מלבי"ם על שמואל א ז
<< · מלבי"ם · על שמואל א · ז · >>
(א) "ויבאו". יצאו כולם לכבודו: "אל בית אבינדב בגבעה". פי' הרד"ק מפני שהיה עוד איש ששמו אבינדב, לכן באר שזה היה (יהונדב) [אבינדב] שדר בגבעה. וגם י"ל כי (ליהונדב) [לאבינדב] היו לו שני בתים בשני מקומות, לכן באר שהארון הובא אל הבית שהיה גבעה: "קדשו". הזמינו, ומבואר אצלי כי גדר הקדושה המורה [זמנה, הוא המופרש מכל עסקיו אל דבר מיוחד]:
(ב) השאלות (ב) בפירוש הכתוב הזה נבוכו המפרשים מאד:
"ויהי מיום". באר ששבת הארון בבית אבינדב התחיל מיום "שבת הארון בקרית יערים", והתמיד לשבת במקום ההוא הגם "שרבו הימים" עד "שהיו עשרים שנה" (שהם י"א של שמואל ושתי שנים של שאול ושבעה שנים שמלך דוד בחברון), ר"ל הגם שעברו עתים שונים ומנהיגים מתחלפים בכ"ז לא זז ממקומו. וספר ג"כ כי מיום ההוא "נהו כל בית" "ישראל אחרי ה'", כי ראו גודל קדושת הארון וכי נתן ליראיו נס להתנוסס:
(ג) השאלות (ג) היל"ל הסירו את אלהי הנכר ועשתרות מתוכם, וגם שהעשתרות הם בכלל אלהי הנכר:
"ויאמר". ואז התעורר שמואל להשיבם בתשובה: "אם בכל לבבכם". ר"ל כי מתנאי התשובה הגמורה הוא המירוק והזיכוך, ר"ל שישובו ויתחרטו ויעזבו מעשים הקודמים ושיעשו טוב ולא רע בעתיד. ושניהם צריך שיהיו במחשבה ובמעשה, ועז"א לעומת עזיבת הרע במחשבה "הסירו את אלהי הנכר מתוככם", ר"ל אשר במצפוני לבכם. ולעומת עזיבת החטא בפועל, הסירו "העשתרות". ונגד העבודה בעתיד, על עבודת המצפון אומר "והכינו לבבכם אל ה'", שלבכם יהיה מוכן אך לה', בל תתערב שם מחשבת זולתו. ונגד העבודה בפועל אמר "ועבדהו לבדו", בלא שיתוף, ובזה ירצכם "ויצל אתכם מיד פלשתים", המושלים בכם בסבת עונותיכם:
(ד) "ויסירו". ספר כי מלאו אחרי ה' בין בתשובה על העבר בפועל "ויסירו" וכו', בין בעבודה בעתיד "ויעבדו את ה' לבדו". ולא הגיד מדבר המחשבה, שזה לא ידע רק היודע תעלומות לב:
(ה) "ויאמר". אחרי ההכנה הזאת אמר שיתקבצו המצפתה, ששם היה דרכם להתאסף לקדושה ולעבודה ולדבר האלהים, ושם יתפלל בעדם אחרי ששבו אל ה':
(ו) "ויקבצו". ספר, א] שהתקבצו, וזה מורה על האחדות לעבוד את ה' שכם אחד: ב] "וישאבו מים". אם מי דמעה ובכי כדבר המפ', או רמז ששפכו לבם כמים: ג] "ויצומו". שענין הצום היה לבקר אחר עונות היחידים והרבים ולפרוש מהם, כמ"ש (ישעיה נח, ו) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע: ד] "ויאמרו שם חטאנו". שהוא הוידוי והחרטה על עבירות שבין אדם למקום. ה] ועל עבירות שבין אדם לחברו שע"ז אין מועיל תשובה לבד, "וישפוט שמואל" בין איש לרעהו:
(ז) "וישמעו". זה היה סבה מאת ה' שיתגרו בם פלשתים למען יפלו בידם, ולכן כאשר שמעו שהתקבצו חשבו שהיה איזה מרד ועלו סרני פלשתים עם מחניהם, וישראל שלא הבינו כי זה סבה מאת ה' למען יושעו התיראו מפניהם:
(ח) "ויאמרו". באשר ראו ששמואל בוטח בה' כי יגבר עליהם, כי בטח שכבר שמע ה' תפלתו, אמרו אליו "בל יחרש" גם עתה "מזעק אל ה'" שהוא "ישיענו מיד פלשתים", ר"ל באשר יראים אנו מפניהם א"א שננצחם במלחמה, וצריך שתתפלל תעשה התשועה כולה ע"י ה', כי חרבי לא תושיעני:
(ט - י) "ויענהו ה'" וכו' "וירעם בקולו". קול ה' שהגיע אל הנביא היה מתחלק לכמה שבילים, כמ"ש בתו"כ (ויקרא פ' א) וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט), משה שמע וכל ישראל לא שמעו, יכול מפני שהיה הקול נמוך ת"ל את הקול, הקול שכתוב בו (תהלים כט, ה) קול ה' שובר ארזים. והנה בקול הנורא הזה שבו ענה את שמואל וכל ישראל לא שמעוהו, בו בעצמו נתן קול עוז רעם ורעש על פלשתים: "וינגפו". מעצמם:
(יא) "ויצאו". וישראל לא הוצרכו להלחם רק לרדוף ולהפיל חללים:
(יב) "ויקח". לזכר הנס: "עד הנה עזרנו ה'". כי לא בחרבם נצחו:
(יג) השאלות (יג - יז) ויכנעו משמע שלא נלחמו, ולמה ותהי יד ה' בם? ולמה האריך לתשבנה הערים וכו' מעקרון וכו' הציל ישראל וכו'? ולמה כפל וישפט שמואל וכו' ושפט את ישראל וכו' ושם שפט וכו':
"ויכנעו". סיפר ששמואל היה למגן בעד עם ה' בין נגד האויב החיצוני, בין בהנהגת העם עצמו, ששני אלה היו מוטלים על השופט והמלך, כמ"ש (להלן ח, כ) ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. על המחסה נגד צר ואויב, אומר "ויכנע הפלשתים", ר"ל שהיו שם שני דברים, א] שנכנעו מעצמם עד "שלא יספו" מעצמם ליכנס לגבול ישראל, ב] שגם בעת יצאו ישראל ארץ פלשתים, "היתה יד ה' בם" עד שנוגעו לפניהם בארצם: (זה נמשך "כל ימי שמואל", ר"ל רוב ימי חיי שמואל, כי בעת זקנותו משלו הפלשתים בישראל כמו שיבואר סימן י"ג). ומפרש:
(יד) "ותשובנה". ע"י שנכנעו "הושבו הערים שלקח מאת ישראל", מעצמם, כי התיראו לבא בגבול ישראל. וע"י שהיתה יד ה' בם בעת ערכו ישראל מלחמה בארצם, עי"כ "מעקרון ועד גת", הגם שערים האלה כבר היו ביד פלשתים מימים רבים, "הציל ישראל מידם", כי הורישום משם. וגם "ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי", כי בעת משלו האויבים בישראל נוספו גם האמוריים עליהם ונלחמו בם, לא כן בימי שמואל:
(טו) ונגד המשפט בין אנשי ישראל, "וישפוט" כו' "כל ימי חייו", ר"ל מעת שנתמנה לשופט:
(טז) "והלך". והיה דרכו לחזר בעיירות ולשפטם בל יטרחו לבא אליו, ואחר שגמר הסבוב אז:
(יז) "ותשובתו". היה שב "הרמתה כי שם" היה "ביתו", וגם שם לא נח רק שפט בקביעות כל הבאים למשפט, וגם שם היה מזבח מוכן לעבודת ה':