מלבי"ם על שופטים כא
(א) השאלות (א) למה נשבעו (אחר כל ההרג והאבדון הגדול הזה) שלא יתנו להם נשים? ואם נשבעו איך התחרטו תיכף? סדר הכתובים מבולבל מאד, התחיל מענין השבועה על נשותיהם ואח"כ ידבר איך נתחרטו ע"מ שעשו לבנימין, ואח"כ ידבר בדרישת מי שלא באו למלחמה, וחזר לדבר מה שנתחרטו על בנימין, וחזר לדבר על אנשי יבש שלא באו למלחמה, וחזר לומר והעם נחם לבנימין, שהם דברים כפולים ובלתי מסודרים, שהיה ראוי להזכיר מה שהתחרטו לבנימין בפ"ע ומה שהתרעמו ושעשו לאנשי יבש גלעד בפ"ע, ולמה כפל כל דבר שלא לצורך? מ"ש ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל אין לו ביאור, ובפרט שאין חשש עוד שימחה, שהלא כבר לקחו ד' מאות נשים, ומדוע אמר שלשה פעמים ויאמרו, ויאמרו זקני העדה וכו', ויאמרו ירושת פלטה וכו', ויאמרו הנה חג ה'? ודברי פסוק כ"ב סתומים וחתומים:
"ואיש ישראל נשבע במצפה". מבואר אצלנו שבמקום שמקדים השם אל הפעל לא בא הדבר כסדר הזמני, רק היה הדבר קודם לכן, עמ"ש (יהושע א, יב בפסוק ולראובני ולגדי), וכן "ואיש ישראל נשבע" קודם לכן בעוד שהיה במצפה טרם יצאו למלחמה, לבל יתחתנו עם בנימין:
(ב - ג) "ויבא העם בית אל" וכו' "ויאמרו למה ה' אלהי" וכו'. אחר שאם לא היו ישראל נופלים בשתי פעמים הראשונים, לא היו מחרימים את בנימין עד לכלה, והיו מענישים את החוטאים לבד, ולא להרג טף ונשים ולהשמיד הכל. רק ע"י שבנימין הפיל מישראל ארבעים אלף, לכן עשו בו נקמה. ועתה באו לפני ה' יושבים ובוכים ומחפשים וחוקרים מה היה הסבה לזה, למה חרה אף ה' בם עד שנפלו במלחמה בשתי פעמים הראשונים, וזה היה סבה לרעה יותר עצומה "להפקד היום מישראל שבט אחד", כי אף שנשארו שש מאות איש עכ"פ היום נפקד השבט, כי מתי מספר לא יקרא בשם שבט, והם רק שריד מן השבט לא שבט בפ"ע:
(ד) "ויהי ממחרת". ישבו שנית לחקור על סבת הדבר ולחפש במעשיהם למה חרה אף ה' בעמו: "ויעלו עולות ושלמים". למצוא רצון מה':
(ה) "ויאמרו ב"י". ובהיותם חוקרים על הדבר נזכרו מענין ישראל במלחמת עי, שהיה ג"כ כענין הזה שהלכו למלחמת מצוה ונפלו לפני אויב, ושם נודע שהיה הסבה יען שעכן מעל בחרם ושבועת יהושע, ולכן חקרו פן נמצא גם ביניהם עון זה, כי "באשר היתה השבועה גדולה שמי שלא יעלה אל המצפה להשתתף במלחמה זו מות יומת", והסכימו שבודאי נמצאו מי שעברו על השבועה הלזו ולכן נפלו ישראל חללים, ועל פי זה אמרו "מי אשר לא עלה בקהל", כי לא ידעו מי:
(ו - ז) "וינחמו". עד עתה דבר מן העבר, כי חקרו על העבר למה נענשו ושחשבו שיש אפשריות שמקצת מהם עברו על השבועה ולכן נענשו, ולא היה זה מוטל עליהם לדרוש על זה כי למה יחקרו על זה הלא העבר אין. רק עתה נתחדש אצלם ענין חדש, והוא כי נזכרו שבעת חמתם נשבעו שאיש מהם לא יתן את בתו לבנימין, ולפי זה הגם שנשארו משבט בנימין שש מאות איש, הלא לא ימצאו נשים כי נשי בנימין נהרגו כולם, ובזה ימחה השבט כולו וזה יהיה מום וחסרון גדול לכלל האומה שא"א שתשרה עליהם שכינה רק אם הם שנים עשר שבטים, ואם יחסר שבט אחד הוא פגם גדול לכלל האומה כנזכר בדברי חז"ל בכ"מ (ראה ב"ק פג א), והרי זה נזק לדור דורים מעות לא יוכל לתקון ומחלל הוד יעקב וקדושת ישראל לעולמים, וז"ש "נגדע היום שבט אחד מישראל", ובארו הטעם כי "מה נעשה להם לנותרים לנשים":
(ח - ט) "ויאמרו". ואחרי שראו שבאם המצא ימצא עיר או משפחה שלא הלכו למלחמה זו ויתחייבו מיתה ע"י שעברו על השבועה יהיה בזה תקנה לבנימין, כי נשי גלעד מותרות להם אחר שלא באו המצפה ולא נשבעו? לכן החלו עתה לתור ולדרוש "מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ה' המצפה", כי הוצרכו עתה לזה לטובת בנימין: "והנה". מצאו כי "אין שם איש מיושבי יבש גלעד", ובזה דנו היטב אחר שלפי דעתם ע"י שיבש גלעד עברו על השבועה נסתבב שחרה אף ה' ונסתבב שהשמידו את בנימין, נמצא היו יבש גלעד הגורמים לזה, מהראוי שעתה ע"י שיהרגו אותם יצמח משרשיהם מהבתולות אשר יחיו מבני יבש גלעד צמח לבנימין להיות להם לנשים:
(יג) "וישלחו". ואחר שמצאו להם תקנה: "שלחו וקראו להם שלום". ונתנו להם הנשים, והיה זה לטובת הכלל לבל יהיה פגם בכלל האומה ע"י חסרון השבט כי היה קבלה בידם שלא תשרה עליהם השכינה אם יחסר שבט אחד ממנין השבטים:
(יד) "ולא מצאו להם כן". כי לא מצאו נשים לכל השש מאות איש:
(טו) "והעם". ר"ל והגם שכבר סר פחדם שימחה שבט מישראל אחר שמצאו נשים לארבע מאות איש, בכ"ז אחר שבתוך כך נתפייסו עמהם ודברו להם שלום, נחם העם על כלל הדבר, והתחרטו על הנעשה שעי"כ "עשה ה' פרץ בין השבטים" ושנאה ומלחמה. וז"ש "והעם נחם", כי תחלה כתוב וינחמו בני ישראל, שהם ראשי העם וזקניהם וגדוליהם הדורשים טובת הכלל, אבל עתה נחם העם כולו והתחרטו ושבו אליהם לאהבה, ולא רצו ששני מאות האיש הנותרים ימותו ערירים:
(טז) "ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים". אז חקרו הסנהדרין אם יוכלו להתיר את השבועה כדי לתת נשים להנותרים, ונתנו טעם "כי נשמדה מבנימין" "אשה", ר"ל כי בעת השבועה לא היה דעתם להרוג הנשים והטף, ורצו רק שהם לא יתחתנו עמהם לא שילכו ערירים כי אז היו נושאים נשים משבטם, לא כן עתה שנשמדו נשי בנימין וימחה השבט על תנאי זה לא נשבענו, והרי יש פתח וחרטה:
(יז - יח) "ויאמרו". אבל חזרו ואמרו שאין זה טענה, כי זה היה צודק אם לא היו מוצאים שום תקנה והיה כל השבט נמחה, שזה היה פגם וחסרון לכלל האומה, ואז היה להם פתח לשבועתם שבודאי לא נשבעו ע"ד למחות השבט כולו. לא כן עתה, הלא "ירשת פליטה לבנימין", כבר יש לבנימין ירושת פליטה ע"י שלקחו ד' מאות נערות מיושבי יבש גלעד, שמהם יצא פליטה ויורש נחלה, וממילא "לא ימחה שבט מישראל", וא"כ אין להשבועה פתח וחרטה. ובזה הוציאו הפסק "ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו" "כי נשבעו בני ישראל", ואין היתר לשבועתם:
(יט) "ויאמרו". אבל חזרו והתיעצו לטובת שתי מאות אלה ונתנו עצה שיחטפו נשים מן המחוללות:
(כא) "וחטפתם". התנו עמם, א] שכ"א לא יחטוף רק אשה אחת, ב] שיוליכום לארץ בנימין, שלא ישיגו אותם אבותם לריב עמהם:
(כב) "והיה כי יבואו" כו' "אלינו". ואם יבואו "אלינו" "לריב" שאנחנו נקח הנשים בתוקף, אז נאמר שני טענות, מה שאתם יראים מן השבועה, כי תאמרו שהגם שחטפו הרי אנו עושים להם חנינה במה שאנו שותקים להם, נאמר להם "חנונו אותם", בתמיה, וכי זה חנינה "מה שלא לקחנו מאיש אשתו במלחמה", פי' הלא הם חטפו וקדשו אותם מדעת האשה והיא אשתו וכי אנו צריכים ללחום אתם ולקחת מהם את נשותיהם, זה אין אנו חייבים ולא רשאים, וא"כ אין אנו עושים להם חנינה במה שאין אנו לוקחין מאתם את נשותיהם. ב] "כי לא אתם נתתם להם", אשר "כעת תאשמו", הלא לקחו מעצמם ולא עברתם על השבועה:
(כד - כה) "ויתהלכו". הגם שהיה להם אז לשום לב על המכשלה שיצאה מידם, ובעוד שהיו יחד היה להם לגדור פרץ וגם להקים מלך או שופט ישגיח על העם בכ"ז הנה תיכף אחר זה התהלך איש למקומו ונשאר הדבר כמקדם "שאין מלך בישראל ושכל איש יעשה הישר בעיניו: והנה", הזמן מתי היו שני המעשים האחרונים מן פסל מיכה ומן פילגש בגבעה לא התבאר בכתוב, ודעת רז"ל בסדר עולם (פרק יב) שהיה בימי כושן רשעתים, ועז"א בימים ההם אין מלך בישראל, ר"ל שאחרי מות יהושע והזקנים ולא הוקם עדיין שופט לישראל עד עתניאל בן קנז, ולפי זה הדעת יצדק מ"ש שבני דן בקשו נחלה לשבת וכבשו ליש, שזה היה אחרי מות יהושע שהלך כל שבט לכבוש נחלתו ולכדו בני דן את ליש כמו שנזכר בספר יהושע (יט), ובזה יצדק מ"ש על ירושלים לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה שזה היה קודם שכבשו יהודה את חלקם בירושלים, כמ"ש למעלה סימן א' (פסוק ח), וגם יצדק לפי זה מ"ש שהקימו פסל מיכה כל ימי היות בית אלהים בשילה, שמשמע שהתמיד שם בשוה עם התמדת הארון בשילה. אולם ממ"ש חז"ל (רש"י ש"א כ, ל) על בן נעות המרדות שאשת שאול רדפה אחריו כי שאול בוש לחטפה מן המחולות, משמע שהיה מעשה זאת אחרי מות שמשון קודם שהוקם שופט אחר, שעז"א בימים ההם אין מלך בישראל, ובזה יצדק מה שנכתבו פרשיות אלה אחר מעשה דשמשון שכן היה לפי סדר הזמן, ומ"ש שהיה שם הפסל כל ימי היות בית אלהים בשילה היינו שעמד מן הזמן ההוא עד חורבן שילה, וכן מורה מ"ש חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ג) שיהונתן נעשה גזבר לאוצרות בימי שלמה, ושהוא היה הנביא הזקן בבית אל, ולפי הסדר עולם היה חי יותר מארבע מאות שנה: