מלבי"ם על בראשית ז כג
<< | מלבי"ם על בראשית • פרק ז' • פסוק כ"ג | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּ֜מַח אֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃
(כג) "וימח". אחר שמתו כולם כמ"ש ויגוע. נמחו גם גופותיהם שלא ימצא למו שארית על פני האדמה, ובזה היה בהפך שגוף האדם נמחה תחלה, כי הוא מצד הרכבתו חלוש יותר מגופי שאר הבע"ח ואח"כ גוף הבהמה שחזק יותר, ואח"כ רמש ועוף שגופותיהם הקטנים נסתרו בקנים ובמערות ונתקיימו יותר, ומבאר וימחו מן הארץ, שהגם שהרבה נשארו עצמותיהם החזקים כמטילי ברזל ולא נמוחו, בכ"ז נמחו מן הארץ כי ע"י שטף המים הובלו הפגרים לתוך העמקים ורובם נבלעו בעמקי תהום, אשר האדמה פצתה את פיה מעומק תהום רבה וירדו כמה אלפים אמה לעמקי שאול, עד שבצאת נח מן התיבה לא מצא שום רושם מפגרי בע"ח ועצמות הענקים ובע"ח הגדולים שהיו קודם המבול. ועדות ה' נאמנה מחכימת פתי להשיב דבר לחכמי הגעאלאגיא, שחופרים בעמקי האדמה ומוצאים עצמות גדולות מענקים ובע"ח גדולים שנאבדו מן הארץ ואינם עוד מימי המבול ואילך, והם מוכיחים מזה קדמות העולם כי יחשבו את האדמה שעשויה מינים מינים, שבכל עומק ידוע יש מין אדמה אחרת, ויחשבו לפי איכות האדמה שימצאו העצמות שם, ולפי חשבון כמה היה צריך עד שיולדו שטחי האדמה שהעולם קדמון מרבוא שנים, ושכבר היו בע"ח מימי קדם קודם לזמן היצירה שלנו. וכ"ז הבל וריק, כי בעת המבול פתחה האדמה את לועה ע"י הרעשים שבאו מעומק שאול ותהום רבה והפכה תחתונים למעלה ועליונים למטה והורידה פגרי הבע"ח עמוק עמוק, ונבקה חכמת הדורשים והחופרים לדעת איכות המהפכה הזאת אשר עשתה נפלאות במשך ק"ן יום של עמידת המים, עד שכל הסדרים שסדרו למו החוקרים מאיכות האדמה בכל שטח וכל חשבונותיהם בזה נתבלבלו אז וכל השערותיהם ודמיונותיהם ישא רוח יקח הבל, ולו חכמו ישכילו זאת ויראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולת שאול איך מחה את כל היקום מעל פני האדמה ויטביעם בשאול תחתית עדי אובד:
והנה נפש האדם הוא האור הגדול הכולל בתוכו כל מיני האורות, ונפשות הבע"ח הם רק ניצוצות קטנות מן האור הזה, לכן נאספו תחלה האורות הקטנות ואח"כ נאסף המאור הגדול, ומבואר שבענין הנפשות הלך האבדון ממדרגה למדרגה, תחלה העוף שנברא בחמישי ואחריו ברואי יום הששי עד האדם, וז"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שזה היה הסדר מצד הנשמה ומדרגתה אבל מצד הגוף היה בהפך שגוף האדם הוא המורכב האחרון והוא רפה המזג מכולם, ולכן נתהפך הדבר שהחזק יותר נמח באחרונה, וישאר אך נח, ובזה נתקיים גזרת ה' שאמר אמחה וכו' מאדם עד בהמה, שהגם שנשאר שארית מכל מין היו כולם טפלים לנח שהוא מצא חן ולא היה בכלל הגזירה כמ"ש והקימותי את בריתי אתך, עד שלא נשאר רק נח ואשר אתו איש אחד והנלוה לו, וגם אלה לא נשארו בארץ רק בתבה שעליה לא היה הגזירה כי היתה על פני המים:
<< · מלבי"ם על בראשית · ז כג · >>