פתיחת התפריט הראשי

(א) "ויברח". בעוד התנבא שאול היה לו זמן לברוח: "מה עשיתי". ר"ל מה חטאתי בפני עצמי, או "מה עוני" וכו' "לפני אביך", בחטא הנוגע למלכות:

(ב) השאלות (ב) הלא שמע יונתן כי שלח לשמרו וכי רדף אחריו לניות?:

"ויאמר לו". יונתן חשב שמה ששלח לשמרו לא היה כדי להמיתו, רק להביאו אצלו שלא יברח, והביא ראיה ע"ז שאחר ששאול אינו עושה דבר בלתי עצתו, אם היה רוצה להרגו היה מגלה את אזנו. ולכן "אין זאת", פי' לא להרגך צוה לשמרך רק בהפך לשמרך שלא תברח מלפניו:

(ג) "ידוע ידע". דוד השיב כי נהפך הוא, מה שלא הודיע לך זה מפני שאינו מתיעץ ומסופק עוד על זאת, רק גמר בלבו להרגו, ולכן העלים מיונתן האוהב את דוד, בל יעצב. והביא ראיה, כי הלא "כפשע ביני ובין המות", עת הטיל עלי החנית, וזה אות כי כלה ונחרצה אצלו להמיתני:

(ה) "הנה חדש מחר". יום ר"ח, ודרכי לישב עם המלך לאכל. ואמר "ואנכי ישב אשב", ר"ל רצוני לישב עמו גם עתה, כי אם לא אשב אהיה כמורד שהלכתי בלא רשות, ולכן "ושלחתני", ר"ל תתן לי רשות ללכת, שלא אלך בלא רשות: "ונסתרתי בשדה עד הערב השלשית". הוא אחר ר"ח, שאם לא ישאל ביום הא' ישאל ביום השני:

(ו) "נשאל נשאל". ר"ל שנשאל ע"י אחרים שהם משפחתו ועי"כ נשאל, ומה שלא שאל מן המלך עצמו כי צריך "לרוץ בית לחם" במהירות: "כי זבח הימים שם". שעושים זבח בכל שנה, והזבח כולל "לכל המשפחה", וע"כ בקשו שימצא שם:

(ז) "אם כה יאמר". הנה באר שני תנאים, "שיאמר טוב, או שיחרה לו". ועוד יצויר שני אופנים והוא, א] שלא ישאל כלל. ב] שישאל ולא יאמר לו טוב ולא רע. רק תפס השני צדדים שעל פיו ידע בבירור טוב או רע, כי אם ישאל עליו יהיה או מסבת שרוצה בו או מסבת שרוצה להמיתו, בצד הא' יאמר טוב ובצד הב' יחרה לו. אולם אם אינו אוהבו וגם אין דעתו להמיתו, לא ישאל עליו כלל או לא יקפיד על העדרו. וז"ש "אם כה יאמר טוב", אז ודאי "שלום לעבדך. ואם חרה יחרה לו", אז ודאי "כלתה הרעה". ובשני צדדים האחרים נשאר הדבר בספק:

(ח) "ועשית". על צד הזה שחרה יחרה לו, בקש מיהונתן, א] יעשה זאת מצד "החסד", ב] מצד "הברית" שכרת עמו, ג] מצד שאין בו עון. וז"ש "ואם יש בי עון" וכו':

(ט) "ויאמר". עמ"ש ואם יש בי עון וכו' השיב "חלילה לך" מעון, וא"כ "כי אם ידע אדע" וכו' "ולא אותה אגיד לך", בתמיהה. ודייק אותה [גיד, כל אופני הרעה בפרטות]:

(י) השאלות (י) בלשון מה יענך נלחצו המפרשים:

"מי יגיד לי". ר"ל הלא אז לא תוכל להודיע לי ע"י שליח, פן יודע הדבר: "או מה יענך אביך קשה". ר"ל מה יהיה אצלך מענה קשה, כי יוכל להיות שאצלך לא יקרא מענה קשה רק אם יקוב ויגמר דיני למות, ובאמת גם חרון קל יקרא קשה, כי אולי יסתיר מחשבתו וחרונו. ושעורו, הודיעני מה (נקרא אצלך כי) יענך אביך קשה, (הודיענו) [הודיעני] גדר הקשה והרך אצלך:

(יא) "ויאמר". אחר שרצה לפרט הדברים ולכרות עמו ברית יצא עמו השדה בל ישמעו הדברים:

(יב) השאלות (יב - יג) מדוע בצד הא' אמר כי אז אשלח, ובצד הב' אמר וגליתי את אזנך, בעצמי? מה הלשון כי ייטב אל אבי את הרעה עליך?:

"ה' אלהי ישראל". נשבע לו בה': "כי אחקר את אבי כעת מחר השלשית". ר"ל כי ביום הראשון לא אחקור ואמתין אולי יפקדך אבי, ואם לא ישאל עליך יום מחר השלישית כעת הזאת שאנחנו בה' אז אחקר אני, ואתחיל בדברים עמו: "והנה טוב". פי' אם יהיה המענה טוב: "אז אשלח". (ע"י שליח, מאחר שאין חשש שיתגלה הדבר). וכן "אז אשלח" ר"ל תיכף אז בלי איחור:

(יג) "כה יעשה". וכן נשבע על צד השני: "כי ייטב אל אבי את הרעה עליך". פי' אני אדבר עליך רעה לפני אבי (כי בזה אחקר אותו), ואם אראה שזה ייטב בעיניו, וזה סימן ששנא אותך: "וגליתי את אזנך". אז לא אשלח שליח (פן יודע), רק אני בעצמי אגלה את אזנך: "ויהי ה' עמך". ר"ל אני אשלחך הגם שיהיה ה' עמך: "כאשר היה עם אבי". להמליכך על ישראל, בכ"ז אשלחך לשלום:

(יד) השאלות (יד - טז) באו פה חמשה שלילות באין מבין התכת המאמר. ומה רצה במ"ש ובקש ה' מיד אויבי דוד?:

"ולא". (כרת עמו ברית על עת אשר יגיע דוד למלכות, בין על שלא ימית אותו כדרך המלכים להכרית זרע המלכים הקודמים כדי להחזיק במלוכה בלא ערעור, בין על שלא יכרית את זרעו). ושיעור הכתוב, "ויהי אלהים עמך ולא" יהיה עמך "אם עודני חי" (בעת שתמלוך) "ולא תעשה עמדי חסד ה' שלא אמות", ר"ל אם בעת שתמלוך (שעז"א ויהי אלהים עמך כאשר היה עם אבי) אהיה עוד בחיים ואתה לא תעשה עמי חסד שלא אמות, רק תמיתני, אז לא יהיה אלהים עמך. וכן אני מתנה:

(טו) "ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם". גם אחרי מותי: "ולא (תכרית חסדך מעם ביתי) בהכרת ה' את איבי דוד". ר"ל הגם שיכרית ה' כל אויבי דוד ובכללם כל בית שאול, בכ"ז אתה מושבע ועומד בל תכרית חסדך מעם ביתי, ותהיה למגן בעדם בל יכלו בני ביתי עמם:

(טז) "ויכרת יהונתן". שיעור הכתוב, ויכרות יהונתן "עם בית דוד מיד אויבי דוד". ומלות "ובקש ה'" הוא מאמר מוסגר, ר"ל יהונתן כרת ברית עם בית דוד (שהוא מיכל אשתו וישי ובניו שכללם בתוך הברית הזה) להצילם מיד אויבי דוד, והוא שיהונתן התחייב להציל את בית דוד בל ירע שאול עמהם אחרי ברחו. ומ"ש "ובקש ה'", ר"ל בעת כריתת הברית בקש את ה' בתפלה שיעזרהו ע"ז. ולפ"ז כמו שכרת דוד ליהונתן בין על יהונתן בין על ביתו להחיותם עת ימלוך, כן כרת יהונתן לדוד בין על דוד בין על ביתו להצילו מיד שאול:

(יז) "באהבתו אתו". ר"ל שהשביעו בהאהבה שבינם, שאחר שאהבו אהבת נפשו, כשנשבע בהאהבה נשבע בנפשו, והיה זה אצלו השבועה היותר גדולה:

(יח) "ויאמר לו יהונתן". התחיל לפרט הסימנים ששמו ביניהם: "ונפקדת". בהכרח יזכר בך המלך, אחר "שיפקד" ויחסר "מושבך", שלא תמצא שם. ולכן:

(יט) השאלות (יט) לשון ושלשת תרד מאד קשה ההבנה:

"ושלשת תרד מאד". ר"ל תחלק השדה (שתסתר שם) לשלשה חלקים, שבכל יום ויום תרד מאד למקום יותר נסתר מיום הקודם. והטעם, כי ביום הא' עדיין אין הסכנה גדולה כ"כ, וביום הב' שאם יכיר בו המלך ע"י שלא בא אל שולחן המלך יהיה הסכנה יותר, וביום הג' שהוא ב' דר"ח שאז אין שום אמתלא כי ביום הראשון אמר מקרה הוא כמ"ש בפסוק כ"ו, וגם שאז יחקר הוא את אביו כמ"ש בפסוק י"ב, אז הסכנה גדולה מאד, ולכן אז תרד מאד: "ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה". ר"ל ביום החול שעושים בו מלאכה (כי בר"ח לא עשו מלאכה בשדות וא"צ להתרחק מאד בשדה כמו בחול שהעם מצויים שם): "וישבת אצל האבן האזל". כי שם אמצאך:

(כ) "ואני שלשת החצים". הוא מליצה על לשון הרע שנקרא חץ בכתובים, ונקרא לשנא תלתאי שהורג שלשה, כדברי חז"ל בערכין (טו ב). ר"ל בסימן זה יתברר לך מה פעלו חצי המלשינים בלב שאול: "צדה אורה". ר"ל לא אורם ביושר אל מקומך שאז יראך הנער, רק אל הצד:

(כא) השאלות (כא) למה אמר בראשון אם אומר לנער, ובשני ואם כה אומר לעלם?:

"אם אמר אמר". נתן לו שני סימנים, א] בלשון, ""והנה"" או "והלאה", שאם יאמר "והנה", זה סימן שתבא הנה, ואם אומר "והלאה" זה סימן שתברח הלאה. ב] באם יאמר "לנער" או "לעלם", כי שם עלם מורה יותר על הגבורה והזריזות משם נער, כמ"ש בכ"מ, ור"ל שבאם יורה החצים במקום קרוב, באופן שיהיה מן הנער והנה, יאמר "לנער", יקראהו בשם נער, כי א"צ זירוז כ"כ למצוא החצים כשהם קרובים. והסימן אל דוד שא"צ לזרז ולברוח, רק יתגלה לפניו במעמד הנער. ואם יורה החצים למקום רחוק, שאז יאמר "לעלם" שיזרז למצאם חיש, וזה סימן לדוד על הזריזות לברוח. וגם ידע כי ישמר מהתגלות במעמד הנער, כי לכן קראו עלם שיזדרז בהחצים למען ישלחנו מפה כמו שהיה. וכבר בארנו (פסוק ז) שהיו ארבע אופנים, אופן אחד שימצא את שאול טוב אל דוד, ואז יהיו שני סימנים לטובה, שם נער ומלת הנה. אופן ב' שימצאנו ברע עמו, ואז יהיו ב' סימנים לרעה, שם עלם ומלת והלאה. ועוד שני אופנים שיסתפק מה בלב שאול, ואז ירמוז לו בסימן אחד. וז"ש "אם אמר אמר לנער", וגם "והנה", אז "קחנו ובאה כי שלום לך ואין דבר", אף חשש סכנה. וכן:

(כב) "ואם כה אומר לעלם". וגם "והלאה", אז "לך" תיכף "כי שלחך ה'", ר"ל אז נצלת בהשגחת ה', כי הסכנה מבוררת. ומובן שאם יהיה רק סימן אחד הדבר מסופק:

(כג) "והדבר". ר"ל ובצד זה שתצטרך לברוח, אל תסתכן להתראות עמי, כי כבר כרתנו ברית וה' עד בדבר עד עולם:

(כד) "וישב". מבואר שתחלה קודם שישב המלך, ישב יהונתן במקום דוד. ועת "ישב המלך על הלחם", שאז:

(כה) השאלות (כה) למה ישב יונתן וקם?:

"וישב המלך על מושבו". שהיה רגיל לישב אצל הקיר בראש הקרואים, אז "ויקם יהונתן" ממקומו, כי אין דרך שישב הבן אצל אביו, ולכן עמד יהונתן עד רגליו, והוכרח "אבנר לישב מצד שאול", להתמצע בין שאול ויהונתן, ועי"כ "ויפקד מקום דוד", כי תמיד היה דוד יושב ביניהם (והיה זה מחכמת יהונתן שישב תחלה ועמד ממקומו, כדי שיזכור כי חסר דוד מן הקרואים). ובכ"ז:

(כו) "ולא דבר שאול מאומה". כי אמר בלבו "מקרה הוא", ר"ל שראה קרי, עי"כ "בלתי טהור הוא", והם אכלו חוליהם בטהרה. והוסיף "כי לא טהור", ובשנאתו את דוד אמר, זה בא מסבת שהוא לא טהור ומהרהר ביום ובא לידי טומאה בלילה, כן פי' מהרי"א:

(כז) "החדש השני". שעברו אז את החדש:

(כח) "ויען". השיב, א] שהלך ברשות, ועז"א "נשאל נשאל". ב] הטעם שנתן לו רשות הוא:

(כט) א] "כי זבח משפחה". ב] שאחיו הגדול צוה לו שיבא, וז"ש "והוא צוה לי אחי". ג] שלא הלך לאכול ולשתות, רק אמר "ואראה את אחי":

(ל) "בן נעות המרדות". מציין במליצה את המרד בעצם מופשט, ודרך המרד שימרוד עבד על אדוניו לפרוק עול או למלוך תחתיו, אבל לא שימרוד בן באביו להמליך תחתיו איש נכרי, ואם יקרה זה הוא מרד של שגעון ועוות השכל, ר"ל אתה מורד נעוות ומשוגע: "הלא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי". על תכלית זה למרוד בי, וזכר נא כי הוא "לבשתך ולבשת ערות אמך", שתוסר המלוכה מזרעה אל איש נכרי:

(לא) "כי כל הימים אשר בן ישי חי". והגם שתמלוך לא תכון על בסיס ויסוד חזק, כי ימרד בך: "ועתה שלח וקח אותו אלי". כי הוא לטובתך: "כי בן מות הוא". יען מורד במלכות:

(לד) "כי הכלמו". ר"ל הגם שהכלימו אביו, לא ע"ז נעצב, רק על דוד:

(לה) "למועד דוד". כי א"ל כעת מחר השלישית אחקור, והוא בתחלת היום:

(לו - לט) "להעבירו". כדי שיאמר ממך "והלאה". והיו שני הסימנים הנ"ל, א] שאמר "והלאה", ב] שאמר "מהרה חושה", כנ"ל:

(מא - מב) "עד דוד הגדיל". ר"ל עד שהתחיל דוד לבכות בקול גדול, ונתירא שלא ישמע לכן א"ל לך לשלום, והזכירו שנית השבועה שנשבעו בשם ה', והגם שהם יתרחקו ה' קרוב אליהם, שלא יפסיק בינם המקום, וז"ש "ביני ובינך". ולא הזמן, וזה שאמר "עד עולם":