מלבי"ם על שיר השירים/החרש והמסגר
הלא ידענו זאת כי הדברים הרוחניים האלהיים עת ירדו ממרום קדשם להתהלך בשפל, ישימו צעיף על ראשם ויתעטפו במעטפות, הנשמות הקדושות ברדתן מטה גולם וגויה תלבשנה, כי כן תלבשנה בנות אל מעילים עת תבאנה אל בני האדם. וכן מלאכי רוח עת ישוטטו בארץ ישענו תחת העץ ויאכלו, וכן יתכסו סודות התורה בגד ארוג וטווי, מקורי ספורי העולם ועניניו, ופליאותיה ישימו על פניהם מסוה. יעליטו על אור יקרות ועל הברק, בל יתן על עיני עטלף תבלול או עורת. אורייתא אית לה לבושא וגופא ונשמתא טפשין דב"נ מסתכלין בלבושא. אינון דחכימין יתיר וכו' מסתכלין בנשמתא:
אמנם עם הבחינה ראה ראינו כי לא דמה המכסה הלוט הלוט את פני השיר הקדוש הזה. אל המסכה הנסוכה על כל כתבי הקדש, כי מקראי קדש כולם לבשו בגדי יקר ויבואו בעדי עדיים, כי הספורים אשר יתבשלו סתריהם במו, כולם קדש המה, כולם בני אל חי, כולם מפיקים זיו ונוגה, מלאים חכמה ומוסר, מלמדים עצה ותושיה צדק ומישרים, מחכימים פתי. לא כן השיר הזה, לבש אדרת שער ויתכס שק ואפר ויהי כשיר עגבים, לשיחה בפי פריצים ולשותי שכר נגינות. (הלא תראה כי נסך ה' רוח תרדמה ויעצם את עיני איזה המבארים והמתרגמים בחומשי אשכנז, וילכו נתיבות לא שלום, בחללם קדושת השיר הזה, כי פתרוהו כצורתו כפי קליפתו, ויהי להם כשירת הזונה, וגם פתרון מליצתו הפשוטה לא ידעו, וע"כ בתרוהו לבתרים, קרעוהו לגזרים, היה להם המים המאררים למרים, ויאמרו כי הורכב משירים שונים המונים שיר היין. שיר ידידות. שיר האביב. שיר המחול וכדומה):
אך זה האות על הוד השיר הזה, וזה המופת על רוב הדרו וקדושתו. כי בעבור שגם השמלה אשר בה יתעטף היא כתונת בד קודש ומעטה תהלה, לכן לרוב אורו וזהרו גם שמלתו לאורו לא יתראה בלא תיק ונרתק, לכן שם חשך סתרו וערפל חתולתו, באופן שהפי' אשר קראתיו בשם מליצה הוא ספור החיצוני של השיר הנשגב הזה והוא המשל באמת כמו שאבאר. והפי' אשר קראתי שמו משל היא קליפה חיצונה מקפת את הלבוש הדק וסוככת על האדרת היקר מעטה לבושו. המליצה קדש והמשל חול. המליצה הוא הפשט הפשוט והמשל הוא משל אליו. המליצה הוא משל אל הסודות הנעלמות הצפונות בשיר הקדוש, והמשל הוא משל אל המשל, לבוש אל הלבוש, לבוש שק על לבוש מלכות, כתנות עור על כתנות אור. וכמו שיתבאר עוד:
ומעתה כי ישאלך איש לאמר על מה הוסד השיר הזה כפי פשוטו, ומה הוא הספור המשלי שלו, השמר לך ושמור נפשך מאד פן תאמר לו כי פשוטו הוא דברי רעיה ורועה, דברי עלמה ודודה. דברי דודים וחשק, חלילה וחלילה. רק כה תאמר אליו. הספור המשלי שלו כפי פשוטו הוא קורות הרעיה הקדושה נשמת שלמה המלך ע"ה ווכוחה עם דודה בשחקים בחמש עתים אשר יצאה מן הבור והסירה את שמלת שביה מעליה, ותבא אל חצר בית המלך הפנימית בהדרת קדש, הוא הסיפור, הוא המשל, והוא הפשט הפשוט, רק באשר הספור הקדוש הזה יקר מאד נעלה ונבדל מכל ספורי כתבי הקדש, כי כולם מספרים קורות העולם השפל החומרי וענינים מוחשים, אשר כל אדם חזו בם, עין אנוש יביט, ואזן מלין תבחן, וכל בשר ישימו וישכילו יחדו, לא כן השיר הזה המדבר מקורות הנפש האלהית ועניני הנשמה הרוחנית, בעלותה וברדתה בשכנה בגויה ובצאתה, יחוסה עם העולם הרוחני וענינה עם כחות הגויה, שכולם הם ענינים נעלמים נפלאים ונסתרים, כולם מושגי השכל לא משוגי החושים, כי הנפש ועצמותה לא תראה בעין בשר ולא ישיגוהו חוש ומוחש ולכן ילאה גם בעל הלשון לספר קורותיה במאמרים פשוטים, כי לא נמצא בלשון שמות ומלות ופעלים אשר יורו בעצם על ענינים רוחנים ועל מושגים השכליים, כי השמות שמהם נבנה הלשון כולם לוקחו מן המוחשים, וכלם הונחו על עניני העולם החומרי לבד, לכן בעת ירצה בעל הלשון לספר דבר מן הרוחנים אין בלשונו מלה שיורה עליהם בעצם וראשונה, וכי ימשש את כל כליו לא ימצא אומר ודברים אשר בם יחוה מחשבותיו, וע"כ יאלצנו ההכרח להלביש דבריו בשמות ופעלים מושאלים המונחים בעצם על עניני העולם השפל הנתונים תחת חוקי התנועה הזמן והמקום, וכדומה. וכן היה מוכרח ברצותו לספר דברי השיר הלז שמדבר מן הרוחנים, להשאיל שמות ומלות משלים ודמוים ולבושים מן העולם המוחש, לצייר את הנשמה הרוחניית ותשוקתה אל הדוד הנעלם בציור עלמה מתרפקת על דודה, את הדוד הקדוש המשגיח באהבתו על נפש חסידיו, בציור רועה במדבר חושק אילת אהבים וכדומה, ככל דברי השיר, כי אין אומר ואין דברים בלשון, אשר ידבר בם האדם וחי בעודו מתהלך בגויה על דברים רוחניים: על פי הדברים והאמת האלה נטיתי מדרך המפרשים כולמו, כי כפי דרכם פשט השיר הוא שיר ידידות בין דוד ורעיה, רק תוכו רצוף אהבה, וכוח בין ה' עם עם סגולתו וכדומה. וכפי דרכם תוכו קדש וקליפתו חול, והוא נמשל ככהן גדול ולובש בגדים צואים, וכמלאך ה' הבוער באש מתוך הסנה, וגם זאת כי התוך והנמשל כפי דרכם בא דרך דרוש או רמז רחוק מגבול הפשט רב הדרך ביניהם, עד שאם ישאל איש מה הפשט הפשוט לא נמצא מענה רק אם נאמר שהוא שיר ידידות, לא כן כפי הדרך אשר סללתי, הפשט קודש. והלבוש טהור, כי פשט השיר הוא דברי וכוח בין הנפש ובין האלוה דודה, היא הלבוש החיצון, קדוש הוא וטהור, והוא לא זולתו הוא הפשט הפשוט, כי גדר הפשט ותנאיו הוא. א) שיסכימו עניניו עם מחבר הספר ועם קורותיו, ב) שיכיל מליצת הספור כפי חוקי הלשון בלא דוחק, ג) שיסכים עם כל הספור ועם המשך המאמר מראש עד סוף, ד) שיוקחו הקדמותיו מן השכל הפשוט לא ממקומות רחוקים, שאז ינקב בשם דרוש או רמז. ובזה תבחן כי הפי' הנקרא בפנים בשם מליצה שומר ארבעה תנאים אלה, א) כי הוא מסכים עם קורות שלמה מצד נשמתו שיצאה חמשה פעמים מגויתו ודבקה בחי העולמים דודה, ב) שהוא רצוף בפשט הכתובים בלא זרות ובלא דוחק, ג) שהוא משתרע על כלל הספר והמשך מאמריו מראש ועד סוף בדרך אחד, ד) שהקדמותיו לא יובאו ממרחק לא מדרוש וסוד ומחקר רק טבועות בשכל עצמו כפי הפשוט, ובזה גלותי את חרפת מצרים מעל הכתובים האלה, באמרם כי הוא דרך חול. וכי לא נמצא לו פשט כפי המסלה הדורכת אל הקדש, והנה לא הבינו עצת ה' וחכמתו כי רעה נגד פניהם:
כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מלין. כי אחרי אשר גמרנו אומר כי הפי' הנקרא מליצה הוא הלבוש, והוא המשל אל הסודות הצפונים בתעלומות השיר. תבקש לדעת מה הנמשל, ומה התעלומות האלה הנשגבות, אומר אליך, לך נא קרא דברי רשב"י בקדשו בזהר ובתקונים ודברי המקובלים והרמב"ן בראשם, כי פי' דברי השיר על וכוח הרעיה העליונה צדק מלכותא קדישא עם תפארת ישראל דודה אלהי חסדה ית'. היא הכלה הכלולה הרמה והנשאה המשוררת. היא השושנה הנושאת חמש עלים תקיפים חמשה שירים האלה בקדש. אם אמנם קטן אנכי ודל מלדבר בנשגבות כאלה, לא אחדל לרשום בזה ראשי דברים במשל וברמז כפי קוצר יד השגתי ומיעוט ידיעתי:
נודע כי בת שבע היא אם שלמה, ודוד ירית מלכותא קדישא, והיה רגל רביעי במרכבה. ויעש דוד שם, ושלמה ישב על כסא ה' למלך. ותרב חכמת שלמה, ולבשה עטרת תפארת, נתמלא הים והלבנה וקיימא סיהרא באשלמותא (וכמ"ש בזהר ויחי דף רמ"ח ע"ב ודף רמ"ט ע"ב ובכמה מקומות). וידוע שהענף נכלל בשורש וכל מה שקרה אל הענף קרה אל השורש, וכמו שנפש שלמה היתה תחלה שתולה בנוה דבקה באלהים חיים בחיי עד ונעימות נצח, ואח"כ ירדה ממעונה נכלאה בגוף ותלבש גולם וגויה. כן שרשה הנעלה המולכת באצילות, היתה תחלה דבוקה עם דודה פנים בפנים, ואור הלבנה כאור החמה ואח"כ ירדה משרשה אל עולם הפירוד, שהיא לנגדה ביחוס גוף וכלים ולבושים, והוא גלות השכינה כנודע:
ואבאר מעט. הנה הנפש הגם שהיא אחת בעצמותה, ובכ"ז ראינו כי פעולותיה באמצעות כלי הגויה יתחלקו לשלשה חלוקות, א) פעולותיה השכליות באמצעות המוח והגולגולת, ב) פעולותיה החיוניות ע"י הכלים האמצעים מן הצואר עד החזה ושרשם היא בלב, ג) פעולותיה הטבעיות ע"י הכלים התחתונים של הגויה מן החזה ולמטה, והגם שהנפש היא אחת, בכ"ז יתראו ממנה פעולות אלה הנבדלות לפי הכלים שע"י תפעול, כי כל פעולה וכל מעשה תקדים לעלות במחשבה ואז תפעול באמצעות כלי המחשבה, ושם תתגלה בכח החכמה והבינה והדעת, ואחר ההסכמה במחשבה יתעורר הכח המתעורר במדות, ואז תתגלה ע"י כלי הלב במדות לחסד או לנקמה או לרחמים או ליתר המדות. ואח"כ תוציא הפעולה לידי מעשה, ואז תתגלה בכח הטבעיים המניעים להתנענע ולהשלים הפעולה:
וכאשר הנפש היא חפשית בפעולותיה. יצויר בכל פעולה שני קצוות ואמצעי ביניהם, למשל בכח המדות, גאוה ושפל רוח, וביניהם ענוה. פזרנות וכילות וביניהם נדיבות. חסד ורוגז וביניהם רחמים. וכן בפעולות, שתפעול כפי התעוררות המדות לטוב או לרע או ממוצע בין טו"ר. וכן במחשבה, חכמה בינה ודעת, ותכלית כל הפעולות באה מצד מדת המלכות והממשלה אשר בנפש, שבה תנהיג את הגוף, כי הממשלה הזאת תשתרע מראשית המחשבה עד סוף המעשה. בכח הזה תתנענע במחשבה ובמדות ובמעשה. היא ראשית המחשבה והיא אחרית המעשה. נמצא יש בנפש האדם כפי התגלותה בהנהגת הגויה עשר מדות. שלשה טורים בנפש השכליית. ושלשה בחיונית. ושלשה בצומחת. וכח המלכות והממשלה אשר בנפש היא העומדת בראש ובסוף. אולם ידוע כי הנפש כפי מה שהיתה במקורה הנשגב לא יצויר בה כל אלה. כי אז היתה שכל מופשט מחומר. אשר לא לבד שלא יצויר אצלה שום פעולה, ושום התפעלות מן המדות שהם בכח המתעורר, כי גם מה שהיתה חיה ומשכלת גם בשרשה, אינה כדמות החיים וההשכלה בגויה. כי שם השכילה השכלה פתאומית. כשכל הנפרד הבלתי נתלה בזמן ובמקום. ואין לזה שום יחוס עם כח החכמה והבינה ודעת המתגלים ממנה באמצעות כלי הגויה שהיא השכלה הדרגית, אשר ישיגוה משיגי החומר הנתלה בזמן ובמקום בסבות ומסובבים וכדומה. א"כ יפלא איך יצויר שהנפש הזאת הנפרדת מחומר ימצאו בה הכחות והמדות האלה אשר יתגלו בה אחרי התערבה בחומר ונקשרה עמו:
ע"ז אמרו המקובלים, כי בעת תנענע הנפש ממחצבתה להקשר בחומר, תתלבש בלבוש דק תתהלך בצלם ובדיוקנא. כדמות החומר (כמ"ש בהר ויחי דף רל"ג ע"ב כי אינון נשמתין וכו' כולהו קימי קמי' דקוב"ה עד לא נחתין לעלמא בההיא דיוקנא ממש דאתחזון לבתר בעלמא ההיא חיזו דגופא דב"נ וכו' וכ"ה בפ' שמות דף י"א ודף י"ג ע"ב) כוונו במליצתם כי אז יולד בה הכח, לפעול בעת שתתחבר עם החומר, במדות ובדרכים האלה הנגבלים כפי כח כלי החומר שע"י תפעול. והיא הלבוש הדק שיתגלו בה הכחות האלה בכח, עד שבהקשרה בגויה יצאו אל הפועל. ולפ"ז גם בעת התנענע הנפש לרדת ממקורה אל הגויה נולד לה מלבוש רוחני שע"י התראו בה עשר מדות אלה הנז' בכח ובדרך רוחני, והם היו שורש שיצאו אח"כ ע"י כלי הגויה מכח אל הפועל:
ומבשרי אחזה אלוה כי כבר אמרו חז"ל (במד' רבה פי"ט ובמד' קהלת) גדול כחן של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, ובב"ר (פכ"ז) שמדמין צורה ליוצרה, רצו בזה כי אנחנו לא נוכל להשיג את ה' מצד עצמותו רק מצד הנהגתו את העולמות, והמציאות בכלל מסודר ונערך כתבנית קומת אדם, כי האדם הוא עולם קטן, וכולל בתוכו כל הכחות הנמצאים בכל העולמות (כמ"ש בזהר בכ"מ ועיין בע"ח שער עיגולים ויושר ושער הצלם פ"א וכן במורה נבוכים ח"א פרק ע"ב) ועצמותו ית"ש מתפשט וממלא את כולם כדמיון הנשמה המתפשטת ומסתתרת בגוף האדם. וכבר דברנו מזה במק"א בפרטות. והנה ציור האדם הגדול ויחוסו אל האדם שהוא העולם הקטן מתחיל מן עולמות הנפרדים. שהם יצוירו כעין לבוש וגוי' והם עולם הכסא ועולם החיות ועולם האופנים וה' בם בקדש, ושכינתו תתלבש בהם ותתגלה בכ"א כפי כח אותו העולם. בעולם הכסא תתגלה כדמיון הנשמה המתגלה במוח ששם כח החכמה והבינה והדעת. (אימא מקננא בכרסיא) בעולם החיות תתגלה כדמיון המתעורר בלב ששם שורש המדות. (זעיר מקנן ביצירה) ובעולם האופנים תתגלה כדמיון הנפש המתראה בכבד, ששם פעולת הטבע וגמר הפעולה והעשיה. ושכינת עוזו תפעול בכל עולם כפי כלי העולם וכוחו כדמיון הנפש בכלי הגויה. אולם אחר כי בעצמות הא"ס לא יצוייר שום מחשבה ומדה ופעולה. בהכרח כי בעת עלה ברצונו הפשוט להוציא את העולמות ולהנהיגם, האציל מכבודו אצילות קדוש. שבו יהיו כל הכחות האלה מצויים בכח והוא יהיה שורש לכל המדות שיתגלו אח"ז בכלי כל עולם ועולם לפי ענינו. וזה ממש כמו שהנפש בעת תנוע לרדת ממחצבה אל הגויה תתלבש בלבוש רוחני שבו מצוירים המדות שבהם תפעול בגויה בכח. והם עשר מדות כנ"ל, כן כביכול האציל עולם הספירות, הם יהיו השורש לכל המדות שבהם ינהיג. וימלא בם שלשה טורים, טור האחד כנגד המחשבה. וטור השני כנגד המדות, וטור השלישי כנגד הפעולות. וכבר אמרנו כי בכל א' תצוייר ההנהגה בג' דרכים שני הקצות וקו האמצע. וכן נמצא בטור הא' חכמה ובינה ודעת. בטור השני חסד גבורה ורחמים. בטור השלישי נה"י. ואחר שתכלית המעשה הוא שיתגלה כבוד מלכותו וממשלתו בכל העולם. והיא סוף מעשה במחשבה תחלה, נמצא שמדת מלכות היא האחרונה במעשה והיא כתר עליון ברצון הקדום. בסוד אני ראשון ואני אחרון. והם עשרה לבושין אשר ה' מלך גאות לבש שע"י הלבושים האלה שנתעטף מזיו הדרו ניתן מקום לגילוי כחותיו והנהגתו. (וכמ"ש בב"ר פ"ב נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו). אולם גילוי כל המדות היה כדי להנהיג ולמשול על כל המעשים בכח מדת המלכות שע"י ובאמצעותה ינהיג את כל העולמות:
והנה כמו שהנפש יש בה הבדל בין העת שהיתה במחצבה דבוקה בשרשה, שאז היתה שכל מופשט מחומר ומשכלת בכח שאין לו סוף. ופעולותיה הרוחנים מתפשטים לבלי תכלית. וגם בעת שהתנענע לרדת אל החומר, או בעת תתפשט ממנו, שאז כבר לבשה לבוש הדק בדיוקנא דהאי עלמא, שהיא ההכנה לפעול כפי מדת החומר וכליו, בכל זאת כל עוד לא נכלאה בגויה אין מעצור בעד רוחניותה. ואין כלי וגבול הסוגר בעדה. לא כן בעת באה בין הבשרים שאז ידיה אסורות וכחותיה כלואות, ולא תוכל להתפשט רק כפי שיכיל כח השכלי והלבוש שהיא פועלת ע"י וגם בזה יש מדרגות שונות. כי פעולת ההשכלה שתפעול ע"י כלי המוח היא קרובה יותר אל הרוחנית, ובו צופה כרגע מסוף העולם ועד סופו. ומשכיל בעליונים ובתחתונים ומשיג השגות רוחניות מופשטות מחומר. כי הכלי הזאת זכה עדיין ודומה כזכוכית זך שבו תביט בעד החלון אל העולם הרוחני ואל השרשים שמשם לוקחה. משא"כ הפעלות המדות, שע"י כלי הלב התגשמה יותר והיא יורדת יותר אל העולם הגשמי. ובכ"ז עדיין יושקף בו ענין נפשיי כי בו פועלת בבחירה, מתעוררת אל הטוב ואל הרע, ואל ההפכים בשוה, ובידה פלס ומאזני משקל וכח חפשי לעשות כרצונה. לא כן פעולה ע"י כלי הנפש הטבעיית. הם מוגבלים ע"י חוקי הטבע. לא תוכל לעשות קטנה או גדולה רק כפי כח הטבע. וכעץ השדה וצמח האדמה שנפשו הצומחת היא כח טבעי לבד. עד ששם לא ניכר כחה הרוחני כלל. כי גבר החומר והטבע על ענין הנפש. רק בעת תסיר את בגדי אלמנותה ותלבש את בגדיה החמודות. והוא בעת שתתפשט מן הגויה, וזה יהיה בעת נח עליה הרוח ממרום שאז יתבטלו כחות הגויה, או בעת הגויעה שאז תשוב הנפש אל בית אביה, אז תשוב לפעול בכח רוחני בלא גבול ומעצור ועטרת האלהית בראשה:
כן הדבר בענין השכינה שהיא מדת מלכות המנהגת, שבעת תוכרח לירד ולהנהיג ע"י כלים ולבושים, בעת תתלבש בכסא או בחיות או באופנים, אז היא גולה ממקומה, ולא תוכל להנהיג כפי כח אלהותה בכח שאין לו סוף, כי הנהגתה מצומצמת כפי כח הכלים והעולמות שע"י תפעול ותשגיח. ובזה יש מדרגות רבות כפי כח העולם וכפי כליו אם הם זכים או עכורים. עד שבעת תרד מאד להנהיג כפי כח האופנים, אז הכל מסור בידי הטבע, כי לא תוכל להנהיג אז רק כפי סבוב האופנים והמערכת. אמנם בעת תעלה מן העולמות הנפרדים אל האצילות, שהוא כמשל הנפש המתפשטת מן הגויה ותלבש בגדי תפארתה להדבק עם דודה העליון פנים בפנים, אז חילים תגבר כפי כחה האלקי להריק שפע ותוספת ברכה עד בלי די:
ואמרו האלהיים כי בעת האצילות היו חמה ולבנה משתמשים בכתר אחד. וביום הרביעי שקטרגה הלבנה נתמעט אורה. ואז ירדה בסוד נקודה אחת לבריאה. ותיכף חזרה למקומה. עד אשר בחטא אה"ר ירדה שנית. רצו במליצתם. כי הכוונה היתה שתהיה ההשגחה וההנהגה כפי כח האלהי המשפיע באור שאין לו סוף. רק אחר שהשי"ת תקן כל העולמות באופן שכל הכחות והעולמות וסדרי המרכבה בנינם ותקונם והריסתם ח"ו יהיה נמשך לפי מעשה האדם. (אשר הוא כלול מכל הכחות הנמצאים בכל העולמות) וכמ"ש במד' מהו אהיה אשר אהיה כשם שאתה עמי כך אני עמך וכו' מהו ה' צלך כצלך וכו' ובזה"ק בכ"מ. ואחר שביום הד' נתלו המאורות שאז נתקן סדרי המערכת ושליטת הטבע. ויש אפשרות שאם אח"כ לא יהיו התחתונים זכאים תהיה ההנהגה מצומצמת כפי הטבע לבד. שזה לא יהיה בעוד שמלכות שמים עומדת ברום עולם ומנהגת בדרך ההשגחיי הנסיי שאז תבוטל הנהגת המערכת. לכן ברגע זו נתמעט הירח וירדה ממקומה, לתת הויה לתליית המאורות וממשלתם שאז הירח העליונה לא תגיה אורה. אבל תיכף חזרה למקומה, כי אז לא היה אדם בארץ, והיה ההנהגה כפי כח המלכות והאלהות. עד שחטא אה"ר וסלק ההשגחה והוכרחה להתלבש במכסה ולמעט אור הנהגתה דרך חלונות ולבושים ומסכים. והנה מעת שחטא אה"ר והלאה, ירדה המלכות לעולמות שלמטה להנהיג כפי כח העולמות וכליהם, והשכינה גלתה ממקומה, והיתה דומה כנפש האסורה בגויה ופועלת בכליו שזה הכל בחטא התחתונים (עיין ע"ח שער מיעוט הירח פ"ב ובשער הקליפות פ"ג) וידוע שמלכות דאצילות הוא שורש נשמת כלל ישראל יחד ונקראת כנסת ישראל, ובעת יתקנו ישראל מעשיהם ויתחברו בשכינה. אז תעלה מלכות ה' למקומה אל האלהות ותדמה כנפש המתפשטת מן הגויה, ותלבש מלכות ותדבק בדודה העליון. ובזה תראה כי כל מה שבספר בשיר השירים מחמשה פעמים שיצאה נפש שלמה מן הכלא והגויה בעת הרוח ותדבק בדודה ובשרשה העליון, הכל משל ומליצה על עתים שיצאה גם מלכות שלמה העומדת ברום עולם והנפש אשר באצילות מן הגויה שהיא לבושיה וכלי העולמות התחתונים, אל האלהות והאצילות, וזה יתפרש בשתי פנים, אם בפרט, כי כאשר שורש נפש שלמה היא מלכות העליונה, וכפי מעשיו וקדושתו וכחו עלות נפשו אשר למטה כן התעלה גם שורש נפשו למעלה, כי הוא תקן מדה זאת בימיו כנודע, וכשם שנפשו שרה השיר הזה למטה כן שורש נפשו שרה שיר הזה למעלה על עלותה בעתים האלה (וכמ"ש בזהר פ' נח דף ס' ע"ב כנ"י לא אתערית תיאובתא לגבי קב"ה אלא ברוחא דצדיקיא דעאלין בגוה, וכן שם דף ס"ז על לה' הארץ ודף רמ"ד ע"ב ובכ"מ), וכן יתפרש בדרך כלל, על ימות עולם מני שים אדם על ארץ עד אחרית הימים, שאחר החלוקה נמצא שהתעלתה השכינה וגבר מלכות שמים בחמשה עתים. והם:
א] אחר שגלתה שכינה ממקומה בגלות מצרים, התעלתה ביציאתם ובמ"ת ובאהל מועד כנודע. ועל העת הזאת הושר השיר הראשון, שאחר שספרה הרעיה הקדושה. שהיא שחורה כאהלי קדר והיא נוטרה את הכרמים, ופנתה א"ע מבנות ירושלים שהן היכלין דלמטה לשאל מדודה איכה ירעה ואיכה ירביץ, [כמ"ש בזהר בראשית דף כ'] התחיל מענין הגאולה מן לסוסתי ברכבי פרעה, וספר התעלתה ביצ"מ בנסים ונפלאות ובמ"ת וברצונו עליה אחר חטא העגל. ובבנין המשכן, שרמז למטה ולמעלה, כמ"ש אף ערשנו רעננה. ככתוב ומבואר בזהר ומדרשים, עד שחזרה השכינה למטה בחטא דור המדבר והיא משבעת בנות ירושלים. אשר תשוב לשכן בתוכם בל ישביתו את האהבה:
ב] אחרי נאספו העדרים ובאו לא"י, גללו את האבן מעל פי הבאר, ונתקנה ארץ העליונה ארץ החיים לחבר משפט וצדק. ואז קול דודה הנה זה בא מדלג על ההרים הררי עד. קרא לרעיתו כי הסתיו עבר הנצנים נראו בארץ. וזה נמשך כל ימי שילה ונוב וגבעון, אבל אז שכנה שכינת ארעי כי חטאו ונמסרו ביד אויבים כפעם בפעם. והיונה בחגוי הסלע ובסתר המדרגה והדוד שב כפעם בפעם על הררי בתר:
ג] בימי שלמה שאז קיימא סיהרא באשלמותא, ואז נבנה המקדש התחתון והעליון, והדוד התחבר עם הרעיה חבור קבוע כל ימי מקדש ראשון בימי מלכי ב"ד הצדיקים, וע"ז בא השיר הג' שאז היה שכינת קבע ומדבר מענין האפריון של שלמה ומענין הקרבנות וקביעות השכינה. ככתוב בזהר ומד' במקומות רבות:
ד] בימי בית שני, שאז אחרי דבקה לעפר נפשה בגלות בבל, כבר היתה ישנה, ולבה ער ודודה דופק. והיא לא רצתה לקום מעפר. ולא שרתה שכינה במקומה בימי בית שני כנודע (וכמ"ש בזהר שמות דף ט' ע"ב) כי לא היתה גאולה שלמה וע"ז הוסד השיר הרביעי: ה] בימי הגאולה האמתית שאז תהיה אור הלבנה כאור החמה ואשת חיל עטרת בעלה, ואז תתנער ירושלים מעפר, ותשכון במרום עוזה וע"ז הושר השיר החמישי. ויען בעת ההיא תקום כנ"י וסוכת דוד ולא תוסיף לנפול עוד. ידומה עלותה אל דודה והפרדה מן עולם המלבושים, כנפש הנפרדת מן הגוף בעת מועד לכל חי, והעולמות יכספו להתחבר עמה וזה הוכוח בין הנפש ובין הבנות, ויען אז תעלה עד ראש המדרגות גם רוח ונפש של עולמות שלמטה יתעלו בקדש, והוא הנרמז בשיר האלף. כי אז יזדככו כל העולמות אף כליהם וחיצוניותיהם. כי יעברו הקליפות ורוח הטומאה כליל יחלוף. ודרכים האלה נמצאים סלולים לכל דורך על מפתן בין הזוהר ומכילותיו, וכן במד' ואגדות. רק כי המד' יציין למטה ענין כנ"י וקורותיה, והזוהר ירמוז למעלה ענין כנסת ישראל העומדת לראש פנה, ושניהם אחד כידוע. והנה לא באתי רק להראותך דרך כלל, את הצפון תחת המכסה, באופן שדברי החכם ע"ה נאמרו משל תוך משל ומשל תוך משל כגונז מרגלית יקרה תוך תפוח זהב ועליו משכיות כסף, ועליו בגד תכלת. ועליו יכסה בעור עב. ופרטי הדברים הלא הם כמוסים עמדי, וכל חכם לב יבינם, ונבון תחבולות יקנה. ואם אשמתי כי לא נאלמתי, ודברתי בלשוני וקרע לי חלוני, נגד השמש והירח, ודודאי לא נתנו ריח, והנם כאבק פורח, אל ה' אקרא ואל אדוני, יעביר על עוני, יעשה עמי לטובה אות, ויראני מתורתו נפלאות, מה אהבתי תורתך, עשה עמי כחסדך, ואל תשגני ממצותיך, ואל תסתר ממני מצותיך אמן סלה: