פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על מלכים א ח

(א) "אז יקהל". הנה לקדש העזרה היה צריך ב"ד של שבעים ואחד כמבואר בסנהדרין, ולכן קבץ כל זקני ישראל שהם הסנהדרין, וגם קבץ כל ראשי האבות שהם הנשיאים, לכבוד המלך ולכבוד הארון. וז"ש "אל המלך שלמה להעלות ארון ברית ה'":

(ב) "ויקהלו". אמנם עי"ז נקהלו כלל ישראל מעצמם, וזה היה ג"כ לכבוד המלך, ועז"א "אל המלך שלמה". ומצד הזמן, שהיה "בירח האיתנים בחג", שהגם שלא היה מוטל עליהם אז מצות עליה לרגל בכ"ז רצו לחוג את החג בעיר הקודש ולראות באפריון אשר עשה המלך שלמה:

(ג) "ויבאו". אולם לנשיאת הארון היה העקר הזקנים והכהנים, שהכהנים נשאו את הארון והזקנים היו במעמד, ועז"א "ויבאו" וכו' "וישאו" וכו':

(ד) "ויעלו", וגם העלו את אוהל מועד וכליו, שכפי מ"ש (למעלה סי' ג) היו אז בעיר ציון, והעלום משם, מקצתם נתנו במקדש כמו המנורה והשולחן, ומקצתם נגנזו בעליית הקדש כאשר קבלו חז"ל, ומפרש "ויעלו אותם הכהנים והלוים", ר"ל את הארון העלו הכהנים, ואת אוהל מועד וכליו העלו הלוים:

(ה) "והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו". היינו הזקנים שהם היו נועדים, לא כן קהל ישראל היו נקהלים לא נועדים, כמ"ש בחבורי התו"ה בהבדל בין יעד ובין מקהיל, שיעד לא נאמר רק על מי שהזמינו אותו לבוא לזמן מועד ומוגבל, וכל ישראל לא נועדו רק נקהלו מעצמם:

(ו) "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית" וכו'. כי באשר יחוס הארון בגוף הכללי שהוא המקדש היה כיחוס הנשמה במוח בגוף הפרטי שהוא האדם, הנה כמו שהנשמה יש לה ג' ענינים, א] כמו שהיא בפ"ע במעונה העליון, ב] כמו שהיא משכלת השכלותיה בפ"ע בהיותה כלואה בגויה, ג] כמו שהיא שולחת השכלתה להאיר מחשכי הגויה ולהבקיע אור מבין החשך והערפל אל כלי הגויה, כן ידמה יחוס הארון תחת כנפי הכרובים כנשמה במעונה האלהי העליון, והשפעת הקדושה היוצאת ממנו בקה"ק כנשמה הנמצאת במוח כלואה בגויה, והשפעת הקדושה היוצאת מן הדביר ידמה כשפע הבוקעת מן הנשמה אל הגויה. ובג' מדרגות אלה העלו את הארון, תחלה "אל דביר הבית", שהוא הפתח הנשקף להיכל, ומשם "אל קה"ק", ומשם "אל תחת כנפי הכרובים":

(ז) "כי הכרובים". ר"ל תחלה "פרשו כנפיהם אל מקום הארון", ובהגיע הארון בפנים נטו ויהיו כסוכה "על הארון ועל" "בדיו מלמעלה", והיה זה בנס. ועוד היה נס:

(ח) "ויארכו". שהתארכו הבדים עד "שנראו מן הקדש על פני הדביר", ר"ל אל פתח הדביר תוך חלל הפתח בלטו מן הכפורת כשני שדים, שהבדים היו דוגמת חוט השדרה היוצא מן המוח ומשלח מעינות ההרגשה לכלל הגויה עד המקום נגד הלב ששם עקר פעולת נפש החיונית, שנגדו היה ההיכל, ושם היה דוגמת השדים המלאים חלב:

(ט) "אין בארון רק שני לוחות אבנים". לדעת חז"ל היו שם ג"כ שברי לוחות או ס"ת מונחת (ופליגי בזה ר"מ ור"י בב"ב יד א) ולדעת כולם היה שם עוד דבר לבד מן הלוחות, ודייקו ממ"ש אין בארון רק, הוה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והדבר מבואר אצלי בכללי הלשון, כי לא נמצא בשום מקום בתנ"ך מלת רק אחר שלילה, שאחר שלילה בא תמיד מלת כי אם אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כח, יז), אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה (שם מב, טו), וכדומה) כי מלת רק הוא שלילה בפני עצמו בלא מלת אין, ולפ"ז יש פה זרות בלשון, שהיל"ל אין בארון כי אם שני לוחות, או שיאמר רק שני לוחות היו בארון, וזה כלל בהגיון ששלילה אחר שלילה דינה כמשפט מחייב, כמו ראובן אינו חכם הוא שלילה, ראובן אינו בלתי חכם הוא חיוב, ור"ל ראובן הוא חכם, וכן במ"ש אין בארון רק שני לוחות פירוש שלא רק שני לוחות היו בארון כי היו שם עוד דברים, ובכ"ז מפשטות הלשון שמשמע שרק שני לוחות היה מבואר שהדברים שהיו שם עוד היו ענין אחד עם הלוחות, והם השברי לוחות או הס"ת, שכל מה שכתוב בס"ת נכלל בעשרת הדברות כמ"ש הקדמונים:

(י) "ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא". הנה בגמר מלאכת המשכן כתיב (שמות מ, לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, שהענן היה מכסה את האהל מלמעלה סביביו מבחוץ, והכבוד שהוא האור הנברא מלא את המשכן בפנים, ובמקדש היה הענן והכבוד שניהם בפנים, כי שכינת המשכן לא היתה קבועה וע"כ היה הכבוד מגולה בלי לבוש, שזה מורה שאינו במקומו, כי הכבוד כמו שהוא במקומו ענן וערפל סביביו, וכן ירד במעמד הר סיני (כמ"ש מהרי"א בפ' פקודי בארך) ובמשכן היה הענן בפ"ע והכבוד בפ"ע. והנה היה עוד הבדל שני ביניהם, שבמשכן הושם הארון תחלה, ואח"כ כלי ההיכל שולחן ומנורה ומזבח הזהב, ואח"כ כלי החצר, ואז ויכס הענן את אוהל מועד, משא"כ במקדש הושמו תחלה כלי העזרה וההיכל, והארון הושם באחרונה. כי בעולם העליון ירד ההשתלשלות מלמעלה למטה מן החשוב אל הפחות, שהעולם השכל נאצל ראשונה שהוא במדרגת המוח, ואחריו העולם האמצעי שהוא במדרגת הלב, ואחריו העולם השפל שהוא במדרגת הגויה, ובעולם התחתון עלה ההשתלשלות ממטה למעלה דומם צומח חי מדבר, וכמ"ש בפי' ספר בראשית בארך. וכן במשכן שלא היתה השכינה בקבע למטה רק באה לשכן כבוד בתוכם מן העולם העליון, הביאו את הארון תחלה שהוא דוגמת העולם העליון השכלי, ואחריו כלי ההיכל שהוא נגד העולם האמצעי, ואחריו כלי העזרה שהוא דוגמת עולם התחתון שירד שם האור באחרונה, ואז בא הענן ויכס את אהל מועד, והיה הענן מובדל מן הכבוד. אבל במקדש שלמה ששרתה בו השכינה בקביעות היה ציור להתעלות העולם התחתון ממטה למעלה וירום ונשא וגבה, באשר עקר השכינה היתה בתחתונים ובקבע ומשם יתן הודו על השמים, לכן היה בהפך, שהכניסו תחלה כלים השפלים במדרגה וכן עלו למעלה ראש עד שהארון נכנס באחרונה, ואז שכן הכבוד בתוך הענן כמו שהוא למעלה. וז"ש שלמה (פסוק יב - יג) ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך וכו', ר"ל ממה שאני רואה שכבוד ה' שוכן בענן וערפל מזה נראה שהיא שכינת קבע ובית זבול לו, ושהוא מכון לשבתו עולמים:

(יב - יג) "ה' אמר לשכון בערפל." ר"ל באשר המקום הזה הר המוריה שעליו נבנה המקדש היה מקום מיוחד להשראת השכינה מימי קדם, שעליו נעקד יצחק, ולשם יצא לשוח בשדה, ובמקום הזה ראה יעקב מראה הסולם בצאתו מחרן, ונגלה לדוד בגורן ארונה בעת המגפה, וידע שהוא המקום המיוחד לה' וזה שער השמים. וכיון שה' שכן בו בערפל, ר"ל בעוד היה מקום תהו ובהו חשך וערפל, והיה הר ושדה וגורן, ממילא אחר" שבניתי שם בית זבל לך," ידעתי שיהיה" מכון לשבתך עולמים". ונדמה במשלו, מלך שדבקה נפשו לאהבה לשכון במקום אחד על שפת הים שהיה מקום קדוש בעיניו, ובא אוהבו של מלך ובנה לו שמה פלטרין גדולים ובית מקדש מלך, שהאוהב הלז בטוח שישב המלך שמה לעולם, דאחר שישב במקום ההוא בהיותו חרב ושמם כ"ש עתה בשימצא שם בית בנוי לתלפיות. ולפי מ"ש בפסוק הקדום אמר אחר שראה שה' הסכים לשכן שם בערפל, שכבוד ה' מסובב בענן וערפל, כמ"ש (תהלים צז, ב) ענן וערפל סביביו, ממילא ידעתי, א] שבנה בניתי בית זבול, שפה ישכן בקביעות. ב] שהבית זבול הזה יהיה מכון לשבתך עולמים, כאלו פה יהיה עיקר הדירה והשכינה, ומה שישב ה' וישכן בכל העולמים העליונים יהיה ע"י המקדש, כאילו האור יאיר מן המקדש אל כל העולמות והוא יהיה המכון והיסוד אל כל הבנינים של כל ההיכלות ששם יבא המלך בכבודו בכל עולם ועולם, שידמה המקדש כמו הפלטין העקרי ויתר המעונות המקודשים לה' בעולמים שלו יהיו כתאים וחדרים של הפלטין הזה העקרי שהוא מכון ויסוד לכולם:

(טו) "ובידו מלא". כי דבורו של הקב"ה פועל הדבר תיכף וכאילו נעשה הדבר, כי הכל נעשה בדברו ובגזרתו. אולם זה רק בדברים הבלתי נתלים בבעלי הבחירה, לא כן דברים שתלוים באדם בעל בחירה, שהרשות נתונה בידו לעשות ושלא לעשות, אין הדבור פועל עד שממלא הדבר בידו, ר"ל שמניע את האדם ומטה חפצו ובחירתו לעשות כדבר ה'. כי היה ביד שלמה שלא לבנות הבית, רק שה' מלא הדבר בידו והטה לב מלך אל שיקיים את דברי ה':

(טז) השאלות (טז) פתח בבחירת עיר וסיים בבחירת דוד, והיל"ל ואבחר בירושלים, או לאמר לא בחרתי באיש ואבחר בדוד: "לא בחרתי בעיר" וכו'. ובד"ה (ב' ו, ה - ו) כתיב "לא בחרתי בעיר" מכל שבטי ישראל לבנות בית וכו' "ולא בחרתי באיש להיות נגיד על עמי ישראל ואבחר בירושלים להיות שמי שם ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל". ופי' כי התאחדות "ישראל" היתה תלויה בשני דברים, א] התאחדות האומה להיות כגוף אחד, וזה היה ע"י ירושלים כמ"ש (תהלים קכב, ג - ד) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים וכו', שע"י שכולם עלו שם לרגל ופני כולם אל מקום א' נתאחדו כל איברי הגויה הכוללת להיות גוף אחד, עד שירושלים היתה אל גוף הכללי הזה כמשל הלב בגויה, ששולח רוח החיים אל כל הגויה ע"י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כולם ואליו ישובון. ב] ע"י מלכות בית דוד שעל ידה הקבעה הנהגה אחת מתמדת כוללת את כולם, כמש"ש (שם, ה) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, והיה מלכות ב"ד אל הגויה הכוללת דוגמת המוח בגוף הפרטי, ששולח ההרגשה וההשכלה וההנהגה לכל האברים. ואחריו היה הבית המקדש שע"י שרתה השכינה בישראל בקביעות, והיה דוגמת הנשמה העליונה האלהית הנקראת בשם חיה ויחידה, שהיא קשר האלהית עם בני אדם. והיה הציווי שימנו להם מלך תחלה ואח"כ יבנו בית הבחירה, כי א"א שתשכן הנשמה האלהית באדם אם לא תוקדם הרוח החיים הנשמה המשכלת הנתלים בגויה ואחדותה. ואמר שעד הנה היה הגוף הישראלי מפוזר ומפורד בלתי מאוחד, לא מצד רוח החיים שהיא ע"י אחדות העם בעיר אחת, כי לא בחרתי בעיר וכו'. ולא מצד הנשמה המשכלת שהיא ההנהגה הכוללת ומלכות אחת, שעז"א ולא בחרתי באיש להיות נגיד. ועתה נעשו גוף אחד, אם ע"י רוח החיים שעז"א ואבחר בירושלים, אם ע"י הנשמה המשכלת שעז"א ואבחר בדוד. ובד"ה האריך ופה קצר ואמר לא בחרתי בעיר, ומובן ממילא שלא בחר באיש להיות נגיד, כי בחירת העיר קודם בטבע לבחירת האיש, כמו שהרוח החיוני קודם בטבע לנשמה המשכלת, ואמר ואבחר בדוד להיות נגיד, ונודע ממילא שבחר בעיר, כי אם נטע בהם המלכות שהיא דוגמת הנפש המשכלת כ"ש התאחדות ע"י העיר שהוא דמיון הנפש החיונית:

(יז) "ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל". כבר בארתי למעלה (סימן ד) שתנאי העקרי בבנין הבית היה שיבנהו לשם ה' לבד בלא שום פניה חצונית, ושזה היה נמנע בימי דוד, כיון שהיה לו מלחמות רבות, וה' הבטיח אותו שע"י בנין הבית ימצא מנוחה מן האויבים, וא"כ בהכרח היה עולה במחשבתו התועלת שישיג מן הבנין, וקשה שיבנהו לשם ה' הגם שבלבו היה לבנותו לשם ה' לבד בלא שום פניה חצונית. וז"ש "ויהי עם לבב" וכו' "לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל", בכ"ז ידע ה' שאם יבנהו בפועל יכוין אח"כ גם אל השגת התועלת ולא יהיה לשם ה', ולכן צוהו שישאר לו זכות המחשבה הזכה שהקב"ה מצרפה למעשה תמיד, ודינה כאילו עשה בפועל, וז"ש:

(יח) "ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי". דוקא הנה בזה "הטבות כי היה עם לבבך", ר"ל כבר היה ונעשה הבנין עם "לבבך", כי המחשבה הטובה הזאת חשובה אצלי כאילו כבר נבנה המקדש בפועל, ובזה נבנה לשם ה' לבד בלא שום פניה אחרת:

(יט) "רק אתה לא תבנה הבית". שאין חסר דבר רק מה שאתה לא תבנהו בפועל ממש, ובכ"ז נחשב כאילו היה ונבנה: "כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי". דוקא. כי בימי שלמה שבל"ז היה איש מנוחה, היה קל לו לבנות גם בפועל לשם ה', כי לא היה מקוה ע"י הבנין מנוחה מן האויבים:

(כ) "ויקם ה' את דברו" וכו'" ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה"'. ר"ל ישבתי באופן שיש לי מנוחה מן האויבים, ועי"ז{{צ| ואבנה,{{ ר"ל יכולתי לבנות" לשם ה' אלהי ישראל,"בכוונה לשמה:

(כא) "ואשים שם מקום". כולל בזה מ"ש (ש"ב ז, י) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וכו', ופירשתי שם שהיה תנאי הבנין שיהיה להם מקום קבוע, ועי"כ גם האלהים ישכון בקביעות, וכמו שפרשתי שם בארך:

(כג) "אין כמוך אלהים" וכו'. הנה ה' הבטיח לדוד שני דברים, א] ששלמה ימלוך תחתיו ויבנה המקדש, וזה היה בלי תנאי. ב] שגם בני בניו ישבו על כסא ישראל, וזה היה בתנאי, כמ"ש (תהלים קלב, יב) אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. וכבר בארתי בפירוש (שמואל ב' סי' ז) שבכ"ז בקש דוד שיתקיים זה בכל אופן, והיינו שה' ישגיח על ביתו שלא יתמוטטו מדרכי ה', וכמ"ש (שם, יד - טו) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים וכו' וחסדי לא אפיר מעמו, ובארתי שם שאחר שהברית שכרת ה' עם דוד וההבטחה שהבטיח לו, היה סבתו חסדי ה', והחסד לא ימוש לעולם, כי החסד לא ישקיף על מעשה וזכות, ובהכרח יסבב ה' שיקים דברו לעולם. וע"ז בקש שלמה שיקים ה' את דברו בכל אופן ושיסבב שלא תבוטל ההבטחה ע"י איזה חטא, וז"ש אין כמוך אלהים, ר"ל כי ביטול ההבטחה יצוייר אם ע"י חסרון יכולת, שהמבטיח אינו יכול למלאת דבריו, עז"א "אין כמוך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", בענין שאין מי בשמים ובארץ שיעכב על ידך. וכן יצוייר שתבוטל ההבטחה ע"י שינוי הרצון אם המובטח קלקל מעשיו, באופן שישוב המבטיח לשום עינו בו לרעה, ועז"א "שומר הברית והחסד", שלא יצוייר שישתנה רצונך מצד עצמך כי אתה שומר הברית, ולא שישתנה מצד רוע מעשי המובטח כי אתה שומר "החסד", שהבטחה ששרשה מצד "החסד" לא תובטל בשום אופן, כי "החסד" אינו משקיף על מעשה וזכות:

(כד) "אשר שמרת". ומוסיף עוד שכבר החל לקיים ההבטחה במה שמלך שלמה ובנה ביהמ"ק, וכיון שנתקיימה מקצת ההבטחה בפועל ראוי שתתקיים בכל, וז"ש ובידך מלאת:

(כה) השאלות (כה - כו) מ"ש שמור לעבדך וכו', יאמן דברך לעבדך, הוא כפל לשון: "ועתה". עפ"ז בקש שישמר גם ההבטחה שהבטיח שלא יכרת לו איש יושב על כסא ישראל, והיא ירושת המלכות לעולם, הגם שבזה הוטל תנאי בדבר רק אם ישמרו בניך דרכם וכו':

(כו) "ועתה". בכ"ז אבקש "שיאמן נא דברך", ותראה שלא תובטל המלכות לעולם, והוא ע"י שתשגיח שבניו לא יסורו מדרכי ה', באופן שלא תהיה עילה לביטול ההבטחה ששרשה מצד חסדי ה'. וגם יאמר הגם שמצד הבנים יש תנאי, הלא עקר ההבטחה נאמר לדוד שעליו זרח חסדי ה' לבנות לו בית נאמן לעולם, א"כ גם אם יחטאו הבנים אי אפשר לבטל מה שהבטיח לדוד, כיון שעקר ההבטחה והחסד היה מצד דוד לא מצד דור בניו, וז"ש "ועתה יאמן נא דברך אשר דברת לדוד אבי":

(כז) השאלות (כז) מ"ש האומנם ישב אלהים על הארץ אין לו באור, שאין המשך מזה אל מ"ש ופנית אל תפלת עבדך: "כי האומנם ישב אלהים על הארץ". הוסיף עוד טענה עפמ"ש בפירוש תהלות (סי' פט) שבהמ"ק ומלכות בית דוד היו שניהם סבה זל"ז, שה' בחר לשכן שכינתו בבית הנבחר ע"י זכות דוד, ואחר שבחר בציון וקבע שכינתו שם, שוב השגיח לקיים בית דוד בשביל הבית, כמ"ש (תהלים קלב, ח - י) קומה ה' למנוחתך וכו' בעבור דוד עבדך וכו', שזה מה שהיה זכות דוד סבה אל שכינת ה' בהבית, וחזר ואמר (שם, יב - יג) גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך כי בחר ה' בציון, שהוא מה שע"י שבחר בציון ראה לקיים מלכות בית דוד, וז"ש יאמן נא דברך אשר דברת לדוד כי האומנם ישב אלקים על הארץ, אחר שמעתה הוא דבר מאומן וקיים שישב אלקים בקביעות על הארץ, וזה תלוי במלכות בית דוד: "הנה השמים" וכו'. אמנם באר שלא תחשוב שישיבת ה' על הארץ הוא כפי מחשבות ההמון שיושב וחונה במעון ובמקום, שזה דבר בטל כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומכ"ש שלא ישכן בבית בנוי בידי אדם, רק ישיבתו על הארץ הוא כינוי להשגחתו שם בקביעות לשמוע תפלות ולהשגיח בהשגחה פרטית על צרכי עמו, וז"ש "ופנית אל תפלת עבדך" וכו', להיות עיניך פקוחות וכו':

(כח) השאלות (כח - ל) מ"ש ופנית אל תפלת עבדך לשמוע אל הרנה הוא כפל, שהיל"ל ופנית ושמעת אל תפלת עבדך, ואמר שנית להיות עיניך פתוחות לשמוע אל התפלה, ואמר שלישית ושמעת אל תחנת עבדך, למה כפל דבריו? ולמה כפל פתוחות אל הבית הזה, אל המקום?:

"ופנית". בקש שיפנה ה' אל המתפלל: "לשמוע אל הרנה" וכו'. ר"ל הוא מתפלל ומתחנן שתהיה שעה זו עת רצון שישמע ה' אל רנתו ותפלתו מה שיתפלל היום, ובאר על מה יתפלל, הוא:

(כט) "להיות עיניך פתוחות". שיתמיד ה' להשגיח בעיני ה' המשוטטות שישמע תמיד התפלות שיתפללו בבהמ"ק. ובאר בזה שני מדרגות, כי לפעמים כשישראל זכאים, שכינת ה' שרויה בין בדי הארון למטה ועיקר שכינה בתחתונים ודומה כשוכן ביניהם למטה בבית. ולפעמים כשאין ישראל זכאין, אז רק שמו שוכן שם, ר"ל אז עיקר שכינתו בשמים רק שהתפלה שמתפללים דרך המקדש תעלה בסולם השמימה והשם מקבלה. וז"ש, על הצד הא' "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום", שאז עיני ה' פתוחות בבית עצמו. ועל הצד הב' אמר "אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם", שבצד שאין ישראל זכאים כ"כ ואין השם שוכן בבית למטה רק במעון קדשו למעלה, בכ"ז עיניו פתוחות אל המקום שאמר ששמו יהיהשם, כדוגמת המלך שיש לו פלטרין בעיר הבירה, ויש לו ג"כ פלטרין אצל בניו במדינה אחרת, שבעת שהוא עם בניו עיניו פתוחות אל הפלטרין עצמו, ובעת שמתרחק מהם והוא בביתמקדש מלכות שלו בכ"ז עיניו פתוחות אל המקום מצד ששמו נקרא גם על הפלטרין שאצל בניו ומשגיח עליהם מרחוק. ומפרש נגד הצד הראשון" לשמוע אל התפלה אשר יתפללעבדך אל המקום הזה", שבעת שהשכינה קבועה למטה שאז שומע התפלה למטה. ונגד הצד השני, אומר:

(ל) "ושמעת אל תחנת עבדך ועמך" וכו' "ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים". שגם בעת שיהיו חוטאים עד

שתסלק השכינה ותהיה קבועה בשמים, גם אז ישמע אל תחנתם, ועז"א ושמעת וסלחת, שאז יסלח עון ויקבל תחנה. והנה השתמש פה על התפלה בג' לשונות" , רנה, תפלה, תחנה. הרנה" הוא ספור שבחי המקום, כמ"ש חז"ל (ברכות לב א)לעולם יזכיר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל" . והתפלה" עקרה שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להתדבק בשורשה ולא תהיה רק לאלהים. " ותחנה" היא בקשת הצרכים,וענינה מענין חנון ומתנת חנם, שגם בשאין ראוי מבקש מתנת חנם, אבל המתפלל ישיג שאלתו מצד הדבקות והמחשבה הטהורה המושכת השפע מן הצנור העליון כי יתקרב לאלהים בחשק ואהבה ותשוקה וכוונה רצויה. וע"כ בצד הא' אמר "אל תפלת עבדך", ועל הצד הב' אמר "אל תחנת עבדך ועמך ישראל", כי כשאין ראוים ועונותיהם מבדילים בינם לבין אלהיהם יבואו דרך תחנה לבד וע"י שהם רבים וצבור:

(לא) "את אשר יחטא". הוסיף לבקש שגם בדברים שבין איש לחברו, שיבקש משפט ומסירת דין נגד חברו, כשיהיה איזה חטא ועול בין איש לאיש, עד "שישא בו אלה להאלותו", כגון אלת סוטה או אלת העדים וכדומה, גם בצד זה:

(לב) השאלות (לב) מ"ש ועשית ושפטת אינו נכון בלשון, שתחלה ישפוט מה לעשות ואח"כ יעשה, והיל"ל ושפטת ועשית: "ואתה תשמע השמים ועשית". ר"ל תיכף תעשה כדבר האלה בענין שבכל אופן תחול האלה על החייב, ואח"כ "ושפטת את עבדך" לראות מי החייב בין שניהם: "להרשיע רשע" וכו'. באופן שאם היתה האלה שלא כדין תחול על המאלה, וכן בהפך:

(לג) השאלות (לג - לד) ממ"ש והתפללת בבית משמע שעודם בארץ, וממ"ש והשבותם אל האדמה משמע שגלו ממנה, וגם שא"כ הוא כפל עם מ"ש בפסוק מ"ו:

"בהנגף". הוסיף עוד שגם בעת החל עליהם איזה עונש על ידי חטאתם, שע"י {{צ{שיחטאו לך}} נגזר עליהם "שינגפו לפני אויב", והם "ישובו" בתשובה על החטא: "והודו את שמך". כמודים על הרעה שהיה בצדק בעבור עונותיהם: "והתפללו". על העתיד שיחלצו מצרה:

(לד) "ואתה תשמע וסלחת". נגד התשובה תסלח העון, ונגד התפלה "והשבותם אל האדמה". ואין פי' שנתנו לפני אויב לארץ אחרת שזה יזכיר בפסוק מ"ו, רק שיצאו למלחמה לגבול ארצם, ומ"ש "והשבותם" ר"ל שישובו היוצאים למלחמה לעריהם בשלום:

(לה) השאלות (לה - לו) למה תחלה אמר והודו והתפללו ופה אמר והתפללו והודו? ומז"ש ומחטאתם ישובון כי תענם, שמשמע שע"י שיענם ישובו מחטאתם? ומז"ש כי תורם את הדרך וכו'?:

"בהעצר שמים". הוסיף בתפלתו עוד ענין אחר, שלפעמים יקדים ה' לשמוע תפלה טרם שיעשו תשובה, כי במאמר הראשון בהנגפם לפני אויב אמר "ושבו והודו והתפללו", וכאן אמר "והתפללו והודו ומחטאתם ישובון". כי יש שני מיני עונשים, עונש בפועל, ועונש ע"י סילוק השגחה. רצוני, כי זה שינגפו לפני אויב הוא עונש שיעשה ה' בפועל, שעל ידי שיעשו עבירות שיחויבו עונש להמסר ביד אויב אז אף שמדרך הטבע ראוי שהם יתגברו על האויב ימסרם ה' ביד אויב בהשגחתו, כמ"ש (דברים לב, ל) איכה ירדוף אחד אלף וכו' אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, אמנם עצירת השמים תהיה ע"י סילוק השגחה לבד, כי ירידת המטר לא תהיה רק ע"י השגחה, כמ"ש (שם יא, י - יב) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא כו' והארץ וכו' למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, ר"ל וא"כ צריך אתה להשגחתו התמידית שע"י השגחתו ירד המטר שהוא ענין השגחיי, לכן והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו כו' פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים (שם, יג - יז), וא"ר בעת שאין ישראל זכאים כ"כ עד שראוים להשגחה תמידית ימנע מהם המטר בשב ואל תעשה, כמ"ש (ירמיה ה, כד - כה) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו וכו' וחטאתכם מנעו הטוב מכם וכו', ובזה האופן יעצרו השמים לפעמים על עונות נסתרים שאין העם יודעים מהם וצריכים לפשפש במעשיהם עד שיודע להם מה פשעם, וכמ"ש (ש"ב כא, א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים וכו' ויאמר ה' אל שאול, ופי' חז"ל (יבמות עח ב) שבשלש שנים דרשו וחקרו ולא מצאו העון עד שהודיעם ה'. ובזה בקש שתיכף כשיתפללו יענם ה', ובזה יקדים לקבל התפלה לפני התשובה, ר"ל שיודיעם ויורם הדרך הטובה, ויודיעם מה העון שבעבורו נעצרו השמים כדי שישובו אח"כ, וז"ש "בהעצר שמים" וכו' "כי יחטאו לך, והתפללו והודו את שמך," ר"ל שיתפללו ויודו כי בא עליהם העונש כדין, הגם שאין יודעים החטא רק "מחטאתם ישובון כי תענם", שמקבלים עליהם לשוב מחטאתם אחר שתענם ותודיעם החטא:

(לו) "ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל". וזה יהיה ע"י "כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה", שתודיעם מה יתקנו, ועז"א כאן "עבדיך ועמך", כי בצד הזה הם עבדי המקום, כי חטאתם נסתר ונצפן מנגד עינם, ותיכף שיורם הדרך הטובה ישובו ויתקנו המעות:

(לז) השאלות (לז - מא) למה האריך וכפל? ומהו הכפל לכל האדם לכל עמך ישראל? ולמה סיים בפרט זה למען יראוך כל הימים?: "רעב כי יהיה". עתה הוסיף עוד שאלה כוללת שיענה ה' על כל מיני תפלות ועל כל מיני הצרכים בין הנוגע להכלל בין הנוגע להפרטים, "וחשב רעב, דבר, שדפון, ירקון, ארבה, חסיל, חרב," והם ארבעה שפטים הרעים שחשב יחזקאל (סי' יד) חרב, רעב, חיה, רעה, דבר, שהם הכוללים כל מיני הרעות הנמצאים בעולם, והם אבות לכולם, שסבת הרעות יהיו או ע"י הטבע הכוללת וזה רעב, או על ידי הטבע של האדם עצמו שנשתנה לרוע וזה דבר, או ע"י בעלי רצון וזה חיה רעה, או על ידי בעלי בחירה וזה חרב, וכמ"ש (דברים לב, כד - כה) "מזי רעב, ולחומי רשף, שן בהמות, מחוץ תשכל חרב", וכן סדרם בתוכחה של תו"כ כמ"ש המבארים שמה. ונגד חיה רעה אמר "ארבה חסיל", ונגד חרב אמר "כי יצר לו אויבו". ואחר שחשב ארבעה אבות נזיקין הוסיף "כל נגע כל מחלה", כל נגע כולל כל התולדות המתיחסות לג' שפטים רעב דבר חרב, וכל מחלה כולל כל תולדות שתחת סוג דבר. ואחר שחשב כל מיני הרעות, הוסיף:

(לח) "כל תפלה כל תחנה". לכלול כל מיני התפלות שיתפלל עליהם האדם בין ע"י תפלה בין ע"י תחנה ותחנונים, והוסיף כל מיני המתפללים והנצרכים לישועה בין יחיד בין רבים, וז"ש "לכל האדם לכל עמך ישראל", ר"ל בין כלל העם בין כל אדם יחידים. והוסיף "אשר ידעון איש נגע לבבו", ר"ל שגם בענין צרת הכלל כמו שיש רעב כולל או דבר כולל, ובא היחיד היודע נגע לבבו בפ"ע מה שחטא לבדו או מה שמצטרך לו לבדו: "ופרש כפיו אל הבית הזה". ויתפלל בפ"ע על סליחות עונו ועל מילוי צרכיו:

(לט) "ואתה תשמע השמים מכון שבתך". הוסיף מכון שבתך, ר"ל גם בעת שעקר מכון שבתך בשמים ואין הכלל ראוים שתשכן בתוכם, בכ"ז תפנה אל תפלת הערער: "וסלחת ועשית". שתסלח החטא, ותעשה הבקשה. אמנם התנה בזה "ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו", ר"ל שיביט אל דרכי האיש השואל כפי מה שידע את לבבו, וזה כולל ב' תנאים, א] במה שיביט על דרכיו הקודמים אם ראוי לזה ואם עשה תשובה כראוי מעומק הלב. ב] שיביט על דרכיו וטבעיו ומנהגיו, אם ע"י שימלא בקשתו לא ימוט מיראת ה'. ושיעור הכתוב "אשר תדע את לבבו למען יראוך כל הימים אשר הם חיים על האדמה" (ומ"ש כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם הוא מאמר מוסגר). למשל אם שואל עושר והשם יודע כפי טבע האיש שאם ישמן יבעט ואם יתעשר יסור מיראת ה', לא ימלא בקשתו. וכן הגם שבלבבו חושב עתה שע"י שיתעשר יפליא לעשות חסד וצדקה וכדומה, והשם יודע האמת כי כפי דרכי לבבו וכפי מנהגיו יהיה בהפך שע"י העושר ימוט מיראת השם, לא ימלא שאלתו וכן בכל הדומה לזה:

(מא - מג) "וגם אל הנכרי". הוסיף שגם הנכרי הבא מארץ רחוקה וסבת בואו הוא בעבור שנתפרסם ביניהם שמע שם ה' הגדול שהוא משגיח ומשדד המערכה, ועי"כ בא להתפלל בבית הזה, אליו תשמע ג"כ הגם שאינו כדאי ולא עשה תשובה. וכן "ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי", הגם שתפלתו תהיה על דבר בלתי ראוי מצד עצמו. שבתפלת הישראל התנה שרק אם ידע את לבבו למען יראוך כל הימים כנ"ל, אבל להנכרי ימלא שאלתו בכל אופן, אף שעי"ז שיתן להנכרי עושר יעשה חטאים בכ"ז ימלא שאלתו, באשר עי"כ ירויח שני דברים, א] "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל", שבזה שיראו שה' שומע תפלה יכירו כי הוא משגיח בשפלים, ושהוא קרוב לכל קוראיו, עד שתגיע מדרגת יראתם להתדמות עם יראת ישראל שבא ע"י הכרתם שהוא משגיח בפרטים בהשגחה נפלאה. ב] "שידעו ששם ה' נקרא על הבית", ושהוא שער השמים:

(מד - מה) "כי יצא עמך". עד עתה התפלל שישמע ה' התפלות שיתפללו בבהמ"ק עצמו, ועתה הוסיף להתפלל שישמע ה' גם התפלות שיתפללו בח"ל דרך המקדש, ובקש בזה שני ענינים, א] בהיותם זכאים ויצאו למלחמה נגד האויב מחוץ לירושלים ועודם בא"י ויתפללו דרך העיר ודרך הבית, שישמע ה' את תפלתם, ויעשה משפטם, פי' שיעשה כפי הראוי להם במשפט:

(מו) "כי יחטאו". זאת שנית, אם יחטאו וה' יתאנף בם ועי"כ ישבם האויב חוץ לא"י:

(מז) "והשיבו". חושב בזה ג' מדרגות, תחלה "ישיבו אל לבם", תכף בארץ אשר נשבו שם. ואח"כ "ושבו" שנית "והתחננו אליך בארץ שוביהם", מצד שיראו שהיא ארץ של שוביהם ואינה ארצם כי הם גרים שמה, ועי"ז יתחרטו על העבר "לאמר חטאנו והעוינו", ואח"כ:

(מח) "ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם". שהיא התשובה הגמורה בלב ונפש, וזה יהיה מצד "שהם בארץ אויביהם אשר שבו אותם", ר"ל שאח"כ תמצאן אותם רעות רבות וצרות עד שיראו שהם לא לבד בארץ שוביהם כי אם בארץ אויביהם, שהשובים הם אויביהם ומצירים להם, ועי"כ ישובו בתשובה שלמה "והתפללו אליך דרך ארצם העיר והבית", כי הם חוץ לארץ לכן יתפללו גם דרך ארצם:

(מט - נ) "ושמעת השמים" וכו' "וסלחת לעמך". שתסלח החטאים, וגם תוסיף לסלוח גם "הפשעים" הגדולים שנעשו במרד: "ונתתם לרחמים לפני שוביהם". הנה לא בקש שיוציאם מן הגלות כי כבר ידע מ"ש בתורה (דברים ל, א - ג) והי' כי יבואו עליך כל הדברים וכו' והשבות אל לבבך וכו' ושבת וכו' ושב ה' אלהיך את שבותך וכו', הרי באר שקיבוץ הגליות לא יהיה רק בזמן ידוע אחר שיבואו עליהם הברכה והקללה, וכן אמר בפ' ואתחנן (שם ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' וכו', לכן עכ"פ שע"י התשובה והתפלה יקל עול גלותם ויתנם לרחמים לפני שוביהם:

(נא) "כי עמך". אמר שאף שנגזר עליהם קושי השעבוד, יש הבדל בין גליות האחרונות לבין גלות מצרים, אחר שעתה הם כבר עם ה', מה שלא היה זה במצרים, וכן אחר שהוציא אותם פעם א' מכור הברזל ראוי שלא ישעבדו בהם עוד:

(נב) "להיות". הוסיף עוד שלא לבד שישמע התפלות שיתפללו בבהמ"ק או נגד המקדש, רק "שיהיו עיניך פתוחות אל תחנת עבדך לשמע אליהם בכל קראם אליך", אף שיקראו בחו"ל, ולא יכוונו נגד הבית:

(נג) "כי אתה". ובאר הטעם, אחר "שהבדלתם לך לנחלה", וא"כ ראוי שתשגיח על תפלתם מצד עצמם מצד שהם מובדלים לחלקך:

(נו) "ברוך ה' אשר נתן מנוחה". כבר בארתי (ש"ב ז) שבנין המקדש לא היה אפשרי כ"ז שלא היה לישראל מנוחה מן האויבים, וכן הבטיח (דברים יב, י - יא) ועברתם את הירדן וכו' והניח ה' לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר וכו', וז"ש אשר נתן מנוחה ככל אשר דבר, לא נפל דבר א' מכל דברו, כי כן נתקיים ג"כ הבטחתו שיבחר במקום מיוחד להשכין שכינתו שם בקביעות, וכמ"ש (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם וכו':

(נז) "יהי ה' אלהינו עמנו". הנה האמצעים שיבחר ה' כדי שיעמדו ישראל בתורתו וליראה אותו הם בשני דרכים. לפעמים יהיה זה על ידי עונשים או שיסתיר פנים מהם ותמצאנה אותם רעות רבות וצרות עד שיכירו שזה בסבת חטאתיהם. ולפעמים יהיה זה על ידי שישגיח בהם בהשגחה תמידית ויראה להם אותותיו ונפלאותיו, למען יכירו כי הוא אלהיהם ושכל טובם מאתו בא. ובזה הדרך נהג עמהם עת הוציאם ממצרים שהיו הנסים מתמידים וההשגחה דבוקה בם תמיד, ובקש שלמה שה' יהיה עמהם כאשר היה עם אבותם להטות לבבינו אליו, שעל ידי שיהיה עמהם בתמידות ע"י זה יטה לבבם אליו, כמו שכן נגד אבותם עשה פלא והיה עמהם בתמידות. ומ"ש אל יעזבנו ואל יטשנו מוסב לשני פנים, שאל יעזבם כמו שלא עזב את אבותם, וכן יכוין לומר אל יעזבנו להטות לבבינו אליו, שלא ינהג עמהם בדרך השני לעזוב אותם תחת המקרה שעל ידי כן יטה לבבם אליו על ידי רעות ועונשים, רק יהי ה' אלהינו עמנו שעל ידי כן יטה לבבנו אליו בדרך הראשון:

(נט) "ויהיו דברי אלה". ר"ל כי השגחת ה' תהיה לפעמים כוללת, כמ"ש (ר"ה, טז) שכל העולם נדון בר"ה שבו יקצב ה' השפע הצריכה לכל השנה אם לשבט אם לחסד, ולפעמים תהיה פרטית קבועה יום ביום, כמ"ש ר' יוסי (שם) אדם נדון בכל יום, וזה בעת שעושים רצונו, כמו שהיה במדבר שנתן טרף חוקם דבר יום ביומו. ובקש שלמה שתפלתו תהיה "קרובה אל ה'" תמיד, בענין שתעורר תמיד פניו והשגחתו עליו ועל עמו, עד "שיעשה משפטם" וצרכם "דבר יום ביומו" בהשגחה קבועה פרטית, שבזה ירויח שני דברים, א]:

(ס) "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים". כי השגחה הכללית הקבועה מר"ה היא קרובה לדרך הטבע והאומות תולים אותה בטבע, משא"כ כשיראו ההשגחה הקבועה יום ביום יכירו כי ה' פועל הכל. ב]:

(סא) "והיה לבבכם שלם עם ה'". כי גם לישראל תפעול שיהיה לבבם שלם עם ה', לא חלוק לשתים כי ימצא בלבם ספק היש ה' בקרבם אם אין, לא כן כשיראו ההשגחה הקבועה לא יעלה שום טינא בלבם ועי"כ ילכו בחוקיו כיום הזה שכולם ראו השגחת ה' השוכן בתוך עמו ישראל:

(סד) "ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר". דברים ככתבן דברי ר' יהודה, קדש את רצפת החצר בקדושת מזבח להקטיר על הרצפה: "כי מזבח הנחושת". מזבח האבנים שעשה תחת מזבח הנחושת קטן מהכיל. א"ל ר' יוסי והלא כבר נאמר (לעיל ג, ד) אלף עולות יעלה שלמה על מזבח של משה, וכשאתה מגיע לחשבון אמות ולמנין עולות זה של אבנים גדול משל משה, שמזבח של משה היה מקום מערכתו אמה על אמה וזה היה מקום מערכתו כ"ד על כ"ד הרי של שלמה חמש אמות ושבעים ושש כשל משה, א"כ מהו קדש המלך את תוך החצר, שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה, וקטן מהכיל בשל משה הוא אומר, ע"כ לשון רש"י. והוא מזבחים דף נ"ט. הנה מ"ש שהיה מקום המערכה כ"ד אמות על כ"ד לר' יוסי, הוא נגד משנה מפורשת (בפ"ג דמדות) א"ר יוסי מתחילה לא היה אלא כ"ח על כ"ח, כונס ועולה במדה זו עד שנמצא מקום המערכה כ' על כ', וכן יפלא על המפ' בד"ה שכ' ג"כ כדברי רש"י פה, וברש"י בזבחים שם כתב באמת שהיה מקום המערכה עשרים על עשרים. אולם דברי רבי יוסי בל"ז תמוהים דהא בד"ה (ב' ז, ז) כתוב בפי' שמזבח הנחושת אשר עשה שלמה לא היה יכול להכיל את העולה, וזה כר' יהודה. וצריך לדחוק שתחלה העמיד שם מזבח של משה וחברו בבנין, ועז"א אשר עשה שלמה, ר"ל שתקנו בבנין ולא יכול להכיל העולות והגדיל מקום המזבח וקדש הרצפה להקים עליו מזבח:

(סו) "ביום השמיני שלח את העם". בשמיני עצרת פטרם מלהיות עמו ביחד, כי כל הימים שבעה ושבעה היה חוגג בעבור כל העם לכבוד החינוך, וזה נפסק בשמיני עצרת, ומזה הבינו דהשמיני רגל בפ"ע ויברכו את המלך ברכה בפני עצמו, כמו שפרש"י בר"ה דף ד' ובכ"מ שמ"ש דשמיני טעון ברכה בפ"ע היינו ברכת המלך, ובכ"ז לא יכלו ללכת בלילה לבתיהם דשמיני עצרת טעון לינה כמ"ש חז"ל בכ"מ, לכן אמר בד"ה (שם, י) שביום כ"ג לחדש שלח את העם, ר"ל שאז הרשה להם ללכת לאהליהם: