מלבי"ם על שמואל א טז

<< · מלבי"ם · על שמואל א · טז · >>

(א) "עד מתי אתה מתאבל". יאמר, האבלות המתמיד יהיה, או בעבור גודל מעלת הדבר הנאבד עצמו, והלא "אני מאסתיו ממלך על ישראל", ואין בו חשיבות. או בעבור שלא נמצא דבר אחר תמורתו, עז"א "מלא קרנך" וכו' "כי ראיתי בבניו לי מלך". ואמר "מלא קרנך" בכנוי, כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו, כי סבת בחירתו היה מפני רצון העם, וע"כ בחר איש גבוה קומה שימצא חן בעיני העם, אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקדש, כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כסא ה' ומרוצה לה', לא המרוצה לעם בלבד, וז"ש מלא קרנך המיוחד לך למשוח מלכות קיים, שעליו רמזה חנה בתפלתה (לעיל ב, א) רמה קרני ולא רמה פכי, כדברי חז"ל. ועז"א "לך אשלחך", לא כמו אצל שאול שסבב שהוא יבא אצל הנביא, רק אתה תבא אליו בשליחות ה', וז"ש כי ראיתי בבניו לי מלך המיוחד לי לא לעם בלבד, וכמ"ש בספרי (בהעלותך, צב) כל מקום שנאמר לי קיים לעולם:

(ב) השאלות (ב - ג) איך התירא שמואל ללכת ולא בטח בה' כי יצילהו, ושלוחי מצוה אינן נזוקין, בשגם שכל הנביאים לא פחדו מלכת במקום סכנה כי ידעו שה' ילחם בעדם, כמו שהיה במשה שהלך אל פרעה ולא ירא, וכן יתר הנביאים? ולמה לא השיב לו ה' אל תירא כי אהיה עמך כמ"ש לירמיה (ירמיה א, ח)? וכי לא יכול שמואל בעצמו לעשות תחבולה זו לקחת עגלת בקר בידו וכו'? ולמה א"ל עגלת בקר תקח בידך וכו', למה יוליך העגל בידו דרך רב, הלא די אם שם יקח עגל ומריא? ומ"ש ואנכי אודיעך את אשר תעשה אין לו באור, הלא כבר הודיעו מה יעשה שימשח שם מלך, והול"ל אנכי אודיעך את אשר תמשח: "איך אלך". לא שהיה שמואל מתירא, ולא שהיה בלתי בוטח כי ה' השולחו יצילהו, כמו שכל הנביאים לא חדלו מלכת במלאכות ה' מפני יראת בשר, רק כי הנביא יסמך על הנס בעת שיודע כי הנס מקושר עם שליחותו, כמו שהיה בשליחות משה וירמיה שהלכו במקום סכנה ובטחו על הנס, באשר היה זה בכוונה האלהית שינצלו עפ"י הנס למען יכירו עמים ולמען יכירו ישראל כי הוא שליח ה' וכי ה' על ימינו בכחו הגדול, וא"כ לא היה הנס לצורך השליח רק לצורך השליחות. וכן [אם] היה ה' משלחהו על זה האופן שילך בפרסום וימשחהו לעיני כל ישראל, לא היה מתירא כי היה נכון לבו בטוח כי יצילהו ה', אבל אחר שפה לא היה הכוונה שילך בפרסום ושיחזק שליחותו ע"י נס, וא"כ אם יודע לשאול במקרה וירצה להרגו וינצל בנס, לא יהיה הנס לצורך השליחות בכלל, רק יהיה נס פרטי הבא במקרה להצלת שמואל בלבד, ובזה כל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (תענית כ ב). ועז"א "איך אלך", שאם "ישמע שאול ירצה להרגני", ואצטרך לנס פרטי בעבור עצמי, שזה לא טוב בעיני. וגם יוכל להיות שמ"ש "איך אלך" הוא שאלה לדעת על איזה אופן ילך, אם בפרסום ובדרך הניסיי מהיות זה צורך אל השליחות לחזק מלכות בית דוד, או בצנעה כי אין צורך בפרסום ובנס, ובזה הלא אם ישמע שאול והרגני ואצטרך נס מיוחד לצרכי: "ויאמר ה' עגלת בקר תקח". באמת גם הנביא היה יכול לשית עצות בנפשו לעשות תחבולה קלה כזאת, רק הצדיק הזה לא רצה להוציא דבר שקר מפיו. לכן צוהו ה' דרך מצוה שיקח עגלת בקר בידו ויזבח זבח, באופן שכאשר אמר לזבוח לה' באתי, אמת היה בפיו. וז"ש עגלת בקר תקח, ר"ל אני מצוך ע"ז, ותקחהו ותקדישהו תיכף, ובזה "ואמרת" כפי האמת "לזבח לה' באתי":

(ג) "וקראת". ובזה לא יהיה שום חשד: "ואנכי אודיעך". פי' כי באשר גם בעצה זאת עדן לא תקן, שאם ישוב לאמר לזבח לה' באתי עדיין אינו האמת הגמור, כי הלא בא גם לתכלית אחר שהוא למשוח מלך, ומה יענה אם ישאלהו אם בא רק לזבח או גם על דבר אחר, שאז בהכרח ישקר באמונתו. לכן א"ל ה' דע כי עתה אני משלחך רק לזבח זבח, ושם אודיעך את אשר תעשה שליחות השני, באופן שקודם אודיעך זאת, תכלית ביאתך הוא רק על הזבח, ותדבר אמת מכל צד. ועז"א:

(ד) השאלות (ד) מדוע חרדו זקני העיר גם פחדו פחד, עד שאמרו שלום בואך, כאילו פחדו מאיזה פגע?:

"ויעש שמואל את אשר דבר ה'". כי עתה רק זאת היתה מצותו לקחת עגלת בקר: "ויחרדו". יתכן כי בבואו לשם ועגלת בקר בידו חרדו אולי נמצא חלל באדמה הקרובה אל בית לחם ובא לערוף העגלה בנחל (ולדעת הרלב"ג היתה זאת התחבולה באמת שיקח עגלת בקר כדי שיחשוב שאול שנמצא שם חלל באדמה והלך על עגלה ערופה), ולכן חרדו זקני העיר דוקא, שעליהם מוטל המצוה הזאת, כמ"ש (דברים כא, ב) ויצאו זקניך ושופטיך וכו' וכל זקני העיר וכו': "ויאמר שלום בואך". אם לא באת על דם הנשפך בסביבות העיר:

(ה) "ויאמר שלום". לא באתי עבור זה, רק לזבוח לה': "ויקדש את ישי". בתוך קרואיו, בל יורגש הדבר:

(ו) השאלות (ו) אחר שה' אמר לו ומשחת את אשר אומר אליך, למה תיכף כראותו את אליאב אמר אך נגד ה' משיחו טרם אמר לו ה' כי הוא הנבחר, והלא כשראה יתר בניו אמר גם בזה לא בחר ה', וזה ידע ממה שראה שלא אמר לו ה' למשחו עד שהגיע לדוד שאז א"ל ה' קום משחהו, וא"כ איך היה אצל אליאב בהפך? מ"ש כי מאסתיהו הוא דבר הנמאס מצד עצמו ופחיתות מעשיו, או דבר שהיה נבחר תחלה ונמאס אח"כ, ושני אלה לא יצדקו גבי אליאב, שהגם שחז"ל אמרו שנמאס ע"י שהיה כעסן ובזה יצדק שנבחר תחלה ונמאס אח"כ ע"י רוע מזגו, אנחנו נבקש הפשט? עוד יפלא איך קרא ישי אל אבינדב טרם שמע מפי שמואל שלא בחר ה' באליאב, והי(ל)"ל לספר שאחר שאמר שמואל אך נגד ה' משיחו והשיב לו ה' אל תבט אל מראהו אמר שמואל זאת לישי ואז קרא אל אבינדב?:

"ויאמר אך נגד ה' משיחו". פי' כשראה את אליאב ולא אמר לו ה' למשחו ידע תיכף כי אינו נרצה אצל ה' (שאל"כ היה מצוהו למשחו, כמ"ש ומשחת לי את אשר אומר אליך, וכמו שהיה כשראה את דוד שא"ל קום משחהו), וחשב שמואל שהסבה לזה הוא בעבור היות אליאב שפל קומה ובלתי יפה התואר כשאול, וחשב כי לא יבחר ה' רק באיש גבוה הקומה ויפה תואר, שבאמת לא היה נמצא בכל ישראל איש כשאול, כמ"ש (לעיל ט, ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ולא ידחה ה' את שאול כל עוד שלא ימצא איש כמוהו, וז"ש אך עוד יש תקוה כי משיחו שהוא שאול שנמשח מכבר עודהו נגד ה', ולא ימאס בו כל עוד שלא ימצא איש כמוהו, ובזה התנחם שמואל ורצה להמליץ בל ידחה שאול בהיות שאין בכל ישראל כמוהו:

(ז) "ויאמר ה'". השיב לו "אל תבט אל מראהו" (של שאול שעליו אמר נגד ה' משיחו): "ואל גבה קומתו כי מאסתיהו". ר"ל את הגבוה קומה, שהיה נרצה אצלי אז, מאסתי עתה (כי המלך ניתן אז לתרעומת העם, היה צריך איש גבוה שימצא חן בעיניהם, לא כן המלך עתה יהיה מי שימצא חן בעיני האלהים, הבלתי מביט על המראה והקומה): "כי לא" "אשר יראה האדם". הורה לו כי מה שהאדם רואה ושופט מי האיש היפה ומי האיש המכוער אינו מסכים עם האמת, וז"ש כי האמת הוא לא כ"אשר יראה האדם", ויוכל להיות שהאיש שבני אדם דנים עליו כי הוא יפה תואר ונאה, הוא כעור ומגונה באמת, וכן להפך. והטעם לזה, "כי האדם יראה לעינים", ר"ל האדם שופט על הנאה ויפה מצד ראות החושים, שהם לא יחושו רק חיצ(י)וניות הדבר הנראה, לא פנימיותו, ולכן יגדרו היופי לפי המראה החיצונית אם יהיה הגוף גבוה הקומה יפה התואר והמראה וכדומה, הגם שתהיה צורתו הפנימית הנפשיית מלאה מומים ותכונות רעות. לא כן "ה' יראה ללבב", הוא לא יביט רק ללבב, על צורתו הפנימית, אם היא יפה בתכונותיה ונאה במדותיה זה האיש היפה אצלו, הגם שחיצונית האיש שפל הקומה ומכוער המראה:

(ח) "ויקרא". אחר שראה שלא נבחר אליאב:

(יא) השאלות (יא) איך אמר התמו הנערים, וכי הסתפק בדבר ה' שא"ל כי ימשח אחד מבני ישי?:

"התמו". אמר זה דרך תמיהה, כי ידע בהכרח שלא באו כולם. וישי התנצל שדוד שאר מעצמו (לכן בא פה פעל שאר בקל, ובנינו תמיד בנפעל), וזה אם יען כי הוא "הקטן". (ע"ד (איוב כט, ח) ראוני נערים ונחבאו), ואם מצד שהנה "רועה בצאן" ועוסק במלאכתו:

(יב) השאלות (יב) מה המעלה שראהו אדמוני וזה (כפי דבר הטבעיים) חסרון מורה על תגבורת הדם ורב החמה, ומ"ש עם יפה עינים תחת ויפה עינים בוי"ו:

"והוא אדמוני". פה הראה לו אמיתת מ"ש תחלה כי לא כאשר יראה האדם, כי דוד היה אדמוני שגברה בו האדומה, והוא בטבעו מוכן לשפיכת דם, ומצד אחר נראה בו ג"כ רושמים טובים כי היה "יפה עינים וטוב רואי", שזה מורה על שהוא חד העיון וטוב המזג כמ"ש הטבעיים, ואם היה נשאר על ההבחנה האנושית של שמואל היה מחליט היותו בלתי ראוי. אבל ה' יראה ללבב וידע כי מטוב בחירתו יעשה אך משפט וצדקה, ובטבע האדמימות הנטועה בו ישתמש ללחום מלחמות ה' ולהכרית מעיר ה' כל פועלי און, וזה הנרצה בעיני ה' שהגם שנמצא נטיה רעה בטבעו הוא ימשול בה מצד צדקתו וטוב בחירתו, וז"ש "קום משחהו כי זה הוא" הנרצה לפני. וכן אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שמואל רמז קכד) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתירא אמר זה שופך דמים כעשו, א"ל הקב"ה עם יפה עינים, עשו עשה מדעת עצמו, זה מדעת סנהדרין הוא הורג (ר"ל שזה מצד טוב מזגו ושכלו שע"ז מורה הרושם של יפה עינים). קום משחהו כי זה הוא, אמר רשב"נ זה הוא בעוה"ז וזה הוא לעוה"ב, ר"ל שהגם שהוא בעוה"ז, והוא שנוטה בטבעו לעניני עוה"ז שהאדמוני גובר בו, בכ"ז מטוב מזגו ושכלו ובחירתו הוא בעוה"ב ויאחז צדיק דרכו להשתמש בו לרצון לפני ה', ולכן זה הוא הנרצה אצלי. ולפי דרש חז"ל נכון מה שבא מלת עם יפה עינים תחת וי"ו החבור:

(יג) "וימשח אותו בקרב אחיו". יתכן שאחר שרצה להשפיע עליו ע"י משיחה זאת קדושה וטהרה ורוח גבורה, בחר שיהיה בעשרה, ישי ושמונת בניו ושמואל, שאין השכינה שורה פחות מעשרה (סנהדרין לט א). אולם הרי"א לא יאבה שהיה המשיחה בפני אחיו, כי היה הדבר בסוד, ויפרש בקרב אחיו כמו מבין אחיו, וכ"פ הרד"ק:

(יד) "ורוח ה' סרה". רוח ה' הוא התעצמות שפע הרוחניות בענין אלהי אשר חל על כחותיו הנפשיות ותלבישהו רוח גבורה, ותמלאהו רוח חכמה ודעת ויראת ה', ואיש הזה גם כליו הבשריים נושאי הכחות הנפשיות יוכנו אל השפע הלז להיותם משכן הכבוד. אמנם עת יוסר ממנו השפע בחטאו, וכליו יורקו מהרוחניות השוכן בם, ירגיש החסרון הזה וישתומם ויתבהל, ותחת רוח הנשגב ישכן בו רוח אחר שחוריי מלא בלהה ועצב דאגה ובעתה, וז"ש "ובעתתו רוח רעה" וכו':

(טו) "ויאמרו עבדי שאול". בהיות הרוח השחוריי יסובב לפעמים ע"י הפסד הכלים החיצונים כלי המוח ועורקי הדם, ולפעמים יסובב על ידי הפסד דמיוני, כמ"ש הרי"א ששאול אחר סר ממנו רוח ה' לא נשאר כיתר האנשים, אבל היה דואג תמיד מהרהר בענשו ובהפסד מלכותו בחטאו ומתוך כך נשרף דמו ונתהוה בו חולי המילאנקאלי"א המתהוה משריפת הדם והמרה האדומה, ולפעמים יהיה ענין השגחיי שיחול רוח דמיוני על כח נפשו ויתגעש ויחרד תמיד. וכן יתרפא, או ע"י סבה חיצונית על ידי הרקות ורפואות לתקן הכלים הנשחתים, או על ידי סבה פנימית לישר כח הדמיון והמחשבה אל השמחה והמרגעה. ועבדיו בחרו את המוזיקא שהיא תעתיק את הנפש מתכונה לתכונה, ותסיר גם חולי השחורה בשתעתיקהו אל מחשבות אחרות משמחות. ולכן אמרו:

(טז) "יאמר נא אדוננו". (והלא "עבדיך לפניך" לעשות כל אשר תצוה): "יבקשו איש ידע מנגן בכנור". והנה הם לא בקשו רק שיודע לנגן ומנגן בכנור, שבזה די אל המבוקש ממנו לנגן בעת הצורך. אמנם שאול מצד תכסיסי מלכותו ראה כי לא די בזה לבד, כי העומד לפני המלך בתמידות בשגם לשיתפעל המלך מנועם זמירותיו צריך שיהיו לו גם יתר חמודות, וז"ש:

(יז) השאלות (יז - יח) מדוע שנה שאול ודייק איש מטיב לנגן? ומה רצה במ"ש ראו נא לי? ומ"ש אחד מהנערים ראיתי בן לישי יודע נגן וגבור חיל וכו', למה ספר כל המעלות האלה ועקר המבוקש הוא שיהיה יודע נגן?:

"ויאמר שאול" וכו' "ראו נא לי איש מיטיב לנגן". דייק שיהיה מטיב לנגן, הבקי בחכמה זו ביתר שאת בטוב טעם ודעת, שמתנאו ג"כ עשות השירים המעוררים הנפש, והיותו מליץ וחכם לכלכל דברי שיריו וזמירותיו עפ"י החכמה ודעת, שכולל כל המעלות הנחמדות. וז"ש "ראו נא לי", ר"ל ראו היטב איש הראוי לי לעמוד לפני המלך:

(יח) "ויען אחד מהנערים". לכן השיב כי נמצאו בדוד גם שלמיות אחרות חוץ מההרגל בניגון שלפיהם ראוי הוא להיות בהיכלי מלך. וכבר באר מהרי"א שרשם לו ששה תוארים, א] "ידע נגן", ר"ל יודע חכמת המוזיקא בשלימות. ב] "וגבור חיל", שלא כדרך המשוררים שרובם ישתלמו בכח הדמיון, והם חלושי המזג רפויי ההרכבה על הרוב. ג] "ואיש" "מלחמה", יודע בתחבולות "מלחמה". וגם זה דבר מתמיה, שהמתעסק בתחבולות "מלחמה" לא יטריד זמנו בניגון ובשיר, כי הם מלאכות מתנגדות. ד] "ונבון דבר", וגם זה נגד הרגיל במשוררים שנשלמים בדמיון וחסרי ההשכל האמתיי לרוב, ולזה לא היו בעלי השכל ועצה משוררים, כי אם על המעט. ה] "ואיש תאר", וגם זה אינו רגיל במשוררים שהם שחוריים, ועל המעט יהיו דמיים ויפי תואר. ו] "וה' עמו", ר"ל שהוא ירא אלהים וסר מרע, וגם זה על המעט שהמנגן שהוא יפה תואר לא יהיה נרדף אחר תאוותיו ואחר חמדת נשים. ותוארים ההם ראוים לאיש אשר יעמוד בהיכלי מלך. ועם היות דוד עדיין נער שבחוהו באלה התוארים שהיה מוכן להם מתכונתו:

(יט) "שלחה אלי". לא ידע עדין אם ימצא חן בעיניו שישאר אצלו, ורצה רק לראותו:

(כ) "ויקח ישי". כן היה דרכם להביא תשורה לראות פני מלך או אדם גדול:

(כא) "ויהי לו נשא כלים". יל"פ ג"כ שדוד נתעלה עד שהיה לו נושא כלים כדרך השרים:

(כב) "יעמד נא". עתה בקש שישאר אצלו בקביעות:

(כג) "ורוח". סיפר כי זמירות דוד עשו פרי בג' ענינים, א] תחלה רוח לו ממצוקה פנימית שאלצה את נפשו. ב] "וטוב לו", שנהפך לתכונת השמחה. ג] עי"כ "וסרה מעליו רוח" "הרעה". והנה בזה סיפר איך סבב ה' שיבא דוד אצל שאול, שזה היה הסבה הראשיית לכל קורותיו אח"כ עד הגיע אל המלכות המיועד לו. ומעתה יתחיל לספר איך יצא לפועל המעלה השניה שהיה לדוד גבור חיל ואיש מלחמה, ואיך צמח קרן דוד וירם ויתנשא: