פתיחת התפריט הראשי

(א) "כי יביאך ה' וגו' ונשל גוים רבים", ר"ל שמן הז' עמים שחשב פה היו רבים שפנו מארצם כמ"ש חז"ל שיהושע הודיע להם מקודם הרוצה להשלים ישלים לפנות יפנה ללחום ילחם וגרגשי פנה והלך לו לאפריקי:

(ב) "ונתנם", ואלה שלא פנו, לא השלימו את ישראל כמ"ש יהושע (יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י כי מאת ה' היתה לחזק את לבם וגו' למען החרימם וגו', ור"ל ורבים מהם ילחמו וה' יתנם לפניך שתכה אותם הנני מצוה אותך החרם תחרים ולא תתנהג עמהם כדרך כובשי ארצות שלפעמים יכרתו ברית עם הנכבשים להיות לעם אחד עוזרים זל"ז שעז"א לא תכרות להם ברית, ויש שעכ"פ יניחו אותם לשבת במקומות מוגבלים ויתנו להם שם חניה בקרקע עז"א ולא תחנם:

(ג) "ולא", ר"ל ויש שעכ"פ יבואו עמהם בחתון ועז"א "ולא" תתחתן בם:

(ד) "כי יסיר", ובאר טעם איסור החתון שזה אינו מצד שאתה מחויב להשמידם רק מטעם אחר "כי יסיר" את בנך מאחרי וא"כ הוא נוהג גם בעכו"ם חוץ מז' אומות:

(ה) "כי אם", וחוץ מזה אתה מחויב לבער כל מיני ע"ז, וכבר באר הרמב"ם בהלכות מלכים שהיה אסור לישראל להשלים עמהם רק עד שיקבלו מס ועבדות ושלא לעבוד עבודת כו"ם וגם אז היה אסור להם לכרות להם ברית.

(ו) "כי עם קדוש אתה", כבר בארתי (יתרו יט ה') שיש הבדל בין עם קדוש ובין עם סגלה, שסגולה היא דבר החשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיניו מצד שמוצא חן לפניו, ועם קדוש הוא בעת יתקדשו ויתעלו מצד קדושת מעשיהם, ועז"א שאתה עם קדוש מצד קדושת המעשים, וחוץ מזה בחר ה' אלהיך מצד הבחירה להיות לו לעם סגלה, ומצד שני אלה הענינים צריך אתה להתרחק מן העמים עובדי אלילים:

(ז) "לא מרבכם", ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה, עז"א "לא מרבכם" מכל העמים חשק ה' בכם שאין ה' חפץ ברבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו:

(ח) "כי מאהבת ה' אתכם", שאם היה רוצה ברבות עם סגולה היה יכול לתת לכם את ארץ מצרים שהיתה מלאה כצאן אדם ושיהיו עם מצרים מתחברים אליכם להיות אתכם לעם אחד, ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשוים ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם הלא זה מצד שיש בהם אלהות היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל שמצדה יאהב דומה לדומה, ומשמרו את השבועה שנשבע להיות לכם לאלהים ושתדבק שכינתו בכם ולכן הוציא אתכם ביד חזקה כדי להביאך אל הארץ שמוכנת להשראת השכינה והקדושה הגם שפדך מבית עבדים מיד פרעה שתכף בהחל המכות נפסק השעבוד ובכ"ז לא השאיר אתכם במצרים לחבר את עם מצרים אליכם כי אין רצונו ברבוי של פסולת וקליפות רק בהפרי והסגולה שהיא מועטת ותשכון בטח בדד מופרדת מעובדי אלילים:

(ט) "וידעת", אומר בענין שלום גמול לצדיקים ועונש לרשעים, שידמה לך בראשית ההשקפה שיש עול בהנהגה שלפעמים הצדיקים מעונים ביסורים והרשעים מצליחים תדע כי ה' אלהיך, המשגיח עליך [ששם אלהים הבא ככנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש] הוא האלהים האל הנאמן, ר"ל שב"ו צריך למהר לשלם שכר או עונש תיכף מפני שאם לא יעשהו תיכף יש חשש שאח"כ לא יהיה ביכלתו לעשות פעולתו כי ב"ו כחו מוגבל, או שאח"כ ישתנה רצונו כי ב"ו רצונו משתנה תמיד, לא כן ה' אינו צריך למהר תכף כי אם מצד היכולת הוא האלהים בעל היכולת והכחות כלם, ואם מצד הרצון הוא האל הנאמן שרצונו קיים ולא ישתנה ולא יחליף את אשר הבטיח, וא"כ א"צ למהר הגמול והעונש תיכף, עפ"ז באר מה שמאחר שכר הצדיקים ולפעמים יגיעם צרות בעוה"ז, שזה מפני שהוא שומר הברית והחסד, שגמול בטובת עה"ז נקרא חסד, כי עפ"י דין אין מגיע שכר בעוה"ז, כי שכר הנמשך בטבע מן המע"ט הוא שכר הנפשי לעה"ב שזה קשור עם שמירת המצות בטבע שהמצות הם משלימים את הנפש ומחייבים רוחניותה ונצחיותה, אבל שכר עוה"ז אינו מחויב מן המצות בטבע רק בדרך ההשגחיי הנסיי שה' בהשגחתו ישנה הטבע לטוב ולברכה לשומרי מצותיו, ומבואר אצלנו תמיד, שהנהגה המסודרת מסדר הטבעי נקרא משפט, וההנהגה המסודרת מסדר הנסיי נקרא חסד בכתבי הקדש, כמו שיסד ע"ז המזמור בתהלים (סי' פ"ט) עיי"ש, ושכר עה"ז שהבטיח הקב"ה להאבות וכרת עמם הברית לתת להם ארץ ז' עממין זה קרא ברית וחסד. וה' שומר הברית והחסד שהבטיח לאהביו ולשומרי מצותיו, לאלף דור וכמ"ש במדרש שהקב"ה אמר למשה שאם הייתי נותן לאברהם וליצחק שכר מצותיהם בעה"ז לא היו בניהם יורשים זכותם וע"כ היו הם גרים בארץ ועי"כ נשמר הברית והחסד הזה לאלף דור ובאו בניהם אחריהם וירשו את הארץ וזכו בטובת עה"ז בזכות אבותיהם:

(י) "ומשלם לשונאיו", ומה שנותן להרשע טוב ושלוה בעה"ז, נותן בזה שני טעמים: א] כמ"ש בעקרים שלפעמים ירשיע כ"כ עד שהדין נותן שינעלו ממנו דרכי התשובה כמ"ש ואני אחזק את לבו, ואם היה מוצא רעות בעה"ז היה חוזר בתשובה לכן נותנים לו שכר מצות שעשה בעה"ז כדי שיקשיח לבו וישאר ברשעו ויאבד וז"ש שמשלם לשונאיו שכר מצות אל פניו ר"ל בעה"ז, כדי להאבידו שלא יחזור בתשובה, וזאת שנית שאם לא היה נותן לו בעוה"ז שכר מצוה שעשה היה מוכרח לשלם לו השכר בעה"ב, ששם השכר רוחני ונצחי, וה' אינו רוצה ששונאיו יהיה להם תקומה בעולם הנצחי, וכמו שבארתי זה בארך בארצות השלום (דרוש ז') עפ"י מ"ש עיי"ש, וכמ"ש בפי' תהלים (סי' עג), וע"כ מקדים לתת לו שכרו בעה"ז שכר גשמי כלה ונפסד עם הפסד הגויה נושא השכר, וז"ש לא יאחר לשונאו ר"ל אינו רוצה לאחר שכרו אל עולם האחר השני הנצחי וע"כ אל פניו ישלם לו בעה"ז:

(יא) "ושמרת את המצוה", עוד נתן טעם אל שני הדברים מה שהצדיקים מעונים בעה"ז והרשעים מצליחים, שאם היה נותן שכר ומעניש תכף בעה"ז לא היה אפשר שיעשו המצות לש"ש כי היו עושים המצות ומונעים א"ע מהעבירות מפני תקות גמול ויראת עונש, ולא היה בחירה כלל כי היו מתיראים לעבור על מצות ה', ולכן עשה ה' שבעה"ז יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן בהפך שעי"כ הם עושים המצות ונשמרים מהעברות לש"ש בלבד, כמ"ש (קהלת ח) אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע וכו', וז"ש שעי"כ ושמרת את החקים מצד שאנכי מצוך היום לעשותם לא מצד תקות גמול ויראת עונש רק מצד שכן צוה ה', ועז"א היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם, ר"ל היום בעה"ז לא תקוה שכר החוקים והמצוה ועליך רק לעשותם ולא היום לקבל שכרם רק למחר לקבל שכרם בעה"ב:

(יב) "והיה עקב", אמנם באר שיש הבדל בזה בין החלק שנקרא משפטים ובין חלקי המצות שנקראו בשם חוקים ומצות, והוא עפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (פ"א דפאה) וז"ל:

וענין מ"ש אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב כי המצות כולן נחלקים בתחלה על ב' חלקים, החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפלין ושבת ועבודת כוכבים, והחלק הב' במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם לקצתם כגון אזהרה על הגנבה והאונאה והנקימה והנטירה וכגון הצווי באהבת איש את חברו ושלא נסית אדם להזיק לחברו ולא יעמוד על דם רעהו וכבוד אבות והחכמים שהם אבות לכל. וכשיעשה אדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליהן לעוה"ב כמו שנבאר בפ' חלק, וכשיעשה אדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה בעוה"ב לפי שעשה המצות, וימצא גם טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו וכו', עפ"ז יאמר שעל חלקי המצות שנקראים בשם מצוה או חוקה אין מגיע לך שכר בעה"ז כפי טבע המצוה בעצמה ואני מצוך על כלם בין על המצוה ובין על החוקים ובין על המשפטים שתשמרו היום לעשותם ר"ל שלא ע"מ לקבל שכר בעה"ז, ובכ"ז יש חילוק ביניהם שעל חלק המשפטים שהם המצות שבין אדם לחברו, שאלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, תקבלו בהכרח גם שכר עה"ז כי זה רצוף בטבע המשפטים עצמם אם תעשם שלא מפני שהשכל מחייבם רק מפני שצוה ה' אותם אז והיה עקב תשמעון את המשפטים. ר"ל השכר בעבור שתשמעו אותם, ר"ל שלא תעשום מפני שהשכל מחייבם רק מפני ששמעתם מה' שצוה אותם ובעבור ושמרתם ועשיתם אותם ר"ל שמירה במצות ל"ת ועשיה במ"ע, בזה יגיע לך שכר בעוה"ז, ואמר מלת עקב שמציין הסבה המסבבת את הדבר, שפעל עקב בא ג"כ על הסבוב שמזה בא ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') דהיינו המחנה המזומנה לסבב את האויב, וכן והיה העקוב למישור (ישעיה מ) כמו שתראה בפירושי שם, ר"ל ששכר עה"ז הוא מסובב מן המשפטים שהם סבה טבעיית אליו, וע"כ אחר שהמשפטים מחייבים שכר עה"ז ע"כ ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, שירושת הארץ שהוא החסד ר"ל שכר עה"ז שנשבע לאבותיך ולא נתן זאת להם עצמם רק הם הורישו זה לבניהם, כמ"ש שומר הברית והחסד לאלף דור, תקבל אתה את החסד הזה להאריך ימים על הארץ, שזה מגיע לך ע"י המשפטים:

(יג) "ואהבך", וחוץ מזה שישמור לך ברית וחסדי האבות בירושת הארץ וישיבתכם עליו, יאהב אותך לברך אותך ברבוי גדול, בין רבוי הבנים בין רבוי הקנינים פרי אדמתך ופרי צאנך, על האדמה שנשבע לאבותיך לתת לך שהאדמה תירש בזכות אבותיך, אבל רבוי הטובות בבנים וקנינים ע"ז לא נשבע לאבותיך לתת לך וזה תקבל שכר עה"ז בעבור שמירת המשפטים:

(יד) "ברוך תהיה", ואף שימצאו גם כנענים שמצליחים בהצלחות אלה בבנים ובקנינים רבים, הנה אתה תהיה ברוך יותר מכל העמים, כי כל הכנענים המצליחים כפי הטבע בכ"ז ינגעו בדברים המוכרחים בטבע, והם: א' שימצאו בם עקרים ועקרות שא"א שכלם יפרו וירבו שהטבע נותנת שימצאו נשים עקרות ואתה לא יהיה בך עקר ועקרה וגם לא בבהמתך:

(טו) "והסיר", וגם שעפ"י הטבע ימצאו חולים וזה משני מינים: א] חלאים הטבעיים הבאים מצד המזג ומצד שנוי התקופות וממך יסיר כל חולי, אף שיחויב שימצא בך מצד הטבע, ב] חלאים הבאים על צד העונש שכבר ידעת אותם ממצרים ששם דבקו בך, ועז"א וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, ועתה לא ישימם בך, ובזה דייק לומר לא ישימם ולא אמר והסיר, כי הם אינם באים מעצמם רק ע"י ה' המשים אותם, והגם שיתנם בכל אויביך וחלאים אלה הם חלאים מתדבקים בכ"ז לא ישימם בך, ובכ"ז תהיה ברוך מכל העמים:

(טז) "ואכלת", וגם תהיה ברוך מכל העמים במה שתאכל את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, והוא כמ"ש חכמי לב שכמו שהדומם הוא מזון הצומח והצומח הוא מזון החי והחי הוא מזון המדבר, כן המדבר העובד גלולים הוא מזון שומר תורה ומצות, ועז"א פן ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, ר"ל כמו שהחי אוכל את הצומח כך יחשבו לאכול אותנו וכמ"ש כי לחמנו הם, וכן תאכל את כל העמים, ובכ"ז הגם שתוכל לאכלם ר"ל שמהם ימשך לך מאכלך וכל צרכך לא יהיו דומים בעיניך כצאן מאכל שחס עיניו עליהם [כי כבר התבאר אצלי ההבדל בין פעל חוס חמל רחם, שחוס נופל שחס מלהשחית דבר שיש לו בו צורך, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון] (יונה ד) שאחר שתוכל להשיג מהם צורך כמ"ש ואכלת את כל העמים תחוס עינך מלהשחיתם ותרצה להשאירם בארצך שיהיו לך עבדים, מזהיר שלא תחוס עינך מלהשחיתם שעי"ז לא תעבוד את אלהיהם, שאם תחוס עינך עליהם תעבוד את אלהיהם, וזה יהיה למוקש לך, והוא עצמו מ"ש בפ' משפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש:

(יז) "כי תאמר בלבבך", אחר שהזהיר בל תחוס עינם מלהשמידם מפני שיוכלו להשיג מהם תועלת, אומר עוד פן תרצה להשאיר אותם על אדמתם מפני היראה באשר תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, ר"ל שתשער בנפשך כי כחך קטן מלהוריש כל השבעה עמים שהם רבים מאד וכשתלחם עם כלם לא תוכל להם ועפ"ז תחשוב להוריש רק מקצתם ולהשלים עם קצתם שעי"כ יהיה נקל בידך להוריש את הנלחמים אתך כי לא יהיו רבים כ"כ ותנצח אותם:

(יח) "לא תירא מהם זכר תזכר וכו'", וכבר כתב הרי"א שלא יפול תחת המצוה שלא יירא האדם ולא יפחד, שהיראה אינו פועל בחיריי רק דבר נמשך מהשערת האדם שהוא חלוש נגד אויביו הרבים החזקים ממנו ועי"כ יירא ויפחד ויראה זו לא תסור מלבו ע"י אזהרה שיזהירו אותו שלא יירא, וע"כ באזהרה שלא יירא צרף תמיד את הזכירה, ר"ל שיזכור כי גבורי חיל רבים או מלך גדול רב ושליט עומד על ימינו לעזרו שכחו גדול מכח האויב ועי"ז תסור היראה מלבו, וכן באזהרה זו שאמר לא תירא מהם אמר העצה להסיר היראה הוא שזכר תזכר את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים שהיו ג"כ עמים רבים ומלך עז בראשם והכניעם ה' לפניך:

(יט) "המסות", מפני שבמלחמת כנען כתיב (יהושע יא) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י כי מה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה, אמר שמזה לא תירא שכן היה במצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך, מה שהקשה לב פרעה ע"י נסיונות שעל ידם הכביד את לבו בכל פעם כמ"ש בפירושי שם, ומפני שבמלחמת כנען היה צריך אותות ומופתים כמו יבושת הירדן, ועמידת השמש והשלכת אבני אלגביש, אמר שתזכור שכן היה במצרים, ומפני שלא היה אפשר לכבוש בדרך הטבע אמר שתזכור היד החזקה שהיה במצרים שזה מציין הכח למעלה מן הטבע, ומפני שהתיראו שאין זכותם מספיק שיעשה להם נפלאות ביד חזקה אמר שיזכרו הזרוע הנטויה, שמבואר אצלי בכ"מ שזרוע ה' מציין שמניע יד גבורתו שלא ע"י זכות התחתונים רק באתערותא דלעילא שבכל אלה הדברים הוציאך מארץ מצרים וא"כ זכר תזכר שכן יעשה לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, וע"כ אינך צריך להשלים עם קצתם:

(כ) "וגם", ולא תירא שבאשר הם רבים ונפוצים על פני ארץ רבה, רבים יחבאו במערות ובראשי ההרים ולא תדע מקומם ואח"כ יפלו עליך פתאום מן החורים אשר התחבאו שם, כי גם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם לאבד הנשארים והנסתרים מפניך:

(כא) "לא תערץ מפניהם", מוסיף לאמר שחוץ מכל זה ראוי שלא תערוץ מפניהם והוא כמ"ש בחובת הלבבות שאמר החסיד בושתי מיראת אלהי שאירא זולתו, ר"ל כי היראה הגדולה תכבה את היראה הקטנה, למשל מי שנפל עליו ארי טורף ושואג לא יירא אז מפני דבורה הרוצה לעקוץ אותו כי יראתו מפני הדבורה תבטל מפני יראתו הגדולה מפני האריה, וא"כ אחר שאלהיך בקרבך אל גדול ונורא ראוי לך לירא יראה הגדולה מה' ואיך תירא אז יראה הקטנה של ב"ו שהוא כאין וכאפס לפני ה' הגדול והנורא שהוא נמצא בקרבך:

(כב) "ונשל", הנה מצאנו במלחמת יהושע שתחלה התקבצו מלכים רבים ויועדו להלחם עם יהושע ויהושע הכה אותם ואת מלכיהם, ובכ"ז מצאנו שאח"כ ארכה המלחמה ימים רבים ולא לכדם בפעם אחד, וזה היה בהשגחת ה' שאמר בפ' משפטים מעט מעט אגרשנו מפניך לא תוכל כלותם מהר פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, אולם אם היה כל המלחמה מעט מעט היו מתקבצים בכל עת והיו לו מלחמות כבדות ולכן סבב ה' שבתחלה התקבצו כלם יחד וה' הממם במהומה כמ"ש (יהושע יו"ד) ויהומם ה' לפני ב"י והכה אותם ואת מלכיהם, ומאז נפל עליהם פחד ולא התקבצו עוד וכבשם אח"כ מעט מעט לבל תרבה עליהם חית השדה וז"ש ונשל ה' אלהיך את הגוים מעט מעט, אבל בל תאמר שהלא באופן זה יתקבצו תמיד ויהיה לכם מלחמה כבדה בתמידות, עז"א:

(כג - כד) "ונתנם ה' אלהיך לפניך", שתחלה יתקבצו כלם ואז והמם מהומה גדולה וגם ונתן מלכיהם בידך שהרגו גם את המלכים והאבדת את שמם מתחת השמים ועי"כ תפול עליהם אימה ופחד ומאז לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם, מאז לא התקבצו עוד ומאז ונשל ה' את הגוים מעט מעט, ולא הי' עוד פחד שיתקבצו יחדיו: