מלבי"ם על נחמיה ט




(א) "וביום עשרים וארבעה", כי ביום כ"ג לא היה אפשר להתענות שהוא יום שאחר החג דאסור בתענית:  


(ב) "מכל בני נכר", מנשים נכריות, דאחר שפרשו מהם בעת עליית עזרא נכשלו בזה אח"כ שנית, ולהמפרש שמעשה זה היה בעת עליית זרובבל הופרץ הדבר עד שתקנה עזרא:  


(ה) "ויאמרו הלוים," סדר התפלה הזאת, תחלה יזכיר איך בחר ה' באברהם וזרעו להיות לו סגולה, וכרות עמו הברית לתת לו ולזרעו הארץ המסוגלת לזה (ז' - ח'), ואיך שמר בריתו בהוציאם ממצרים ובמדבר (ט' - ט"ו), והגם שמרו, את דבריו לא הסיר ויביאם את הארץ (ט"ו - כ"ה), ושם חטאו והכעיסוהו והתגלגל עמהם ימים רבים כרחמיו עד נתנם ביד עמי הארצות (כ"ו - ל'), ובאשר בכל זה לא עזבם והשגחתו עליהם ומוכן עוד לשמור לעולם בריתו, יבקש ויזכור על התלאות אשר סבלו בגלותם. והם יתקנו חטא אבותיהם במה שכורתים ברית לשמור תורותיו ומצותיו (נ"א - ל"ז, י' י'), קומו מצוה שכולם יברכו ה' שהוא מבורך בין בעוה"ז בין בעולם הנצחיי שיבא אחרי זה העולם. אחרי הציווי אל העם לברך את ה', מסב פניו אל ה' ואומר, הנה הם "יברכו שם כבודך", ר"ל אתה כפי עצמותך מרומם ונשגב מכל ברכה ותהלה, כי אין משיג אותך להללך, ולא את השפעתך מצד עצמותך לברכך מצד זה, כי אתה נעלם בתכלית ההעלמה נעלה מכל ברכה ושבח, רק מה שיברכו הוא את "שם כבודך" השם שבו נודעה ע"י כבודך בהבריאה שבראת שע"י נגלה כבודך ומלכותך, את שם הזה יברכו, לא את עצמותך, כי.  


(ו) "מרומם על כל ברכה ותהלה אתה הוא ה' לבדך", שאתה לבדך מצד עצמותך מרומם ונעלה מכל ברכה ותהלה. אחר ההצעה הזאת מפרש מ"ש ויברכו שם כבודך, ששם כבודו שעל ידו הוא נודע לבריותיו, הוא נודע ע"י ג' דברים, א] ע"י הבריאה, ועז"א "אתה עשית את השמים" וכו', ר"ל שבראת בין את העליונים בין את התחתונים, ב] ע"י קיום הבריאה וההנהגה המתמדת, שעז"א "ואתה מחיה את כולם", שאינך דומה כפועל אחר, שאחר שעשה את הדבר הוא מתקיים בעצמו, כי כל הבריאה אין לה קיום וחיות רק על ידך שאתה הנפש המחיה את כל המציאות, והגם שנראה שההנהגה היא ע"י צבא השמים וסדרי המערכת, הנה "צבא השמים לך משתחוים," כי אתה הוא המנהיג אותם ונותן להם כח ומושל על כולם:  


(ז) "אתה", ג] ניכר שם כבודך ע"י ההנהגה ההשגחיית הנסיית, שהיא לא תתנהג כפי סדרי המערכת, רק לפי מעשה הקדושים אשר בארץ יחידי סגולה שעליהם תחול ההשגחה המופלאת הלזו לשדד את הטבע ולנוסס נס ליראיו, וההשגחה הזאת הוחל באברהם, ועז"א "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" שבו בחר ה' שיהיה מרכבה להנהגה הפלאיית, "והוצאתו מאור כשדים", שאז החילות לבטל הטבע בעבורו וניצול מכבשן האש, ואח"ז "שמת שמו אברהם", לאות כי יהיה אב המון גוים ושגם בניו יהיו סגולה וראוים אל הענין האלהי ושתשרה עליהם שכינת ה':  


(ח) "ומצאת", עד שאחר כל הנסיונות שעמד בהם ונבחן ונמצא לבבו נאמן עם אלהיו, "כרת עמו הברית לתת את ארץ הכנעני" שהיא הארץ המיוחדת אל ההשגחה וההנהגה הפלאיית, "לתת לזרעו", כי היה הברית לתת לו מצד היעוד וההבטחה, ולתת לזרעו מצד שיבואו ויירשוה, כמ"ש לך אתננה ולזרעך עד עולם. עתה יתחיל לספר איך קיים ה' את בריתו, שעז"א "ותקם את דבריך", ולא היה בזה עול שלקח את הארץ מיד הכנענים, עז"א "כי צדיק אתה," כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה ה' מוריש אותם מפניך:  


(ט) "ותרא", מספר איך הקים דבריו, שאחר שהיו במצרים שזה היה הקדמה אל ירושת הארץ, כמ"ש כי גר יהיה זרעך, שזה היה כור הברזל שבה נצרפו ונבחנו להיות ראוים אל שתדבק בם ההשגחה הנסיית אז "ותרא את עני" המאמרים מקבילים "ותרא את עני אבותינו ותתן אותות ומופתים ואת זעקתם שמעת על ים סוף והים בקעת לפניהם", ע"י שראית עני אבותינו, עי"כ.  


(י) "ותתן אתות ומופתים בפרעה", וזה היה משני טעמים, א] על צד העונש על שהרעו עמהם, שהגם שהגלות היה ע"י גזרת ה' שאמר ועבדום וענו אותם, ידע ה' שלא ענו אותם מפני זה, רק "כי ידעת כי הזידו עליהם", שהוסיפו עינוי ולחץ במזיד לא מפני דבר ה' רק מזדון לבם, [שעז"א וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, היינו שאשפוט אותם אם עבדו בם מפני גזרתי או מזדון לבם], [הטעם הב'] "ותעש לך שם כהיום הזה," היו האותות והמופתים כדי שעי"כ יכירו את שמך וכבודך, כמ"ש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו שהוא טעם הראשון, ולמען תספר וכו' וידעתם כי אני ה' שהוא הטעם השני:  


(יא) "והים", ואת זעקתם שמעת על ים סוף "והים בקעת לפניהם", א] להצילם ויעברו בתוך הים ביבשה ב] להטביע צריהם, "ואת רודפיהם השלכת במצולות":  



(יב) "ובעמוד", עתה יספר איך בצאתם ממצרים, היה לו סגולה ויעבור מלכם לפניהם וה' בתוכם, א] במה שהיה בקרבם להראות להם הדרך, שעז"א "ובעמוד ענן הנחיתם", כמ"ש שמעי כי אתה ה' בקרב העם הזה ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן הולך לפניהם יומם וכו', שזה היה המופת שה' בקרבם עם ענן כבודו:  


(יג) ב] "ועל הר סיני ירדת", שאז נגלה כבוד ה' בעצמו אליהם לתת להם תורתו, "ותתן להם", הנה בעודם בהר סיני נתן להם עשרת הדברות וכל הפרשה עד סוף משפטים שצוה את משה משפטים בין אדם לחברו," ותורת אמת" בעניני האמונה, "חקים" כמו לא תבשל גדי בחלב אמו, "ומצות טובים" כמו אם כסף תלוה, ודומיהם:  



(יד) "ואת שבת", שבת נאמרה בעשרת הדברות ובסוף פ' משפטים, ואמר "הודעת להם" כי בשבת הודיע להם פנות האמונה מחידוש העולם והודיע להם כי הם מונהגים בהנהגה השגחיית, שעז"א בא מצות השבת כמ"ש במק"א. "ומצות", ר"ל ואח"ז הודיע להם "מצות וחקים ותורה", כ"ז שהיו במדבר סיני עד שחנו במדבר פארן שנתן להם כל המצות הכתובים בס' שמות ויקרא במדבר עד פ' שלח:  


(טו) "ולחם", וגם השגיח עליהם להפיק להם כל צרכיהם במדבר, "ותאמר להם לבא לרשת את הארץ", שאז א"ל שילכו לרשת את הארץ, כמ"ש ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וכו' עלה רש (דברים א' כ'):  



(טז - יז) "והם", אבל "הם הזידו" ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, ואח"כ "וימאנו לשמוע", הגם שמשה א"ל לא תערצון ולא תיראון מהם ה' ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים וכו', "לא זכרו נפלאותיך ויתנו ראש", כמ"ש נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכ"ז "ואתה אלוה סליחות" וכו':  


(יח - כא)" אף כי", הגם שלא היה זה החטא הראשון שכבר קדמו לחטוא במעשה העגל שגם אז נתחייבו כליה, בכ"ז" ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם," שהגם שנעו במדבר ארבעים שנה היה להם העמוד אש וענן, ורוח הנבואה שחל על משה להשכילם, והמן והבאר ואותם "הארבעים שנה כלכלתם" לתת להם כל צרכיהם הם שהיו נזופים מפני החטא:  


(כב - כג)" ותתן להם", ועוד הוספת לתת להם ארץ סיחון ועוג שלא הבטחת להאבות כלל, "ותחלקם לפאה" שחלקת מהם ב' שבטים וחצי לפאה וצד מיוחד בעבר הירדן, כי "בניהם הרבית" וצריכים ארץ רחבת ידים לכן הוספת על גבולות הארץ, "ותביאם אל הארץ" והקימות את הברית שכרת לאברהם, ובזה ספר איך שמר ה' את בריתו:  


(כד) "ויבאו הבנים" לא"י, "ויירשו את הארץ, ותכנע," ספר באיזה אופן ירשו את הארץ שקצת האומות הכנעת לפניהם, והם גרגשי שפנה והלך לו והחוי שהשלימו עמהם ונכנעו ולא לחמו, ויתר האומות שלחמו עמהם "ותתנם בידם" וכבשו אותם במלחמה, אותם ואת "מלכיהם לעשות בהם כרצונם" להכריתם מעל פני האדמה:  


(כה) "וילכדו", הוא מכוון אל לשון התורה (דברים ו' י' י"א), כי יביאך ה' אל הארץ אשר נשבע לאבותיך ערים גדולות אשר לא בנית, "ויירשו בתים", בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, "בורות", ובורות חצובים אשר לא חצבת, "כרמים" כרמים וזיתים אשר לא נטעת, "ויאכלו", ואכלת ושבעת, ושם אמר השמר פן תשכח את ה', ועז"א.  


(כו) "וימרו," שאח"כ שכחו את ה', תחלה "מרו" דברו ואח"כ מרדו לגמרי, "וישליכו את תורתך וכו'":  


(כז - כח) "ותתנם", כמו שהיה בימי השופטים, וכמ"ש (שופטים ב' י"ד), וחשב בזה ב' מדרגות שתחלה אמר "ביד צריהם", ואח"כ "ביד אויביהם", שהצר הוא המצר בפעל, והאויב הוא השונא בלב, ויש צר שאינו אויב שמציר להנאתו לא מפני איבה, ובפעם השני נתנם ביד אויביהם שקשים מן צריהם, וכבשום בגלות אף שלא הוצרכו לצור עליהם, "וירדו בהם" שהרדיה הוא מוסיף עמ"ש בפעם הא' "ויצר להם", ועוד אמר בפעם הראשון "תתן ויושעום", ובפעם השני אמר "ותצילם," שהתשועה היא שיושעו לגמרי וינצחו את האויב וזה היה על ידי מושיעים כמו ע"י אהוד ודבורה, ובפעם השני רק הצילם בל יכלה האויב אותם ולא היתה תשועה גמורה, ועז"א בפעם הראשון "כרחמיך הרבים," בפעם השני אמר "כרחמיך" ולא ברחמים רבים וגדולים כי היתה הצלה מועטת, וזאת נמשך "רבות עתים", ר"ל כל ימי שפוט השופטים:  


(כט) "ותעד", אבל אח"כ בימי המלכים שהתחילו לחטוא בתמידות כמו מימי ירבעם ואילך שאתה העידות בם "והמה הזידו", שהזד הוא החולק ביד רמה, "ולא שמעו למצותיך" שבין אדם למקום, וגם "במשפטיך אשר יעשה אדם וחיה בהם", חיי המדינית "חטאו בהם, ויתנו כתף סוררת" לדברי תוכחת, ואף שהעניש אותם "הקשו ערפם:"  


(ל) "ותמשוך", כי זה נמשך שנים רבות, "ותעד בהם" אז העיד ע"י הנביאים את הגזר שגזר עליהם, שהם הנביאים שקמו מימי עוזיהו מלך יהודה ואילך שכולם נבאו על הגלות, "והם לא האזינו", ואז "ותתנם ביד עמי הארצות" שהוא מגלות עשרת השבטים ע"י אשור עד גלות יהודה ובנימין:  



(לא) "וברחמיך", ובכל זאת רחמת עליהם שלא לכלותם לגמרי, כי השגיח עליהם מבין החלונות והלך אתם לארץ גלותם להשגיח עליהם, כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו', לכלותם להפר בריתי אתם, כי עדן שומר הברית והחסד שהבטיח אל האבות כמש"ש וזכרתי את בריתי יעקוב וכו':  


(לב) "ועתה אלהינו" אחר שאתה עדיין "שומר הברית והחסד," כמ"ש וזכרתי את בריתי יעקוב, שמה שלא עזבתם הוא מצד שמירת הברית, [ולכן הוסיף שם גבור ונורא שלא אמרו ירמיה ואנשי כנה"ג כמ"ש חז"ל, באשר ראה כי גם בגלות מראה גבורותיו ונוראותיו והשגחתו הפרטית ומשגיח בהשגחה מעוטפת בסתר המדרגה והן הן גבורותיו כמ"ש במק"א], "אל ימעט", אחר שהברית קיים והגלות הוא רק לכפר עון ולהתם פשע כבר לקחנו מיד ה' תלאה רבה די והותר "מימי מלכי אשור" שאז התחילו הגליות "עד היום הזה:"  


(לג) "ואתה צדיק", ובכ"ז אתה צדיק במה שהענשת אותנו, אם מצדנו "על כל הבא עלינו ואנחנו הרשענו", שאנחנו הרשענו הגם שבא עלינו תלאות וצרות כאלה, והגם "שאמת עשית" והיה העונש כדין לא שמנו על לב לשוב והרשענו גם בגלותנו, ואם מצד אבותינו, כי  


(לד - לה) "ואת מלכינו", שבעת הקודם בימי "אבותינו" שאז היה לנו מלכים ושרים הנה "מלכינו ושרינו וכל אבותינו לא הקשיבו למצותיך והם" לא היה להם מצור ומצוק, "ולא עבדוך במלכותם ובטובך הרב," באופן שלא עמדנו לא בנסיון העושר ולא בנסיון העוני, ומרינו פי ה' בין בעת ההצלחה בין בימי עוני, [ומ"ש ואת מלכינו ר"ל צדיק אתה את מלכינו והוא כמו מלת עם]:  


(לו - לז) "הנה", עתה סיים תפילתו ואמר אנחנו רוצים לתקן חטא אבותינו ולהשיב חמה, שתחת שאבותינו ברוב טוב ובארצם הטובה לא עבדוך נעבוד אנחנו אותך הגם שאנו בעוני ובחוסר כל, שהגם "שאנחנו עבדים, והארץ" וכו' "אנחנו עבדים עליה, ותבואתה מרבה" (מלשון רבית כמו הוי המרבה לא לו) שאנחנו משלמים בעדה נשך ותרבית "למלכים שהם מושלים על גויותנו ובבהמתנו," עד "שאנחנו בצרה גדולה, ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה" ומקבלים עלינו לשמור את התורה, ובזה הלא נתקן חטא האבות שלא עבדוך בעת היו בארץ והיה להם כל טוב: