מלבי"ם על דברי הימים ב לא

(א) "ובאפרים". מזה מבואר כמ"ש בפי' (סי' ח, ד; סי' י, א - ה; עמוס ט, א) שהושע בן אלה בטל את עבודת העגלים, וע"כ יכלו בני עמו לעשות כזאת בערי ישראל, וע"כ ערב לב חזקיה לשלוח אגרות שיבואו לירושלים, שכ"ז לא יצוייר בעוד שהמלך החזיק בעבודת העגלים:

(ב) "לכהנים וללוים". ומפרש, לכהנים "לעולה ולשלמים", וללוים לשרת. כמו שחיטה והפשטה: "להודות ולהלל". הוא השיר: "בשערי מחנות". הם השוערים שחנו בשערים לשמור:

(ג) "ומנת המלך." מנה היא מנתו המגיע לו מן העם, כמו מנת הכהנים (בפסוק שאח"ז), כי התמידים צריכים לבא מקופת הצבור, ונתן המלך המנה והפרס שקבל מן הצבור (שזה היה רכושו), להקריב מהם תמידים, ובזה היה דינו כקופת הצבור, וכמו שכן יהיה לע"ל שהנשיא יתן קרבנות הצבור מן מנתו מן הצבור, כמבואר ביחזקאל (מה, יג - טז):

(ד) "ויאמר." צוה שהמעשר והתרומה שהוא מנת הכהנים והלוים לא יתנו לכהנים ההולכים בטלים, רק להעוסקים בתורה, שהנתינה יהיה שעי"כ יחזקו בתורת ה':

(ה) "וכפרץ." וכאשר רבו כהנים ולוים עוסקים בתורה שהוטל על ישראל לפרנסם, הוסיפו ב"י שלא לבד שנתנו להם ראשית דגן תירוש ויצהר שחייב מן התורה, כי הביאו גם מן יתר תבואת שדה כמו קטניות, וגם מעשר הכל, שעשרו כל אשר היה להם, כמו מעשר כספים והריוח שלהם, והכל "הביאו לרוב", עד שהיה מספיק לפרנסתם:

(ו) "ובני יהודה". הוסיפו עוד שגם מעשר בקר וצאן שדינו שיוקרב האימורים על המזבח והבשר נאכל לבעלים, נתנו אותם ללוים וכהנים. וגם מעשר קדשים שהדין הוא שהקדשים פטורים מן המעשר, והם הפרישו ממנו מעשר קודם ההקדש ואחר כך הקדישו, עד שעי"כ "הביאו ויתנו ערמות ערמות", כי היה המעשר רב מאד יותר מכדי צורך הלוים:

(ז) "בחדש השלישי." שאז התחיל הקציר, נתנו יסוד אל הערמות מן הבכורים שהביאו, ובחדש השביעי שנגמר האסיף, כלו ע"י תרומות ומעשרות:

(ט)" וידרוש". על ידי הערמות דרש על הכהנים והלוים, אחר שראה שרבו ערמות התבואה היה נראה לו שלא באו הכהנים והלוים לקחת מתנותיהם כי אין עוסקים בתורה ובעבודה, ועי"כ נשאר המעשר ולא נתחלק, או מפני שלא נתנו להם די ספוקם:

(י) "ויאמר אליו עזריה הכהן הראש". (אינו הכ"ג, שהכ"ג בימי חזקיה היה שמו נריה כמבואר בס"ע, רק כהן הממונה על הבית, כמ"ש למעלה שיש הבדל בין כהן הגדול ובין כהן הראש): "מהחל התרומה". השיב לו שמה שנותר הרבה ערמות אינו מפני מיעוט הכהנים והלוים או שלא נתנו להם כדי ספוק, כי באמת "אכל ושבוע והותר", רק שמעת החלו "להביא התרומה לבית ה'" בא ברכה, אם בתבואת העם "כי ברך ה' את עמו", בין בתבואת הערמות, ושעורו "וכי ברך ה' את הנותר את ההמון הזה", שבהמון הערמות האלה שנותרו בא בם ברכת ה' ולכן הם רבים ע"י ברכת ה':

(יד) "לתת". הראשונים היו ממונים לקבל הקדשים ותרומות ומעשרות בירושלים, וקורא בן ימנה היה ממונה לחלק את התרומה וק"ק בערי הכהנים והלוים, ועז"א לתת את תרומת ה' היינו לחלק:

(טו) "ועל ידו". ר"ל ותחתיו היו עדן ומנימן, והם היו ממונים בערי הכהנים לתת לאחיהם, ר"ל לחלק להכהנים והלוים שלא באו לעבודה והם בעריהם, והם קבלו החלוקה ע"י קורא והממונים תחתיו עדן ומנימן, והיתה החלוקה שוה כגדול כקטן:

(טז)" מלבד". שני פסוקים האלה הוא מאמר מוסגר, שקורא והממונים אתו היו ממונים רק על ערי הכהנים לחלק לכהנים ולוים שיושבים בעריהם, אבל הכהנים שבאו לעבודה הם היו מקבלים החלוקה ע"י כנניהו הלוי ושמעי והממונים תחתיהם שחשב בפסוק י"ב י"ג, ושיעור הכתוב "מלבד הבא לבית ה' לדבר יום ביומו לעבודתם," ר"ל שהבאים לבית לעבודה לא היו תחת קורא בן ימנה, כי הם לקחו "במשמרותם כמחלקותם," שכל משמר העובד לקחו חלקם ע"י כנניהו שהיה ממונה בירושלים, והם לקחו החלוקה בענין אחר, אחר שעסקו בעבודה. וספר כי היו בכלל זה גם בניהם הבאים עמהם, שכהן או לוי שבא למשמרו והביא אתו בניו הזכרים מבן שלש ומעלה ללמוד אצל אביו, היו נותנים לו חלוקה גם בעד בניו אע"פ שאין ראוים לעבודה. והנה שם יחוש יאמר בין על היחוש למטה, שמזה מדבר פה מ"ש התחישם לזכרים, שהזכרים שלהם התיחשו אליהם והיו נותנים לאביהם מזון לפרנסם בירושלים. ובין על היחוס למעלה, ועז"א:

(יז) "ואת התיחש הכהנים (וכן הלוים) לבית אבותיהם." ויחוש זה היה מבן עשרים שנה, שכל מי שהיה בן עשרים היה בפני עצמו, והתיחס על בית אבותיו מאיזה בית אב הוא והיה לוקח חלוקה בפ"ע, ואם היה אתו בנים זכרים מבן שלש ומעלה היו מיחשים את בניו אליו ונתנו לו חלק גם כפי מספר נפשות בניו שעמו, וזה היה במשמרותם, כ"א לפי משמרו: "ובמחלקותיהם." לפי חלוקתו, כי אנשי משמר זכו כל אחד בזכיות מיוחדות ביום שעבד בו, בבשר ובעורות קדשים וכדומה שהיו מגיעים לאנשי המשמר, וכ"ז היה בכהנים ולוים שעבדו בבהמ"ק שקבלו חלקם ע"י הממונים הראשונים שחשב בפסוק י"ב י"ג, ומלבד כל אלה נתנו חלוקה להכהנים והלוים שלא באו לעבודה וישבו בעריהם, שע"ז היה ממונה קורא בן ימנה ואשר אתו שחשב בפסוק י"ד ט"ו:

(יח) "ולהתיחש." זה שב לפסוק ט"ו, מ"ש לתת לאחיהם במחלקות כקטן כגדול, שאלה שחלקו התו"מ בערי הכהנים והלוים שם היו כולם שוים בחלוקה, ושם "היו מתיחשים בכל טפם נשיהם ובניהם לכל קהל," שכל קהל מן כהנים או לוים שישבו בעריהם היו נותנים להם חלוקה כפי מספר הנפשות הגדולים והקטנים הזכרים והנקבות, והיו מיחשים כמה בנים ובנות ונשים יש לכ"א וכמספרם קבל את החלוקה, חוץ מן העובדים, שחוץ מה שקבלו נשיהם ובנותיהם בעריהם קבלו הם ובניהם הזכרים חלוקה אחרת בירושלים: "כי באמונתם". הגם שלא עבדו במקדש התקדשו להיות קדושים לאלהיהם ע"י אמונתם וצדקתם, שהיו מאמינים בתורה ובה' והיו אנשי אמונה, והיו קדושים, ולכן לקחו מעשר ותרומה:

(יט)" ולבני אהרן". וחוץ מן הממונים הכוללים שהזכיר בפסוק י"ד וט"ו, היו לבני אהרן היושבים בערים ואין עובדים בביהמ"ק בכל עיר ועיר אנשים מצוינים הנקובים בשמות שהם היו מחלקים מנות הכהנים, והיו נותנים לכל זכר בכהנים, ר"ל שהכהנים לא היו צריכים להתיחס כי אין בודקים מן המזבח ולמעלה, וכל זכר בכהנים היה לוקח מנות, כי כל זכר עבד במקדש וזה היה יחוסו, אבל הלוים היו צריכים להראות כתב יחוסן, ועז"א "ולכל התיחש בלוים:"

(כ) "ויעש הטוב". במצות שבין אדם למקום: "והישר". בדברים שבין אדם לחברו: "והאמת." באמונות ודעות:

(כא) "ובכל מעשה." ובכל אשר החל באיזה מצוה, בין בעבודה בין בתורה בין במצוה, היה בכל לבו בלי שום פניה, ועי"כ הצליח ועלה בידו כי היה לו סייעתא דשמיא על כל מעשיו: