מלבי"ם על הושע א ב

<< | מלבי"ם על הושעפרק א' • פסוק ב' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


הושע א', ב':

תְּחִלַּ֥ת דִּבֶּר־יְהֹוָ֖ה בְּהוֹשֵׁ֑עַ
  
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הוֹשֵׁ֗עַ לֵ֣ךְ קַח־לְךָ֞ אֵ֤שֶׁת זְנוּנִים֙ וְיַלְדֵ֣י זְנוּנִ֔ים כִּֽי־זָנֹ֤ה תִזְנֶה֙ הָאָ֔רֶץ מֵאַחֲרֵ֖י יְהֹוָֽה׃



"תחלת דבר ה' בהושע", דיבור שאחריו ב' בא על רוה"ק שדובר בהנביא לצרכו לא לצורך שליחות לכללות העם, וגם בא על דבור של תלונה ותרעומת, ומזה הוציאו חז"ל שהיה תחלת דבור של רוה"ק אל הושע שהתוכח עמו איזה ויכוח ושהיה הדבור הזה ענין של תרעומת ור"ל שתחלת דבר ה' והתוכח עם הושע והתרעם עליו, ומן הויכוח הזה נסתבב שה' אמר אל הושע לך קח לך אשת זנונים, ומסתמא היה הויכוח מתיחס אל הציוי שבא אחריו, ודרשו שה' אמר להושע שישראל חטאו והושע השיב לו החליפם באומה אחרת, וה' אמר שא"א לו להחליפם כי הם בניו, וע"כ צוה לו לקחת אשה זונה ואח"כ כשילדה לו בנים צוה לו לגרשה והושע אמר איך אפשר לי לגרשה הלא יש לי ממנה בנים ומזה ברר לו ה' שכן אא"ל לגרש את ישראל, וחזר הושע וברכם, וזה היה התשובה על הויכוח שה' אמר לו שישראל חטאו, היינו שרצה שילך בשליחות להוכיחם ולהחזירם למוטב שזה מוטל על הנביאים כמ"ש אח"כ ריבו באמכם ריבו, והושע לא רצה לילך בשליחות לנבאות ולהוכיח, וא"ל שלא ישתדל להחזירם למוטב כי אחר שזנו אל אלהי נכר ראוי שינהג עמהם כעם אשר זונה שישלחה הבעל מבית ולא ישוב אליה עוד, וא"ל ה' א"כ אחר שאתה אינך רוצה להוכיחם ולהחזירם למוטב ואני איני רוצה לגרשם אחר שיש לי מהם גם בנים צדיקים היה אתה כמוני "וקח לך אשת זנונים" ר"ל אשה מפורסמת בזנות, "וילדי זנונים" היינו שיש לה ילדים שילדה בזנות מכבר שזה העדות שהיא זונה, כמ"ש זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים, או כפי' קצת מפ' שהבנים שתוליד ממך יהיו בספק זנות, "כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'" א"כ הכנסיה היא אשת זנונים לע"ז, וילדיה אשר תוליד נולדים בזנות במחשבת מינות וע"ז כאבותם, ובכל זה אני מחזיק אותה כאשתי וכן תעשה אתה. והנה המפ' נתקשה להם הענין איך צוה ה' להנביא לקחת אשת זנונים? וע"כ יאמר הראב"ע שזה היה רק במראה הנבואה, והת"י יפרשו בדרך משל ואין מזה הכרח. כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל. והלא מצאנו שצוה ה' להנביא גם דברים שלא יאותו כפי חקי התורה והיה הוראת שעה, כמו שצוה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו, ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות:

ביאור המילות

"תחלת דבר". רש"י ז"ל, פי' תחלת הדבור היה שה' אמר אל הושע, וכתב רי"א שאין להקשות על זה לא מפאת הוי"ו שהיה לו לומר אמר ה'. ולא ממה שבא הפסקה בין תחלת דבר ה' בהושע ובין ויאמר ה', שמצינו כן פעמים רבות, כמו ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים (ויש שם הפסקה) וידבר ה' אל משה, וכן ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה, אולם הסמיכות אל הפעל קשה, ובהכרח שמלת תחלת טעמו כטעם תחלה, וכבר בארתי בספר התורה והמצוה (ויקרא סי' ג') בהבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור יבא על הדבר הסתמי, ר"ל שדבר עמו דברים, ובמלת ויאמר יציין מה שאמר אליו, ור"ל שתחלה דבר ה' להושע איזה ענין שלא נזכר בכאן, וע"י הדבור הזה נסתבב שאמר ה' אליו "קח לך אשת זנונים" ובהשקפה זו בא מלת תחלת בסמיכות, ר"ל ע"י תחלת הענין שדבר ה' עמו נסתבב האמירה הזאת, ומבואר אצלי תמיד שדבור שאחריו ב', יבא על דבור שידבר ה' להנביא לצרכו, ר"ל דבור הרוח הקדש ברוח הנביא לצרכו לא לצורך שליחות, כמו רוח ה' דבר בי. בחלום אדבר בו וגם בא על דבור של תלונה או גנאי, כמו כי דברנו בה' ובך, ובא פה על שתי הכוונות כמ"ש בפי':

"אשת זנונים". יש הבדל בין זנות ובין זנונים ובין תזנות, זנות, הוא הרגיל. זנונים, הוא אשר זנוניה מפורסמים, כמ"ש הנה הרה לזנונים, ותסר זנוניה מפניה. ותזנות, ששופכת זנות ותאוה על אחרים (עי' יחזקאל כ"ג כ"ט):

 



דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.