פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ירמיהו יט


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוך וקנית בקבק", אחר שהורידו בית היוצר והראה לו שבעוד ישראל ביד ה' וברשותו הם דומים כחומר ביד היוצר שאם ישבר הכלי ישוב ויתקנהו ויעשהו כלי אחר, הראה לו עתה משל אחר, שבעת שישראל יצאו מיד ה' ומרשותו ע"י עבודת נכר הם דומים ככלי יוצר שכבר הוסק בכבשן ונגמר שאז אם נשבר אין לו תקנה, וצוהו לקחת בקבוק הוא כלי שנותנים לתוכו דבש ופיו צר, ואחר שנקפא הדבש בתוכו א"א להוציאו רק ע"י שבירת הכלי, וזה משל שהם מלאים עצות רעות ומחשבות מינות שא"א להוציאם מהם ע"י תוכחת הנביאים ובהכרח לשברם כתות לא יחמול, להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת.

"ומזקני העם". תקח אתך מזקני העם:


ביאור המילות

"הלוך". נמשך לשתים, הלוך וילכו מזקני העם:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל גיא בן הנום" ששם שרפו את בניהם לאש (כנ"ל ז' ל"א), "אשר פתח שער החרסית" שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע, וקראו את השער שער השמש:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינכרו", יחדוהו לעבודת נכר, ולא תאמר שמעשה אבותיהם בידיהם, עז"א "אשר לא ידעום המה ואבותיהם, ומלאו דם נקים" מנפשות אדם שהקריבו למולך, ומפרש איך מלאו דם נקיים, כי.


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בנו במות התופת" שחוץ מה שהעבירו למולך, העלו ג"כ עולות שבזה שפכו דם, "אשר לא צויתי" פירשתי למעלה (ז' ל'):


ביאור המילות

"אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". הסדר הוא עליה על לב, ואח"כ הדבור, ואח"כ הציוי, שהדבור בא גם על הרשות והציוי חובה (כנ"ל ז' כ"ב), ולכן כשבא בשלילה הפך הסדר לרבותא, וחז"ל אמרו (תענית ד') לא צויתי למישע מלך מואב ולא דברתי ליפתח ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק, ר"ל שעקדת יצחק היתה תחלה ואח"כ יפתח ואחריו מישע, ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח"כ דבר הרשה זאת ביפתח, וצוה ציוי של חובה בעת מישע, לכן הוסיף שאף לא דברתי וכו':

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובקתי", על זה מורה שם בקבוק שעשוי להריק הדבר מתוכו כן אריק עצת יהודה:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתי את העיר" זה עונש על שנכרו את המקום הזה:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והאכלתים בשר בניהם", זה מדה כנגד מדה על שהעלו את בניהם עולות לבעל:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושברת", שהבקבוק בעת ירצו להריק מה שבתוכו ישברוהו:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ככה אשבר", ולא כשבירת החומר ביד היוצר לעשותו כלי אחר, רק "כאשר ישבר את כלי היוצר" הכלי הנגמר, שזה "לא יכול להרפא":


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כן אעשה למקום הזה", הוא טעם מה שיקברו בתופת כדי לטמא את המקום כמו שטימאוהו, ומה שישבר אותם כדי לעשות כן ליושביו.

"ולתת" ולא לבד שהתופת ימלא פגרי אדם כי גם כלל העיר תהיה כתופת לקברות מתים:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיו בתי ירושלם", וכל הבתים יהיו "כמקום התופת", מפני שהבתים הם "טמאים", ובאר מפני מה הם טמאים מפני שהבתים קטרו על גגותיהם ודינם כבמות ע"א שצריכים ניתוץ והירוס:


ביאור המילות

"הטמאים". מוסב על בתי ירושלים, ולמ"ד לכל הבתים מוסב על כן אעשה, כן אעשה למקום, [כן אעשה] לכל הבתים. ומ"ש והיו בתי ירושלים וכו' הוא מאמר מוסגר לבאר מדוע יהיה כתופת:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להנבא", ר"ל ה' שלחו רק שינבא בהתופת ושם היה שלוח מה', אבל מה שהלך ונבא זאת שנית בחצר בית ה' זה עשה מדעתו, וזה הוצעה למ"ש אח"ז שפשחור הכהו, שעל הנבואה שנבא במקום התופת לא היה יכול לשלוט בו כי היה שליח מה', רק ע"מ שדבר מעצמו בלא ציוי לא היה שליח ה' והיה יכול לשלוט בו:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' הנני מביא", כאשר צוהו ה' לעשות מעשה עם נבואתו ידע כי נחרץ הדבר מאת ה' ולא יחזור בו, כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שנעשה עם הנבואה מורה שהיא נבואה קיימת בלא חזרה, ולכן הודיע להם שנגמר דינם, ועז"א "הנני מביא את כל הרעה" לא כמ"ש בנבואה הקודמת שה' חושב מחשבה שישובו, "כי הקשו את ערפם" ולא רצו לשוב ולכן נחתם גזר דינם כמ"ש לקמן (כ"א י') כי שמתי פני על העיר הזאת לרעה ולא לטובה: