פתיחת התפריט הראשי

(א) "ויהי". יספר עתה איך הצמיח קרן לדוד ומזלו התנוצץ הולך ואור, א] מצד יהונתן, שבכלותו לדבר "נקשרה נפש יהונתן בנפש דוד", ר"ל שמצד רוח הגבורה והקדושה היה קשר והתחברות בנפש, כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה: "ויאהבהו יהונתן כנפשו". ר"ל שלא היתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמיית שיאהב הטוב את הטוב, והיתה האהבה כנפשו שהיא האהבה העזה שאין למעלה ממנה:

(ב) "ויקחהו". ב] מצד שאול, שהיה דעתו לבנות לו בית נאמן ולהתחתן עמו, ולכן לא נתנו לשוב אל בית אביו אל הצאן, כי מיועד הוא להיות חתן המלך:

(ג) "ויכרת". ג] מצד יהונתן, שע"י האהבה הוסיף לכרות עמו ברית, וסבת הברית לא היה מצד איזה יראה כדרך כורתי ברית, שסבתם הוא איזה מורא בל ירעו זל"ז או לבניהם, כמו ברית אבימלך עם אברהם ויצחק וכדומה, רק מצד אהבתו כרת הברית הזאת:

(ד) "ויתפשט". וזה כמורה ומודה כי ישלוט בכל אשר לו:

(ה) "ויצא". ד] גם הוסיף להצליח במלחמתו נגד הפלשתים. ה] ולכן שמהו שאול לשר הצבא. ו] וגם בזאת הצליח שמצא חן בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול, ולא קנאו בו על כי ישתרר עליהם, ואבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:

(ו) "ויהי בבואם". מעתה יספר איך פתאום אור הצלחתו כסהו עננה והתחיל להיות נשטם ונרדף כפעם בפעם משאול, וזה היה סבה למלכותו. והנה מה שספר עד עתה היה בעוד ישב שאול בעמק האלה, שאחר נצחו את הפלשתים נשארו בעמק האלה במחנה, ומשם התגרו מלחמות בשכניהם מסביב, ויהי דוד משכיל, ויהי לראש. ואז שם שאול את פניו לשוב לביתו גבעת שאול, וז"ש "ויהי בבואם", (ר"ל לביתם): "בשוב דוד". כי אז הוביל עמו ראש הפלשתי להראותו בערי ישראל שעברו דרך שם (עד שהניחו בירושלים כנ"ל, סי' הקדום פסוק נד), ואז יצאו הנשים מכל ערי ישראל שעברו שם לשיר והמחולות על הנצוח. וספר הכתוב כי צאתם היה "לקראת שאול המלך", לא לקראת דוד, כי ידעו זאת שאין חולקין כבוד לעבד בפני רבו, ולא עלה על לב אדם כלל לכבד את דוד אז, ואף כי להגדיל מעלתו על מעלת שאול שזה מרד במלכות. רק:

(ז) השאלות (ז) איך ענו המשחקות דברים כאלה אשר הם נגד כבוד המלך להגדיל את מעשה דוד על מעשהו בפניו?:

"ותענינה הנשים המשחקות". ר"ל לא המשוררות שהן המדברות דברי שיר כפי עצמות הדבור, רק המשחקות שהן הדוברות דברי שחוק, דבור בעל שתי פנים לעורר צחוק ושמחה, הן ענו זאת. ולא היתה כוונתן באמת להגדיל שדוד היו לו רבבות, כי נהפך הוא הנצחון במעט אנשים גדול יותר. רק אמרו שגדול הנצחון שנצח שאול ויונתן שהיה לו רק אלפים כנזכר למעלה, על נצחון u1491 דוד שהיו עמו רבבות ישראל. או כוונו במלת רבבות על האבנים שרבה (מענין רובה קשת (בראשית כא, כ), (ערכו) [השמיעו] על בבל רבים [ירמיה נ, כט]). אולם שאול לקח הדברים כפי פשטם כאילו כוונו שישראל אשר עם דוד רבים מאשר עם שאול. וע"ז:

(ח) "ויחר לשאול" וכו' "ועוד לו אך המלוכה". כי הלא בחיר העם הוא המולך, ואם רוב העם אחריו המלוכה עמו בכח, ועוד לא חסר לו רק המלוכה בפועל. ולכן:

(ט) "ויהי שאול עוין את דוד". נתן עניניו בלבו, בחשבו כי הוא האיש שאמר הנביא ונתנה לרעך הטוב ממך, ולכן התחיל לחשוב עליו מחשבות להרגו. וזה יספר מפה והלאה:

(י) "ויהי". (הפעם הראשון שרצה להרגו) ע"י מחשבה זו נכנס בו רוח רעה: "ויתנבא". (דע כי כ"מ שכתוב פעל מתנבא בהתפעל מורה על נבואה בלתי גמורה, כי זה מנהג ההתפעל להורות או מעשה מדומה כמו יש מתעשר מתרושש, ומזה המין אומר מתנבא אצל שאול, ודומהו משוגע ומתנבא (ירמיה כט, כו), מתנבאים לפניהם (מ"א כב, י), ויתנבאו עד לעלות המנחה (שם יח, כט). או מורה על ההרגל והתלמדות, את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט), ובא על בני הנביאים, ויהושע אמר (במדבר יא, כז) אלדד ומידד מתנבאים, ר"ל מתלמדים לנבואה. משא"כ על הנבואה המוחלטת בא בבנין הכבד או בנפעל). ר"ל בשגעונו היה כמגיד עתידות כי דוד יקח מלכותו:

(יא) השאלות (יא) מה השינוי בין פעם זה ובין הפעם השני שרצה ג"כ להכותו בחנית ובקיר ששם נפטר דוד מפניו ופה ירא שאול מפניו?:

"ויטל". היה רוצה להכותו כבלתי מתכוין אל דוד רק אל הקיר, וכאילו הכהו בשגגה: "ויסב דוד". זה היה בהשגחת ה', כי דוד היו עיניו בכנור ולא ראה מה ששאול עושה, רק ה' הזמין שסב מפניו בלא כוונה. ובזה ראה שאול בחוש כי השגחה פרטית דבוקה עם דוד. ולכן:

(יב) "וירא שאול". באשר ראה כי היה ה' עמו, ובהפך שסר מעם שאול:

(יג) "ויסירהו". חשב להשפילו שלא יהיה עוד קרוב למלך ושר צבא, רק שר אלף. וגם בזה לא הועיל, כי "ויצא ויבא לפני העם", שהעם מעצמם לא עשו דבר בלעדיו, והיה "היוצא ובא לפניהם":

(יד) השאלות (יד - טז) מ"ש שדוד השכיל ויגר מפניו, הלא כבר אמר זאת בפסוק ה'?: "ויהי דוד". תחת שעד עתה היה מצליח בדרכי שאול אשר שלחהו, עתה היה "משכיל" בדרכיו, שהלך בעצמו לפני העם והיה "משכיל", ר"ל עושה הכל בהשכל ודעת, ועם עזר ההשגחה, כי "ה' עמו":

(טו) "וירא שאול". בזה ראה שהוא "משכיל מאד", בהפלגה, עד שלא יכול לעשות לו מאומה: "ויגר מפניו". שזה יותר ממורא שנזכר בפסוק י"ב:

(טז) "וכל ישראל". ובזה לא היה בכחו לעשות לו מאומה רע, וכן גדלה קנאתו ואיבתו:

(יז) "ויאמר שאול". (הענין הב' שרצה להכין לו מוקש): "הנה בתי הגדולה". ר"ל כי זה שיתן את בתו, מחויב הוא מצד ההבטחה לנוצח הפלשתי, רק שיכול לתת לו את הצעירה ויצטרך להמתין עד תנשא הבכירה תחלה, והוא רוצה לתת לו את הבכירה, שבזה לא התחייב, וע"כ מתנה עמו תנאי "אך היה לי לבן חיל" וכו'. וכוונת שאול היתה באמת שיפול במלחמה, וז"ש "ושאול אמר" וכו':

(יח) השאלות (יח) מדוע לא השיב ואנכי איש רש ונקלה כמ"ש אח"ז?:

"ויאמר דוד". לא אמר עתה כמ"ש (פסוק כג) ואנכי איש רש ונקלה, כי הובטח לו ג"כ עושר גדול, וזה היה לו אצל שאול במלוה כמ"ש חז"ל בסנהדרין פרק ב' (יט ב), ויש לו מוהר ומתן רב. רק אמר דרך הכנעה "מי אנכי", לא דרך סירוב, כמו שיתבאר:

(יט) "ויהי". רק שבעת התעסקו לתת לו את מירב, קרה מקרה כי נתנה לעדריאל, שהתקדשה שלא מדעת אביה כי גדולה היתה, וחז"ל (שם) פליגי אם קדושי דוד למירב היו קדושי טעות כי קדשה במלוה של העושר שהובטח מעם שאול ואינה מקודשת, ור"י סבר שהיו קדושין גמורים כי קדשה בהנאת מחילת מלוה, ונתנה לעדריאל בעבירה, ואת מיכל נשא אחר מיתת מירב. בין כך וכך מחל דוד לשאול את העושר שהובטח לו, ולא נתן לו את מירב, ועז"א אחר זה ואנכי איש רש ונקלה, כי לא היה מגיע לו עוד דבר אצל שאול:

(כא) "ותהי לו למוקש". שימסר נפשו לסכנה עבור אהבתו. ולמ"ד שקדושי מירב היו קדושין גמורים חשב ג"כ שישאנה בעבירה ויוקש בה: "בשתים תתחתן בי". בא להתנצל שמה שנתנה מירב לעדריאל לא היה בידיעתו, ואני עודני מסכים גם על נשואי מירב, עד שאני מחותן לך מצד שתיהם:

(כב) "ויצו". יען ראה שדוד פג לבו מהאמין, צוהו שעבדיו יחזקו ידיו בזה, יאמרו לו כי במעשה של מירב לא היה המניעה מן המלך, "כי חפץ בו". ולא מן עבדיו, "שאוהבים אותו". רק מן מירב: "ועתה". שמיכל אוהבת אותך, "התחתן במלך":

(כג) "ויאמר דוד". עתה טען שהוא איש רש כנ"ל (פסוק יט):

(כה) השאלות (כה) למה היה צריך שאול לזה הלא בל"ז הלך למלחמה בכ"מ אשר שלחו? ואיך יפול עתה בכרתו ערלותיהם?:

"ושאול חשב להפיל את דוד". ר"ל כי אם לוחמים והורגים בדרך מלחמה אין בזה משטמה על השר הצבא, אבל אם יפול על אנשים היושבים לבטח וכורת ערלותיהם דרך גנאי, זה אינו דרך מלחמה, רק דרך צורר ומתנקם, שבהכרח ישמרו הפלשתים עליו איבה גדולה ויתנכלו לנקום בו:

(כו) "וישר הדבר". ר"ל הגם שהדבר מצד עצמו לא ישר בעיניו כי אינו דרך מלחמה כנ"ל, ישר בעיניו מצד התכלית שישיג על ידו, וזה "להתחתן במלך":

(כח) "וירא". במה שגם תחבולה זו לא הזיקה, ידע ידיעה ברורה שה' אתו, וגם "מיכל אהבתהו", וזה יחזיק בידו להגיע למלכות:

(כט) "ויאסף". עי"כ גדלה היראה והאיבה של שאול, ולא לפרקים רק "כל הימים":

(ל) "ויצאו". באמת כאשר חשב שאול שע"י שיכרות ערלות פלשתים יגורו אתו מלחמות עד מות בעד חרפתם, כן היתה: "כי יצאו שרי פלשתים". לנקום מדוד. אבל דוד לא התחבא מפניהם, ונלחם "והשכיל" יותר "מכל עבדי שאול". ותחת שחשב שאול להפילו עי"כ ביד פלשתים, היה להפך כי "וייקר שמו מאד":