מלבי"ם על שמואל ב ג
<< · מלבי"ם · על שמואל ב · ג · >>
(א) "ותהי המלחמה". מאז נשקה המלחמה ביניהם זמן ארוך, שהם חמש שנים האחרונים שמלך איש בושת, ומאז בית "שאול הלכים ודלים", היינו שרבים מישראל עזבו את איש בושת ודבקו במלכות בית דוד כמבואר בדה"א י"ב וכמ"ש למעלה (ב, י) שמטעם זה לא חשב רק שתי שנים לאיש בושת:
(ג) "כלאב". ובד"ה (א' ג, א) קורא אותו דניאל, ויש בזה דרוש בברכות (ד א) ובמדרש אמרו מפני שליצני הדור היו אומרים שהיה מנבל (צ"ע הלא ודאי המתין חדשי הבחנה) היה קלסתר פניו כאביו ונקרא כלו אב. ולכן אמר פה "אשת נבל הכרמלי", ובד"ה (שם) אמר דניאל לאביגיל הכרמלית, כי פה יאמר שלכן נקרא כלאב מצד שהיתה תחלה אשת נבל:
(ה) "לעגלה". פי' חז"ל (שוחר טוב תהלים נט) שהיא מיכל, ונקראת עגלה ע"ש החביבות, כמו (שופטים יד, יח) לולא חרשתם בעגלתי, ולכן אמר "אשת דוד", וכן בד"ה (שם, ג) עגלה אשתו ר"ל ראויה אליו מצד היותה בת מלך:
(ו) "ויהי בהיות" וכו' "ואבנר היה מתחזק". ר"ל שבשתי שנים הראשונים היתה המלכות מתיחסת לאיש בושת, אבל מעת החלה המלחמה ואיש בושת לא היה איש מלחמה מנעוריו (שכן מטעם זה לא נמצא עם שאול ובניו במלחמת פלשתים), ע"כ אבנר שר הצבא היה הלוחם והמולך והיה מתחזק בבית שאול, הוא המנהיג את הבית והמלוכה (כמו שתראה איך העיז פניו נגד מלכו ולא היה מוראו עליו), ובעת ההיא:
(ז) "ולשאול פלגש". שמן הדין (סנהדרין כב א) פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך, ואבנר לא חש לזה ובא על פלגש המלך כאילו גם אליו יאותו עניני המלכות בהיות הוא המשענת אל המלכות, וזה חרה לאיש בושת כי זה מרד במלוכה, ולכן רב אתו על זה:
(ח) השאלות (ח) לשון הראש כלב אנכי וכו' מוקשה, ולמה כפל מלת היום?:
"הראש כלב". ר"ל שראוי למלך לשמור אף כבוד שריו הקטנים מצד שהם נאמנים אליו ועובדים אותו, וכן ראוי שישים כבוד לשר צבא הגדול מצד עצמות מעלתו אף שיהיה שר צבא אויביו, וכ"ש לשר צבא של חילו שראוי שישמור כבודו מצד שני פנים, מצד גודל מעלתו, ומצד עבודתו, ואתה מבזני כאילו יש בי שני החסרונות, כאילו אני "ראש הכלבים", ר"ל ראש הפחותים, ולא של חילך רק של חיל "אשר ליהודה". ולא זאת אלא כי עשית זאת שלא בחכמה, שהיה לך לנטור דבר זה בלב לעת אחר שלא תצטרך אלי ולא תירא ממני, ואיך "היום" שאתה צריך אלי, א] כי "אעשה חסד עם בית שאול" וכו', ב] שראוי שתירא ממני כי לא "המציתיך ביד דוד", שאתה בידי כחומר ביד היוצר: "ואיך תפקד עלי עון האשה היום". שזה סכלות גדול:
(ט) "כי כן יעשה לו". כולל, א] שרואה שזה סבה מאת ה' שימלוך דוד, ב] שרואה שהוא הושם מה' לאמצעי לגמור הדבר וכאילו נשבע ה' שאני כן אעשה לו, וע"ז בא מלת כי כפול:
(יב) השאלות (יב) מהו תחתיו? ומהו לאמר למי ארץ?:
"מלאכים, תחתיו". ר"ל שהיו ה"מלאכים" מורשים מאתו שהם יעמדו "תחתיו" ובמקומו ותהיה ידם כידו"," וזה לשני דברים, א] "לאמר למי ארץ", שהם יאמרו ויחרצו למי שייך הארץ ומי המולך עליה, כי אחר שע"ז לחמו עד עתה למי הארץ, ואבנר לחם מצד שאול, אם יודה כי הארץ לדוד והוא ימשול עליה פסקה המלחמה, שכך חק הלוחמים אם השר צבא מוסר העיר או המדינה מעשיו קיימים. ב] "לאמר כרתה בריתך אתי", שהם יעמדו תחתיו לכרות ברית עם דוד, ובזה יתחייב להאסף אליו כל מלכות ישראל:
(יג) השאלות (יג) היל"ל לא תראה את פני כי אם אחר הביאך? ולמה רצה בזה עתה טוב שיקחה אחר שימלוך על כל ישראל?:
"טוב" וכו' "אך דבר אחד" וכו'. באשר חשב דוד מחשבות מראש ועד סוף שלא ידמה כעבד מורד באדוניו שמשמיד בית אדוניו ומולך תחתיו בחזקה, רק כתופס מלכות ע"פ נביא וע"פ דין ובהסכמת ישראל וזקניהם, רצה שישיב לו את מיכל, שמצד זה הוא חתן המלך אשר לפניו, ויש לו זכות במלוכה גם מצד שאול, וגם רצה שלא יתראה שאבנר בא לפניו כשר המורד במלכו, רק שהולך להוליך אליו את אשתו ברשות אדוניו שילך אתה הראש והנכבד בבית אביה וטרם יביאנה לפניו יראה פניו, וז"ש "כי אם לפני הביאך" וכו' "בבואך" וכו', ר"ל שיהיה הראיית פנים לפני ביאת מיכל (שתבוא אתך) לביתי:
(יד) השאלות (יד) למה זכר מה שארשה במאה ערלות פלשתים?:
"וישלח". ועפ"ז שלח לאיש בושת שישיב לו את אשתו. ויען ששאול החליט שהיו קדושי טעות, כי קדשה במלוה ופרוטה ודעתו אמלוה, דייק דוד "אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים", לא במלוה, וקדושיה קדושין. וכבר בארנו למעלה (ש"א כה, מד) איך בא דוד עליה אחרי היתה לאיש, עי"ש:
(יז - יח) "גם תמול". ר"ל שהמלכת המלך תלוי בשני דברים, א] שיהיה מרוצה לעם, ועז"א "גם תמול" וכו' "הייתם מבקשים את דוד". ב] שיהיה נבחר מה', ועז"א "ועתה עשו כי ה' אמר":
(כב) השאלות (כב - כג) למה כפל והנה עבדי דוד ויואב בא, ויואב וכל הצבא באו?:
"והנה עבדי דוד". נתן ג' סבות שערב לב יואב לעשות כזאת, א] שהביאו עמם שלל רב ונשאו רוחו לעשות את אשר יחפוץ, ב] שאבנר איננו עם דוד, דאל"כ היה דוד מוחה בידם. וגם שמזה שהלך אבנר לדרכו מצא אמתלא לטעון נגדו, כמו שיתבאר:
(כג) ג] "ויואב וכל הצבא באו". שלא נפקד מהם איש, וגם זה נתן תוקף ליואב לעשות כרצון לבו:
(כד) השאלות (כד - כה) מז"ש למה זה שלחתו וילך הלוך, שהוא שפת יתר? וכן מדוע לא טען יואב תחלה עת שלח אבנר מלאכיו? ואיך הוכיח שבא לרגל? ולמה כפל לפתותך לדעת מוצאך, לדעת כל אשר אתה עושה?:
"מה עשית". טענתו היה שאם היה באמת אבנר מורד במלכו והולך בלתי רצונו הלא היה מתירא לשוב לביתו, כי בודאי יהרגהו המלך בשמעו כי כרת ברית עם אויבו, והיה לו להשאר פה לחסות בצלך מחמת מלכו, וז"ש "למה זה שלחתו וילך הלוך", ממה שהלך ושב מבואר שהלך מדעת מלכו ובא אליך כמרגל, וא"כ לא היה ראוי שתשלחהו:
(כה) "ידעת את אבנר". כי בודאי בא על אחד מג' אופנים, א] "כי לפתותך בא", שתצא אליו ותפול ברשתו. ב] אם לא יעלה זאת בידו עכ"פ בא "לדעת את מוצאך ואת מובאך", ושם יפול על מחניך וינצח אותך. ג] אם גם זאת לא יעלה בידו עכ"פ ירויח "לדעת כל אשר אתה עושה", שגם ע"ז יתחכמו האויבים לתור את הנעשה בבית בעלי מלחמתם ואת סודותיהם:
(כו) "ויצא" וכו' "וישלח מלאכים". תיכף, למען יחשבו ששלח בפקודת דוד. ולכן הודיע האמת כי "ודוד לא ידע":
(כז) "לדבר אתו בשלי". (מלשון השמטה, כמו (דברים כח, מ) כי ישל זיתך) אמר לו שדוד נשמט ממנו איזה דבר ששכח לדבר עמו, ושלחו להגיד לו הדבר הנשלה: "וימת בדם עשהאל". שרק זאת היה הסבה להריגתו, לא איזה חשד ולטובת המלך:
(כח) "וישמע דוד מאחרי כן". שאם היה דוד שומע ששלח אחריו מלאכים היה ראוי להעלות על דעתו פן יהרגהו, ואם לא השכיל ע"ז היה צריך כפרה עכ"פ שהיה קצת גורם, אבל הוא לא שמע עד גמר המעשה ולכן אמר "נקי אנכי מעם ה'":
(כט) "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע". אמרו חז"ל (עדיות פ"ב מ"ט) כי בחמשה דברים האב זוכה לבניו מצד זכותו, בנוי בחכמה בעושר בכח ובימים, ואמר כי יואב אבד זכותו, ותחת הכח אמר זב, ותחת הנוי מצורע, ותחת החכמה מחזיק בפלך (שאין יודע להתפרנס רק ממטוה כנשים, שאין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא סו ב)), ותחת האורך ימים נופל בחרב, ותחת העושר חסר לחם: (ל) השאלות (ל) דבר זה אין מקומו פה רק למעלה: "ויואב ואבישי אחיו". מבאר מדוע קלל משפחת יואב, כי גם אבישי אחי יואב עזר להרצח הזה. ולא תאמר שהיה כפי הדין שהם גואלי דם עשהאל, זה אינו, כי "המיתו בגבעון במלחמה", ששם היה רודף והיה יכול להרגו:
(לא) "קרעו בגדיכם". כדי שיתחרט על הרצח ושידעו שהרגו שלא כדין: "והמלך דוד הלך אחר המטה". אע"פ שהמלך אין יוצא אחר המטה, היה זה כדי להסיר החשד שלא יחשבו שהיה בפקודתו, ובגמרא בסנהדרין (כ א) דנשים אחרי המטה ודוד היה יוצא מבין האנשים והולך בין הנשים לפייס את העם, ר"ל כי עדיין היו יכולים לאמר שעושה זאת בערמה להעלים הדבר ובאמת היתה הריגתו בצוויו, אולם הליכתו בין הנשים לא יתכן רק בעת אבילות דלא אתי להרהורא כמ"ש התוס' שם (ד"ה נשים), ואם לא היה מתאבל באמת בלבו לא היה החסיד דוד הולך בין הנשים:
(לב) השאלות (לב - לד) למה כפל ויבך אל קבר אבנר, ויקונן על אבנר? ומדוע הוסיפו לבכות? ומה ענין הקינה?: "אל קבר אבנר". תחלה היה הבכי על הרצח שנעשה, שהארץ שנקבר בה הנרצח ונשפך הדם צריכה כפרה, וזה היה ענין עגלה הערופה אל נחל איתן, כמ"ש (במדבר לה, לג) ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו, וזה הבכי על הענין הכולל:
(לג) "ויקונן". ואח"כ קונן "המלך" הקינה המיוחדת "אל אבנר", שאינו כאחד העם, ועליו יבכו ביחוד מצד מעלתו וגודל החסרון שקרה להם במותו, ועז"א "הכמות נבל ימות אבנר", הלא היה שר וגדול ליהודים:
(לד) "ידיך". ר"ל הלא לא הרגוך על חטא במשפט שאז אוסרים ידי החוטא ורגליו בנחושתים עד יגמרו דינו, והלא לא על חטא ולא במשפט הרגוך, רק "לפני בני עולה נפלת", שהרגוך בדרך צדיה ורצח. וגם רמז שידיו לא היו אסורות מכבלי היצר מלעשות צדקה וחסד, ורגליו כנשרים קלו ולא היו כבולות מלעשות משפט ומישרים, והוא נפל לכפרת הדור, או שלא יראה בצרת הדור כדרך מיתת הצדיקים, שזה רמוז במ"ש לפני בני עולה נפלת, ולכן "ויוסיפו כל העם לבכות עליו", ביחוד בשמעם גודל מעלתו:
(לה) "אם אטעם לחם". כמ"ש שמתענים על הגדולים, והוא החזיקו לגדול בתורה:
(לו - לז) השאלות (לו - לז) מ"ש ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב, הוא שפת יתר אין בינה. ולמה כפל וכל העם הכירו, וידעו כל העם?:
"וכל העם הכירו". ר"ל יען שבכ"ז עדיין היה מקום לאמר שדוד עשה כ"ז בערמה שלא יקצפו ישראל עליו על שצוה להרגו, לכן אמר שכל העם הכירו שלא היה בזה רמאות, כי האמת ניכר והזיוף א"א להעלימו מכלל העם: "ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב". כי המעשה הנעשה בתום ובישרת לבב תמצא חן בעיני כל, לא כן הזיוף. והנה היה פה דברים שהיה ראוי שיערערו עליהם, כמו מה שבזה כבוד המלוכה לצאת אחרי המטה ולקונן, ובכ"ז ככל אשר עשה היה טוב בעיני כולם, וזה סימן שהיה מעשה אמת, לא בלב ולב (גם ימליץ שא"א שהיה זה זיוף לפייס את העם, "כי ככל אשר עשה המלך", תמיד, היה "טוב בעיני העם", ולא היה דרכם לערער אחריו בשום פעם, ובודאי גם אם היה הורגו בפקודתו לא היה שום ערעור מצד העם, ולא היה צריך לתחבולות לפייסם), ועי"כ "וידעו כל העם" ידיעה ברורה "כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר":
(לח) השאלות (לח - לט) מה רצה במ"ש הלא תדעו וכו', שכבר קונן עליו? ומה רצה במאמר זה בכלל?:
"הלא תדעו". אמר להם הנה עתה תדעו ידיעה ברורה: "כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל". ותרגישו ההפסד הגדול שיגיע לכלל ישראל ע"י מיתתו, ובאר הדבר:
(לט) "ואנכי היום רך". ר"ל אע"פ שאני משוח למלך בכ"ז אנכי רך, "נגד הקשה ממני שהם בני צרויה". שאיני יכול לעשות בהם משפט כראוי לרוצחים, ואם היה אבנר חי כבר היה מחזק ידי והייתי יכול לעמוד בפני בני עולה, ומזה תדעו כי אבדנו הרבה במיתתו שלא נשאר איש כמוהו יחזיק ידי נגד בני צרויה שהם ישארו שרי הצבא בהכרח, ולא אוכל לעשות בהם משפט (שהגם שלא יכול לדונם בסנהדרין, שלא היה שם התראה, היה יכול להמיתם ממשפט המלך), ואחר שא"א לעשות משפט בארץ, "ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו", נשאר הדבר אל דינא רבא דין שמים (וכן אמרו חז"ל דהא דאסור למסור דין לשמים הנ"מ בדאית ליה דינא בארעא):