מלבי"ם על מלכים א כא

<< · מלבי"ם · על מלכים א · כא · >>

(א) השאלות (א) למה כפל לנבות היזרעאלי, אשר ביזרעאל? ולמה דייק לקראו בשם מלך שומרון? בכלל הספור יפלא למה לא לקח אחאב את הכרם מידו ביד חזקה ממשפטי המלוכה, כמ"ש ואת כרמכם יקח ונתן לעבדיו, וכ"ש לעצמו?:

"כרם היה לנבות היזרעאלי". כי הגם שלפעמים יערב לב מלך לקחת כרם או שדה וכמ"ש (ש"א ח, יד) ואת כרמיכם יקח ונתן לעבדיו, הלא זה ממשפטי המלוכה אם הדבר צריך לצורך המלוכה, כגון שלוקח מס לשלם בו לאנשי צבאותיו, שזה מתועלת הכללי אשר כל בני המדינה צריכים לישא בעול המדינה, והאיש הבלתי נושא בעול רשות ביד המלך לקחת נחלתו ולכופו בחזקה. וכן אם היה הכרם הזה בשומרון אצל בית המלכות, שאחר שבית המלכות שבשומרון היה ענין כללי לתועלת הכלל, כי שומרון היתה עיר הבירה וצריך שבית המלכות יהיה מפואר בכל עוז, וזה לכבוד האומה ותועלתה, אם היה לוקחו הכרם אין רע, לכן אמר כי "הכרם היה ביזרעאל, ואחאב היה מלך שומרון," ר"ל שומרון היתה עיר מלכותו, לא יזרעאל, והיכלו אשר ביזרעאל אינו בית מלכות רק היכל שלו, לא מצד שהוא מלך:

(ב) "וידבר". וגם לא רצה את כרמו לצורך איזה דבר כללי, רק רצה לעשות ממנו גן ירק, באופן שרצה להשחית עצי הכרם (שהוא איסור) לזרוע בו ירק, ולא נתן בו שום טעם של תועלת רק מצד שקרוב אל ביתו. והנה אחאב שהיה עוע"א היה דרכו להעמיד הבעל על הגן שלו, כמ"ש ותחפרו מהגנות אשר בחרתם (ישעיה א, כט), המתקדשים והמטהרים אל הגנות (שם סו, יז), (וכ"כ התוס' בסנהדרין (כ ב) שלכן לא רצה לתתו לו מפני שרצה לעשות בו ע"ז, וגם כתבו שאף למ"ד כל האמור בפ' מלך היה מותר בו, זה רק אם לוקח הכרם לצורך עבדיו לא לעצמו, ועוד כתבו שזה אם הכרם אינו נחלת אבות), וא"ל אם לא תרצה לתת בעבור שצריך לך לכרם, "אתנה לך כרם טוב ממנו. ואם טוב בעיניך" למכרו, "אתנה לך כסף":

(ג) השאלות (ג) למה אמר חלילה לי מה', כאלו יעשה בזה עון פלילי?:

"ויאמר נבות". הנה מלבד שנבות לא רצה למכור את נחלת אבותיו, דבר אל אחאב דברים הנוקבים עד חדרי בטן, במ"ש "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך". רצה להוכיח בזה את אחאב שעזב נחלת אבותיו, שהוא ה' אלהי אבותיו, שהוא הנחלה היותר יקר מנחלת שדה וכרם שהם רק לחיים הזמנים, אבל האמונה והתורה היא נחלת הנפש, והוא עזבם בלא כסף ובלא מחיר, ולהוכיח על פניו אמר חלילה לי מתתי את נחלת אבותי, הזכיר לו איך יקר בעיני איש נלבב נחלת אבותיו אף נחלה זמנית משדה וכרם, וכ"ש נחלה נפשיית. ובמ"ש "חלילה לי מה'", שלא היה לו להזכיר בזה שם ה', רמז כי אחר שאתה תעמיד על הגן את ההבל והבעל, חלילה לי מה' אשר הוא נחלת אבותי, בו בטחו אבותי ויהי נחלתם, ואיך אתנהו לך לבעל ואשרה:

(ד) השאלות (ד) למה בא סר וזעף ולא אכל לחם, והוא לא דבר אליו דברים קשים רק לא רצה לעזוב נחלת אבותיו, ומה כל הרעש הזה? ולמה כפל אשר דבר אליו ויאמר?:

"ויבא". אחאב לא נתפעל על שלא רצה לתת לו הכרם, רק על הדברים שדבר, שבזה בזהו על עזבו נחלת אבותיו ואלהי ישראל, וגם כי נגעו הדברים בלבו כדרך הרשעים שמלאים חרטה, כי הוסר בדברים, וז"ש "שבא סר וזעף", שהיה רוחו סרה מאתו, לא על גוף המעשה שלא השיג הכרם, רק "על הדבר אשר דבר אליו" (ר"ל אחר שכוונת הדבור היה לקלוע אליו למטרה במ"ש "לא אתן לך את נחלת אבותי"), שידע שבאמירה זו דבר אליו דברי תוכחה, ולכן שכב על מטתו ולא אכל לחם מרוב צערו:

(ו) השאלות (ו) למה כפל כי אדבר אל נבות, ואומר לו? וכן למה לא ספר מ"ש לא אתן לך את נחלת אבותי, שבזה יצדק נבות בעיניה?: "וידבר". הנה הגם שבודאי ספר לאיזבל כל הדברים שנפלו ביניהם, בכ"ז לא רצה לגלות לה שרוחו סרה על הדיבור הפרטי הזה שהיה לו תוכחת מוסר ממ"ש לא אתן את נחלת אבותי, כי לא רצה להראות בפני איזבל שעוד יש רשף בלבו להתפעל מדברים כאלה וכי עודנו זוכר באלהי אבותיו, ולכן א"ל שעיקר כעסו על שאמר "לא אתן לך את כרמי", על שלא השיג הכרם, וז"ש "כי אדבר אל נבות ואומר לו", במ"ש כי אדבר ספר לה פרטי הדברים כמו שהיו, וסיים דבריו ואני כועס יען כי "ואומר לו תנה לי את כרמך ויאמר לא אתן לך את כרמי", ר"ל על יתר הדברים לא אשית לב רק על שלא השגתי הכרם:

(ז) השאלות (ז) מה כוונתה במ"ש אתה עתה תעשה מלוכה?:

"אתה עתה". אמרה בעת שמיסדים בית מלכות במדינה שעדיין לא היה להם מלך, אזי קובעים ביניהם משפט המלוכה וחוקיה, ומפרטים מה יוכל המלך ומה לא יוכל לעשות, לא כן במלכות ישנה מי סכל להשקיף על משפט המלוכה, המלך עושה כל אשר בכחו לעשות באין מוחה, וז"ש וכי "אתה עתה תעשה מלוכה", ר"ל וכי "אתה" העושה המלוכה הלא היא קיימת מכמה דורות, או הכי "עתה" תעשה, רק שלא ידעת איך תקחהו מידו בחזקה פן ימרדו העם בראותם כי תגזול נחלת אחרים: "ואני" "אתן לך". ע"י ערמה:

(ח)

השאלות יפלא מאד איך לא התיראה מלכתוב בשם המלך אל הזקנים והחורים שישכרו עדי שקר ויעידו עדות שקר על נבות ושישפטוהו ע"ז משפט מות, ומה תעשה אם הזקנים יראו את מכתב המלך אל כל העם ותתגלה הנבלה הזאת שהמלך אשר במשפט יעמיד ארץ מצוה לרצוח נפש נקי על לא חמס בשקר ובמרמה, והלא מחר יעשה כן לכל איש ואיש ותחנף הארץ בדמים? ואיך הסכימו כל הזקנים לזה ולא גלו ערותו וחטאתו לעיני השמש, ודבר כזה לא נמצא דוגמתו בקורות העמים גם בימי החשך והאפלה? ולמה יושיבוהו בראש העם? ולמה יעידו שברך אלהים ומלך ולא די באחד מהם? ולמה אמר ותכתוב ספרים והיה די שתכתוב ספר אחד? ולמה כפל ויבואו שני האנשים בני בליעל ויעידוהו אנשי הבליעל?:

(ח)

"ותכתוב". הנה היא שמעה והבינה ג"כ כי נבות כיון לבזות את הע"ז איך שאחאב המיר נחלת אבותיו, וכן בזה את המלך בדברו אליו כזאת, והגם שלא היו עדים, וע"י שבזה את המלך אין המלך יכול להיות עד ובע"ד, הלא במה שבזה אלהיו הלא על זה נאמן המלך להעיד. והנה משפט המבזה את המלך יהיה לפני החורים, ומשפט המקלל אלהיו הוא לפני הזקנים, וז"ש "שכתבה ספרים בשם אחאב ותחתום בחותמו", ובספרים האלה היה כתוב כי אחאב מעיד שנבות ברך אלהים ומלך, ובזה לא כתבה שקר כי באמת בזה את אחאב ואלהיו: "ושלחה את הספרים אל הזקנים". שהם ידונו על שבזה את הע"ז: "ואל החורים". שידונו על שבזה את המלך. ובאר למה שלחה זאת ליזרעאל, כי "אשר בעירו היושבים את נבות", וראוי שיהיה נדון לפני ב"ד שבעירו. והנה לפי המשפט ראוי שאחאב יבא בעצמו לפני הב"ד ויעידו בפניו, כי אין ראוי לדון דיני נפשות על עדות שבכתב, וע"ז:

(ט) "ותכתוב בספרים". דבר זה כתבה בדרך עצה מדעתה ובשמה, לא בשם אחאב, כאומרת הנה אחאב מעיד לפניכם בכתבו וחותמו כי נבות ברך אלהים ומלך, ואתם לעצמכם בודאי תאמינו לדברי המלך כי לא ישקר, אולם באשר לא תוכלו לחרוץ עליו משפט מות לפני העם על מכתב הזה עד יעיד המלך בפניו, וכדי בזיון וקצף להמלך, כי אם היה רק על שבזה אלהיו היה בא להעיד, אבל אחר שבזה גם את המלך גנאי היא לו לבא בעצמו להעידו, לכן עצתי שתחפאו הדבר בפני העם באופן זה: "קראו צום" ואסיפה, כי משפט מות היה נעשה בהקהל העם כולו: "ואת נבות". הנדון: "הושיבו בראש העם". כי את הנדונים משפט מות היו מושיבים על בימה גדולה שהכל יראוהו:

(י) "והושיבו". ואתם "תושיבו שני עדים", שהם יהיו "בני בליעל נגדו". ר"ל כי באמת לא יהיו בליעל, כי אחר שתראו להם מכתב המלך וחותמו שנאמן אצלם כמאה עדים יוכלו להעיד שיודעים שאמת הדבר, ולא יהיה זה דבר בליעל רק מה שיעידו העדות נגדו בפניו, שבזה יכזבו לו באיכות הגדתם, אבל גוף הדבר אמת: "ויעידוהו לאמר ברכת אלהים ומלך". כי עדות זה אמת. הגם שמה שיאמרו ששמעו זאת, ושיאמרו איך ברך, יהיה שקר, אין נ"מ אחר שגוף המעשה אמת הוא:

(יא) "ויעשו". ספר כי הזקנים והחורים וכל העם ידעו שהדבר שקר, עד "שאנשי עירו וגם הזקנים והחורים", כולם "עשו כדבר איזבל", כי גם העם ידעו שהוא שקר, ולא עשו זאת יען שהאמינו שהאמת כן, רק, א] "אשר הישבים בעירו", ועשו זאת משנאתם לנבות בן עירם. ב] "כאשר כתוב בספרים אשר שלחה אליהם", והיה להם אמתלא שכן צוה המלך, ועז"א:

(יג) "ויבואו שני האנשים בני בליעל". שלא היו בני בליעל נגדו, רק היו בני בליעל בעצם, וז"ש "ויעידהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם", שהיו אנשי בליעל לעומת נבות וגם לעומת העם, כי כולם ידעו שגוף הדבר שקר ועלילה:

(טו) "קום רש". אחר שהעידוהו שברך אלהים ומלך, מצד שברך ע"ז נתחייב מדין ב"ד סקילה ולכן נסקל, ומצד שברך המלך נדון ע"פ החורים ונתחייב כדין מורד והרוגי מלך נכסיהם למלך, וז"ש "קום רש", כי נהרג מטעם אשר מאן לתת לו בכסף, שמצד זה הוא מהרוגי מלך. והגם שמצד חטאו השני שאמר לא אתן נחלת אבותי שבזה הע"ז הוא מן הרוגי ב"ד, "כי אין נבות חי כי מת", כי מצד המלך מיתתו בסייף ומצד קללת אלהים מיתתו בסקילה, אמרה עכ"פ הגם שנסקל אינו חי ונכלל בזה ענשו על המלך רק שנידון בסקילה שהיא חמורה ובה נכלל גם על המרידה שעכ"פ אינו חי:

(יח) השאלות (יח) למה אמר אשר בשומרון?:

"אשר בשומרון". ר"ל שאם היה בית מלכותו ביזרעאל היה לו טענה עליו מצד מורד, כי אז היה הכרם לצורך בית מלכותו הכללי, לא כן אחר שבית מלכותו בשומרון:

(יט) "הרצחת". וכי בדין הרגתו שתורישנו מצד נכסי הרוגי מלך למלך, הלא רצחת ברצח, ואיך עוד תורישנו?:

(כ) השאלות (כ) מה השאלה המצאתני, והחשובה מצאתי? ולמה תפס ל' התמכרך?:

"המצאתני". ר"ל וכי מצאת אותי בזה, וכי אני רצחתיו והלא נהרג שלא על ידי רק ע"י איזבל: "ויאמר מצאתי". שאתה הרוצח, במה "שהתמכרת לעשות הרע", וכאילו אתה נמכר לאיזבל אשתך לענין עשות הרע שבזה אתה עבד לה לעשות פקודתה, וכל אשר עשתה יחשב כאילו עשיתו אתה:

(כב) וחוץ מחטא זה (שהיה ע"י איזבל) "ונתתי את ביתך" וכו' "אל הכעס" וכו', בע"ז ובעלים:

(כג) "וגם". ומה שאמרת שאיזבל עשתה הרציחה זאת, "גם לאיזבל דבר ה'" וכו':

(כד) ואז "המת לאחאב בעיר" וכו'. וזה נתקיים בימי יהוא:

(כה) "רק". ר"ל בכל המלכים הרשעים לא היה אחד כאחאב, כי כולם עשו הרע מדעת עצמם, והוא התמכר לרצון אחרים יען שהסתה אותו איזבל:

(כו) וחוץ מזה גם באיכות וכמות הרע התעיב מאד, כי ירבעם ויתר המלכים עשו זאת רק כדי שלא ימרדו בם בלכתם לירושלים, אבל אחאב עשה ככל אשר עשו האמורי ולא האמין בה' כלל, וכל אלה הדברים דבר אליו אליהו:

(כט) "כי נכנע אחאב מלפני". יש הבדל בין מלפני ובין מפני, שמלפני הוא מפני גדלו ורוממתו, ומפני הוא מפני יראת העונש. הנכנע מלפניו ישתדל להתקרב אל ה' ולעבדו ויכנע מרוממתו, והנכנע מפניו יתחבא ויברח מפניו להנצל מענשו. ר"ל הגם שידמה לך שנכנע מלפני, אינו כן, כי רק נכנע מפני מיראת העונש, ולכן ע"י שנכנע מפני לא אביא הרעה בימיו, וע"י שלא נכנע מלפני אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט. ומבואר שאם לא היה אחאב נכנע אז היה מחויב שימשח יהוא תיכף בעת ההיא ע"י אליהו והיה הורג את אחאב עם ביתו תיכף, שעז"א ה' לאליהו (לעיל יט, טז) ואת יהוא תמשח למלך, וע"י תשובתו נתאחר הדבר עד אחר לקיחת אליהו ומות אחאב ונמשח יהוא ע"י אלישע, וכן היה ראוי שימשח אליהו אז את חזאל ושיתקיים תיכף מ"ש (לעיל כ, מב) והיה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו, וגם זה נדחה מפני תשובתו, ועז"א בסימן הבא וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם, שכ"ז נמשך ע"י תשובתו, ונדחה משיחת חזאל עד ימי אלישע: