פסוק א
• לפירוש "פסוק א" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יששום", יש הבדל בין מדבר וציה וערבה, המדבר אינו ראוי לזריעה מצד עצמו, והציה אינו ראוי לזריעה מצד חום השמש הבוער שם מלמעלה, והערבה היה ראוי מצד עצמו, אבל נשחת מסבת קוצים ודרדרים ומינים פראים הפוראים שם, ויש הבדל בין שמחה ששון גיל, הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה, והשמחה והגיל הם נפשיים, לבד שהשמחה היא השמחה התמידיית הרצופה, והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה, עפ"ז אומר ארץ העמים שאינה ראויה אל חול הנפלאות והשמחה הנפשיית ישישו מהם ע"י מפלת אדום שמחה חיצונית לבד, וקראה מדבר וציה שאינה ראויה לאור. אם מצד עצמה כמדבר, ואם מצד שרשה בשמים ממעל, אינה ראויה גם כן כציה, אבל הערבה שהיא א"י שהיא ראויה אל האור האלהי מצד עצמה ומצד שרשה העליון, רק שגדלו בה קוצים ודרדרים, שהם המעשים הרעים אשר בהם טמאוה, היא תגל גילה חדשה פנימית, כי נגד שהיתה ערבה מלאה קוצים עתה תפרח כחבצלת:
ביאור המילות
"יששום ותגל". הששון, גדרו הסימנים החיצונים שיעשה להוראת השמחה ויו"ט כמו משוש כנור, משוש תופים, שמן ששון. והפוכו הסימנים שיעשו לסימן אבל שמן ששון תחת אבל (לק' סג), ולפעמים יש ששון בלא שמחה, הלובש בגדי יו"ט ולפניו תוף וכנור, ונפשו עליו תאבל. ויש שמחה וגיל בלא ששון, הלובש בגדי אבל ויגיל וישמח בלבבו, לכן אמר ישיש עליך בשמחה (צפניה ג' יד). וישישו בשמחה (תהלות סח ד'). וגיל גדרו ביחוד שמחת הלב על בשורה טובה פתאומית, כי זה הבדלו מן שמחה שבא על שמחה תמידיית רגיליית, כנ"ל (טז י') ועי' לקמן (ס"א י'. סה יח יט. סו י') מש"ש. ויששום ישישו מהם, כמו בשלם הבשר בשל להם:
"
מדבר ציה וערבה". הציה יבשה מסבת החום הבוער שם, ציה גם חום יגזלו
(איוב כד יט). והמדבר והערבה מובדלים במה שהמדבר שמם מצד עצמו, אבל הערבה סבת שוממתה מצד שגדלים שם קוצים ודרדרים ושיחים פראיים, כמ"ש וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה',
(לק' נא ג') כי הערבה הוא הגן המדברי. ועיין לקמן
(מ"ס ו', מא יט) מש"ש:
פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
פרח תפרח", ר"ל הגם שהגיל לא יצוייר רק בפעם הראשון שהתבשר בשורה חדשה, היא תפרח תמיד מחדש בתמידות, ועי"כ יהיה לה גילה תמיד ע"י הנסים שיתחדשו בה תמיד, "
אף גילת ורנן" ר"ל כי כל השמחות הם מעורבים באנחה וסופם דאגה בסור השמחה, אבל היא תגל תמיד בלי הפסק, וגם רנן משמחת לבב. וזה יהיה בעבור "
כי כבוד הלבנון נתן לה", ר"ל הלבנון הוא מכובד במה שהוא מלא ארזים גבוהים ואדירים, אבל אינו מהודר לנוי, לעומת זה הכרמל והשרון הם מהודרים בצבי וביופי, אבל אינם מכובדים כי פרחיהם יציצו וימלו כציץ השדה, והם יהיה להם בין הכבוד ע"י הגבורה כהלבנון, בין ההדר ע"י העושר ויתר מעלות ככרמל והשרון, וחוץ מזה, "
המה יראו כבוד ה'", שם ה' נקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומצד ההנהגה הכללית וזה כבודו, ובזה יראו כבוד ה', במה שינהוג אותם הנהגה ההשגחיית באמצעית הטבע. ושם "
אלהינו" הכינוי מורה הקשר שי"ל עם ישראל ע"י הנסים והאותות והמופתים שעושה לצרכם ומצד זה הוא מתפאר ומתהדר, ומצד הנהגה זו יראו הדר אלהינו:
ביאור המילות
"גילת". תי"ו תמורת ה' כמו כשמחת בקציר:
"
כבוד, הדר". הכבוד מצד המעלה, וההדר מצד היופי והנאה. וכבוד והדר תעטרהו
(תהלות ח') כבוד ע"י צלמו הפנימי, והדר ע"י הגויה במחוגה אלהית מתוארת, או בהפך (עפ"י ההקדמה שבארתי בפי' שם). ואצל ה', הכבוד הוא מצד הבריאה המיוסדת על אדני הנצחיית, והדר ע"י הנסים והמופתים שהם רק למראה עינינו, כי באמת הנהגת הטבע המתמדת המסודרת על חקים נצחיים כובלים בלתי משתנים, הם פליאי הפליאות נגד הנס אשר הוא שינוי הסדר, בלתי נצחי, בלתי כובל, בלתי נתון תחת חק קבוע, אבל יתהדר בם לפנינו אשר עיני בשר לנו. ולו, בעבור הבריאה אשר נסיה ואותותיה ונפלאותיה מתמידים לו יאתה הכבוד. וההבדל בין ה' ובין אלהינו. מבואר בהכלל שיסדתי למעלה
(א' ד') בין ה' וקדוש או אלהי או אביר ישראל, אשר שמרתיו בכל התנ"ך, לא נטיתי ממנו:
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
חזקו", אתם הנביאים חזקו את העם המתיאשים מן הגאולה, והנה היאוש יהיה בשלשה פנים.
- א) שנרפו הידים ואינו עושה שום דבר מצד היאוש, עז"א "חזקו ידים רפות".
- ב) שהגם שהוא מהיר במלאכת ה' ועבודתו, אבל נכשלו ברכיו מרוב הצרות והעבודה עד שנלאה ממילא שלא מעצלותו, עז"א "ברכים כשלות אמצו".
- ג) אותם שמתאמצים בעבודת ה' ולא רפו ידים, וגם לא כשלו בצרות רק היה להם שלוה, אבל יען שרואים שעברו עדן ועדנים ולא נתקיימו דברי הנביאים הם ממהרים להכזיב את דברי הנבואה, על זה אמרו.
ביאור המילות
"חזקו אמצו". הבדלתים (כח ב'), אמוץ הוא התמדת החוזק בלי השתנות. וחוזק די לידים רכות שהוא רפיון בחירי. ואימוץ צריך לברכים כושלות ע"י סבות מבחוץ, וכן באיוב (ד' ג' ד'):
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אמרו לנמהרי לב", הדוחקים את השעה, שיתחזקו ואל ייראו, כי "
הנה אלהיכם נקם יבוא". כי בבואו אז יבא גם בדרך נקמה נגד העכו"ם, ולכן יתאחר בהכרח עד יתמלא סאתם, וזאת שנית כי "
גמול אלהים הוא יבא וישעכם" התשועה שלכם לא תהיה רק ע"י הגמול שתקבלו על מעשיכם, הגמול הזה של מעשיכם הוא יושיעכם, וכל עוד שאינכם ראוים, לכן אחרו פעמי התשועה:
ביאור המילות
"נקם יבא". גמול יבא, מצייר הנקם והגמול כעצמים מופשטים והם הנושאים הבאים ושיעורו אמרו להם הנה אלהיכם, ועמו יבא נקם וגמול:
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אז", ר"ל כי האושר מושג ע"י שכל דבור מעשה. נגד השכל והעיון להשיג האמתיות בדעות ובאמונות אומר "
אז תפקחנה", כי האמתיות יוכרו, או ע"י הבחינה בנבראים ובנפלאות אשר הוא רואה בעיניו, או באמצעות הקבלה שמקבל מן הנביאים או מאבותיו, כמ"ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, לעומת זה אמר כי אז עיני עורים תפקחנה להביט אל פועל ה', "
ואזני חרשים תפתחנה" לשמוע אל דברי הנביאים. ונגד המעשה אומר.
ביאור המילות
"תפקחנה". פקח רק הסרת המסוה והמכסה, וזה הבדלם מן פתח, וכן ונפקחו עיניכם (בראשית ג') לא עורים היו. (מורה ח"א מא):
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אז ידלג כאיל פסח", לעבודת ה' ועשות מצותיו. ונגד הדבור אומר "
ותרון לשון אלם", לשיר את שיר ה', "
כי נבקעו במדבר" ששם אין המים מצוים, עתה נבקעו שם מעינות, "
ובערבה" שאין מצוים שם נחלים (הגם שמים יהיה שם ע"י מעינות) נבקעו שם נחלים. ור"ל כי מפני שלשה דברים א"א ללכת במדבר,
- א) מחסרון המים,
- ב) מחסרון הדרך הכבושה.
- ג) מפני חיות רעות, עפ"ז אומר כי אחר שפדויי ה' ישובון דרך המדבר לציון, יסתלקו מן המדבר שלשה חסרונותיו, נגד חסרון המים, כי נבקעו במדבר מים:
ביאור המילות
"במדבר, בערבה". עיין פסוק א':
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה השרב", גם מקום היובש בטבעו יהיה רטוב ולח, "
וצמאון" ע"י העדר מעינות ומקורות יהיה למבועי מים, "
בנוה תנים רבצה" שתמיד היה שם מקום שמם ויבש יהיה עתה "
חציר" כזה הראוי "
לקנה וגומא" שאין גדלים אלא במקום מים, עתה יאמר כי יסתלק גם חסרון הדרך, כי.
ביאור המילות
"השרב". שרפת השמש באיזור החם יקרא שרב, ורעהו שמש. לא יכם שרב ושמש. אבל צמאון כולל חסרון מים מכל סבה שיהיה "בנוה תנים רבצה" חסר ו', כמו ראובן שמעון.
"
וחציר", גדל בלי מים, יאמר שיתהפך החציר "
לקנה וגומא":
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה שם מסלול ודרך", דרך הוא דרך הרבים ואצלו יהיה מסלול כבוש גם ליחידים ההולכים בצידי הדרך, ודרך הזה יקרא לה דרך הקדש. אבל בל תטעה כי יהיה כמו עתה שנמצא לישמעאלים ג"כ דרך שהולכים בו ארחות דרך המדבר אל קבר נביאם וקוראים אותו ג"כ דרך הקדש, לכן הוסיף כי "
לא יעברנו טמא", כי ההולכים ישמרו א"ע מכל טומאה, "
והוא למו" הדרך הזה יהיה מיוחד למו, אל העורים והפסחים שזכר למעלה, שהם גאולי ה'.
"הולך דרך" ר"ל כי עד עתה היו צריכים להולך במדבר שני דברים
- א) שילכו ארחות גדולות מאנשים רבים. ולא יחידים.
- ב) שיקחו עמהם מורה דרך, הבקי בדרך המדבר, אבל אז גם "הולך דרך" גם ההולך בדרך יחידי, או גם "אוילים" חבורה ההולכת שכולם אוילים אין יודעים את הדרך מ"מ "לא יתעו", כי יהיה דרך ישר מתוקן, ונגד החסרון הג' שהיו שם חיות רעות, אומר.
ביאור המילות
"מסלול ודרך". מסלה היא הכבושה ונגבהת בגובה, כמו סולו לרוכב בערבות, ודרך, הוא דרך הרבים ולרוב יהיה אצלו מסלה עשויה מאבנים לשביל יחידים:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לא יהיה שם אריה", וגם "
פריץ חיות" גם חיה פרוצה "
לא יעלנה" לא יוכל לעלות על הדרך, מצייר כאילו הדרך יהיה מוגבה כ"כ שלא תוכל גם החיה היותר פרוצה לעלות עליו מרוב גבהו, ומוסיף כי גם הפריץ חיות "
לא תמצא שם" כלל, כי לא תהיה במציאות כלל במדבר ההוא, ואחר שיסתלקו מן המדבר השלשה מעכבים מלכת שמה, אז "
והלכו גאולים" באין מחריד:
ביאור המילות
"גאולים. ופדויי ה'". יש הבדל בין גאל ופדה, כי עם מושג הגאולה נקשר מושג הקורבה שי"ל רשות עליו מצד הקורבה, ע"ד שנקרא הקרוב גואל מטעם זה. ועם מושג הפדיה נקשר ההצלה, שיוציא הדבר להסר ממנו איזה ענין שרצו לעשות בו. עד שהגאולה נושאיית, והפדיה נשואיית. והבדל זה ישתרע עת יאמר גאולי ה' הוא אם יגאלנו מצד קורבתו שהם בניו עמו ונחלתו, ופדויי ה', עת תהיה הפדי' מצד הרחמים והחמלה על העם לבד, בצד הראשון יוסיף נסים ונפלאות כאב בעבור בנו, ובצד השני העקר להסיר הצרה, וע"ז על הנסים מן הדרך במדבר והמים והסרת החיות אמר והלכו גאולים. ועל הסרת הצרות ונסו יגון ואנחה אמר ופדויי ה' ישובון. ועיין מה שכתבתי בפי' תהלות סט יט:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ופדויי ה'", אשר יפדם מכל צרותם "
ישבון" מן גלותם וגם "
ובאו ציון ברנה", לא כמו בצאתם מגלות בבל שיצאו וגם באו לציון ביגון ואנחה וסבלו רעות רבות כנזכר בעזרא ונחמיה. זאת שנית "
ושמחת עולם על ראשם", שיתראה על ראשם שמחה נצחיית שלא יהיה אחריו תוגה וגלות כלל לא כמו שמחת בית שני שלא היתה שמחת עולם, "
ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", הנה בצאתם מבבל לא היה להם ששון ושמחה תיכף רק תחלה הלכו מאתם לאט לאט היגון והאנחה, והם הניחו מקום לששון ולשמחה שבאו אחריהם, באופן שתחלה הלכו מאתם היגון ואנחה ואח"כ השיגו ששון ושמחה, עד שלא יצדק לאמר שהיגון והאנחה נסו כי הנס הוא רק מפני הרודף ושם לא היה להם רודף, אבל בגאולה השלמה, ישיגו ששון ושמחה תחלה פתאום ועי"כ ינוסו יגון ואנחה כנס מפני הששון והשמחה שרודף אותם. והנה הששון הוא בגלוי והשמחה בלב, וכן האנחה בגלוי והיגון בלב, עד שהיגון שבלב ינוס מפני השמחה, האנחה בגלוי תנוס מפני הששון הגלוי:
ביאור המילות
"ששון ושמחה ישיגו". ההשגה תבא בלשון פועל או בלשון נפעל. בדבר שאין האדם רוצה בו. יהיה האדם מושג מן הדבר, וחרון אפך ישיגם, תשיגהו כמים בלהות (איוב כז), וכן בדבר שאין מתכוין אליו, ובאו עליך הברכות והשיגוך. ופה ר"ל שישיגו הששון ע"י שיתכונו אליו, לא בהסח הדעת. וע"כ הקדים ששון לשמחה כי המתכוין אל השמחה, יכין תחלה סימניה החיצונים המעוררים אותה תוף וחליל ודומיהם שהוא הששון ואז תבא השמחה בלב, כמו שהבדלתי בין ששון ושמחה (פסוק א'). אבל בהסרת היגון תוסר תחלה היגון הפנימי ואז גם האדם יסיר האנחה המסובב מן היגון, כי תסור המסובב בסור הסבה. (כי לולא זאת הי"ל להגביל ששון ואנחה, שמחה ויגון, מקבילות אשה אל אחותה):
