו' ויהיו שם שמשמע שנשארו שם תמיד, והוא כי במ' יום הראשונים צוה על מלאכת המשכן והארון בכללו, ואם לא היו חוטאים בעגל היה נעשה הארון תיכף להניח בו הלוחות, ואחר שחטאו בעגל וה' אמר כי לא אעלה בקרבך, נבטל הצווי של מלאכת המשכן אחר שסלק שכינתו מביניהם ולא נעשה הארון, ולוחות השבורות הונחו באהל משה, וכשעלה להר לקבל לוחות השניות צוהו לעשות ארון עץ, ומשה עשה מדעתו ארון עצי שטים, באשר בצווי המשכן צוה על ארון עצי שטים, ומסתמא עשה ארכו ורחבו וקומתו כפי שנגבל במצות עשית הארון של המשכן שהיה לפי ארך ורוחב הלוחות, רק שלא צפהו זהב ולא עשה בו כפורת, והונחו בו לוחות השלמות והשבורות, ואחר שנתרצה ה' לישראל וחזר ונתרצה שיבנו המשכן לשכון בתוכם, לא הוצרך לעשות ארון אחר, כי ארון של עצי שטים כבר היה, רק שבצלאל תקנו עם שני ארונות הזהב שצפו אותו ועשה עליו כפורת מלמעלה, ובעת שנתעסק בו בצלאל שעז"א ויעש בצלאל את הארון הוציאו הלוחות משם ולא החזירום לתוכו עד שנגמרו הארון והבדים והכפורת, שעז"א בפ' פקודי ויקח ויתן את העדות אל הארון, שהוא מה ששם אותם שם פעם שניה בעת נגמר ארון של בצלאל, ר"ל שתקן ארון של משה וגמרו ועשה הכפורת, ובפ' עקב אמר ואשים את הלוחות בארון, וזה היה תיכף ברדתו שהיה רק ארון של עץ ובכ"ז אמר ויהיו שם כי נשארו שם לעולם כי הארון הזה היה גם במשכן, ובאשר ה' מגיד מראשית אחרית רמז כ"ז במה שכפל נתינת העדות אל הארון שתחלה אמר שיתן העדות טרם שיעשה הכפורת וזה נתקיים ששם בו הלוחות השבורות והשלמות ברדתו מן ההר, ואחר מעשה הכפורת אמר שנית ונתת את הכפורת ואת העדות תתן, וזה נתקיים ג"כ שאחר גמר מעשה בעת ששם הכפורת נתנם שם שנית כי בינתים הוציאם מן הארון, וגם י"ל שרמז לו שישים שם הס"ת לסוף מ' שנה, דקיי"ל כר"מ שהס"ת הונח בארון בפנים, והס"ת נקרא ג"כ עדות, ותחלה אמר את העדות תתן על הלוחות ואח"כ אמר ונתת את הכפורת על הארון ואת העדות תתן שאחר שישים את הכפורת על הארון יצטרך להסיר את הכפורת ותתן אל הארון את העדות שאתן אליך במשך הארבעים שנה שהוא הס"ת שנתנה שם:
(כה) "מסגרת טפח סביב". פירש"י ונחלקו בדבר חכמי ישראל י"א למעלה היתה סביב לשלחן כמו לבזבזין שבשפת שלחן שרים, וי"א למטה היתה תקועה מרגל לרגל בארבע רוחות השלחן ודף השלחן שוכב על אותה מסגרת, ומבואר במנחות (דף צ"ו ע"ב) שלמ"ד למטה היתה לא היו הרגלים מחוברים עם השלחן, שמזה הוכיח דטבלא המתהפכת טמאה, אולם למ"ד מסגרתו למעלה היתה מוכרח שהיו הרגלים מחוברים אל דף השלחן דא"א בלא"ה, ועפ"ז נראה להוכיח שרב אשי שאמר בפסחים (דף ק"ט ע"ב) דשלחן של מקדש של פרקים היה דאל"כ אמתא באמתא היכי מטבלינן סובר שמסגרתו למעלה היתה, כי הלא יקשה לרב אשי איך הוכיח שהיה רוחב השלחן חלוק לשני פרקים דאל"כ היכי מטבלינן הלא יכול להטביל הדף באלכסון של המקוה שהיה שני טפחים ושני חומשי טפח יותר על אמה, וא"א לישב דבריו רק למ"ד מסגרתו למעלה היתה, שלמ"ד זה היו הרגלים מחוברים אל השלחן, וגם הם היו של פרקים, והנה מ"ש של פרקים היה אין הפי' שהיו מתפרקין ונפרדים לגמרי, שא"כ א"צ טבילה כלל רק לפרקם מהדדי כמ"ש בשבת (דף נ"ח) גבי מספורת של פרקים שאם נתפרקו הו"ל כנשברו ולא צריך טבילה כלל, שמ"ש (פט"ז דכלים) כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור חוץ מן השלחן הכפול היינו אם כ"א בפ"ע ראוי למלאכתו כמ"ש הרמב"ם והרא"ש בפי' שם, ועוד איך היה יכול לפרקם ולהחזירם בשבת הלא חייב חטאת כמ"ש בשבת, ומבואר בירושלמי סוף חגיגה שהיו מטבילין השלחן אף בשבת, רק הפי' של פרקים שהיה יכול לקפלם זע"ג זה, ובזה דברי ר' אשי נכונים שסובר שמסגרתו למעלה היתה, ואם לא היה יכול לקפל רוחב השלחן רק יטבלנו באלכסון המקוה הנה עובי דף השלחן טפח והמסגרת טפח וכשיקפל גם הרגלים שהיו מחוברים ועשוים ג"כ להתקפל בעת הצורך לטבול, עביין ג"כ טפח, הרי יש שלשה טפחים ולא יכנסו באלכסון המקוה, משא"כ אם מסגרתו למטה היתה היה יכול לטבול באלכסון המקוה כי הרגלים לא היו מחוברים ולא מוכח שדף השלחן עצמו היה יכול להתקפל ברחבו, והבן. ועשית זר זהב למסגרתו, למ"ד מסגרתו למטה היתה משמיענו שזר הזהב שעל המסגרת יעלה אל דף השלחן המונח על המסגרת, ובזה יתקיים מ"ש זר זהב למסגרתו, וגם מ"ש ועשית לו כי עלה אל השלחן עצמו ולא אמר ועשית עליו כמו בארון רק ועשית לו, כי היו בצד דף השלחן, ולמ"ד מסגרתו למעלה היה, י"ל שהיה הזר בצד המסגרת לא על המסגרת, רק במקום התחלת יציאת המסגרת מן השלחן ויתקיים מ"ש ועשית לו ועשית למסגרתו:
(כז) "לעמת המסגרת תהיין הטבעות". מלמד בזה שיהיו הטבעות קרובים אל המסגרת כי הבדים היו קבועים בשליש קומתו כמ"ש בשבת (דף צ"ב) ועובי השלחן ועובי המסגרת היו שני טפחים ובטפח השלישי שהוא שליש קומתו היו הבדים קבועים, וכבר בארנו באה"ש (כלל תקס"ד) שמלת לעומת מציין נקודה אחת המקבלת ביושר נגד נקודה אחרת, ומשמיענו שלא יעשה הטבעות בצד הרגל שלצד פנים, רק בצד שלחוץ שזה לעומת המסגרת:
(כט) "ועשית קערותיו". הם הדפוסים, וכפותיו אלו הבזיכים, קשותיו אלו סניפין, ומנקיותיו אלו קנים, כן אמרו במנחות (דף צ"ז) וכן העתיק הרמב"ם (פ"ג מהבהב"ח הלכה י"ג י"ד), ומ"ש אשר יסך בהן, הוא מענין הגנה כמו (איוב א') הלא אתה שכת בעדו ובעד וכו' ומוסב על שתיהם שהקשוות והמנקיות מגינים על הלחם שלא ישבר, ולכן במעשה אמר לקמן (ל"ז מ"ז) ואת מנקיותיו ואת הקשות אשר יוסך בהן, ועיין ברש"י ורמב"ן מ"ש בזה:
(לא) "ועשית מנורת זהב טהור". מלת מנורה אינה כוללת את הנרות הקבועים בה, שהם נקראים קני מנורה בשם לווי, רק על הבסיס והקנה האמצעי, שבו קבועים קני המנורה, וכן מבואר בספרי זוטא הובא בר"ש (פי"א דכלים מ"ב) דבר וכל דבר ריבה כלים התלוים בשמות אחרים ומשתמשים בשמותיהם הפרח של מנורה ופלס של מנורה יכול שאני מרבה קנה של מנורה וקנה של קרן ת"ל אך, וכן שם (במשנה ז') קני מנורה טהורים הפרח והבסיס טמאים ובשעת חבורם הכל טמא, ופי' הרמב"ן שקני מנורה לא נקראו אלא בשם לווי, אבל הפרח היא העגולה שעליה תהיה הנר והבסיס היא התושבת אשר בו הרגלים הוא גוף המנורה: והנה פורט, א] חומר המנורה שתהיה זהב טהור, ב] איכות מלאכת האומן שיהיה מקשה, (ופרש"י שלא יעשנו חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים), ולענ"ד נראה שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס והקישוי ועקרו שלא תהיה חלולה, ודבר זה שלא יעשנו איברים איברים נודע ממ"ש כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן (פ' ט') מנורה שעשה משה במדבר היתה באה משל זהב וטעונה מקשה, שומע אני יעשה איברים איברים וידביקם לה ת"ל ממנה יהיו, וכן בספרי (פ' בהעלותך פסקא ס"א), מקשה אין מקשה אלא מין קשה מעשה אומן מעשה קורנס, או יעשה איברים איברים ת"ל ממנה יהיו, מבואר שזה לא נודע ממלת מקשה. וכן במ"ש במנחות (דף כח) עשאה מן הגרוטאות פסולה היינו שאינה מקשה בתוכה ע"י קורנס, ולא כפרש"י שם, כמ"ש בספרי שאם אין להם מין קשה עושה מין גרוטי, היינו מן אומנת חלולה ושבורה בתוכה עד שחלקיו אינן מוקשים ודבוקים בעצמותם, וגם מה שהביא מן הת"א שתרגם נגיד, היינו לשון הכאה, ובגמ' אלמלא נגדוהו לחנניה. ובזה תבין את דברי הרמב"ם (פ"ג מה' בהב"ח ה"ד) מנורה הבאה זהב תהיה כולה מקשה מן העשתות, ושל שאר מיני מתכות אם היתה חלולה כשרה (ה"ה) ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה משאר מיני מתכות, ונתקשה המ"ל שם למה בגרוטאות אסר אפי' בשאר מיני מתכות וזה נגד הגמ' אינה באה זהב אינה באה מקשה, וכן יש לתמוה שתחלה אמר נגד מקשה אם היתה חלולה כשרה, מבואר שחלולה הפך של מקשה. אבל הוא האמת שהפך המקשה הוא החלולה וזה הכשיר בשאר מיני מתכיות כדברי הגמ', אבל מן הגרוטאות שבלשון הרמב"ם קורא כן להעשוי איברים איברים, זה פסול גם בשאר מיני מתכיות כי זה ילפינן מן ממנה יהיו ולא בא בו התנאי שיהיה זהב, ותחלה אמר ותהיה כולה מקשה מן העשתות והם שני תנאים: א] מקשה לא חלול, ב] מן העשתות לא איברים איברים. ובאר כי בשאר מיני מתכיות א"צ מקשה, אבל צריך להיות מן העשתות, וזה ברור, עתה באר תנאי אחר, והוא, ירכה וקנה הירך הוא הנסמך על רגליו בסיס המנורה, והקנה שלה האמצעי, והכפתורים ופרחים של המנורה שיתבארו (פסוק ל"ד) יהיו ממנה ולא שידביקם לה מבחוץ:
(לב) "וששה". עתה באר ענין הקני מנורה: א] שיצאו מצדי המנורה ששה קנים, ב] שיהיו שלשה מכל צד, ג] שיהיו קני מנורה, ר"ל עשוים כתבנית קני מנורה הידועים בצורתם, יהיו נמשכים מצדיו באלכסון עד שיהיו גובהן שוה לגובה הקנה האמצעי, כדרך המנורות:
(לג) "שלשה". באר תמונת הקנים, שבכל קנה ימצא "שלשה" גביעים משוקדים וכפתור אחד ופרח אחד, עד שבששה הקנים ימצאו י"ח גביעים משוקדים וששה פרחים וששה כפתורים, [ומ"ש כן לששת הקנים היינו וכן לששת הקנים, משא"כ בפסוק ל"ה לא אמר מלת כן, כי חשב כל הקנים]:
(לד) "ובמנורה". עתה שב לבאר תבנית המנורה עצמה שהיא הקנה האמצעי מראשו עד בסיסו, באר שצריך שימצאו בו ארבעה גביעים משוקדים ושני כפתורים ושני פרחים. והנה זה אחד מן המקראות שאין להם הכרע כמ"ש ביומא (דף כ"ב) כי יש לפרש מלת משוקדים למעלה ארבעה גביעים משוקדים, וכן ימצאו בה במנורה כפתוריה ופרחיה, אבל מן פסקי הטעמים שגביעים הוא באתנח מורה שהכוונה שימצאו בה ארבעה גביעים וכפתוריה ופרחיה יהיו משוקדים, וכן מורה כנוי הה"א, שאל"כ היה ל"ל כפתורים ופרחים, כאשר יבין היודע עומק הלשון, וכן יש לפרש ארבעה גביעים משוקדים וכן כפתורים ופרחים יהיו משוקדים, וכן פסק הרמב"ם שבין הגביעים בין הכפתורים ופרחים יהיו משוקדים, ולפ"ז משוקדים מוסב למעלה ולמטה [ולא נודע עדיין מדוע צוה שגם כפתורי ופרחי הקנים יהיו משוקדים]. והנה מסתברא כי הד' גביעים של המנורה וב' כפתורים ופרחים שלה היו קבועים באופן שיהי' הקנה האמצעי דומה ליתר ו' הקנים שהיו בכולם ג' גביעים וכפתור ופרח, ובודאי כן היה גם בקנה האמצעי, לפ"ז היה קבוע במנורה שלשה גביעים וכפתור ופרח למעלה בקנה האמצעי, וגביע וכפתור ופרח תחת הקנים, ובזה נדמו הקנים השבעה בצורתם. וכן תמצא בתמונת המנורה שחשבו רבותינו שאביא אח"ז, וכן בברייתא דמלאכת המשכן (סוף פ"י) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיה דליקן שוה ונרותיהן שוות והן דומות זו לזו, ומזה הטעם נ"ל מ"ש הרמב"ם שכל הכפתורים ופרחים היו משוקדים, כי אחר שבקנה האמצעי היה הכפתור והפרח שלמעלה בנר האמצעי דומה ליתר הקנים, ממילא אחר שהוא היה משוקד כן היה צריך לעשות ביתר הקנים:
(לה) "וכפתר". באר שמלבד השני כפתורים שהיו במנורה עצמה היו בה עוד שלשה כפתורים, שמכל כפתור יצאו שני קנים משני הצדדים, ובאר בזה התנאי שהשלשה כפתורים האלה יהיו ממנה מגוף המנורה ולא ידביקם אברים אברים, לפ"ז היו הכפתורים בגוף המנורה חמשה, ובקנים ששה, ס"ה י"א כפתורים, והגביעים היו כ"ב, י"ח בקנים וארבעה במנורה, והפרחים שמונה ששה בקנים ושנים במנורה, ועוד פרח אחד היה סמוך לירך, וזה נלמד ממ"ש (במדבר ח') עד ירכה עד פרחה מקשה היא, שא"א שכוון על אחד משני הפרחים שהזכיר פה, שכבר באר פה שהיתה כולה מקשה (פסוק ל"ו), וע"כ כוון על פרח שאצל הירך, נמצאו מנין הפרחים תשעה. עוד אמרו שגובהה של מנורה י"ח טפחים, ונראה כי יצא להם זה ממ"ש (כ"ו ל"ה) ואת המנורה נכח השלחן והשלחן גבהו ט' טפחים (רמב"ם ה' בהב"ח פ"ג ה"ה) ממילא המנורה שעמדה על הארץ בודאי עד התחלת יציאת הקנים היה ט' טפחים למען יתחילו הקנים שהם המנורה בשוה עם גובה השלחן, ומסתברא כי חציו שלמעלה מן השלחן היה שוה עם חציו שלמטה שכן הנוי והיופי, ומ"ש במנחות (דף כ"ט) אמר רב גובהה של מנורה ט' טפחים וכו' כי קאמינא משפת קנים ולמעלה, ר"ל דזה עקר גובהה, ובא רב להשמיענו הטעם מדוע היתה י"ח טפחים, יען שעקר גובהה רק ט' נוכח השלחן משפת קנים ולמעלה, והיה גובהה שמן הקנים ולמעלה כגובה השלחן, וסרה תמיהת התוס' (דף כ"ח ד"ה גובהה):
(לו) "כפתריהם". עתה באר ענין אחר: א] שהכפתורים של הקנים עם הקנים שלהם הקבועים בם יהיו ממנה, שלא יהיו דבוקים אברים אברים. והנה על הכפתורים לא צריך, שכבר אמר וכפתור תחת שני הקנים ממנה, רק מלמד על הקנים שיהיו מגוף המנורה, או שבא לאמר שגם הכפתורים שעל הקנים יהיו מגוף המנורה, לפ"ז נודע לנו מפסוק ל"א שכפתורי וגביעי ופרחי המנורה יהיו ממנה, ומפסוק ל"ה ל"ו שהכפתורים שהם הקנים קבועים וכפתורי הקנים והקנים יהיו ממנה, אבל אם צריך שגם הגביעים והפרחים של הקנים יהיו מגוף המנורה לא מחוברים ממק"א לא ידענו, ויתבאר בפסוק ל"ט. כלה מקשה אחת זהב טהור, הנה פסוק זה מיותר לגמרי, שאם להודיע שיהיה מקשה לא חלול, כבר באר, ואם להודיע שיהיה זהב, כבר אמר ועשית מנורת זהב טהור, וכן מ"ש בפסוק ל"ט כבר זהב טהור יעשה אותה, זהב טהור מיותר, והיה נראה לכאורה שכפל זהב טהור להורות שהזהב מעכב, ולא יעשנה משאר מיני מתכות, אבל חז"ל לא כן דעתם, ובארו שכשרה משאר מיני מתכות לרבי, ולר' יוסי בר"י אף משל עץ כשר, והדרש שדריש בו (מנחות כ"ח) כלל ופרט או ריבוי ומיעוט לא יספיק מצד הפשט הפשוט, ונראה כי הכריחו דעתם ממה שנמצאו בד"ה (א' כ"ח ט"ו) בצורת המקדש שמסר דוד לשלמה כתיב ומשקל למנורות הזהב ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרותיה, ולמנורות הכסף במשקל למנורה ונרותיה כעבודת כל מנורה ומנורה, מבואר כי תחת העשר מנורות שעשה שלמה (מלכים א) שהיו של זהב, וראוים לעבודה כמ"ש במנחות שם מסר לו בתוכם מנורות של כסף, רק שהוא העשיר ועשאם של זהב, כמ"ש ברמב"ם (פ"א מה' בהב"ח) ומבואר שהמנורה כשרה בשל כסף [ואולי זה היה דעת רבי לפי מתניתא דרב פפא (שם) דרק בשל כסף כשרה, ומתניתא דרב יוסף ס"ל דאחר שזהב לאו דוקא ממילא דרשינן כלל ופרט או ריבוי ומיעוט, להביא את הדומה ולמעט את הבלתי דומה], וכן הוציאו מזה לשאר כלי שרת, כי כן אומר בד"ה (שם פסוק ט"ז י"ז) שלחנות כסף וכלי כסף, לבד מהכרובים שדריש במכלתא (פ' יתרו) לא תעשון אתי אלהי כסף שלא יעשה הכרובים של כסף, ותמצא מבואר בד"ה (שם י"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפרשים וסוככים על ארון ברית ה', ולכן יסדו חכמינו שמה שכפל ושלש זהב טהור, הוא משפט תנאי, פה אמר כולה מקשה אחת זהב טהור, מלת כולה ר"ל כל הנאמר פה מצורת המנורה שיהיו בה גביעים כפתורים ופרחים, הוא בתנאי אם הוא זהב טהור, אבל אם המנורה של מתכת אחר, א"צ כ"ז, וכשרה בלא גביעים כפתורים ופרחים, רק קנים צריך שאל"כ פמוט מקרי (שם). ומ"ש (בפסוק ל"ח) ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור, משום דאלה אינם באים מן הככר קמ"ל דאם המנורה מזהב צריך שגם הם יהיו מזהב, ומ"ש (פל"ט) ככר זהב טהור, זהב טהור הוא תואר לככר רק ככר של זהב טהור לא ככר של כסף, ר"ל שאם בא כסף א"צ שיהיה ככר, וכן מ"ש בפ' בהעלותך וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זהב תואר ותנאי אל מקשה רק מקשה של זהב לא של מתכות אחר, שמנורה שאינה מזהב א"צ להיות מקשה. ודע שיש הבדל בלשון בין אם אמר זהב ככר, זהב מקשה, שאז מקשה תואר אל זהב, לא כן אם אומר מקשה זהב, ככר זהב, שאז השם השני מתאר את הראשון והראשון נסמך על השני כמו עבד אברהם, מקשה של זהב, ככר של זהב, ומזה נודע המיעוט שאם אינו זהב אינו ככר ואינו מקשה, לא כן מה שכתוב ועשית מנורת זהב טהור מקשה, בינה זאת, ותבין מדוע בד"ה (שם) ונרותיהם זהב במשקל מנורה וכו', ולמנורות הכסף במשקל למנורה ונרותיה כעבודת מנורה ומנורה, כי של זהב היה משקלה קצוב ככר, לא כן של כסף היה כפי עבודת המנורה ומלאכתה פחות או יותר:
(לז) "ועשית את נרותיה שבעה". הם הבזיכין שנותנים בתוכם השמן והפתילות, והעלה את נרותיה הוא מאמר מוסגר ושייך אל דיני ההדלקה, ובעשיה כתב לקמן ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה וכו':
(לח) "ומלקחיה". הם הצבתים שלוקחים בהם הפתילה מתוך השמן, (רש"י). ומחתותיה, כמין בזיכין קטנים שחותה בהם את האפר שבנר בבקר בבקר כשהוא מטיב את הנרות כמו לחתות אש מיקוד, (רש"י). זהב טהור הוצרך לומר זה מפני שהם נעשים בפני עצמם כנ"ל:
(לט) "ככר זהב". שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר, (רש"י). ומ"ש את כל כאלו אמר ואת כל שכן בעשיה כתיב "ככר זהב" טהור עשה אותה ואת כל כליה, אמנם מה הם כליה שהיו מכלל הככר נחלקו בו במנחות (דף פ"ח) לחד מ"ד יצאו המלקחים והמחתות מן הכלל, ומיעט זה ממלת אותה (שכבר מבואר אצלנו שבכ"מ שבא מלת הפעול תחת הכנוי בא למעט, רק אותה, כי היל"ל ככר זהב עשאה ואת כליה) ולחד מ"ד גם הנרות לא היו מכלל הככר, לפ"ז דייק שלכן אמר ומלקחי' ומחתותי' זהב טהור, מפני שאלה לא היו מכלל הככר היה צ"ל שיהיה זהב, ולמ"ד שגם הנרות אינם מכלל הככר מוסב גם על פסוק ל"ז ועשית את נרותיה ומלקחיה זהב טהור, ולדעה זו מ"ש את כל הכלים האלה, ר"ל מלבד כל הכלים שהיה ג"כ זהב טהור אף שלא היו מכלל הככר, ואף שכבר ידענו (מפסוק ל"ח) שהנרות והמלקחים והמחתות היו של זהב, מרבה יתר הכלים כמו פי נרות במקום שהפתילה דולקת שהי' אפשר לומר שהתורה חסה על ממון ישראל ולא עשאם מזהב (גמ' שם), ומצאנו דוגמתו את כמו מלבד, והנה מפשטות הכתובים משמע כן, שהנרות לא היו מלבד הככר ממ"ש [(לקמן ל"ה י"ד, ל"ט ל"ז) את מנורת המאור ואת כליה ואת נרותיה, מבואר שהנרות מיוחדים מלבד המנורה, וכן (מ"א ז' מ"ט, דה"ב ד' כ' כ"א)], ואת המנורות ונרותיהם זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים זהב, וכן פרש"י בד"ה שם שהנרות היו מפורדים, אך הרמב"ם פסק שהנרות היו מכלל הככר כרב ששת במנחות (שם) וכן בשבת, וגם לא נודע מ"ש והפרח זהב, הלא הפרח היה מכלל הככר לכ"ע. ומצאתי בברייתא דמלאכת המשכן (פרק ט') ענין מפליא, וז"ל שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם ת"ל ממנה יהיו, מנין לרבות נרותיו ת"ל יעשה [את כל כליה כצ"ל] יכול שאני מרבה גביעים כפתורים ופרחים ת"ל אותה, ומה ראית לרבות נרותיה ולהוציא גביעים כפתורים ופרחים, אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני נרותיה שנעשים עמה ומוציא גביעים כפתורים ופרחים שאין נעשים עמה, מנין לרבות מלקחיה ומחתותיה תלמוד לומר יעשה [את כל כליה], יכול שאני מרבה את הצבתים ואת המלקטאות ת"ל אותה, ומה ראית לרבות מקלחיה ומחתותיה ולהוציא את הצבתים ואת המלקטאות, אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את המלקחים שמשתמשין עמה ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות שאין משתמשין עמה עכ"ל, וזה פלא: א) שימעט הגביעים והכפתורים והפרחים. ב) שמרבה הנרות והמלקחים והמחתות וזה דלא כמאן, ונראה שכוון על הגביעים וכפתורים ופרחים של קני המנורה שבהם לא כתב ממנה יהיו, וכמו שכתבתי בפסוק ל"ו, שמן הכתוב נראה שאלה היה יכול להדביק אברים אברים, וס"ל לברייתא שלא היה מכלל הככר אחר שלא נעשו עמה רק נדבקו כפשט הכתובים, ואלה מיעט מאותה, כי הם רק יפוי הקנים לא המנורה, וממילא הנרות והמלקחים היו מכלל הככר מצד שנאמר את כל כליה, הנרות מצד שהיו דבוקים והמלקחים מצד תשמישם הצריך עמה, ולכן הוצרך לומר שהפרח והנרות והמלקחים היו זהב, מצד שעל כל אלה נוכל לטעות לכל הדעות שלא היו מחוברים וממילא לא היו זהב, לכן באר שהיו זהב: