פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דברי עמוס אשר היה בנוקדים", הרי"א השיג בכאן על המורה (פל"ב ח"ב) שהניח יסוד מוסד שא"א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהרי"א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ"מ התנבא. ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במק"א, ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו. ומה שטען הרי"א על שלא תמצא הנבואה באו"ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא"א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שא"א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים. והנה מ"ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי"א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש? ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה' מציון ישאג ואח"כ אמר כה אמר ה' ואין זה מסגנון המליצה?. ולדעתי מ"ש ויאמר ה' מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס. שר"ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה' מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ"ז נתחזק לנביא אמת ע"י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה' מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמ"ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, עי"כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה', (ומ"ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע"ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי"ש):


ביאור המילות

"בנוקדים". מגדל הצאן נקרא נוקד. וכן ומישע מלך מואב היה נוקד, ע"ש שהצאן עשוים נקודים וברודים, או שנוקדים אותם לסימן בל יתחלפו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר" כבר פירשתי ששיעור הכתוב "אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש", אז נבא על הרעש, "שה' ישאג מציון", כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה, "ומירושלים" העיר "יתן קולו" שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א"י ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה. נבואה ב' הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי "יאבלו נאות הרועים" כי לא יהיה מרעה לבהמות, "ויבש ראש הכרמל" ששם מלא תבואה לחה תמיד. כ"ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן:


ביאור המילות

"ישאג". יתן קול, התבאר (יואל ד' ט"ז):

"ראש הכרמל". מובחר הכרמל, וכרמל שם לשדי תבואה הלחים והמלאים וטובים:
 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר, וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א"י אשר הרעו לישראל, והודיע כי יענישם ה' בעבור זה, שהגם שישראל לקו בעונם בכל זאת לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והנה ארם היה שכן לא"י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום ויודיע ענשם זאח"ז, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בספר מלכים, ואמר "על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה" הכי "לא אשיבנו" את גמולו? אחר שחטאו שלשה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם, אולם מה הן השלשה פשעים פי' הרד"ק שלש פעמים שהרעו לישראל תחלה, והרי"א פי' שר"ל שלשה פשעים הידועים שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה ביניהם, ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו? והפשע הרביעי הוא "על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד", שהיו מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף:


ביאור המילות

"לא אשיבנו". פרשתי מענין השבת גמול ובתמיהה, אולם באמת השבת גמול בא תמיד בקישור הלמ"ד ומעלליו אשיב לו (הושע ד'), והשבה עם את הוא השבת הדבר למקומו. או תשובה למדבר, ומענין זה בא פה, שבעבור ארבעה פשעיו לא אשיבנו לארצו ולמדרגתו, או ר"ל הכי לא אשיב אותו תשובה על פשעיו, והתשובה תהיה הפורעניות שאביא עליהם שבזאת יכירו חטאתיהם:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושלחתי אש", שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב ואח"כ יכבוש שער העיר ואח"ז יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך, תחלה "אשלח אש בבית חזאל" שהוא בית המלכות, ואחר כך "אכלה ארמנות בן הדד" בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח"כ.


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושברתי בריח דמשק" בריח של מבצר העיר, ואח"כ "והכרתי יושב מבקעת און" שהיו סביב דמשק, "ותומך שבט מבית עדן" שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפ"ע תחת מלכות ארם וגם הם "יגלו עם ארם קירה" הגם שהיה שבט בפ"ע, באופן שידמו כחולי מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה:


ביאור המילות

"תומך שבט". כמו לא יסור שבט מיהודה והוא כינוי אל המשרה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א"י במערב, "על שלשה פשעי עזה" שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה בידם "ועל ארבעה" שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול? "על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום", שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמ"ש בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים, והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושלחתי אש בחומת עזה", עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והכרתי יושב מאשדוד" שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה ב"פ לכן אמר "והשיבותי ידי", וגת לא חשב כי היתה ליהודה:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", ינבא על צור, "על הסגירם גלות שלמה לאדום" שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו, וחטאם גדול על "שלא זכרו ברית אחים" שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושלחתי אש", כי נחרבה ע"י נ"נ ואח"כ ע"י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה', על שלשה פשעי אדום" ע"א וג"ע וש"ד "ועל ארבעה וכו' על רדפו בחרב אחיו" בעת חורבן בית ראשון, "ויטרוף לעד אפו", ע"י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי"א בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע"י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום י"ל עברה כללית על כלל ישראל ע"י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי"ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור:


ביאור המילות

"אפו, ועברתו". התבאר אצלי (ישעיה י"ג ובכ"מ) כי אף הוא הכעס על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם ע"י האף עובר בקצפו את הגבול לכעוס על הכלל גם על הבלתי חוטא, ומצייר את האף כארי טורף לעד, והגם שנוקם באפו לא עזב את עברתו ושמרה נצח, ומלת שמרה י"מ כמו שמרה במפיק, וי"מ שהה"א נוספת וע"כ המלה מלעיל:

"הרות", י"מ מענין הר, שבקעו ההרים או המבצרים העומדים שמה, וי"מ נשים ההרות:
 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושלחתי אש בתימן" שהוא מאדום, "ואכלה ארמנות בצרה" הוא מטרפולין של אדום, שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' כמש"פ שם:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על שלשה פשעי בני עמון", ע"ז וג"ע וש"ד כנ"ל "ועל ארבעה וכו' על בקעם חרות הגלעד", פי' מהרי"א מענין הר, שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים "למען הרחיב את גבולם", ורש"י ז"ל פי' הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם, ולשני הפי' יובן מ"ש ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמ"ש למען הרחיב את גבולם:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והצתי", יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב, כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה, וזה יהיה "בתרועה ביום מלחמה", וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלכם ילך בגולה", וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועז"א הוא ושריו: