מלבי"ם על שיר השירים ד ח

<< | מלבי"ם על שיר השירים • פרק ד' • פסוק ח' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • 

על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות

שיר השירים ד', ח':

אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי ׀ מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃

משל:

(ח) "אתי," ומשם מלבנון תלך ותבואי אתי, להיות עמי בקביעות כי אוציאך מחדרי שלמה והוא קורא אותה מעתה בשם כלה כי עתה ארשה לו באמונה, שם תשורי מרחוק מראש שניר וחרמון אשר מרוב גבהם ומפני מעונות אריות אשר שמה לא יוכלו לעלות מרום הרים:

מליצה:

(ח) "אתי". אומר לה כי מעתה לא יפרד ממנה, (וקראה בשם כלה כי עתה ארש ה' את הנפש היקרה להיות מיוחדת להתמדת שכינתו עליה), ומציין לה המקום שבו ועל ידו תמצא אותו תמיד, והוא הלבנון שהוא הבהמ"ק שהוא מלבין שחרות הנפש, והוא היער החפשי שלשם תצא הנפש ממסגרה, כמ"ש על קורות בתינו ארזים, משם תלך אתו הכלה הכלולה. ובמדרש הנעלם חיי דף קכ"ח. אתי מלבנון כלה זו היא הנשמה וכן מלבנון אתי תבואי לעלות אל מעון הרוחני ממדרגה למדרגה, ומבאר כי בנות ציון וירושלים שהם כחות החומר ויצריו לא יוכלו עתה להשבית את החבור היקר הלז, כי תשורי מראש אמנה, כי שם למדה אמונת ה' ע"י שראו שם התגלות השכינה והנסים הגלויים שהיו מתמידים בבהמ"ק, וכן תשורי מראש שניר וחרמון, שהם הררי עד ששם הפליא ה' פלאות ואותות, וכן התמידו נסים האלה במקדש, עד שהשראת השכינה שם היה בדרך נסיי פלאיי, לא בדרך הרגיל שלא יהיה רק כפי ההכנה והזכות. (ובזוהר שמות דף ה', אתי מלבנון מאתר כי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מראשיהון דבני מהימנותא, מראש שניר וחרמון דאינון עתידין לקבלא אורייתא דילי) ומשם תשורי ממעונות אריות, כי האריה הוא מגור לכל בעלי חיים ע"י גבורתו, והנמר ממנו יפחדו ע"י עזותו, ויצייר כי ע"י התעוררות מדת הגבורה והעזות לעבודת ה' בקדש, יגורו כחות החיים ולא ימרדו במלכות הנפש, (ובזוהר שם ממעונות אריות אלין ת"ח דעסקין באוריתא, דאינון אריות ונמרים באורייתא), ומבואר אצלנו, כי כל הכוחות המפוזרות בכל החיים למיניהם נקבצו באו בנפש האדם, ועת תגבר בו מדת הגבורה יקרא בשם ארי וכמ"ש במו"נ בפי' מעשה מרכבה, ועת תגבר בו מדת העזות יקרא בשם נמר, ואמרו חכמים הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, וזה היה המליצה לאש של מעלה שהיתה רבוצה כארי והיתה אוכלת את הקרבנות, שר"ל הכנעת כחות החיים הגופנים ע"י התלהבות אש העבודה וכח הגבורה שבו עבדו ודבקו במלכם. (ובר"מ ויקרא דף י"ז ומחיון דכורסיא דדינא, הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן על כל אבר דחב מחבל קטיגור אחד. ומיד דנחת אש של גבוה ואוקיד לון וכו', הוי' דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברין דלהון אתוקדון מחבלן דממנן עליהון, ועי' בפ' צו ל"ב):

<< · מלבי"ם על שיר השירים · ד ח · >>