מלבי"ם על דברי הימים ב טו

(ב) "ה' עמכם". ההשגחה העליונה נמשכת אחר מעשה התחתונים וכמדתם, אם אתם עם ה', הוא עמכם להשגיח עליכם: "ואם תדרשוהו". יותר, להוסיף הדרישה והעיון בו והשקידה בעבודתו, אז "ימצא לכם" יותר, ותרבה השפע והטוב. ובהפך "אם תעזבוהו", אז "יעזוב אתכם", כי הכל תלוי במעשיכם. והביא להם מופת ע"ז, כי הלא:

(ג)" ימים רבים". חלפו לישראל: "ללא אלהי אמת". ר"ל כי ההשגה תהיה, א] ע"י הערת השכל, שיכירו את אלהי אמת מצד דרשם האמתיות והשיגם אותם, ואז יכירו את ה' וידבקו בעבודתו מצד עיון השכל. ב] ע"י הערת התורה, שתלמד דעת איך יעבדו את ה' ותיעד בגמול ועונש לעובד ולממרה, כמ"ש בחוה"ל (שער העבודה) בהבדל שני ההערות האלה. והערה התוריית תהיה או ע"י המורים, או ע"י הלימוד בספר התורה. והנה בימים הרבים שחלפו, היו אצלם "ללא", ר"ל לאין ואפס, "אלהי אמת". וכן היה אצלם "כהן מורה ללא" ואין, וכן התורה היתה אצלם "ללא", עד שלא דרשו את ה' לא מצד הערת השכל ולא מצד ההערה התוריית. והגם שזה נמשך ימים רבים, מ"מ:

(ד)" וישב". אחר ששבו לה' אלהי ישראל, הגם שלא שבו מאהבה רק "בצר לו", ע"י צרתם, שזו מדרגה קטנה מאד, בכל זה עת "שבקשוהו נמצא להם", והאיר פניו אליהם:

(ה) "ובעתים". ר"ל עתה ראו ההבדל בין הזמן הקודם ובין עתה, כי "בעתים ההם" שסר מהם השגחת ה' נעזבו אל המקרה:"ולא היה שלום". לא "ליוצא" חוץ מהמדינה, ולא "לבא" לביתו. ומבאר, שלא היה שלום לבא "כי" היו "מהומות רבות על כל יושבי הארצות", שבכל ארץ היה מהומה ליושביה, כמו דבר ורעב וחיה רעה. ולא היה שלום ליוצא למדינה אחרת, כי:

(ו) "וכתתו גוי בגוי". ע"י מלחמות, ואף "עיר בעיר". ולפ"ז נודע בין מריבוי הצרות ובין ממה שהיו ממינים שונים ובין ממה שנתפשטו בכל הארצות, שלא היה מצד הטבע, רק "כי האלהים הממם בכל הצרות" האלה, והיו עונשים השגחיים:

(ז) "ואתם". ששבתם אל ה' ושב השגחת ה' עליכם להניח לכם ע"י שדרשתם אותו: "חזקו". בעבודת ה': "ואל ירפו ידיכם". להוסיף אומץ, כי המלאכה רבה והשכר הרבה: "כי יש שכר לפעולתכם". הפעולה הוא העסק בדבר, אף שלא גמר הדבר שזה נקרא מעשה (כמ"ש בהבדל שבין מעשה ובין פעולה בכ"מ), אף שלא תקראו עושים רק פועלים, כי המלאכה אין לה קצבה, בכ"ז תקבלו שכר בעד העסק, כי לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה:

(ח) "וכשמוע". מזה הבין אסא שעוד מוטל עליו לעשות ושהוא צריך להתחזק עדיין להשלים מה שלא עשה עד הנה: "והנבואה עודד הנביא." יש בזה כוונה כפולה, א] הנבואה של בן עודד, ב] שראה שנבא זאת ברוח אלהים חזק מאד עד שהנביא התעודד והתחזק ברוח נבואתו (מלשון (תהלים כ, ט) ואנחנו קמנו ונתעודד), ועודד פעל יוצא, הנבואה עודדה וחזקה את הנביא, וזה סימן על שלימות הנבואה הזאת. לכן "התחזק", כמ"ש לו חזקו ואל ירפו ידיכם: "ויעבר השקוצים". שעוד לא בער אותם: "ומן הערים". ששם לא בער כלל:

(יא) "מן השלל הביאו". אשר הביאו:

(יב - יג) "ויבואו בברית". ע"י עגל שכרתו לשנים שכל העובר כן יעשה לו, כמ"ש ירמיה (לד, יח), וז"ש וכל אשר לא ידרוש יומת:

(יד) "וישבעו". הברית היה לקיים העונש להעובר, והשבועה היה כדי שיירא כל איש מפני השבועה אף לעבור בסתר:

(טו) "וישמחו". שלא היה ע"י כפיה רק בשמחה, כי, א] "בכל לבבם נשבעו", לא כשבועת אונס שאין פיו ולבו שוים. ב] "ובכל רצונם בקשוהו", שגדר הרצון והבדלו מן חפץ שעושה זה מצד שמשיג טוב הדבר בעצמותו, לא ע"י פניות אחרות מתקות גמול ויראת עונש שזה בכלל חפץ (כמ"ש בחבורי התו"ה על ונרצה לו לכפר עליו), ולכן "וימצא להם וינח להם":

(טז) "וגם מעכה אם אסא". יל"פ אם אביו וקראה אמו על שגדלתו, או שגם אביה הי"ל אשה שמה מעכה, ובמלכים כתב וישרוף, והוסיף פה וידק וישרוף:

(יז - יח) "והבמות." כי לבב העם לא היה שלם כראוי, אבל לבב אסא היה שלם. והוא לא הקריב בבמה, בהפך כי הביא קדשי אביו וקדשיו לבית ה' לחזק את ביתו, וזה הפך ממקריבים בבמות שהיו מניחים קדשיהם בבתי הבמות:

(יט) ו"מלחמה, עד שנת שלשים וחמש". כבר פי' חז"ל שמ"ש אח"ז שבשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא על יהודה א"א לפרש כפשוטו, שבעת ההיא כבר מת בעשא כמבואר במלכים, רק שר"ל למלכות של עתה שהתחיל החשבון מיום שנחלקה מלכות ב"ד שהיה מלכות משונה מהקודם, שהיה מלך על יהודה לבדו, ונשלמו ל"ו שנים בשנת ט"ז לאסא (והם י"ז של ירבעם ושלש של אביה בנו וט"ז של אסא). וממ"ש למעלה פסוק י' ויקבצו ירושלים בשנת חמש עשרה למלכות אסא שזה היה בעת שלחם עם זרח הכושי, כמש"ש ויזבחו מן השלל הביאו, מבואר שמלחמתו עם הכושים היה בשנת ל"ה למלכות הכולל מימי רחבעם, ועז"א כאן שעד עת ההיא לא היתה מלחמה, ור"ל מלחמה גדולה, כי מלחמות קטנות היו שם קודם, כמ"ש (יג, כג) בימיו שקטה הארץ עשר שנים, משמע שאחר כך לא שקטה ממלחמות קטנות: