מלבי"ם על שיר השירים/הקדמה

הקדמה לשירי הנפש
אוצר האוצרות וצבי כל חמדה, סגולת הסגולה ויקר כל קדש, השיר המקודש הזה לנו. מיום אביר החכמים ברוח ה' עליו השכיל עד היום הזה. זקני קדם קדש קדשים קראוהו. סולת נקיה כנוהו, ראש השירים ונזרם, תפארת הכתובים והדרם, חמדת שנות עולם וצבי עדים, חוסן התושיה והתבונה, אוסם החכמה והדעת, מעון האור והזהר, אהל הצחצחות והצהר, לא היה יום - כה אמרו חכמינו הנאמנים - כיום שניתן בו שיר השירים לישראל:
אולם מה סוד השיר הזה ועל מה ועל מי משלו נשאו? מי המה נביאיו ועל מה נבאו? על מי נאמרו הדברים והחזיונות האלה אשר מאד נפלאו? מה יסודו ועל מה אדניו הטבעו? מי זאת עולה מן המדבר ודודה אשר חמק עבר? מי הדוד הבחור אשר שלח ידו מן החור? ורעיתו כעוטיה, ושדיה תאמי צביה. והיא מקוטרת מור ולבונה, ומי היא אחותה הקטנה? מי הוא זה הצבי והעופר, אשכל הכופר, הלן בין שדים, ורובץ בצהרים, צרור המור והתפוח, המציץ והמשגיח, וקוצותיו תלתלים, וידיו גלילים, רגליו כאילים, ומי הם השועלים המחבלים? מי אפוא הוא הרועה בשושנים, אשר עיניו כיונים, שוקיו כעמודים, וכולו מחמדים, דגול מרבבה, ודגלו אהבה, הדוד על הררי בתר, ומי היא יונתו בסתר? השחורה ונאוה, והיא חולת אהבה, ברה כחמה, וכנדגלות איומה. ונופת שפתותיה, וכעדר העזים שניה, ברכות בחשבון עיניה, ובנעלים יפו פעמיה? ומי הוא המלך במסבו, ועלמות ובנות סביבו, מלכות ופלגשים, והיפה בנשים, שלמה ושולמית ומחולת המחנים, כלה ולבנון ובנות ירושלים? מי הם החושקים והנושקים, הריעים והרועים, הדודים והידידים. העיר והשומרים. הכרם בבעל המון והנוטרים, המטה וששים גבורים? ומה האפריון ועמודיו, והגן ומגדיו, התמר וסנסיניו, מעין גנים ופרדס רמונים, הדודאים והגפנים, האשישות והתפוחים. שושנת העמקים והיא בין החוחים? כל אלה חדות צפונות וסודות חתומות, חכמות רמות ופליאות נעלמות, חכמי קדם חרשו בעגלתו וחדתו לא מצאו, ונבוני דור אחרון שדדו אדמתו ואלומותיו לא נשאו, וניתן הספר על יד יודע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא חדה היא ותהי לחדה:
השמלה אשר בה יתכסה השיר בהגלותו לעיני רואים, הוא שיר ידידות הוסד לפי דברי המבארים בין המלך שלמה וחשוקתו, או בין רועה בצאן ורעיתו, מלא דברי חשק אין סדרים למו, ומליצות רבות אין מבין אותמו, ורוב המליצות והדמיונות נלאו המפרשים לשבצם במשבצות זהב הפשט במלואותם, וישימו העקוב למישור ויאמרו משל היה:
אבל מי הוא הנשגב המתעטף באדרת היקר הלז? ומי הם החושקים המופלאים והידידים הנעלמים הלובשים מחלצות האלה ויבואו בעדי עדים? יאמרו המושלים כי כנסת ישראל היא היא החשוקה, והחושק הוא דודה העליון אלהיה, אשר ארשה לו לאשה במצרים בנעוריה, שם הגיע עתה עת דודים שם זכר אהבת כלולותיה, ובמדבר ציה שם קשרה בתולה עדיה כלה קשוריה, ואתא מרבבות קדש וכשני עפרים שני שדיה, ובארץ צבי פרש כנפיו עליה, ובבית עולמים אתו מלבנון כלה וכריח לבנון ריח שמלותיה, עד בגדה אשה מריעה, וישלחה מביתו בפשעיה, ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיה, ודומה דודה לצבי הנה עומד אחר כותליה, ועוד ישוב לשוש עליה לטוב כאשר שש על אבותיה - דרך זה סללוהו חכמי המדרש במדרשיהם. ורוב המפרשים הלכו בעקבותיהם, לבד בפתרון פרטי הכתובים והמשך המאמרים נעו מעגלותיהם. איש לדרכו כטוב בעיניהם. - וחכמי החקירה הסירו מצנפת המליצה הרימו העטרה, ומבלי חומר עשו צורה, ותלו הרים גבוהים בשערה, ארגו בשיר הזה כל חכמת הטבע והמערכת, קורי עכביש עם המסכת, וינועו את הכתובים אל אשר יהיה שמה רוח הפילוסופיא ללכת, ונשאר מצבת בם כאלה וכאלון אשר בשלכת, סוף דבר רוב הפירושים והבאורים, שוכנים חררים בירכתי צפון ביערים, בגבול הרמז ודרוש נעצרים, מעיר מושב הפשט רחוקים, במעבה הכתוב בלתי מוצקים, ובעליל המליצה מזוקקים, והגם כי ידענו זאת כי הדבר האלקי לו שבעים פנים ואלף כונים, בכל זאת הבאור הפשטי הוא ראשית דעת, הוא המפתח בו נפתח השערים טרם נבוא בחדרים אל הקדש פנימה ואל היכלי מלך. לכן יצאתי להשכילך בינה, הט אזנך האזינה, הנה אפתח לך שער חדש, בו נפשך תראה אור ותמצא מרגוע, ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש:
לא מחשבת המבארים בהבנת חצונית המשל הזה מחשבותי, ולא דרכיהם בכונת הנמשל דרכי, לא המלך שלמה לבדו זה דודה וזה ריעה וידידה, ולא רועה צאן במדבר הוא לבדו חמדה וגם יעדה. ולא על מקהלת ישראל נשא השיר לפי פרושי משלו, וגם לא על מעשי הטבע ומפעלו, המשל יספר הבלי שלמה עודו בחיים חייתו, נשיו הרבות והעלמה אהובת ריע אשר מאסה אהבתו, והמליצה תחוה דעת ידו החזקה ברוח נבואתו, עת פשט בגדיו הצואים ובאלהים חיים דבקה נשמתו, המשל והמליצה יחדיו יהיו תמים, וימלאו ללדת והנם בבטן אם אחת תאומים, והנה אנחנו מאלמים אלומים, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, ארפא משובת הכתובים אוהבם נדבה, ודגלם עלי אהבה, ועתה אפרש את שיחתי, אטה למשל אזני אפתח בכנור חדתי, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלמתי:
המשל מספר, כי בין המון הנשים מלכות ופלגשים, אשר בהמה דבק שלמה לאהבה, חשקה נפשו רהבים, אילת אהבים, עלמה כקציעה וימימה, ברה כחמה, כולה מתאימה, אין כמוה על אדמה, והיא רועה צאן בני אמה. והיא כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי כאש עצור בעצמותיה ולהבה, רשפי אש שלהבת אהבה, אל עלם נעלם, פלוני אלמוני, טוב רואי אדמוני, יפה עינים, וזרזיר מתנים, בחור כארזים, וחכם הרזים, רועה צאן וגדיים, הררי בשדה בירכתים, והוא יחוש יום יום כנשר שמים, מן המדבר אשר הוא חונה שמה, אל חדרי שלמה מעון רעיתו העגומה, ויחדש עמה תמיד ברית אהבתו, ויקראיה יונתו תמתו, והוא נקרא דודי וריעי בפי כלתו. והגם כי הפקיד המלך עליה שומרים, בנות ירושלים אותה נוטרים, וסביב מטתו ששים גבורים, בכל זאת מנעולי ברזל ונחשתים, בפני רשפי האהבה לא נעלו, וחומה בריח ודלתים, בין החושקים לא הבדילו, כי הדור שב לדבר עמה תמיד דרך חור מזוזה ודלתים, גם היא יצאה אחריו המדבר רובצת עמו בין המשפתים, ובכל עת צאתה ירדפו אחריה, בנות ציון נוטריה, יסובבוה במחולת המחנים, והיא נושאת אליהן ידים, לאמר, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעוררו את האהבה, כי טוב לי עמה פת חרבה, במדבר ציה וערבה, מהיכלי עונג בם לא ראיתי טובה. ויין הרקח מהול בדאבה. - באחרית הימים, בא עופר האילים מהרי בשמים, קרנים מידו עליה זרחו, ודודאי האהבה פרחו, ורשפיה רשפי אש נצחו. ואסירי התקוה חפשי שולחו, ואל המדבר ברחו, ולהקת המשוררים רנה פצחו - כמות עזה אהבה, וקנאתה כשאול נשגבה, לא יכבו מים רבים הלהבה. ולא נהרות ומי תהום רבה. - העברים סרו שחקים נטהרו, צללים עברו, ריעים התחברו, גיל וששון חגרו, הביטו ונהרו, עטרת עטרו, המזמרים זמרו, והמשוררים שרו:
הוצעה
חכמי המחקר וחכמי תושיה, ידמו במשליהם את הגויה, עם המון כחותיה הנדגלות, הפועלות והמתפעלות, אל קרית מלך רב וצבאיה, או אל עיר קטנה אחת ואנשיה. כי כמו שימצאו בעיר אנשים רבים שונים, המונים המונים, איש על דגלו חונים, ופועלים בעסקים מפורדים, לתכליתים אישיים מיוחדים, כן גם בגויה המון כחות רבות, כעדר הקצובות, איש על מקומו יחנה, ועל יסוד טבעו נבנה, ופעולתו יענה, ולתכלית מיוחד יפנה: וכן כמו שכל אנשי העיר, רב וצעיר, ישתתפו בהנהגה כוללת, ויתחברו תחת ממשלה אחת מושלת, ותחת דת וחקים, ומשפטים צדיקים, וכולם מתחזקים ועוסקים, איש על דגלו ואיש על צבאו, איש על עבודתו ואיש על משאו, להעמיד שלום העיר על מכונה, בל יכרת מעונה, ויש ביניהם ראשים ועוצרים, שופטים ושוטרים, מצוים ומזהירים, ודלת העם טף וגברים, זקנים עם נערים, כורמים ואכרים, מונהגים ונכנעים, מוזהרים ושומעים: כן גם כל כחות הגויה ומדותיה, תכונותיה ומחנותיה, כולם להנהגת החי בכלל יתאחדו, יתלכדו ולא יתפרדו, כולם עושים במלאכה, כאנשי הממלכה, להעמיד על מכונה, שלום הגויה וענינה, חיותה בריאותה ומזונה, ותשלח שרשיה וכפתה רעננה, וכולם משתתפים תחת חק טבעי כולל, בכל כחותיהם הוא מתבולל, להעמיד את החי וגוייתו, כל ימי היותו על אדמתו, עד בוא חליפתו, ויש ביניהם כחות ראשיות העומדים על הפקודים, וכחות פחיתות אשר נתנו להם לעבדים, והדבר מתבאר וערוך, בספרי הפילוסופים בארך:
וכאשר נשקיף בעין הבחינה. על כל כחות הגויה ונתבונן בם בינה. ראינו כי כולם עמה יעמדו ועמה יאבדו. עם הבשר נולדו ובמותם לא נפרדו. כולם היו מן העפר ואל עפרם ישובון. החמר היה להם לחמר וממנו ינובון. הם חניכיו ילידי ביתו. הם בעלי בריתו. רצים למלאות תאותו. וזה כל פרי שקידתם כל ימי היותם על אדמתם. להפיק רצון גוייתם. תענוגיו ומשאלותיו. מאוייו ותועלותיו. הם אזרחי הקריה והבונים. הם יושבי העיר לפנים אכרים ועובדי אדמה. כי השם אלוה חכמה. כולם עם נבל. און יחבל. והרה הבל. וילד אבל. החבל והכבל. המשא והסבל. וקללת עיבל. זה חלקם בתבל:
לבד אחת היא כמראה הלפידים היא מתהלכת. בת מלך היא והיא המולכת. היא העיט המחיה את הפגרים. לפיד אש העובר בין הבשרים. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. היא היונה היפה. כשחר נשקפה. כבודה בת מלך פנימה. ברה כחמה. היא הרעיה היא הכלה. הקיימת סלה. היא החיה והמשכלת. מכל בני בשר נבדלת. ואחרי המזוזה והדלת, תשים זכרונה בעוז חביונה. בדודה השוכן על הרי בשמים. כי היא נשמת שדי ממרומים. הוא דודה ובו דובקת. הוא ריעה ואליו היא מתרפקת. בערב היא באה ובבקר היא שבה. אל האלהים אשר אהבה. לא תכרות ברית ליושב הארץ ולא תחנם. וכי יקראו אליה לא תענם. ועת יאמר אשר בידו נפש כל חי גזרו את הילד החי. תאמר לא כי בנך המת ובני החי, וגואלה חי ישיביה אל בית מועד לכל חי. ונעלמה מעיני כל חי. ועתה לפניך אלך ואישר הדורים. אפתח לפניך שערים. ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים. הנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר. והיא כתובה פנים ואחור. ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. פצה פיך ואכל את אשר אני נותן אליך. דבש תמצא אכל דיך. ונופת מתוק אל חכך:
מבוא המחברת
הן כל אדם באשר הוא אדם. חייו ופעולותיו יפרדו והיו לשני ראשים. כפי שני החלקים אשר מהם הורכב. (א) הראש האחד יפנה דרך בית און. הוא חיי הגוף ופעולותיו החומריים שהוא מצד היותו בן אדמה לבבו פונה אל הצלחות הזמניות. לאסוף הון ועושר. לבקש כבוד ומשרה. לאהב חמדת עולם ותענוגות בשר. (ב) והראש השני יפנה למסלה העולה בית אל. הוא חיי הנשמה ופעולותיה הרוחניים. שהיא מצד היותה בת שמים מגמת פניה אל האושר הרוחני. לאסוף חכמה ודעת. לבקש יראת ה' וענות צדק. לאהב את ה' ולדבקה בו. מואסת הבלי הזמן. מתקדשת מטומאת הגויה. להיות לה מהלכים בין העומדים הנצחיים. וגם בעת יפתוה או ינצחוה כחות החומריות שכניה לכרות עמהם ברית. להיות נוטרה את כרמיהם. או לישן בחיק העצלה שנת עולם. אף גם זאת היא ישינה ולבה ער. מתעורר כפעם בפעם להתנער מעפר. יזורר עד שבע פעמים ויפקח את עיניו השכליים לראות כי ענן לבושו ולדעת כי ערפל חתולתו:
אולם שני הראשים האלה. רצוני. שני מיני החיים אשר בהם בצלם יתהלך איש עלי חלד. נראו ונתגלו ביתר שאת ויתר עז בחיי שלמה המלך ע"ה. כי (א) בחיים הגופנים הוא השיג מאויי עולם ותענוגות הזמן יותר מכל האדם כמו שבאר זה בארך בספר קהלת. (ב) בחיים הנפשיים. הוא זכה למראות אלהים. ותנח עליו הרוח ודבר עמו בחלום ובחזון. שאז (כפי תנאי הנבואה) יכלא הגשם. וכחות החומר ישבותו. ועמודיו ירופפו. ונפשו האלהית תפרד אז מחברת החומר ותפשט מלבושיה הצואים. ותשאר יחידה מתדבקת עם השכל העליון הבלתי ב"ת זה דודה וזה ריעה. ואחר שחבר ספר קהלת בו שם מצרף לחיי הגוף וכור להבליו כי המה מהבל יחד. חבר השיר הקדוש הזה. בו דבר נכבדות על חיי הנשמה בעת נח עליה הרוח ותדבק בדודה העליון הדגול מרבבה. בו למד דעת את העם חכמה ומוסר להודיע סוד הזה וענינו. ולהאיר נפשות השוכנות בערפל. והלביש את דבריו משל ומליצה דברי חכמים וחדות':
ידמה במליצתו את בית שלמה היא גויתו וצבא כחותיה אל קרית מלך רב אשר פי המשורר יקביה בשם. ציון וירושלים. (כמו שהשתמש במשל הזה בספר קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ואמרו חז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האברים) ואת הכח המתעורר או היצר המושל בגויה אשר כל כחות הגוף נשמעים אליו למלאות פקודתו יכנה בשם המלך שלמה. כי הוא המנהיג את העיר הזאת ר"ל את גוית שלמה ומלך עליה מלכות עצום ומשל בה ממשל רב כמלכות שלמה בעיר ירושלים. (וכן אמר שם ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ופי' חז"ל מלך גדול זה היצה"ר) גם יכנה במליצתו את הכחות הנפשיות הנתלות בחומר למיניהם בשם "בנות ציון או בנות ירושלים". כי הם בנות העיר. והגוף הזה. הם נשי שלמה ופלגשיו למלאות תאוותיו ותשוקותיו על כל חמדת נשים. הם אמהותיו ושפחותיו מהם יקח להיות לו לרקחות ולטבחות ולאופות בכח הזן והמגדל והמוליד ויתר כחות הגויה במכסת נפשות:
וישא משלו ויאמר
כי בין המון הנשים אשר היה לשלמה. חשקה נפשו רעיה אחת היפה בנשים. היא מחותנה אל רועה צאן במדבר. ותלקח הרעיה מחיק אהובה הרועה אל המלך שלמה אל בית מלכותו. וישם כתר מלכות בראשה ויתן לה משאת כיד המלך. גם הפקיד עליה שומרים בנות ירושלים עוטרים אותה. המה עקבה ישמורו בל תברח אל המדבר אל דודה. אבל לשוא שקד שומר. כי היא לא נפתה לבבה אל כל חשק שלמה. נפשה בחלה באהבתו. מאסה פת בג המלך ויין משתיו. כי נכספה גם כלתה נפשה אל אלוף נעוריה הרועה בשושנים. גם הוא זכר לה אהבת כלולותיה. ובכל יום ויום היה מתהלך לפני חצר בית הנשים שבו נלכדה כלתו. משגיח מן החלונות. מדבר עמה אחרי הקירות והחרכים. והיא תשפך לפניו שיחה מבקשת יוציא ממסגר נפשה. וישימו אותותם אותות. עשה לה ציונים איך תברח ואנה תמצאהו על הררי בתר. וכן ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אשר הוא חונה שם. ובכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות וישיבוה בחמת רוחה אל חדרי שלמה. עד כי באחרית הימים חגרה בעוז מתניה שברה דלתות נחושה גדעה מסגרות. פתחה הזיקים נתקה מוסרות. ותצא ביד רמה מור ולבונה מקוטרת. אל דודה הצבי על הרי בשמים:
זה תורף המשל. ומליצה חדות לו. וזה פתרונו
האשה היפה בנשים אשר בה חשק שלמה לאהבה ויביאיה אל היכלי המלך. היא נשמתו הרוחניית האלקית אשר ירדה מגבהי מרומים לשכן בבית שלמה בשפל ה' אמר לשכן בערפל - והדוד הרועה בצאן אשר אליו היתה מחותנה, הוא דודה העליון הרועה בצבאות, היושב בשמי שמי קדם ושוכן בערבות - ואשר כלאה המלך בבית מלכותו ויפתיה אל אהבתו. הוא כי התאמץ הכח המתעורר המולך בגויה להיות שליט ברוח לכלא את הרוח הקדוש בברית אהבה בין הבשרים, וישתדל למשוך את הנפש האלהית עם בתולות אחריה רעותיה (שהם כחות נפש השכליות) אל רצונו, גם לכבוש את המלכה עמו בבית להיות לו לשגל וסוכנת למלאות תאוותיו ותשוקותיו הן בהנהגת המלכות, הן באסיפת הון ועושר וכל חשק שלמה - ואשר שם בנות ירושלים שומרים לה סביב. הוא כי בנות הגויה ר"ל כוחותיה עוטרים סביבה ויחזיקו בה בל תתפשט מן הגשמיות, ובל תשל נעלי החומר מעל רגליה, ובל תשא אבר לעוף על כנפי הטהרה והקדושה אל הרוחניות אל דודה בשמים - ואשר המשיל משלים כי כלתה נפש הרעיה אל הרועה אלוף נעוריה, הוא כחתן יכהן פאר והיא ככלה תעדה כליה. ר"ל כי נפש שלמה מאסה מאויי החומר ותשוקותיו, ולא התגאלה לזנות אחרי המולך בגויה שהוא הכח המתעורר ויצרי מעלליו, רק התעוררה בכל עת בתשוקה עצומה אל דודה ה' מנת חלקה וכוסה ותאמץ זרועותיה בעיון ובמעשה ללכת בדרכיו ולדבקה בו - ואשר אמר המשל כי דודה שלח לה דבריו אחרי הקיר והדלת, דרך חלונות וחרכים. הוא כי גם הדוד העליון אליה תשוקתו לשפוך עליה רוח קדשו, להשכילה באמתתו, ישלח לה דברי השגחתו דרך הגיר הוא החומר אשר היה למסך בינה ובין קדש הקדשים, משגיח עליה דרך חלונות וחרכי הנפש להעלותה מעמק השדים ובארות חמר אל הקדושה ורוח הקודש ולהוציאה מעמק עכור אל פתח תקוה - ואשר המשיל כי ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל דודה אשר בערבה. ר"ל שע"י השתדלות נפש שלמה ותשוקתה והכנתה אל הדיבוק האלקי, נח עליה הרוח ותדבק בהדרת קדש וזכתה לנבואה ודבר ה' כמה פעמים שבעת ההיא ברחה מהיכל שלמה, רצוני שהתפשטה מן החומר וסר מעליה הענן וערפל, ואז התרחקה מאהבת המלך ר"ל שאז נסו הצללים וחשכת הכח המתעורר ונשארה מתבודדת עם האור הגדול וכבוד דודה הצח הזורח עליה - ואשר אמרו במשל שבכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים וישיבוה אל היכל המלך, הוא באשר עוד לא נמסו אסירי הגויה בהחלט לכן לא נמשך הדיבוק הזה זמן רב, כי אחר שחל עליו הרוח האלקי שבו בנות החומר להתעורר ולהשבית הדבוק הזה. וילך ה' כאשר כלה לדבר אל שלמה ונפשו שבה למקומה להכלא תחת מסגר החומר כבתחלה - ואשר אמר המשל כי באחרית הימים יצאה ביד רמה מבית שלמה ולא יספה שוב אליו עוד רק דבקה בדודה ויארשה לו לעולם. ר"ל כי בעת נאסף שלמה אל עמיו וישכב עם אבותיו, אז נפרדו הקשורים ונמסו האסורים, הפח נשבר ונפשו נמלטה אל אלהיה אל בעל נעוריה, וישב העפר על הארץ והרוח שב אל האלהים אשר נתנה ותדבק בצרור החיים בחיי עד ועדן נצח:
וכאשר בתרנו את השיר הקדוש הזה למחלקותיו, ועברנו בין בתריו, ראינו כי נחלק לחמשה חלקים או חמשה שירים. בכל שיר ושיר יספר כי ברחה הרעיה מחדרי המלך אל המדבר, עד שנמצא כי ברחה אל המדבר חמשה פעמים, בארבעה פעמים הראשונים יספר כי הושבה מן המדבר אל היכל המלך, ובפעם החמישי מספר כי יצאה אל המדבר ונשארה שם אצל דודה. ולא שבה עוד. - והמליצה בזה, כי מצאנו שנראה ה' אל שלמה ודבר עמו ארבעה פעמים, כמו שיבואר, על כן היה למשל שיצאה הרעיה היא נפשו האלהית ונפרדה מן החומר ארבעה פעמים, ואחרי כלות הדבור והחזון שבה אל החומר ונכלאה בו כבתחלה, והפעם החמישית בעת הגויעה והפרידה אז נפרדה נפשו מגופו לעולם ושבה אל בית אביה כנעוריה:
השיר הראשון מתחיל ישקני מנשיקות פיהו (א' ב') ומסיים השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו את האהבה (ב' ז') בו מספר כי הרעיה משתוקקת אל דודה והוא עומד אחר כותליה, היא מבקשת ממנו יציין לה מקומו אנה תמצאהו, וכי ברחה ויצאה אל המדבר ונתחברה עם דודה ודגלו עליה אהבה שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקיה, עד ראתה כי בנות ירושלים רודפות אחריה, מבקשת מהם בל ישביתו ובל יעוררו את האהבה. ובזה נשבת החבור ביניהם ויפרידו בין שניהם. והוא משל אל המראה הראשונה (שנזכר מלכים א' ג' ובדה"ב א') שהמלך הלך גבעונה והעלה שם אלף עולות וה' נראה אליו בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך, ובקש לב שומע משפט להבין בין טוב לרע וה' מלא שאלתו. עפ"ז צייר כי נפש שלמה היתה נוהה אחרי דודה, ותבוא ביתו בעולות, ותדרוש להכיר דרכיו ומשפטיו וחכמת אלהים, וזכתה אל הדיבוק הנפלא במראה נבואיית שאז התפשטה מן הגשם ודבקה בדודה, עד השביתוה בנות ירושלים כחות הגוף ששבו לאיתנם ויקץ שלמה ונפשו שבה אל בית כלא כבראשונה:
השיר השני מתחיל קול דודי הנה זה בא. (ב' ח') ומסיים עד שיפוח היום סוב דמה לך דודי לצבי. (סוף הקאפיטול) בו מספר כי הדוד התעורר מעצמו לבא אל רעיתו, וקרא לה שתצא אחריו אבל היא בסתר המדרגה חבואה וכלואה. ולא ארך הדבור עמו רק מעט ואז עבר ממנה. והוא ציור אל הדבור השני (שנזכר במ"א ו' י"א) עת החל לבנות הבית שא"ל הבית אשר אתה בונה אם בדרכי תלך וכו'. ומבואר שלא היה נבואה גמורה (שלכן כתיב ויהי דבר ה' אל שלמה שזה מדרגה קטנה, כי לא היה מראה וחזון ולכן אמר (מ"א ט') וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון ולא חשב מראה זאת וכן לא חשבה בד"ה) ולכן לא ספר בזה שרדפו אחריה בנות ירושלים. כי הדודים נפרדו מעצמם ויצתה רק לפי שעה עד שיפוח היום ונסו הצללים ואז נפרד דודה מעצמו, וכמו שיבואר בפנים:
השיר השלישי מתחיל על משכבי בלילות. (ג' א') ומסיים באתי לגני (ה' א') מספר כי הרעיה בקשה את דודה על משכבה בלילות ובכל העיר, ולא מצאה אותו עד שיצאה מן העיר ומצאה את דודה והביאה אותו אל בית אמה עד שרדפו אחריה בנות ירושלים ושם ספר איך ברחה ממטת שלמה ואיך התיחדה עם דודה ודבר עמה בכל לשונות של חבה וכ"ז ציור אל הדבור השלישי (שנז' במ"א ט' ובדה"ב ד') אחר שכלה את הבית ויחנכהו שאז הרבה מאד והעתיר בתפלות ובתחנונים ובזבחים אין מספר כנז' שם בארך. וזה המשל שהרעיה הרבתה לבקש את דודה בכל עוז. ואז נראה ה' אל שלמה והיה מראה גמורה כמ"ש כאשר נראה אליו בגבעון שזה ממליץ כי אז נפרדה נפש שלמה מן החומר ודבקה בדודה בדבוק נבואיי. וגם הביאה אותו אל בית אמה ע"י המקדש אשר בנה כאשר אפרש אי"ה בפנים, עד שבנות החומר השביתו את הדיבוק ותשב נפשו אל גוייתו כבראשונה. ושם ספר מענין האפריון שהוא בהמ"ק אשר בנה דברים נפלאים השייכים לענין הנבואה הזאת כאשר יבואר בגוף המחברת:
השיר הרביעי מתחיל אני ישינה (ה' ב') ומסיים זה דודי וזה רעי. (סוף הקאפיטול) בו יספר כי הרעיה נרדמה ימים רבים בחדרי שלמה ולא זכרה את דודה ואת אלוף נעוריה שכחה. עד שבלילה אחת בא ודפק על פתחה. ותחלה לא רצתה לקום ממטתה לפתוח לו, ואחר שקמה לפתוח הדלת דודה חמק עבר ולא יכלה למצוא אותו עוד. וגלתה צערה לפני בנות ירושלים והודיעה להן שהיא חולת אהבה. וספרה להן תכונת דודה ומעלותיו ושלמותיו. וזה ציור אל מ"ש (במ"א י"א) כי אח"כ חטא שלמה ונשא נשים נכריות ונטה לבבו מעם ה' הנראה אליו פעמים ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וכו' קרוע אקרע את הממלכה מידך ושם כתוב ויתאנף ה' בשלמה. וזה מצייר שנפש שלמה נרדמה בחיק הגויה ונמשכה אחרי תאוותיו. עד שבא ה' ודפק על פתחה ויודיע לה חטאה וענשה ואז שמה על לבה לבקש את דודה ולשוב בתשובה עד שתזכה אל האור והדיבוק האלהי כבתחלה. אבל דודה חמק עבר. וה' התרחק ממנו ולא נפרדה נפשו מן החומר אל הרוחניות עד בא מועד פרידתו. שאז מצאו בנות ירושלים ר"ל כחות גופו את דודו. שבא לאסוף את נפשו אליו למקור החיים, והגידו לו כי חולת אהבה היא:
השיר החמישי מתחיל אנה הלך דודך. (ו' א') ומסיים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. (ח' ז'), בו ספר כי בא הדוד אל כלתו. והיא דבקה נפשה אחריו. ותצא עמו אל המדבר ביד רמה. ולא יכלו בנות ירושלים והמלך שלמה עצמו לעצור בעדם, כי עזה כמות אהבה. והיא אמרה להבנות (ח' ד') מה תעירו ומה תעוררו את האהבה. ר"ל לא תוכלו עוד להשבית את האהבה. וצייר בזה העת שבא הדוד העליון לאסוף נפש שלמה אל צרור החיים. שאז הפריד המות בינה ובין הגויה, ותשב אל אלהיה, לא יחרידוה עוד כחות הגשם כי בצל שדי תתלונן. ובחלק הזה באו ענינים נפלאים מענין הנפש בעת הגויעה ואחר המות כמ"ש בפנים אי"ה:
ונוסף אל המגילה הלזו שיר קטן מתחיל אחות לנו קטנה עד סוף הספר, והיא דברת הנשמה ותחנתה בעד הרוח היוהלני הנקשר בגויה, ובעד יתר כחות הנפשיות הנתלות בחומר ובעד הגוף עצמו המוכן ג"כ לקבל גמול מעשיו בעת התחיה, וימשיל משלים כאילו תתחנן הרעיה בעד אחותה הקטנה אשר שדים אין לה כמ"ש במקומו, ושיר זה נקרא שיר האלף, על שספר בו מהכרם של שלמה שהיה מביא בפריו אלף כסף. ועז"א ויהי שירו חמשה ואלף. ר"ל שהשיר שחבר, יש בו חמשה שירים. ונוסף עליו שיר האלף:
אחרי יצא קו המדה וכלה את מדות הבית הפנימי ויצא דרך השער אשר פניו דרך הקדים ומדד חמש אמות בקנה המדה סביב סביב, טרם אבוא אל החצר הפנימי ואל ההיכל לפני. אליך ה' אתפלל שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני: