פתיחת התפריט הראשי

(א) השאלות (א) אם פירוש שתי רמות צופות זו לזו היל"ל צופות, ואם פירוש ממשפחת צופים ונביאים היל"ל בן איש אפרתי ממשפחת צופים לא הרמתים צופים: "ויהי איש אחד". יש הבדל בין כשכתוב ויהי איש [כמו ויהי איש מהר אפרים (שופטים יז, א), ויהי איש לוי (שם יט, א)] ובין כשכתוב "ויהי איש אחד", שמורה שהיה מיוחד לאיזה דבר גדול, וכמ"ש ברבה במדרש (במ"ר י, ה) כל מקום שנאמר ויהי איש אחד, גדול היה, ויהי איש אחד מצרעה (שופטים יג, ב), היה מיוחד להולדת שמשון, ופה היה מיוחד להולדת שמואל: "מן הרמתים צופים". צופים הוא שם משפחת צוף, שאבותיו של צוף זקנו של שמואל היו מהר אפרים ששם היו ערי הלוים לבני קהת (יהושע כא), וצוף ובניו הלכו מהר אפרים ונתישבו בשני הרמות, שהיו שני מקומות נקראים בשם "רמה" סמוכים זה לזה, ועל שמם קראו למקומות האלה "הרמתים צופים", ר"ל הרמות ששם ישבו הצופים, וגם היו מבני לוי האלה אשר היו צופים במראות אלהים, כדברי חז"ל שעמדו מישראל מאתים צופים, ונכלל בזה שהאיש היה מן הרמתים ומן צופים, ר"ל משפחת צוף: "ושמו אלקנה" וכו' "בן צוף". כי נתיחסו עד צוף ראש המשפחה במקום ההוא, כי הראש שקודם צוף לא נודע במקומות ההם, כי צוף היה הראשון שנטע אהלו שמה. וקרא את צוף "אפרתי", יען בא מהר אפרים, ובד"ה (א' ו, יא) מיחסו עד מקור מחצבתו מלוי:

(ב) "שם אחת חנה". במה שלא אמר שניהם בה"א הידוע שם האחת כמשפט הלשון, מורה שנשא את חנה קודם והיתה תחלה אחת בנשואיה, ואח"כ נשא את פנינה עליה (וכמו שבארתי כלל זה בפי' התורה בכ"מ), ויצדקו דברי רז"ל שכאשר ראתה חנה כי עקרה היא, יעצה אותו ויקח את פנינה עליה אולי תבנה ממנה, כמו שעשתה שרה עם הגר: "ויהי". ר"ל ובכ"ז היה "לפננה ילדים" הגם שהיתה מאוחרת בנשואיה: "ולחנה אין ילדים". גם אחר נשואי פנינה:

(ג) השאלות (ג) למה לא אמר ששם היה עלי הכהן וזכר את בניו? וגם מה מקומו פה?: "ועלה האיש ההוא מעירו". ספר שמעיר הזאת לא עלה שום איש לשילה, רק האיש ההוא היה עולה "מימים ימימה" עם כל ב"ב: "להשתחות ולזבח". ולהלן (פסוק כא וסימן ב, יט) אמר לזבוח לבדו, כי תחלה היה עלייתו להשתחוות היינו להתפלל על חנה (כי היה דרכם להתפלל בהשתחויה), ועז"א לזבח "לה' צבאות", שאל שם צבאות היו מתכוונים כשהיו מתפללים על הבנים, כמ"ש חז"ל (ברכות לא ב) אמרה חנה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד: "ושם שני בני עלי". הוא טעם למה רק הוא לבדו עלה מעירו לרגל, משיב כי העם היו נמנעים אז מעלות לרגל מפני בני עלי שהיו לשמצה בעיני העם, ובזה u1505 ספר גם בשבחו שאע"פ כן לא נמנע הוא מעלות מימים ימימה, (ונטול) [ונוטל] שכר כנגד כולם:

(ד) "ויהי היום". רצה לומר כשבא היום שהוא יום המועד היה אלקנה זובח שלמים, דבעינן זביחה בשעת שמחה, והיה נותן "לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות", דאין שמחה אלא בבשר (פסחים קט א), ואשה בעלה משמחה (ר"ה ו ב):

(ה) השאלות (ה - ח) מה פירוש אפים, שלרד"ק שפירש מענין כעס למה תפש הכעס בלשון רבים? ומדוע אמר שתי פעמים סגר ה' בעד רחמה, וה' סגר רחמה? וכפל הלשון וכעסתה, גם כעס, הרעימה, שכולו ענין כעס. ומדוע לא הכעיסה אותה פנינה ולא בכתה רק בעלותם לבית ה' לא בשאר ימים? ואם תמיד היה אלקנה אומר לה למה תבכי והיא לא השיבה לו מאומה למה ספר זאת?:

"ולחנה יתן מנה אחת אפים". פי' הרד"ק בשם אביו, שר"ל שמנה זו היה נותן בעצב וחרון אף, שהראה א"ע מתעצב ופניו זועפים על שאינו יכול לתת לה יותר. ונראה שר"ל מנה זו מעוררת אפים, חרונות וכעסים הרבה, אם מצד אלקנה שהיה מתעצב בכפלים, א] על שה' סגר רחמה, ב] נוסף לזה שהיה מצטער בזה יען "את חנה אהב":

(ו) וכן היה כעס כפול מצד חנה. א] "וכעסתה צרתה", שצרתה עוררה את כעסה, ב] "גם כעס", מצד עצמה היה לה ג"כ כעס "בעבור הרעמה", ר"ל מצד שהיתה מרעמת תמיד ומתלוננת על "כי סגר ה' בעד רחמה" (ומלת הרעמה הוא מקור מההפעיל, הרעם שלה). וכבר בארנו כי מדי בואם לבית ה' היה כוונתם להשתחוות ולהתפלל על שיפקוד ה' את חנה, ולכן בעת בואם לבית ה' נזכרו בצרתם תמיד, שאחר התפלה נזכרה כי עדן לא נפקדה, וצרתה כוונה להכעיסה אז:

(ז) "וכן יעשה". ר"ל שבכל שנה ושנה בבואם לבית ה' היה כענין הזה שאלקנה היה עושה כמנהגו לתת לה מנה אחת אפים, וצרתה כמנהגה כי "כן תכעיסנה", וחנה כמנהגה "ותבכה ולא תאכל":

(ח) "ויאמר לה". ספר שפעם אחד רצה אלקנה לנחמה, ויען ראה ממנה שלשה דברים, א] "שבכתה", לכן אמר "למה תבכי", ב] ולא תאכל, לז"א "ולמה לא תאכלי", ג] גם כעס, לזה אמר "ולמה ירע לבבך". אמר אליה הלא סיבת הרעם הזה הוא מצד התוחלת הממושכה שע"י שתקוי לבנים ולא באה תקותך לכן תזכרי בצערך, מה בכך, הלא גם אם תתיאשי מהוליד (כי גם הוא כבר נואש אז מזה) "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", כי האשה אינה מצווה על פריה ורביה, ואי דבעית חוטרא לידא ומרא לקבורה הלא אנכי טוב לעזר ולמגן:

(ט) השאלות (ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון? ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה?:

"ותקם". הנה עד עתה סמכה א"ע על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה. "ותקם" "אחרי אכלה", כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה, ואז לא היה הכהן יושב על הכסא רק עובד עבודה, ובפרט בשבתות ויו"ט שהיה עובד בעצמו כמ"ש בירושלמי (פ"ק דביצה ופ"ק דחגיגה), אבל עתה שקמה אחרי האוכל, ואז עלי כבר "ישב על הכסא", כי כל העם הלכו לביתם ולא הקריבו זבחים בעת ההיא, והיתה יכולה להתבודד בבית ה' לשפוך לפניו שיחה (ומילת אכלה הוא מקור בתוספת ה"א, ואינה ה"א הנקבה כי אין בה מפיק, "וכן שתה" הוא מקור, כי היא לא אכלה):

(י) "והיא". ואז התקבצו ארבעה דברים עוזרים אל שיהיה תפלתה לרצון, א] שהיא עצמה היתה מרת נפש, וה' שומע תפלת נשברי לב. ב] "ותתפלל על ה'", שהתפללה בכוונה שלימה על ה' לבדו. ג] "ובכה תבכה", ושערי דמעה לא ננעלו לעולם (ברכות לב ב):

(יא) "ותדר נדר". שקבלה על עצמה נדר, שזה מועיל בעת צרה כמ"ש חז"ל (ב"ר ע, א): "ותאמר". בקשה ג' דברים, א] שיראה בעניה וצרתה, ועז"א "אם ראה תראה בעני" "אמתך". ב] שיזכור זכיותיה וצדקתה, ועז"א "וזכרתני". והזכירה, הוא שיזכרנה עתה לתת לה בן, "ולא תשכח", הוא בל ישכחנה גם אחר זה, שתלד עוד בנים ובנות ושיחיו, ויפה אמרו חז"ל (שוחר טוב שמואל ב) וזכרתני בזכרים ואל תשכח בנקבות. ג] "ונתת לאמתך זרע אנשים", שיהיה זרע חשוב לעמוד לשרת לפני ה', לא בעל מום וכדומה הבלתי ראוי לעמוד בהיכל מלך, ואמרו חז"ל (ברכוות לא ב) זרע אנשים גבר בגוברין, זרע שמובלע בין אנשים, לא ארוך ולא גוץ, ועוד כמה דרשות (שוחר טוב שם). אז מקבלת ע"ע בנדר "ונתתיו לה' כל ימי חייו", שהגם שכל הלוים היו מוכנים לשרת, יהיה בו שני הבדלים, א] שהלוים היו פונים לפעמים גם לעסקיהם והוא יהיה רק לה', ודבר אין לו עם עסקי העולם. ב] שהלוי לא עבד רק מבן חמש ועשרים שנה, והוא יהיה לה' כל ימי חייו. ג] "ומורה לא יעלה על ראשו", אם כמ"ד (נזיר סו א) שנדרתו בנזירות, שהיא קדושה נוספת על קדושת הלוי, אם כמ"ד זו מורא ב"ו, שיתמיד ביראת ה' כל היום עד לא יצוייר בלבו יראה מדבר זולתו, כמ"ש החסיד (חובת הלבבות שער אהבת ה' פ"ו) בושתי מיראת אלהי שאירא זולתו, כי הירא מדבר גדול לא יפנה לבבו בעת ההוא ליראה קטנה:

(יב) השאלות (יב - טז) מדוע חשבה עלי לשכורה מה בכך שהרבתה להתפלל, ומה בכך שקולה לא ישמע והלא כן דרך להתפלל בלחש כי ה' יודע תעלומות לב? ואם שהיה אז הדרך להתפלל בקול רם והיה התלונה ששנתה המנהג, מדוע המתין עד שהרבתה להתפלל, הי"ל לאמר תיכף שתתפלל בקול והיא היה לה להשיב למה מתפללת בלחש? ומדוע כפלה דבריה שאחר שאמרה כי אשה קשת רוח אנכי וכו' חזרה לאמר אל תתן את אמתך לפני בת בליעל וכו'? שהם דברי מותר:

"והיה". מבואר אצלי במק"א שיש בענין התפלה שתי מדרגות, יש המתפלל ע"י אמצעי, והוא שמבקש שתעשה בקשתו ע"י המלאכים ומליצים מזכירים זכיותיו וע"י הזכיות אשר בהם יצטדק, וכן יבקש העזר והתשועה ג"כ ע"י אמצעי. ויש המתפלל בלי אמצעי, כמ"ש חז"ל אל תהי צווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויש שני הבדלים ביניהם בסידור תפלתם, א] המתפלל לה' בלי אמצעי א"צ להאריך בתפלתו, כי אחר שאינו מבקש להצטדק ע"י זכיותיו וטענותיו בדרך משפט רק בתורת חסד וחנינה (וכמ"ש חז"ל (ספרי ואתחנן, ו) שצדיקים אעפ"י שיש להם לתלות במע"ט אינם מבקשים אלא מתנת חנם), א"צ להאריך ולהציע זכיותיו. לא כן השואל על ידי מליצים מספרים זכיותיו שבהם יברר כי ראוי שתעשה בקשתו עפ"י הדין, צריך לסדר טענותיו ולברר זכיותיו, וכמו שהוא במלכותא דארעא, השואל דבר מן המלך בעצמו ישאל דרך חסד, ולא ירבה בדברים רק יאמר בי אדוני עשה עמי חסד, לא כן המבקש באמצעות השרים היושבים על מדין צריך לברר זכיותיו שבם יצטדק כפי חקות המשפט, כי אין בידם לעשות חסד חנם, רק אמת ומשפט. ב] המתפלל אל ה' לבדו אין לו להשמיע קולו בתפלתו, כי כל יצר מחשבות לב הוא מבין, והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה (ברכות כד ב), לא כן השואל על ידי אמצעים יכול להשמיע קולו, כי המלאכים אין יודעים מחשבות. והנה בימי עלי היו רגילים לשאול תפלתם על ידי אמצעיים, כי הדור ההוא לא היו ראוים לנסים ולהשגחה מיוחדת, ולכן היה דרכם להרבות בתפלה, וכן להתפלל בקול רם, וכאשר ראה את חנה שהרבתה להתפלל חשב שהיא ג"כ מתפללת עד"ז, שאל"כ לא היה לה להרבות בתפלה (ובאמת אמרו חז"ל שחנה ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל), ולכן היה "שמר את פיה", ר"ל היה רוצה לשמוע תפלתה, כי חשב שבהכרח תתפלל בקול רם, אחר שמתפללת ע"י אמצעיים. אבל לא כן היה, רק:

(יג) "וחנה היא מדברת על לבה". שזה לא יתכן עם מה שהרבתה להתפלל, כי u1492 הדבור בלחש מורה שמתפללת לה' לבדו בלי אמצעי, ובזה לא יתכן להרבות בדברים כנ"ל, ולכן "ויחשבה עלי לשכרה":

(יד) "ויאמר" כו' "עד מתי". כי מלבד שהשכור אסור להתפלל, אסור לשהות במקדש בשכרות, וא"כ "הסירי את יינך" ואחר כך תבואי אל מקדשי אל:

(טו) "ותאמר לא אדוני". באשר לא ידעה הסבה שבעבורה יחשבה לשכורה, השיבה לו, אם חושב כן מחמת שראה אותה מרבה בבכי ומרירות לב, זה היה יען "כי אשה קשת" "רוח אנכי". ואם מפני שהתפללה בלחש, השיבה כי "ואשפך את נפשה לפני ה'", לבדו בלי אמצעי, ולכן לא הרימותי קולי ואקרא:

(טז) "אל". ר"ל ובכ"ז "אל" תתן את אמתך לפני בת בליעל, כי תש"אל" אחר שהתפללתי לה' לבדו בלי אמצעי למה הארכתי בתפלה, השיבה שזה היה מסבה אחרת, "כי מרב" "שיחי וכעסי דברתי עד הנה", מה שדברתי עד הנה והעתרתי דברים יותר מהראוי להעומד לפני ה' לבדו היה מרוב שיחי וכעסי. (ואל תתן פי' אל תעזוב, כמו (בראשית כ, ו) לא נתתיך לנגוע אליה, אל תעזבני ביד צרתי שהיא בת בליעל, רק תסמכני בתפלתך):

(יז) "ויען עלי". אחר שראה שצדקו דבריה פייסה וא"ל "לכי לשלום", ולענין מה שהתפללת לה' לבדו בלי אמצעי, הנה מצד שהוא אלהי ישראל המשגיח עליהם בהשגחה פרטיית נפלאה (שזה גדר שם אלהי ישראל בכ"מ), הוא "יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו", לבדו, בלא מלמד זכות מלאך ומליץ יושר:

(יח) "ותאמר תמצא שפחתך חן". כי היו דבריו אצלה כעין הבטחה שימלא ה' בקשתה. "ותלך לדרכה". פי' חז"ל (שוחר טוב שמואל סוף ב) שחזר להיות לה ארח כנשים ובזה ידעה כי נתרפאה ולכן "ותאכל" (נגד שתחלה לא אכלה). ונגד למה תבכי ולמה ירע לבבך, ששני אלה יוכרו על הפנים (כמ"ש איוב טז, טז) פני חמרמרו מני בכי, ופנים נזעמים (משלי כה, כג), אמר שפניה הקודם לא היו לה עוד. וחז"ל (שם) במליצתם אמרו, מלמד שהיו פניה כקוף ונתרפאו:

(יט) "וישכמו בבקר וישתחוו". אם כדברי חז"ל שהלן צריך להפטר שנית, ואם מצד שבטחו בדבר ה' ובאו להשתחוות על שנשמע תפלתם:

(כ) "ותקרא את שמו שמואל". שיש בו שני מלות, שאול מאל. וז"ש "כי מה' שאלתיו", וכמ"ש (פסוק יב) שלא בקשה ע"י אמצעיים רק מה' לבדו:

(כא) "ויעל האיש". גם עתה הגם שראו הנס שנעשה לאלקנה ע"י תפלתו במשכן ה' לא עלה איש מן העיר רק אלקנה וב"ב (כנ"ל ג): "לזבח". ופה לא נזכר להשתחוות כמ"ש למעלה (שם), שעקר השתחוויה היה בעבור התפלה על חנה ולא הוצרך עתה לזה (והשתחויה שהיה בעת ראית פנים לא הוצרך להזכיר): "ואת נדרו". מה שנדר הוא ביחוד בעבור שנפקדה אשתו:

(כב) "וחנה לא עלתה". הגם שהיה דרך היולדות לעלות בעצמן ולהביא קניהן, שכל הקרבנות היה המצוה שיביאם בעל הקרבן ליד הכהן כמבואר בתו"כ (עיין בפירושי לתו"כ על פ' (ויקרא א, ג) אל פתח אהל מועד יקריב), בכ"ז לא עלתה, באשר חשבה שבכלל נדרה היא שבפעם הראשון שתביאהו ויראה פני ה' לא ימוש משם ולא ישוב עוד לביתו, ולכן אמרה "עד יגמל הנער והביאתיו", והוא מטעם כי מעת אשר "ונראה את פני ה'" בפעם הראשון, "וישב שם עד עולם", ולא ישוב עוד לביתו:

(כג) "ויאמר לה". הנה הנדר הזה עשתה היא בלא דעת בעלה, והיה לו רשות להפר אותו עתה ביום שמעו, בפרט בנדר כזה שלא היה לה כח על זה בלא בעלה, אבל הוא כשמוע עתה את נדרה הקים אותו, ואמר לה "עשי הטוב בעיניך", ר"ל שיהיה נתון לה' כל ימי חייו, ושבפעם הראשון שיבא שמה ישב עולם לפני אלהים, ומטעם זה "שבי עד גמלך" "אתו" כנזכר בפסוק הקודם: "אך יקם ה' את דברו". ר"ל כי לקמן בתפלת חנה יתבאר כי חנה השיגה בנבואה ששמואל יהיה שופט את ישראל ושהוא יושיעם מיד שוסיהם וכל עניניו אשר עברו עליו, ובודאי גלתה זאת לבעלה, ולכן אמר אך יקם ה' את דברו, ר"ל אני מסכים אל נדרך אך גם ה' יסכים אל נבואתך ויקיים הדבר אשר דבר לך:

(כד) השאלות (כד - כח) מ"ש והנער נער אין לו טעם, ומהו וישחטו את הפר ויביאו את הנער וכו'? ומה רצתה באריכות דבריה אל עלי בדברי מותר?:

"והנער נער". שם נער נגזר מן פעל נער, כמו (לד"ק) כי נעור ממעון קדשו (זכריה ב, יז), יקרא נער אל שאז יתחילו כחותיו הטבעיים והמוסריים להתעורר ולנעור ולצאת מן הכח אל הפעל, ועז"א שהנער הזה נער, כוונתו שנעורו אז כבר כחות שכלו ומדותיו והתחיל להשכיל הגם שהיה גמול מחלב (ומאד תסכים לזה קבלת חז"ל (ברכות לא ב) שהורה אז הלכה בשחיטת הפר):

(כה) "וישחטו את הפר". וקודם זריקת הדם "ויבאו את הנער אל עלי", לרמז כמו שהביאו את הפר קרבן לה' כן יהיה הנער כליל לה' לעבוד ולשרת:

(כו) "ותאמר". באשר חששה פן לא יאבה עלי לקבלו ולישא טורח גדולו ואמונו עד יגדל, לכן בקשה "בי אדוני", מלא שאלתי זאת וקח את הילד הזה ושים עיניך עליו, מכמה טעמים, "א]" כי הנער הזה נולד ע"י התפלה שהתפללתי בבית הזה, ונתנה לו ע"ז ג' סימנים, "א]" "אני האשה הנצבת עמכה", שגם אתה נצבת לי אז ועזרתני בתפלתך. ב] מצד המקום, עז"א עמך "בזה", הזכירה הזויות שבו התפללה. ג] "להתפלל אל ה'", שהיתה תפלה משונה מיתר תפלות הנהוגים בימים ההם כי היתה אל ה' לבדו בלא אמצעי (כנ"ל פסוק יב), וא"כ כיון שנולד באמצעות התפלה של הכהן ובמקום הנבחר, ראוי לעמוד לפני הכהן בבית הזה. "ב]" שלידתו לא היה בענין טבעי רק ע"י נס גמור, כי לפעמים תפקד העקרה בענין קרוב אל הטבע, והוא שישתנה טבע מזגה עד שתהיה ראויה ללידה, לא כן אנכי, כי "אני האשה הנצבת", ר"ל אני היא בלא השתנות שלא נעשה בגופי שום שינוי כלל עד שיאמר שהוקבעה בי תכונה חדשה ומזג אחר, וזה אות כי בהשגחת ה' ועזוזו היה הדבר יען שהנולד מוכן להיות איש אלהים מן הבטן:

(כז) [ג] "אל הנער הזה". ר"ל ועוד ראיה שנולד בענין נסיי ובכח התפלה, כי אני התפללתי "אל הנער הזה", והוא שיהיה זכר ושיהיה זרע אנשים, גבר בגוברין וזרע שמובלע בין אנשים (כנ"ל יא) עד שיהיה ראוי לעמוד בהיכל מלך, ואם היה זה מקרה איך התכונן הדבר שיולד כפי השאלה בכל פרטיה. "ד] ויתן ה' לי", שתיכף נתן ה' שאלתי, ולא עבר זמן מן התפלה עד שנפקדתי, שזה אות שהתפלה גרמה זאת. "ה]" שנתן לי "את שאלתי אשר שאלתי מעמו", בלא אמצעי, רק בחסד עליון כנ"ל. "ו] וגם אנכי השאלתיהו לה'" (מלת השאלתיהו הוא הפעיל מענין שאלה ובקשה), ר"ל ששאלתי ובקשתי עליו לבעבור התכלית שיהיה לה', וע"ז התנאי התפללתי, כי כן נדרה בעת התפלה. "ז]" ובל תאמין שאמתין עד יגדל ואז אתנהו לה', כי "כל הימים אשר היה", ר"ל כל הימים שיהיה במציאות החיים "הוא שאול לה'". ומכל אלה הטעמים ראוי שתקבלו תיכף. וגם יל"פ שר"ל שלא לבד בעתיד כי גם כל הימים אשר היה בעבר הוא שאול לה', כי הקדשתיו מלדה ומבטן ומהריון, בשגם למ"ש (נזיר סו א) שנזיר היה שמואל, היה נזיר מבטן, וא"כ הרי הוא כבר ברשותך: