פתיחת התפריט הראשי

השאלות

(א) השאלות (א - ה)

מה רצה במ"ש אלה הדברים אשר דבר משה בעבר הירדן אם נאמר שבכל מקום ומקום דבר ושנה דברים אלה שיאמר להלן, איך אמר מול סוף או בחצרות דברים שהיו אחרי זאת כמו מה ששלח מלאכים אל מלך אדום ומה שכבש סיחון ועוג, ומז"ש אחד עשר יום מחורב שא"ל פי' כלל, ואם פי' די זהב שעשו העגל מזהב למה נכתב זה באחרונה והוא היה החטא הראשון, ומ"ש ויהי בארבעים שנה דבר משה סותר למ"ש תחלה שדבר אלה הדברים קודם לכן, ולמה אמר אחרי הכותו וחזר שנית הואיל משה באר ומה ענין כל ספר משנה תורה שנאמר בסגנון אחר מכל הספרים שכולם באו כשלישי המדבר ונאמר תמיד וידבר ה' אל משה ופה בא בלשון מדבר בעדו כאלו אמרן משה מפי עצמו: "אלה הדברים", החמשה פסוקים הראשונים הם הקדמה כוללת לכל ספר משנה תורה, כי כשנשקיף השקפה כללית על דברי הספר הזה הוא מחולק לשני חלקים, שמן פסוק וא"ו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב עד פרשה י"ב שמתחיל אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, הם דברי מוסר ותוכחה, שמזכיר להם טובת הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו ומזהיר אותם על יראת ה' ואהבתו ושלא לשכוח טובותיו ומעמד הר סיני וכדומה [כי המצות שבאו בין הדברים באו אגב גררא], ומן פרשה י"ב והלאה עד פ' כ"ז הוא ספר המצות שצוה אותם מצות רבות חדשות שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים ומצות רבות שכבר נזכרו והוסיף בהם באור ופירוש, ועל שני אלה נבוכו המפרשים וישאלו המון שאלות. והוא כי יש לשאל אם ספר זה נאמר מפי הגבורה כמו ד' חומשים הראשונים, או אם משה מפי עצמו אמרו לבאר את המצות שצריכים באור כמ"ש הואיל משה באר את התורה הזאת, וכמשמעות דברי חז"ל שאמרו שקללות שבתו"כ אמר משה מפי הגבורה וקללות שבמ"ת משה מפי עצמו אמרן, אמנם שנאמר שמשה מפי עצמו אמרן הוא דבר שא"א שכבר אמרו חז"ל בפרק חלק שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק א' שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי דבר ה' בזה, ועוד שא"כ איך באו בו מצות רבות שלא נזכרו בספרים הקודמים אפי' ברמז ואיך יוסיף מצות מדעת עצמו אשר לא צוה ה' אותם, אולם גם על הצד שנאמר שגם ספר זה נאמר מפי הגבורה כספרים הקודמים יקשה למה ספרים הקודמים באו בלשון נסתר כשלישי המדבר. וספר זה כתב משה בלשון מדבר בעדו כמיחס הדברים לעצמו, וביחוד בצווי המצות מפרשת ראה ואילך היה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל כמנהגו בכל התורה כולה. ולבאר כ"ז בא האלהים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה, ותחלה הודיע ענין הי"א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקראו בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ר"ל שדברי תוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה', שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים, וחושב י"א מקומות שהוכיחם שם והם א] במדבר ב] בערבה ג] מול סוף ד] בין פארן ה] ובין תפל, ר"ל שפארן היה מדבר גדול נמשך מרחק רב, ואחריו היה מדבר ששמו תפל נמשך ג"כ מרחק רב והוכיחם אחרי באו קצה מדבר פארן שסמוך אל תפל, וכן הוכיחן כשבאו בקצה תפל בצד שנגד מדבר פארן, לכן אמר בין פארן ובין תפל, ו] במקום ששמו לבן, ז] בחצרות, ח] במקום ששמו די זהב וכמ"ש הראב"ע שכמו שמדבר פארן וחצרות הם שמות מקומות כן תפל ולבן ודי זהב הם שמות מקומות:


 

(ב) "אחד". עוד הוכיחם ב"אחד" עשר יום שמחורב עד קדש ברנע ג' פעמים, והם א] מחורב ר"ל עת שיצאו מחורב ב] כשהלכו דרך הר שעיר ג] כשבאו עד קדש ברנע, ס"ה י"א מקומות, ולפ"ז יל"פ שמ"ש אחד עשר יום נמשך על אלה הדברים אשר דבר משה אחד עשר יום, שכל תוכחה היתה ביום מיוחד עד שנמשכה התוכחה אחד עשר יום, ובאשר חשב שמונה מקומות אומר שהג' מקומות שהוכיחם עוד ג' ימים היה א' מחורב ב' דרך הר שעיר ג' עד קדש ברנע, והיל"ל אשר דבר משה אחד עשר יום במדבר בערבה וכו' והציג מלות אחד עשר יום שלא במקומו, למען נבין גם כונה שניה שמחורב עד קדש ברנע היה דרך אחד עשר יום וכמו שפי' רש"י עפ"י חז"ל אמר להם משה ראו מה גרמתם וכו':

(ג) "ויהי בארבעים שנה", ר"ל הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר ואף אם היה כותבם לא היה בהם קדושת ס"ת רק היה ענינם כדברי תוכחה שנאמרו עפ"י חכם או כדברים שדבר איש הרוח ברוה"ק, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, כי אמר לו דבר אל בני ישראל לאמר, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה' ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה'.

וז"ש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שא"ל דבר אל בני ישראל לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וכו' עד סוף ספר משנה תורה, הכל נכתב עפ"י ה' ולא כתב מדעתו אף קוצו של יו"ד, ולכן דינו ככל יתר הספרים שנכתבו מפי ה'. והנה תראה שבכל צוויים שבארבעה ספרים הקודמים כתב תמיד דבר אל בני ישראל או אל עדת ב"י [אם היה עיקר הדבור אל הסנהדרין בראשיהם], אולם בספר משנה תורה יתפוס לרוב לשון ישראל לא בני ישראל, כי שם ישראל מציין כלל האומה שמצוינים כאיש אחד, ושם בני ישראל מציין הפרטים, וצוויי ה' היו לכל אחד ואחד מן האומה בפרטות לכן אמר תמיד דבר אל בני ישראל, אבל תוכחות משה היו אל הכלל לכן אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אולם עתה שצוה ה' אותו שידבר דברים האלה בצווי מאת ה' וכן שיכתבם מפי ה' כמו שכתב יתר דברי התורה אמר דבר משה אל בני ישראל, כי דבור ה' היה לכל אחד ואחד, וא"ל שלא ידברם בסדר שדבר אותם תחלה כשדברם מדעתו רק בסדר אחר שצוה ה' אותו, ובכ"ז כמו שדברם משה בי"א ימים כן סדרם ה' בי"א פרשיות עד פרשה י"ב שבסדר ראה, וכן תפס בהרבה מקומות שם ישראל, כלשון שאמר משה כי נתקדשו דברי משה עפ"י ה' בלשון שאמר אל כלל האומה בלשון יחיד שמע ישראל, ועתה ישראל, וכדומה:

(ד) "אחרי הכותו", הוא טעם בין אל חלק ספר הזה שקרא בשם דברים שהוא עד פרשה י"ב, בין אל חלק השני מפרשה י"ב והלאה שיקרא בשם תורה, שצוה ה' לאמרם ולכתבם בספר מפני שהגיע זמן משה לפטר שכבר הכה את סיחון ואת עוג שזה היה ראוי להיות ע"י משה:

(ה) "בעבר", וגם שכבר היו "בעבר" הירדן ששם היה המסע האחרונה ומשם נכנסו אל הארץ והיה מוכרח שימות משה מקודם, וע"כ צוה אותו ה' לכתוב אלה הדברים, וכן הואיל משה באר את התורה הזאת, שהוא החלק שמן פרשה י"ב והלאה שנקרא בשם תורה, ובאור הדבר כי קיי"ל כר"ע שכל המצות נאמרו למשה בכלליהם ופרטיהם מסיני, רק שמשה ע"ה לא אמרן תכף רק כל פרשה ופרשה נאמרה בשעתה בעת שצוהו ה' לדבר אותה אל ב"י, שפרשיות רבות נאמרו בהר סיני ושמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכן נאמרו מעט מעט כל אחת בשעתה עד הפרשיות שנאמרו בערבות מואב, וכ"ז שהיה משה חי היו יתר המצות שמורים בלבו, אבל כשהגיע זמנו לפטר שמאז אין נביא רשאי לחדש דבר והיה מוכרח לחתום תורה בלמודה אז צוהו ה' לדבר אל ב"י כל המצות שמפרשה י"ב ואילך, ועז"א הואיל משה באר את התורה, שלשון באר נמצא בתנ"ך בג' מקומות, בשני פעמים בא אחר כתיבה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב (לקמן כ"ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות (חבקוק ב'), שפי' שהכתיבה תהיה מבוארת ומפורשת לכל קורא כמ"ש ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו, וכן פה ר"ל שהואיל לכתוב ולבאר את דברי התורה שתהיה מפורשת לכל ולא תהיה עוד חתומה בלב השליח לתת תורה בעת הצורך רק תהיה תורה שלמה מפורשת לכל קורא בה:

(ו) השאלות (וא"ו - כא)

לענין מה ספר מ"ש ה' רב לכם שבת בהר הזה וכו' ולמה בחר בעת ההיא בהשופטים, ובפ' שמות אמר שיתרו יעצהו בענין השופטים ולפ"ד רוב המפרשים היה זה קודם מ"ת ושם כתיב וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ופה באר שהיה זה בסוף השנה. בפ' יתרו יעץ שמשה יבחרם ושיבחר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ופה אמר שישראל יבחרו ושיהיו חכמים ונבונים ולמה בחר שרי אלפים שזה מנהג בראשי החיל לא בשופטים ושוטרים:

"ה' אלהינו", אחרי ההקדמה שהקדים אל הספר שהם דברי ה' מתחיל גוף הספר שבא בלשון מדבר בעדו כנ"ל, ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר, והוא כמו שפי' הרי"א, שבאשר שכר המצות והסגולה הדבקה בם הוא ירושת הארץ, לכן קודם שהתחיל בבאור המצות ובזכרון שכרם חשש שאחר שכבר תמו דור המדבר אשר ראו הדברים וידעו סבותיהם, אולי בניהם אשר יקומו מאחריהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגחת ה' הפרטית, כי ישאלו למה הניעם ארבעים שנה במדבר ולא הביאם אל הארץ תיכף, וגם אחרי שבאו אל גבול הארץ סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויראו מהלחם עמהם, שמזה נראה שהיה ענינם ענין טבעי, והדור היוצא ממצרים שהיו רכי לבב נעו ונדו במדבר כי יראו ממלחמה, עד שקמו בניהם אחריהם שנולדו עם חפשי מלומדי מלחמה ואמיצי לב, וגם הם לא ערב לבם להלחם עם אדום ומואב, עד שבאו אל ארץ סיחון שהיו חזקים ממנו בטבע ונצחו אותו בצד הטבע לא מפועל ה', וע"כ הקדים לספר באורך מה היה הסבה שנעו במדבר ארבעים שנה שהיה ע"י עונותיהם בשלוח המרגלים, ומה היה הסבה שסבבו את ארץ אדום ומואב, שבאמת יראו מישראל כמ"ש וייראו מכם ונשמרתם מאד, שהיה על ידי אזהרת ה' שהזהיר אותם ע"ז, ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי רק ה' נתנם בידם בכח אלהי, ולכן חתם הדברים ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ: ועפ"ז נבא אל הבאור, יאמר שמה שנתעכבו במדבר ארבעים שנה לא היה לא לסבת האל ית' ולא לסבת משה ע"ה, רק שהם בחטאם גרמו כ"ז, ומבאר שלא היה בסבת האל ית'. כי השי"ת רצה להביאם אל הארץ תיכף, עד שגם מה שנתעכבו בהר סיני קרוב לשנה היה רע בעיני ה', כי אלמלא חטאו בעגל היה מביאם אל הארץ תיכף אחר מתן תורה וכמ"ש בסוף פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, רק ע"י שחטאו בעגל הוצרכו להתעכב עד שנתכפר להם חטא העגל ועד שעשו המשכן וחנכו אותו שכ"ז נסבב ע"י חטא העגל, עד שבעת גמרו חינוך המשכן וסדור הדגלים אמר ה' רב לכם שבת בהר הזה, ר"ל הנה ישבתם והתעכבתם פה זמן רב יותר מדאי כי אני רציתי שתסעו אל הארץ תיכף אחר מ"ת, וע"כ:

(ז) "פנו וסעו לכם", ואמר בזה ד' דברים: א] שלא תתעכבו במדבר רק תסעו עד הר האמורי בלא עיכוב, ב] שלא יצטרכו לסבוב את ארץ אדום ומואב רק תסעו בדרך ישר ותבואוהר האמורי דרך ארץ אדום, ג] שתכבשו כל הארץ המובטח לאברהם אבינו שהובטח לו גם קיני וקנזי וקדמוני שהוא ארץ אדום ומואב ובני עמון ועז"א ואל כל שכניו וגם תכבשו בערבה וכו' עד הנהר הגדול נהר פרת, שהוא ההבטחה שא"ל בפ' משפטים ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, ושם אמר לא אגרשנו מפניך בשנה אחת מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וכו' ופה אמר שיכבשו הכל תיכף שבזה נכלל שיפרו וירבו תיכף עד שיוכלו להושיב כל הגבול הזה: (ח) ראה ד] א"ל שלא יצטרכו למלחמה ולכיבוש כי ראה נתתי לפניכם את הארץ שהוא כאלו הוא ברשותכם ואינכם צריכים ללחום רק בואו ורשו את הארץ, וכמו שפרש"י עפ"י חז"ל שאלמלי לא חטאו במרגלים לא היו צריכים לכלי זיין:

(ט) "ואמר אלכם בעת ההיא", עתה בא להוכיח שלא היה לזה שום עכוב מצדו, וכמו שפי' הרי"א שהקמת השופטים ושרי אלפים ושרי מאות היה כדי להנהיג את הצבא בעת מלחמת כנען, וכתב שמ"ש ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, פי' אנשי מלחמה, כמו ויקצוף משה על פקודי החיל, כי צבא וחיל הם שמות נרדפים עיי"ש בארך. והנה כבר בארתי בפ' יתרו, שמ"ש וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר אין פירושו ששמע ויעש תיכף דהא יתרו בא קודם מ"ת ומשה לא מינה השופטים תיכף רק בסוף השנה, רק ששמיעה לקול אינו מורה קבלת הדברים שע"ז יאמר שמע בקול בב' השמוש, רק פי' שנכנסו דבריו באזניו והתבונן בם בינה. ולדעתי קיים קצת דבריו תיכף שמבואר שגם בעמדם בחורב היו להם סנהדרין וב"ד לכל שבט ושבט כמ"ש במ"ש סוף סדר משפטים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם שצוה שישבו לשפוט את העם, וכן במעשה העגל כתב ויעמוד משה בשער המחנה דהיינו במקום מושב הסנהדרין שישבו בשער, ואמר אח"כ עברו ושובו משער לשער במחנה, שר"ל על בתי דינים של כל שבט ושבט, רק שלא מינה עליהם שרי אלפים ושרי מאות כמ"ש יתרו, רק לבסוף עשה ככל אשר אמר ר"ל למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות וכו' שזה היה כשרצו ליסע מחורב לכנוס לא"י, כי באמת א"א שיהיה משה השופט בעצמו לכל העם שהלא יש משפטים הרבה שצריכים ב"ד של עשרים ושלשה כמו ד"נ ודיני מכות ויש שצריכים סנהדרין של ע"א, כמ"ש בריש סנהדרין, רק שכל עת שישבו בחורב באו רוב המשפטים של דיני ממונות אל משה בעצמו שהיה יחיד מומחה, ועצת יתרו היה שיבחר אנשי חיל וישים אותם שרי אלפים ושרי מאות, וידוע ששרי אלפים ושרי מאות הם ממונים על צבא מלחמה בכ"מ, לא המיוחדים למשפט שהם יהיו זקני עיר ועיר, רק כי באשר על המלך וכן על השופט הכללי היה מוטל שני דברים כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו, וכמ"ש ואשר יוציאם ואשר יביאם כמש"פ שם, כי באשר השופט הכללי והמלך בידם העוז והמשרה יש לו כח להעמיד הדין על מכונו בחזקת היד, כן יעץ לו יתרו ששרי החיל שימנה על צבא המלחמה הנכונים לכנס לארץ שהם שרי האלפים והמאות הם יהיו ג"כ השופטים את העם, אולם באשר לא נסעו מחורב לכנס לארץ עד סוף השנה לא מינה משה עליהם שרי אלפים ושרי מאות לצבא מלחמה ולכן לא מינה שופטים ג"כ, כי היה די בסנהדרין של השבטים ובמשה לבדו, כי בהיותם בחורב לא היה להם דברי ריבות ומשפטים אחר שלא היו להם בתים ונחלת שדה וכרם שיפלו עליהם משפטים ולא משא ומתן, כי כלם אכלו את המן עמר לגלגלת, ואם קרה ביניהם ריב קטן לרוב התפשרו ע"י ב"ד של השבט שזה מינה תיכף, ולכן לא עשה תיכף כעצת יתרו, אמנם כאשר הודיע להם ה' שיסעו מהר חורב לרשת את הארץ, אז ראה משה שצריך למלאות כל דברי יתרו אם שימנה שרי אלפים ושרי מאות ממונים על הצבא, ואם שיתן להם העוז והמשרה ג"כ לשפוט את העם, כי כאשר יכנסו לארץ וירשוה יפלו ביניהם דברי ריבות בכל שעה בחלוקת הארץ ובנחלות ובמשא ומתן שיעסקו בו בבואם לארץ, ואז א"א שילכו כלם למשפט אל משה או אל ב"ד של השבט כי יהיו העם נפוצים בעריהם לא מקובצים כמו שהיו במדבר, ובא"י מצווים למנות שופטים בכל עיר ועיר וע"כ הקדים משה אז למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות פקודי החיל למלחמה ושהם יהיו ג"כ השופטים, ועז"א ואמר אלכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, שמושג משא בהרחבה כולל כל מה שישא האדם ויסבול, בין נשיאת דברים כבדים שהוא משא אל הגוף, בין נשיאת דברים הגיונים שהם לטורח על הנפש, כי משה נשא עד הנה כל עניניהם:

(י) "ה' אלהיכם," ובאר הטעם כי גם עתה אתם רבים ככוכבי השמים:

(יא) ואחר שעתה ה' אלהי אבותיכם בודאי יוסף עליכם כי ממ"ש (בפסוק ז') שיכבשו תיכף כל ארץ עשרה עממין מבואר שה' רוצה להרבות אותם ברבוי מופלג תיכף בדרך נסיי עד שיצטרכו אל ארץ גדולה כזאת ולא תהיה הארץ שממה ורבה עליהם חית השדה, וחוץ מזה יברך אתכם כאשר דבר לכם שתמצאו עושר מופלג וברכה רבה בכל ענינים, ומשני אלה הטעמים א"א שאשא משא המשפטים, אם מצד רבוי העם שא"א שישפוט אותם איש אחד, אם מצד רוב הברכה שינובו חיל ונכסים ומשא ומתן ועי"ז יעמדו ביניהם משפטים רבים בענינים גדולים שא"א שישפוט כ"ז איש אחד, ועז"א:

(יב) "איכה אשא לבדי", ר"ל כי בפרשת יתרו באר שמשה א"ל ליתרו שהעם נצבים עליו אם לדרוש אלהים שכולל דעת העתידות שיתפלל בעדם כמש"ש, וזה קרא טרחכם שכבר בארתי (ישעיה א) שטורח מציין כל מיני טרחא עיי"ש, עוד היה מוטל עליו למלאות צרכיהם במדבר לחם ומים ובשר שזה קורא משא כמ"ש כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, ג] דברי ריבות ומשפטים בין אדם לחברו שעז"א וריבכם, ומבואר בפ' יתרו שיתרו לא הקפיד רק על המשפטים, אבל על טרחם ומשאם הסכים שישארו תחת יד משה עיי"ש, ועז"א איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, היינו שלשה אלה (ביחוד) [ביחד], וצריך עכ"פ למנות שופטים שישפטו בדברי ריבות [ותמצא שאח"כ ששאלו בשר פרק מעליו גם משאם ובחר שבעים זקנים שאמר עליהם ונשאו אתך במשא העם]:

(יג) "הבו לכם", יתרו אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים וכו' שמשמע שמשה יבחר אותם, ומשה אמר "הבו לכם" היינו שישראל יבחרו אותם, כי לבחירת שרים ושופטים אלה היה צריך א] שיהיו חכמים ונבונים, ואלה נודעו לישראל כל שבט ידעו החכמים והנבונים שביניהם, אמנם שיהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שהם דברים שבלב זה לא יוכלו ישראל לדעת וע"ז אמר יתרו ואתה תחזה, שמלת חזה מציין החזיון ברוה"ק, וע"כ צוה משה שישראל יבחרו מכל שבט ושבט החכמים והנבונים שבהם, ועז"א וידועים לשבטיכם, ומשה יבחר מהם ברוה"ק מי שהם יראי אלהים ואנשי אמת ושונאי בצע ומצד זה יתיחס המנוי אל משה ועז"א ואשימם בראשיכם:

(יד) "ותענו אותי", ר"ל "ותענו אותי" טוב הדבר אשר דברת, שזה תשובה על דברי משה, ותאמרו לעשות, שאמרתם שא"צ שאתם תבחרו החכמים והנבונים רק טוב שאעשה הכל בעצמי ואני אבחר תיכף מן העם מי שיש בו כל המעלות הגלוים והצפונים בלב:

(טו) "ואקח", עפ"ז לקחתי מי שהם ראשי שבטיכם מכבר שרובם הם אנשים חכמים וידועים אחר שכבר היו לראשים מובחרים מן העם מכבר, וע"ז לא הזכיר נבונים שכבר היו ביניהם שלא היו נבונים רק חכמים לבד, ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים, נתתי להם השררה שיהיו פקודי החיל והם יהיו ג"כ השופטים, ומ"ש ושרי עשרות ושוטרים, היינו ששרי עשרות הם היו השוטרים, וכשתדייק היה בכל מאה ב"ד של שלשה שר מאה ושני שרי חמשים, ובכל אלף היו ל"א שופטים, וצ"ל שהיו ב"ד של כ"ג ושמונה לכשיצרכו להוסיף דיינים. ובזה נבין מ"ש בספרי פ' מסעי דורשי רשומות אמרו וכו' ללמדך שדיני נפשות בשלשים:

(טז) "ואצוה את שופטיכם בעת ההוא", ר"ל שהגם שכבר היו עוסקים במשפטים גם קודם לכן לא היו דיינים קבועים והיו יכולים לסלק עצמם מן הדין לפעמים, לא כן עתה שנעשו דיינים קבועים הם מחויבים לדין, ועז"א שמוע בין אחיכם וכו' ר"ל שלא תוכלו לסלק עצמכם מן הדין, ואמר שמוע בין אחיכם שלא ישמעו דברי בע"ד א' קודם בע"ד חברו כמ"ש בסנהדרין (דף ז), ב] ושפטתם צדק, שלא די שישפוט לפי חקות המשפט רק שיראה שיהיה צדק באמת ואם נ"ל שהוא דין מרומה לא יחתכהו, ג] בין איש ובין אחיו פי' בסנהדרין בין בית ועליה ובין גרו בין תנור וכירים, ר"ל שהמשפט בין איש ובין אחיו ששניהם שוים בעושר יצויר שי"ל בית בשותפות ודנים על החלוקה מי יקח הבית ומי העליה, והמשפט בין איש ובין גרו ר"ל הגר אצלו יהיה אם יחויב להעמיד לו תנור או שיעמיד לו כירים שקטן מתנור, ר"ל שישוה דין קטן כדין גדול:

(יז) "לא תכירו פנים", ר"ל שלפעמים יטה המשפט ע"י שיטעים בע"ד טענותיו קודם לחברו, ולפעמים ע"י שהוא דין מרומה, ולפעמים כשהוא משפט קל הערך שאינו משים לב לדונו יפה, ועל כל זה הזהיר בכתוב הקודם, עתה הזהיר שלא יטו משפט ע"י הכרת פנים או ע"י יראה, ר"ל כשבא לדין איש זרוע ונשוא פנים ותכיר פנים מצד כבודו, או תאגור ותעצור משפטיך מנגדו מצד יראתו שע"ז הזהיר לא תגורו מפני איש, ומ"ש כקטן כגדול תשמעון פי' חז"ל בסנהדרין שיהיה דין של פרוטה כדין של מאה ומקשה פשיטא [ר"ל הלא ידעינן מן בין איש ובין אחיו ובין גרו אפילו בין תנור וכירים] אלא לאקדומי שאם בא משפט הקטן קודם יקדימנו ולא יכיר פנים את הגדול להקדים משפטו, ומ"ש בסנהדרין שלאו לא תכיר פנים קאי על מינוי השופטים נראה שלמדו זאת ממה שלאו זה נשנה בפ' שופטים, ואמר הטעם על כל אלה כי המשפט לאלהים הוא, והנה לפעמים יטעה במשפט כשהוא למעלה משכלו ואינו יכול לבררו היטב בשכלו עז"א והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ואני אשמעהו מאת ה', כמ"ש ויקרב משה את משפטן לפני ה':

(יח) "ואצוה אתכם", פי' הרי"א שכדי שלא יחשבו שבא להתגדל שיצטרכו השופטים לבא לפניו בכל פעם לשאול ממנו כי העלים מהם רוב המשפטים, ע"כ אמר כי צוה אותם כל הדברים וכל חקות המשפט, ואמרו חז"ל אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לד"נ:

(יט) "ונסע מחורב", ר"ל אחר שהכין השופטים והשוטרים וראשי הקהל אז נסענו, והגם שהיה דרך המדבר הגדול והנורא הלכנו אותו בלי עכוב ג' ימים שזה היה בהשגחת ה':

(כ - כא) "ואומר אליכם", ר"ל אז אמרתי שאין חסר שום דבר מירושת הארץ לא הדרך הגדול שהיה מבדיל עד הנה כי באתם עד הר האמורי, ולא שתצטרכו למלחמות כי ה' נתן לפניך את הארץ ואינך חסר רק לעלות ולרשת ושלא יעלה בלבבך שום מורא ופחד:

(כב) השאלות (כב - מו)

למה דלג על כל החטאים שחטאו במדבר ובחר מכולם חטא המרגלים. בפ' שלח לא הזכיר מכל מה שכתוב כאן שקרבו כלם ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו ושם משמע שה' צוה שישלחו מרגלים. ומ"ש ויפנו ויעלו ההרה ויבואו עד נחל אשכול הלא ביאתם לנחל אשכול היה בעת שחזרו, ואיך אמר שאמרו טובה הארץ ולא הזכיר מכל הדבה שהוציאו כמ"ש בפ' שלח. וממ"ש ואומר אליכם לא תערצון וכו' לא הזכיר בפ' שלח מאומה. מ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם תמוה מאד שהלא מה שלא נכנס לארץ היה בחטא מי מריבה שהיה בסוף הארבעים שנה:

"ותקרבון אלי כלכם", אחר שהודיע שבין מצד ה' ובין מצד משה לא היה שום עיכוב והיה צריך שיכנסו אז תיכף לא"י, בא להודיע לדור אחרון שהם עצמם היו הגורמים מה שנעו ארבעים שנה במדבר והוא ע"י חטא המרגלים, ובאשר בספור שליחות המרגלים בפ' שלח לא נזכר כלל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו כי שם כתוב שה' אמר למשה שלח לך אנשים שמשמע שהיה צווי מאת ה' ויפלא מאד איך צוה ה' ע"ז להיות להם לצור מכשול, בא להודיע כי לא מאת ה' יצא הדבר ולא ממשה רק מאת העם [ושם לא הוצרך לכתוב זאת כי פרשת שלח נכתבה בעת המעשה וידעו כלם איך היה אבל עתה שמתו דור המדבר והדור החדש הלא יטעו שהיה שלוח המרגלים מצוה מה' הוצרך להגיד איך היה] שאתם קרבתם אלי כלכם שמודיע ג"כ שלא היה קריבה הוגנת זקניהם בראשיהם רק קרבתם בערבוביא וכמ"ש בספרי, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ובזה באר שלא מאת ה' ומאת משה יצא הדבר הזה רק מאת העם, ושמ"ש ה' שלח לך אנשים אינו צווי רק הרשאה למלאות רצון העם, וכבר בארתי שם שיש שני מיני מרגלים א] שהולכים לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה, והם הנקראים תרים, ב] שאחר שהוטבה הארץ בעיניהם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ר"ל המקומות הבלתי מבוצרות שנוח לכבשה משם והם הנקראים מרגלים, ובארתי שם שיש כמה הבדלים ביניהם, התרים ישולחו מאת העם והמרגלים ישולחו מאת שר הצבא, התרים יהיו אנשים גדולים שהעם סומכים עליהם וכל שבט ושבט ישלח נשיאי שבטו למען יתור אם טובה הארץ לפני בני שבטו לפי עסקיהם אבל המרגלים יהיו גם מפחות העם ודי שני מרגלים כי הוא רק לצורך שר הצבא, וה' אמר למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען נתן לו רשות לשלוח תרים לראות אם הארץ טובה, לא מרגלים לראות מאיזה מקום קל לכבשה כי בדרך הטבע לא היה אפשר שיכבשו את הארץ רק ע"י ה' כמ"ש אשר אני נותן לבני ישראל, וא"כ א"צ תכסיסי מלחמה, וישראל בשאלתם אמרו ויחפרו לנו את הארץ לא אמרו לא לשון ויתורו ולא לשון וירגלו רק לשון ויחפרו, שהוא לשון מסופק שהחופר הוא הדורש לדעת מטמוניות הארץ, ויפול בין על החופר לדעת טוב הארץ עצמה ורעתה כעין התר, ובין החופר לדעת מאיזה מקום קל לכבשה ואם יש שם גבורים וערים בצורות כעין המרגל, וכן במ"ש וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה הגם שזה מורה ענין הריגול לדעת מקום הנח לכבשה משם, יוכל להתפרש כמו שפרש"י עפ"י הספרי לדעת הדרך הישר שאין בו עקמומיות ואת הערים אשר נבא אליהם תחלה שהם טובים להשאיר בם הנשים והטף והמקנה, וממ"ש נשלחה אנשים וישיבו אותנו דבר משמע יותר ששולחים לתור שהוא שליחות היוצאת מכלם, כי אל הריגול ישלח שר הצבא לבדו ואליו ישיבו דבר לא אל העם כלו, ועז"א:

(כג) "וייטב בעיני הדבר", היינו שמשה דנם לכף זכות שרוצים לשלוח תרים וכן עשה, והראיה לזה כי ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט שזה סימן ששולחים תרים שכל שבט ישלח איש משבטו לא מרגלים שאין שולחים רק שנים, ופה קצר בדבר שכבר באר פרטי הדברים בפ' שלח ששלחם בפירוש רק לתור לא לרגל כמ"ש בפרושי שם:

(כד) "ויפנו", כבר בארתי שם בארך שכל ארבעים יום הלכו כפי שליחותם שהיה רק לתור לא לרגל, רק שבחזרתם שעלו ההרה שהוא הר חברון, שם ראו ערים בצורות וענקים, ושם הלכו כ"א לבדו כמ"ש ויבא עד חברון [כי בעיר בצורה התיראו ללכת יחד בל יתפשו כמרגלים] ולכן לא באו בעצה אחת עד שבאו לנחל אשכול ששם התקבצו שנית והיו ביחד ואז נתנו דעתם להיות מרגלים ומוציאי דבה, וז"ש ויפנו ר"ל בעת שפנו ללכת בחזרה, ואז ויעלו ההרה הר חברון ששם ראו ענקים וערי בצורות, ויבאו עד נחל אשכל ששם התקבצו, וירגלו אותה ר"ל אז הסכימו אל הריגול כי הדבה אשר הוציאו היה מצד הריגול על חוזק העמים והערים לא מצד התיור על טובת הארץ שבזה הודו שטובה הארץ:

(כה) "ויקחו", ובכ"ז לקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו כי ע"ז נשלחו לראות טובת הארץ ופירותיה, וע"ז וישיבו אותנו דבר כי על פרט זה נשלחו ועל פרט זה היה להם להשיב תשובה לשולחיהם ובזה הודו כי טובה הארץ מצד זה אשר ה' אלהינו נותן לנו שאם ה' יתננה לנו בדרך נס אין שום ערעור על הארץ עצמה, ולא הזכיר מה שאמרו כי עז העם היושב בארץ שזה לא היה תשובה אחר שע"ז לא נשלחו, [שהתשובה לא יצדק רק על דבר שעליו נשלח, אבל ענינים אחרים נקרא ספור והגדה לא תשובה] ולא היה להם לשום לב ע"ז, אחר שע"מ שנשלחו הביאו תשובה טובה ועל זה שאמרו כי עז העם לא נשלחו כי משה עצמו א"ל שעז העם רק שה' יתן אותם בידם עפ"י נס:

(כו) "ולא אביתם", חושב שחטאו בג' דברים, א] מה שלא אביתם לעלות ולא האמנתם שה' יגרש לפניך אויב ויאמר השמד, ב] ותמרו את פי ה' אלהיכם שאף אם היה סכנת מות הייתם צריכים למסור נפשכם לעשות צווי ה' ופקודתו:

(כז) "ותרגנו", ג] שעלה אז על לבבם מחשבת מינות שה' שונא את האדם ובראו לרעתו כי הרעות רבו מן הטובות שזה נקרא נרגן כמש"פ על פסוק דברי נרגן כמתלהמים (משלי כו) ואמרתם שה' שונא אתכם ומה שהוציא אתכם ממצרים היה מעשה שנאה ופועל הרע כדי שהאמורי ישמיד אתכם כי מצרים לא היו משמידים אתכם כי החזיקו אתכם לעבדים ולכן הוציא אתכם משם, וכבר בארתי בפ' שלח שהביאו ראיה לזה ממה שלא נתן להם א"מ שהיתה ג"כ ארץ טובה וזה כפירה גדולה והכחשת כל הטובות שעשה ה' עמכם:

(כח) "אנה", והביאו ראיה לזה כי א"א שיעלו כלל לא"י אם מצד העם שהוא גדול ורם ממנו אם מצד הערים שהם בצורות אם מצד הגבורים אשר בראשם שהם בני ענקים, וזה לא נודע לנו מאנשים זרים רק אחינו המסו את לבבנו שהם נאמנים אצלנו וכן פי' הרי"א:

(כט) "ואומר אלכם", נגד מה שאתם מתיראים לא תערצון ר"ל לא תחשבו א"ע לחלשים ונשברים וחסרי כח שעז"א לא תערצון, וכן לא תחשבו אותם לגבורים שעי"ז תיראון מהם:

(ל) "ה' אלהיכם", נגד מ"ש לא תיראון מהם מפרש כי ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים שהיו ג"כ גבורים, ונגד מ"ש לא תערצון אומר:

(לא) "ובמדבר אשר ראית", ששם נתן לכם ה' כח גדול לעבור המדבר הגדול הזה שזה לא היה בכחכם רק שהוא נשא אתכם כאשר ישא איש את בנו וכן ישא אתכם לא"י בכחו הגדול:

(לב - לג) "ובדבר הזה", ונגד מה שתרגנו באהליכם לאמר בשנאת ה' אותנו וכו' הנה בדבר הזה שדברתם זאת הראיתם שאינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך, שהלא ראיתם טובותיו ושמירתו והשגחתו המתמדת עליכם אם במה שארון ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, שעז"א ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם, ואם מצד שהולך גם עם המחנה באש לילה ובענן יומם, שזה מראה תכלית ההשגחה והאהבה לא שנאה ושירע לכם:

(לד - לה) "וישמע", ר"ל לפ"ז מה שלא נכנסתם לא"י תיכף לא נעשה לא ע"י ה' ולא על ידי רק אתם גרמתם זאת שע"י קול דבריכם קצף ה' וישבע שאיש מכם לא יראה את הארץ:

(לו - לח) "זולתי", ולא הוציא מן הכלל רק את כלב ויהושע והפחותים מבן עשרים, רק שהבדיל בין כלב ובין יהושע, שלכלב הבטיח שהוא יראנה ר"ל שאינו בכלל הגזרה, ונוסף לזה יהיה שכרו שלו אתן את הארץ אשר דרך בה ר"ל מה שנתנו לו את חברון כמו שנז' בספר יהושע (סי' י"ד) שמשה נשבע לו לתת לו את חברון ששם ענקים וערים בצורות, והוא מלא אחרי ה' כמ"ש ויהס כלב את העם וכו' לאמר עלה נעלה וירשנו אותה, וליהושע נתן שכר אחר שהוא ג"כ יבא שמה והוא יהיה המנחיל ועז"א יהושע וכו' אותו חזק כי הוא ינחילנה ומ"ש גם בי התאנף ה' הוא מאמר מוסגר שלמה שא"ל ה' שיהושע ינחילנה את ישראל, הקדים שזה היה מפני שגם בי התאנף ה' בגללכם ונגזר גם עלי שלא אבא אל הארץ וכבר בארתי זאת בארוכה בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל חטא מי מריבה שעקר הגזרה שלא יכנס משה לארץ נגזר בסבת חטא המרגלים רק שהיה גז"ד בלא שבועה ואם היה מתקדש שם ה' במי מריבה היה אפשריות שתתבטל הגזרה וע"י חטא מי מריבה לא היה אפשר לשנות הגזרה עיי"ש ששם בארתי הדבר בארך ואין לכפול הדברים: והנה בזה הודיע לדור אחרון הסבה שנעו ארבעים שנה במדבר והוסיף דברים שלא נכתבו בפ' שלח שהם אמרו נשלחה אנשים לפנינו ושמשה אמר להם לא תערצון ולא תיראון מהם שאז לא הוצרך לכתבם שהיו ידועים לכל ועתה הוצרך להודיעם, משא"כ בספור שליחות המרגלים קצר בכאן אחר שכבר נכתבו בספר במדבר:

(מא) "ותענו אותי ותאמרו", עתה בא להודיע ג"כ לדור אחרון מה היה הסבה שהוכו אז מן האמורי, בל יחשבו שהיה מפני חלישותם נגד האמורי ושהיה ענין טבעי, הודיע שגם בזה היו הם הגורמים דבר זה, שאחר שהיה גז"ד בשבועה שלא יכנסו לארץ ונצטוו שיחזרו לאחוריהם דרך ים ומשה אמר להם כ"ז לא שמעו לפקודת ה', "ותענו אותי ותאמרו", הנה נגד מה שחטאנו אנחנו מתודים כי חטאנו לה' ומודה ועוזב ירוחם, ונגד מה שלא שמענו ללכת ללחום אנחנו נעלה ונלחמנו, והנה גם בזה היו עדיין בטעותם שמלחמה זו תהיה מלחמה טבעיית ושחטאו במה שהאמינו למרגלים כי עז העם ולא שמעו לדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה ר"ל שכח ישראל מספיק לנצח את הכנעני גם מצד הטבע ועז"א אנחנו נעלה ונלחמנו כי ננצח אותם בדרך מלחמה בכחנו:

(מב) "ויאמר ה' אלי", אז אמר ה' והודיעם שבדרך מלחמה א"א שינצחו, רק אם ה' בקרבם ינצחו בדרך נס וכמ"ש (לקמן ט) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו' עם גדול ורב וגו' וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך הוא ישמידם וגו' אבל עתה שאינני בקרבם לא תעלו אל ההר ואף לא תלחמו אם ירדו הכנענים להלחם אתכם שלכן צוה שיסעו המדברה דרך ים סוף להתרחק מן האמורי שהיו נכונים להלחם אתם:

(מג) "ואדבר אליכם", והנה היה בכאן שני צוויים: א] בקום ועשה שיחזרו המדברה דרך ים סוף, ב] בשוא"ת שלא יעלו אל ההר, ונגד הראשון אמר "ואדבר אליכם" ולא שמעתם, ונגד השני אמר ותמרו את פי ה' אלהיכם שכבר בארתי (יהושע א יח) שהמרי הוא בלא תעשה והבלתי שמיעה הוא בקום ועשה, ובזה מוסיף שלא לבד שלא שמעו לחזור לאחוריהם מרו את פי ה' ותזדו לעלות ההרה:

(מד) "ויצא האמורי", בפ' שלח (יד כה) והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף ושם (פסוק מה) וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ובכאן הוא אומר ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם, עמש"ש, ונראה שישבו העמלקי והכנעני בין בהר בין בעמק ועמ"ש להם שיפנו למדבר דרך ים סוף אמר הטעם שזה מפני העמלקי והכנעני היושבים בעמק שהם יעשו עמם מלחמה למטה וצריך שיתרחקו מכאן אל המדבר, והם לא שמעו ועלו להר והכו אותם העמלקי והכנעני אשר בהר, ומשה קראם בשם האמורי כי הם היו חלק מן האמורי שמלכו בשטח ההוא ונקראו ע"ש, ואחר שהכו מן האמורי שבהר וירדפו אותם לא התגרו בם היושבים בעמק מלחמה אחר שידעו שהם מנוצחים וגם הועיל להם מה שהתחרטו על העבר שעז"א:

(מה) "ותשובו ותבכו לפני ה""'", ששבתם בתשובה והגם שלא שמע ה"'" בקולכם לבטל הגזרה מכל וכל, בכ"ז הועיל קצת:

(מו) "ותשבו", ר"ל כי הגזרה היה שיהיו נעים ונדים במדבר ארבעים שנה והיה הצווי שיחזרו לדרך ים סוף ויהיו נעים ונדים במדבר וע"י ששבו ויבכו לפני ה', תשובה ותפלה עשתה מחצה שישבו י"ט שנים במדבר קדש, וי"ט שנים אח"ז נעו ממסע למסע עשרים מסעות כמ"ש רש"י ז"ל בתחלת פ' מסעי, ועז"א ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם ר"ל כימים שהונח לכם שתשבו במק"א ולא תהיו נעים ונדים וכמ"ש רש"י ז"ל פה בשם סדר עולם: