פתיחת התפריט הראשי

(ב) השאלות (ב - יד) למה כפל הסימנים לפני פי החירות, בין מגדל, לפני בעל צפון, מ"ש ויגד למלך מצרים כי ברח העם הלא תחלה שלח אותם מרצונם, ולמה כפל וירדוף, וירדפו מצרים, ומ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה אין מקומו פה, וסדר הראוי היה וישיגו אותם כל סוס רכב פרעה חונים על הים על פי החירות, וגם הלא לא חנו על הים רק בין מגדול ובין הים. מ"ש כי אשר ראיתם את מצרים וכו' הלא יותר טוב היה שלא יראום לא היום ולא עד עולם: "דבר". [זאת שנית] שצוה שישובו ממ"דבר" איתם לצד מצרים ויחנו לפני פי החירות שהוא קרוב למצרים, ומצד אחד היה שם מגדל עוז של מצרים ומצד השני היה הים, ופי החירות ששם שכנו ישראל היה באמצע, ובזה בטח לבו כי ינצחום במלחמה אחר שקרוב לו מגדל עוז ששם יבצר להפילם משם חללים, והם אין להם דרך לנטות ימין ושמאל, כי הים מצד אחד והמגדל מצד השני ומחנה פרעה אחריהם, ג] שיחנו נוכח בעל צפון שהוא אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון והוא נשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלהי ישראל, ובאשר הוא מושל על המדבר לא הניחם ללכת המדברה:

(ג) "ואמר פרעה". וא"כ ע"י שיראה שחזרו לצד מצרים וחנו במקום סכנה לפני מגדל עז ובמקום צר, א"כ נבוכים הם בארץ ואינם יודעים הדרך והמקום, וממה שחזרו מן המדבר שהלכו לשם בחפזון יומם ולילה יוכיח כי בעל צפון סגר עליהם את המדבר ולא הניחם לכנוס לתוכו:

(ד) "וחזקתי". ובזה אחזק את לב פרעה שירדוף אחריהם כדי שאכבד בפרעה ובכל חילו שהנסים הגדולים שיעשו על הים יתפרסמו לכל יושבי תבל ומצרים הנשארים ידעו כי אני ה'. ויעשו כן, ספר צדקת ישראל שחזרו לאחריהם ושמעו לדברי ה':

(ה) "ויגד". הנה ממה שחנו עתה סמוך למצרים לא היה מחזק את לבו כי בהפך היה חושב שלבם בוטח באל מעוזם ואין יראים מן המצריים וא"צ לברוח, אבל הוגד לו שתחלה ברח העם, כי על כן הלכו ביום ובלילה כבורחים, ומזה הוכיח שמה שחזרו לאחריהם היה מפני שהם נבוכים ושבעל צפון הכריח אותם לחזור, ועי"כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו, תחת שתחלה שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם התחילו להתחרט בחשבם שאם היו מקריבים קרבנות אל בעל צפון היה מצילם מן המכות:

(ו - ז) "ויאסר". ובאשר חשבו שישראל בורחים ונבוכים ויראים וחושבים לשוב למצרים לא לקח עמו עם רב רק אסר את רכבו המיוחד לו, ולקח עמו את עמו שהם החיל שהם שומרי ראשו, ולקח עמו שש מאות רכב ורכב מצרים, שגם הם לא היו הרבה, כי כל הסוסים מתו בדבר ולא נשארו רק סוסי הירא את דבר ה':

(ח) "ויחזק ה'". וה' חזק את לבו שירדוף אחרי בני ישראל במחנה הזאת הקטנה, כי היה חושב שלא יעמדו נגדו באשר אבדה מהם עצה והם יראים ונבוכים, אבל אח"כ נודע להם כי טעו בזה, כי בני ישראל יוצאים ביד רמה שאינם כבורחים ופוחדים ודעתם לשוב, רק הם אבירי לב והם יוצאים מרשות מצרים, ומה שעמדו קרוב למצרים הוא מפני שהם יוצאים ביד רמה ואינם יראים כלל כי נכונים למלחמה, ולכן:

(ט) "וירדפו מצרים אחריהם". נקהלו כל מצרים לרדוף אחריהם שאחר שנסע פרעה עם חילו הקטן ונשמע במצרים כי יוצאים ביד רמה ויעמדו הכן למלחמה, רדפו מחנה גדול וכבד של כל עם מצרים, וישיגו אותם, פי' שבעת בא פרעה לשם עם רכבו ופרשיו כבר נעתקו ישראל מפי החירות והתקרבו אל הים, ובבא פרעה ורכבו חנה הוא על פי החירות מקום ששם עמדו ישראל תחלה, וישראל חנו אז על הים, ובעת שהגיע לשם מחנה מצרים הגדול אז השיגו אותם היינו לישראל שהם חונים על הים, לא על פי החירות, וכל סוס רכב פרעה היו חונים על פי החירות:

(י) "ופרעה הקריב". תחלה התקרב פרעה ורכבו אל מחנה ישראל ומפניו לא נתיראו שראו שבא במעט אנשים כאלו לא בא במלחמה, אבל אח"כ נשאו ישראל את עיניהם למרחוק ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם שכל מצרים נוסעים אחרי חיל פרעה בעם כבד ויד חזקה נכונים למלחמה, ואז וייראו מאד ויצעקו תחלה בטחו בה' וצעקו בתפלה שיתן בלב פרעה שיסוג אחור, אבל כשראו שפרעה מתקרב והולך ולא מצאו חזון מה', אז חשבו רע על משה שה' לא צוהו שיוציאם ממצרים, רק שיקל מעליהם עול השעבוד, לא שיוליך אותם המדברה:

(יא) "ויאמרו". יש עם אוהבים החפשיות שיבחרו יותר את המות משיהיו עבדים עובדים בפרך, ויש עם שטוב בעיניהם יותר חיי הבוז והעבדות מן המות, "ויאמרו" אל משה אם חשבת שטוב בעינינו יותר המות מן העבדות, למה הוצרכת להוציא אותנו שילחם עמנו במדבר ונמות שם במלחמה, הלא היינו יכולים למרוד בו ולהלחם אתו במצרים והיה הורג אותנו שם, וכי מפני שבמצרים אין קברים לכן הוצאת אותנו שנמות פה ונמצא מקום קבר, הלא גם במצרים יש קברים, ולשון המבלי אין ר"ל שדבר זה שיאמרו שאין קברים במצרים הוא בלי, ודבר שאי אפשר לומר, וא"כ מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, וכ"ז על הצד שאנו רוצים יותר במות מן העבדות, אבל זה אינו אמת, כי

(יב) "הלא זה הדבר". הלא אנחנו אמרנו לך שטוב לנו עבוד את מצרים מן המות ואין אנחנו אוהבי החפשיות עד מות, וא"כ הרעות לנו שבחרת בעדנו המות מן העוני והעבדות:

(יג) "ויאמר משה". א"ל שדבר זה נצרך אם מפני קדוש ה', שעז"א התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי ישועה זו גדולה בערכה ובנפלאותיה מכל הישועות והנסים שהיו עד הנה, ובזה יתקדש שם ה' לעיני גוים רבים, ואם מפני צרכיכם כי אשר ראיתם את מצרים היום הוא מאת ה' כדי שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, שאם לא היה נס של קריעת ים סוף היו מצרים רודפים אחריהם בכל עת, וגם ישראל היה דעתם כ"פ לשוב למצרים, וע"י מפלתם ואבדם בים לא העיזו עוד לבא עליהם וישראל נפרדו מאתם עד עולם:

(יד) "ה' ילחם לכם". ומה שתחשבו שתצטרכו למלחמה, ה' ילחם בשבילכם, כי הם באים להלחם עמו והוא מלחמת ה' לא מלחמתכם ואתם תחרישון:

(טו) "מה תצעק". אינך צריך לתפלה כי הנס והתשועה ערוכה ושמורה רק שצריך לישראל זכות כי מדה"ד מקטרג הללו עע"ז וכו', דבר אל ב"י ויסעו שיסעו אל תוך הים שבזה יראו אמונתם ובטחונם בה' ובזכות זה אנוסס נס להתנוסס:

(טז) השאלות (טז - לא) בפסוק ט"ז וכ"ב אמר בתוך הים ביבשה, ובפסוק כ"ט אמר ביבשה בתוך הים, מי היה המלאך, במלאך אמר וילך ובעמוד הענן ויעמד, אם היה הענן והחשך איך האיר את הלילה, מהו הכפל וישם לחרבה ויבקעו המים, איך נואלו מצרים לרדוף בשראו מעשה נסים שהמים עומדים כחומה. ומה היה ההשקף בעמוד אש וענן, ואיך ירדו בים וידוע שהתהום עמוק מאד ועכ"פ היל"ל וירדו בתוך הים לא ויבואו, ומהו הכפל וישב הים וינער את מצרים וישובו המים ויכסו שכ"ז ענין א' בכפל דברים, ולמה אמר שנית ובני ישראל הלכו ביבשה:

"ואתה הרם את מטך". לדעת חז"ל ר"ל שיסלק את המטה שכבר פרשתי למעלה שע"י שלא רצה ללכת בשליחות עד ששלח עמו את אהרן אמר ואת המטה הזה תקח בידך, ועי"ז היו אומרים שצריך לכלי ואמצעי שבכחו יפעל, אבל בקי"ס כתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו שנתלבשה זרוע ה' בזרועו של משה וא"צ מטה, רק נטה את ידך על הים ובקעהו. והנה בענין הנס הזה חשבו חז"ל באבות דר"נ עשרה נסים שנעשו על הים, והם: א] שנבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים, ב] מה שעמדו המים כשתי חומות והדרך באמצע כמ"ש והמים להם חומה, ג] שנתקשה קרקע הים כגריד ונעשה יבשה כמ"ש ביבשה, ד] שדרך שהלכו עליו המצרים היה לח כטיט כמ"ש טבעו בים סוף, כמו טבעתי ביון מצולה, ה] שנקפאו המים ונעשו כאבנים שנאמר ירדו במצולות כמו אבן ושברו ראשי המצרים כמ"ש שברת ראשי תנינים על המים ו] שנקפאו לחתיכות רבות כענין אבנים רבות מסודרות כמ"ש אתה פוררת בעזך ים, ז] שנעשו י"ב גזרים לי"ב שבטים כמ"ש לגוזר ים סוף לגזרים, ח] שהגזרים היו בהירים ומאירים כזכוכית שיהיו רואים אלו את אלו, ט] שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים כמ"ש נצבו כמו נד נוזלים, י] שאחר הזלת המתוק חזרו ונתקשו, עוד אומר שם ראב"י אומר קפא להם התהום למעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו, ר"א ור"ש אומרים מים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את מצרים מאלו לאלו שנאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים, עפ"ז נסדר את הנסים לפי פשט הכתובים. בעת שנטה משה את ידו היה הנס הראשון שנבקעו המים, ואז התעורר רוח קדים עזה אשר החריב את מי הים כמ"ש הלא את המחרבת מי תהום רבה, שלשון חרב אינו מורה על היובש לבד רק משתתף עם חורב שמורה על החורבן וההשחתה שנשבת סדר הים ומרוצת מימיו ע"י הרוח העז, כמ"ש חורב על מימיה ויבשו (ירמי' נ), ונהר יחרב ויבש, (ישעי' יט) בגערתי אחריב ים (שם נ), ר"ל אקלקל סדרו ואמעיט מימיו, ועז"א וישם את הים לחרבה ובכח נטית יד משה נחצו המים לשנים והיה דרך באמצע וזה נס אחד, ובאשר לפי הטבע יחזרו המים שבשני הצדדים אל הדרך שביניהם, היה פעולת הרוח הקר הנושב שנקפאו המים שמכאן ומכאן ונעשה חומה של קרח מכאן וחומה של קרח מכאן ושתי החומות האלה סגרו בעד המים שלא ישובון אל האמצע וזה נס ב', ובאשר הים עמוק מאד והגם שנחרבו מי הים א"א לרדת מן שפת הים אל התהום כי התהום עמוק עמוק מאד, היה הנס שאמר ראב"י שהוגבה קרקע התהום למעלה שוה לשפת הים עד שנעשה דרך ישר ושוה, וכבר בארתי זה בפי' ישעיה (סי' סג) ועז"א ויבואו בני ישראל בתוך הים שהיל"ל וירדו לתוך הים, מבואר שלא ירדו לעומק תהום רק באו במישור שוה. והנה בעת שהוגבה קרקע התהום למעלה לא הוגבה הדרך שבאמצע לבד רק עמו הוגבהו גם שני החומות שנעשו משני הצדדים מן מי הים הנקפאים, נמצא היה דרך ישר רחב מאד ומשני צדדיו היו חומות ממים נקפאים מזהירים כזכוכית כמ"ש באדר"נ בנס ח' ט' י', ובאשר קרקע התהום שקפא וצף למעלה היה חרבה לא יבשה, ר"ל שהיה לח ומלא טיט היון וגומות מלאים מים, היה הנס שנעשה יבשה כגריד, כי הרוח העז הקפא גם את קרקע התהום שעלה למעלה רק שלא נקפא לחתיכה אחת של קרח רק לחתיכות חתיכות דבוקים זה בזה וזה על גב זה כמ"ש באדר"נ בנס ג' ה' ו', ועז"א שיבאו ביבשה. והנה לא נבקע כל הים בפעם אחת רק המקום שנכנסו בו ישראל נקפא וכל שנכנסו יותר בים כן נקפא חלק גדול במקום מהלכם והמותר היה עדיין ים, ועז"א בתוך הים ביבשה, שהיה ים טרם שנכנסו במקום הזה ותיכף שרצו לכנוס בשטח ההוא נעשה יבשה, וכ"ז נעשה לצורך ישראל, ואח"ז יבוארו יתר הנסים שנעשו לצורך טביעת המצריים:

(יז) "ואני הנני מחזק". ה' הוסיף עוד נסים לבל ירגישו המצרים כלל שמקום זה הוא מקום ים ומי תהום רבה, כמו שיתבאר אחר זה כי חשבו שהולכים ביבשה, וירדפו אחריהם, ועי"כ ואכבדה בפרעה שיראו איך נפרע ה' ממנו מדה כנגד מדה בדבר אשר זדו עליהם וזה כבוד השי"ת:

(יח) "וידעו מצרים". כי אחר שיצאו ישראל חזרו ופקרו ויאמרו לא ה' פעל כל זאת:

(יט) "ויסע". הנה היה צריך שלא יקרבו מחנה מצרים אל מחנה ישראל טרם נקרע הים ונכנסו ישראל לתוכו, ב] היה צריך שלא יראו המצרים שנקרע הים בנס וישראל נכנסים לתוכו והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, שאז לא היו נבערים מדעת לכנוס למקום הנורא ההוא, ג] היה צריך שגם בעת שיבאו מצרים בתוך הים לא ירגישו שהם בתוך הים רק יחשבו שהוא יבשה, וזה לא היה אפשר בעוד שעמדו שני החומות מימינם ומשמאלם שאז היו רואים שיש כאן מעשה נסים, וע"כ היה צריך שבעת שנכנסו מצרים נסתלקו החומות ולא ראו רק כר נרחב וארץ מישור ולא עלה על דעתם כלל שהיה בכאן ים ומים, וזה הציע פה, כי בעת ההיא שנכנס הלילה היה עמוד האש שלוח מאת ה' להאיר להם ובא כדרכו לילך לפניהם, ועמוד הענן היה מוכן להסתלק, ויסע מלאך האלהים, שהוא עמוד האש שהולך עתה לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם והיה מצבו אחורי מחנה ישראל, ויסע עמוד הענן שהיה מוכן להסתלק בעת ההיא, עתה לא נסתלק רק ויעמוד מאחריהם ר"ל שעמד ולא הלך כדרכו להסתלק וללכת מאתם, וממילא עמד אחורי עמוד האש שהוא אצל מחנה מצרים:

(כ) "ויבא". עמוד הענן בא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל והאפיל על המצריים שלא יראו את עמוד האש ואת מחנה ישראל, שאם היו רואים עמוד האש עומד לפניהם היו יראים לצעד הלאה, רק שעמוד הענן החשיך להם כמ"ש (יהושע כד) וישם מאפל ביניכם ובין המצרים, ויהי הענן והחשך למצרים ע"י חשכת הלילה בצרוף חשכת הענן שכסה נוגה של עמוד האש, ויאר את הלילה, לישראל האיר עמוד האש ביתר שאת, ממה שהאיר תמיד כדי שיהיה אור בכל המחנה, ועי"כ לא קרב זה אל זה כל הלילה, ומה שבא עמוד האש מאחריהם ולא לפניהם, היה צריך כדי שע"י ימסו שני החומות שעמדו משני הצדדים כמו שיתבאר:

(כא) "ויט משה את ידו". היה בכאן שני ענינים, א' נעשה ע"י משה שהטה ידו, וא' נעשה ע"י ה' שהוליך את הים ברוח קדים עזה, ומפרש שע"י שהוליך ה' את הים ברוח קדים שם את הים לחרבה, וע"י נטית ידו של משה נבקעו המים, ר"ל שהמים נתבקעו ונחצו לשנים, אבל הלא ישובו ויתאחדו, וע"ז היה הרוח מאת ה' שהחריב את הים וקלקל סדרו שהרוח לא הניח המים להתאחד רק נצבו כשתי חומות, וגם ע"י שהיה רוח קר מאד נקפאו המים שבשני הצדדים של הבקיעה ועמדו כשתי חומות של קרח עד שהיו כקיר וכחומה חוצצת בין הים שמשני הצדדים ובין הבקיעה שבאמצע, ובמ"ש ששם לחרבה, כלל ג"כ מה שנקפאו המים שבצדדים ושבתהום להיות חרבה ויבשה: (כב) "ויבאו". במ"ש "ויבאו" ולא אמר וירדו, באר הנס הנזכר למעלה (פ' טז) שאחר שנבקע הים ושני הצדדים נקפאו כשתי חומות של קרח וקפאון, הוגבה התהום שבמקום הבקיעה עם שתי החומות של קרח שמשני הצדדים ועלה למעלה עד שלא הוצרכו לרדת לעומק מצולה רק לבא בדרך ישר כי היה שוה עם היבשה שאצלו על שפת הים, ובאר שבאו בתוך הים ביבשה, א' שבאו ביבשה, כי התהום שהוגבה למעלה נעשה יבשה כי הטיט הלח והביצה נקפא ונעשה כגריד, ב] שלא נבקע כל הים בפעם א' רק במקום שעברו בו ישראל נעשה יבשה וביתר מקומות היה עדיין ים, עד שבבואם באו בתוך הים וכרגע בואם נעשה יבשה, והמים להם חומה, כמו שבארתי שהתהום שהוגבה למעלה הוגבה עם שתי החומות שנעשו משני צדדיו, אמנם באר שהיתה החומה רק מימינם ומשמאלם לא מאחריהם, כי תיכף שעבר האחרון בישראל ממקום ההוא בא לשם עמוד האש שהלך אחרי מחנה ישראל וע"י חום אשו נמסו חומות הקרח שבשני הצדדים, ומטעם זה הלך עמוד האש לאחריהם ולא לפניהם, כדי לסלק שתי החומות טרם שיגיעו מצרים שמה ויראו שתי החומות וימנעו מלעבור במקום הזה:

(כג) "וירדפו מצרים". כי חשבו שהוא יבשה, כי הדרך היה רחב מאד ולא ראו את הים כלל, ובא תחלה כל סוס רכב פרעה ואח"כ רכבו ופרשיו עד שכולם נכנסו אל תוך הים, כי באמת היה זה מצולת ים:

(כד) "ויהי באשמרת הבקר". שאז הגיעה העת שילך עמוד הענן אצל ישראל ושיסתלק עמוד האש, החליף עמוד האש את מקומו שהיה מאחרי מחנה ישראל ונכנס לתוך מחנה מצרים רק שהי' בלול עם עמוד הענן והשקיף אל המחנה כמשקיף מן החלונות. ויהם את מחנה מצרים נעשה מהומה ומבוכה ביניהם. כי אז הרגישו כי בא ה' אל המחנה ללחום עמהם:

(כה) "ויסר". והעמוד באשו שרף את אופני המרכבות שהיה מעץ, וגם על ידו נמס הגליד שבקרקע שהיה קרח וקפאון ונעשה לח וטיט היון, ועי"ז וינהגהו בכבדות, כי תחלה בלכתו אחרי ישראל לא המיס רק את החומות של קרח שבשני הצדדים ולא שלט על הקרקע ועתה המיס גם את הקרקע שתחת רגליהם, ועי"כ הרגישו כי ה' נלחם בשביל ישראל ורצו לנוס בחזרה:

(כו) "ויאמר ה' נטה ידך". כמו שבדבר ה' הוחק חק טבעי למים שירדו במורד, כן בעת קריעת ים סוף חק בם חוק אחר שיתיצבו כמו נד ושהתהום יצוף למעלה, ובשעה ההיא היה כן הטבע שלהם, וע"כ אמרו חז"ל שכל מימי בראשית נבקעו, כי בעת ההיא הוחק חק טבעי לכל מימי בראשית להבקע, וכשהיה צריך שישובו המים היה צריך לבטל חק זה החדש ולתת לים חוקו שיהיו מימיו מוגרים במורד, והיה זה נס שני שוה אל הנס הראשון, והיה צריך שנית נטית יד משה אשר הוליך ה' לימינו זרוע תפארתו: (כז) "וישב הים". ים סוף היה מזרחי אל ארץ מצרים כמ"ש בפ' בא שרוח הקדים נשא את הארבה אל מצרים ורוח ים נשא אותו ויתקעהו ים סוף, נמצא שישראל והמצרים נכנסו בים סוף בצד המזרחי והלכו בו ממזרח למערב, וכיון שנכנסו כל מצרים לתוך הים, והתרחקו משפת הים המזרחי לצד מערב, שב הים לפנות בקר היינו בצד המזרחי [שהוא צד הבוקר והזריחה] לאיתנו, וגם כולל בזה שהיה בעת הבקר, נמצא שבצד המזרח ששם נכנסו שב הים למקומו, וכאשר נסו מצרים לחזור למקומם לצד מזרח, פגעו במי הים שסגר לפניהם הדרך בצד השפה, וז"ש ומצרים נסים לקראתו, שנסו לקראת השפה ששם כבר שבו מי הים, ועמדו במקומם כעומד על אי המוקף מן הים סביב סביב, ואז וינער ה', ר"ל שאז נשבר התהום שהוא הקרקע שעמדו עליו שהיה רצוף מאבני קרח דבוקים איש אל אחיו כנ"ל, וכאשר נמס הקרח נרפו האבנים מחבורם ומצרים העומדים עליהם נפלו אל המצולה והאבנים נפלו עליהם ושברו ראשיהם, ועז"א וינער ה' את מצרים, שפעל נער בא על המנער ושופך דבר המונח תוך דבר על דבר, כמו התנערי מעפר (ישעי' נב), גם חצני נערתי (נחמיה), והוא מציין נפילתם מן הקרקע אל הים שהתהום נער אותם מעליו כמנער את הבגד מן האבק, ועז"א באבות דר"נ שהמים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את המצריים מאלו לאלו, כי תחת התהום שהוגבה למעלה היה מי הים ששבו למקומם, והמים העליונים הם המים שנמסו מן קרח התהום שהוגבה למעלה נערו אותם אל מים התחתונים שתחת קרקע התהום המוגבה:

(כח) "וישובו המים". אחר שנער אותם ונפלו מן המסלה לעומק תהום רבה ואבני התהום רצצו ראשיהם, שבו המים של כלל הים ויכסו את הרכב וגם כל חיל פרעה:

(כט) "ובני ישראל". בעת ששבו מי הים בצד המזרחי שהלכו בו המצריים, היו ישראל הולכים עדיין בים בצד השני, ולא נשתנה אצלם דבר רק נגד מה שאמר תחלה שהלכו בתוך הים ביבשה, שבעת שהתחילו לכנוס היה ים וברגע שנכנסו נעשה יבשה, היה עתה בהפך, שבצד שהלכו אליו נעשה יבשה ובצד שאחוריהם ששם היו המצריים כבר שב והיה ים, ועז"א ביבשה בתוך הים, ובכ"ז היו המים להם חומה בכ"מ שהלכו, ועתה לא נמס החומה כי לא הלך אחריהם עמוד האש, ולא היה צריך לרמאות את המצריים:

(ל) "ויושע ה'". העיד הכתוב כי עד עתה לא נושעו מיד מצרים תשועת עולמים, כי המכות לא פעלו עליהם רק לפי שעה, וכמו שמבואר ממה ששבו וירדפו אחריהם, וע"י נסי הים ומפלתם לא הרימו ראש להלחם עם ישראל עד ימי שישק שמסרם ה' לידו בחטאם, ועז"א ויושע ה' ביום ההוא. וירא ישראל, שישראל לא ידעו כלל שמצרים רודפים אחריהם בים, כי עמוד הענן שמאחריהם הפסיק שלא יכלו לראות מה שאחריהם, וחשבו שהמצריים שראו בקיעת מי הים שבו לארצם, רק כשיצאו ועמדו על שפת הים אז ראו את מצרים, אבל לא ראום חי רק מת כמ"ש לא תוסיפו לראותם, וממה שלא אמר וירא ישראל על שפת הים את מצרים מת אמרו חז"ל שהים פלט אותם ליבשה וראו שהם שוכבים מתים על שפת הים:

(לא) "וירא ישראל". עד עתה ראו יד ה' שקרע הים לפניהם להצילם, ועתה ראו הנסים שעשה ה' להטביע את המצריים ולסמא את עיניהם שלא ידעו כלל שנכנסים למקום הים, וייראו העם את ה' עד עתה יראו מה' יראת הגמול והעונש, שבזה בא פעל ירא מקושר עם מ"ם, ועתה יראו יראת הרוממות שזה מקושר עם מלת את כמ"ש בכ"מ, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אמונה שאחריו למ"ד מציין שמאמין אל מה שאומר לו לפי שעה, ואמונה שאחריו ב' מציין שמאמין בהעצם עצמו ובכחו, שהוא האמונה לעולם, כמ"ש וגם בך יאמינו לעולם, ועד עתה נמצא בין העם ההמונים שלא הכירו גדולת ה' וחשבו שעקרי הדברים נעשו ע"י משה וחכמתו והאמינו במשה ולא בה', גם נמצא ביניהם מי שהאמין בה' ולא במשה, שחשבו שדברים רבים מוסיף משה מדעתו, כמ"ש מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, ועתה גם העם ההמונים כלם יראו יראת הרוממות והאמינו בה' ושמשה הוא עבדו נאמן ביתו: