מלבי"ם על שמואל ב ט
<< · מלבי"ם · על שמואל ב · ט · >>
(א) השאלות (א) וכי לא ידע דוד מספר בית שאול והוא היה חתן המלך? היל"ל הכי נותר עוד לבית שאול: "הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול". מבואר (ממה שלא אמר הכי נותר עוד לבית שאול) שידע מן הנותרים בבית שאול, כי דוד היה חתן המלך, ואיך לא ידע מספר אנשי בית חותנו, וידע כי שלשת בניו נפלו במלחמה ושנשאר בן ליהונתן, ומשבעה אנשים מבניו אשר הוקעו ע"י הגבעונים. רק שבעת שגברה יד דוד יראו לנפשם פן יהרגם כדרך מלכי קדם שהיו הורגים אף את אחיהם בל ימרדו, ומכ"ש זרע המלך הראשון, והתחבאו כל הימים עד שעקבותם לא נודעו, ולכן שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול, ר"ל אם עודם חיים. ולפי' מהרי"א שרצה להקים מהם שרים ושופטים, נמשך למ"ש בסימן הקודם שדוד מנה שרים ושופטים ורואי פני המלך ואז שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול איש חיל ראוי למנותו, "ויעשה עמו חסד" להגדילו "בעבור יהונתן". וממ"ש "בעבור יהונתן" גלה דעתו שעקר מגמתו להגדיל זרע יהונתן אוהבו שהיתה ביניהם שבועת אלהים, וכאשר פרסם המלך את חפצו ובכ"ז לא יצא אחד מבית שאול מן החורים אשר התחבאו שם:
(ב) "ולבית שאול עבד". זקן ביתו, קראו לו לדרוש מאתו איה המה. ומ"ש המלך "האתה ציבא", יל"פ ג"כ ששאל אותו אם הוא עדיין ציבא ר"ל עבד בלתי משוחרר, או נשתחרר מבית שאול, כי המשוחררים שינו את שמם לשם יהדות כדרך הגרים. והשיב "עבדך", שהוא עדן עבד:
(ג) "האפס עוד איש". אחר שלא באו לקבל חסד. וגם למהרי"א, דייק האפס איש ר"ל איש ראוי להתמנות, והוסיף "ואעשה עמו חסד אלהים", לכלול כל בית שאול אף שאינו מזרע יהונתן, כי לא אמר בעבור יהונתן. והשיב לו שנמצא "בן ליהונתן", אבל הוא "נכה רגלים", ובלתי ראוי להתמנות:
(ד) "הנה הוא בית מכיר". מתחבא שם:
(ו) "ויבא מפיבשת". יתכן כי תחלה בהיותו מתחבא העלים שמו ומשפחתו, ועתה פרסם שהוא מפיבושת ושהוא "בן יהונתן". ובד"ה (א' ט, מ) קוראהו מריב בעל. וי"ל שא' מן השמות הוא השם שקרא א"ע בהחבאו, ודעת חז"ל (ברכות ד א) שעקר שמו היה מריב בעל ונקרא מפיבושת ע"ש חכמתו שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ופי' שבבואו נודע שהוא מפיבושת חכם גדול, וכן דרשו שהעבד הלשין עליו שהוא בלא דבר, ר"ל חסר כל דבר חכמת בינה, ובאמת היה מלא דבר:
(ז) "והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך". המפרשים נדחקו בזה, אם נתן לו חלקו מהו החסד, ואם נתן לו חלק אחיו איך העביר נחלה, עי' רש"י ורד"ק. והנכון בעיני שהיה הבדל בין קניני המלך ואחוזתו מנחלת אבותיו שדינו בהם ככל אדם בקנינו ושדה אחוזתו, ובין קניני המלך שהיו לו מחוקי המלוכה. ששדות וכרמים הון ואוצרות שהגיעו לידו בסבת מלכותו, בעת הועבר ממלכותו היה של המלך המולך בעת ההיא, כי היה רק לצורך המלכות לא לצורך המלך, וכמ"ש עוד בפרטות אצל כרם נבות, ושאול היה עני תחלה, ואצר הון ושדות ממשפטי המלוכה, ובעת נתנה המלוכה לדוד זכה דוד בכל הקנינים שהיו שייכים אל המלכות לצורך המלוכה, בפרט כי כבש בית שאול במלחמה, והיה בזה חסד גדול שהשיבם למפיבושת מצד היותו בן אוהבו. והודיע לו כי יגדיל חסדו עמו בשתים, א] מה שישיב לו שדה שאול, ר"ל כל קניניו, וזה בעבור יהונתן. ב] שיהיה מאוכלי שולחנו, שזה מצד מעלת מפיבושת עצמו, כי לא יקרבו אל שולחן המלך רק אנשים גדולים בתורה ובחכמה, וז"ש "ואתה תאכל":
(ח) "וישתחו". נגד החסד הראשון: "ויאמר מה עבדך". נגד השני ששמהו מאוכלי שולחנו:
(י) השאלות (י - יג) מ"ש והיה לבן אדוניך לחם ואכלו, סותר למ"ש שמפיבושת יאכל על שולחנו, ותחלה קראו בן אדוניך ואח"כ מפיבושת, והיל"ל והוא יאכל על שולחני? איך אמר ציבא שמפיבושת יאכל על שולחנו, הלא יאכל על שולחן המלך? ולמה הפסיק במ"ש שלמפיבושת בן קטן? ולמה סיפר עוד כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל?:
"ועבדת לו" וכו'. פי' כי אוכלי שולחן המלך לא סמכו ע"ז כל מחייתם, כי עקר סעודתם היה בביתם שם יעשו לחם רב לבני ביתם ומיודעיהם אשר יגדל לפעמים ביתר שאת מן שלחן המלך, ואחרי שבעם באו בצהרים אל שלחן המלך לכבוד ותפארת. וע"ז א"ל שנגד צרכי ביתו "יעבד לו את האדמה ויביא תבואתה שיהיה לבן אדוניך לחם ואכלו", ר"ל לו ולב"ב וכל הנלוים אליו. "ומפיבושת" עצמו מצד מעלתו, "יאכל על שלחני" לכבוד:
(יא) "ויאמר ציבא". הבטיח לעשות כמצות המלך להכין צרכי בית מפיבושת, עד "שמפיבושת יאכל על שלחני" (ר"ל על שלחן שיכין לו ציבא מתבואת שדותיו) "כאחד מבני המלך", שהם לפי מעלתם שלחנם גדול מאד וירבה לפעמים משלחן המלך:
(יב) "ולמפיבושת". ספר שהגם שבני בית מפיבושת היו מעטים כי לא היה לו רק "בן קטן", בכ"ז היו "כל בית ציבא עבדים למפיבשת", למלאות צרכי ביתו הרבים, כי כבר נלוו אליו רבים אוהבים ומיודעים כדרך השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות. והגם שהיה טרחם ועבודתם רבה מאד, כי:
(יג) "מפיבשת יושב בירושלם". וההוצאה והצורך בעיר המלוכה רבה מאד. והטעם שישב בעיר המלוכה, "יען שעל שלחן המלך תמיד הוא אוכל", ולא היה אפשר שישב בעיר אחרת. וגם לא שישב סמוך לירושלים וליכנס בכל יום בעת הסעודה, "כי הוא פסח שתי רגליו":