מלבי"ם על בראשית ג א
<< | מלבי"ם על בראשית • פרק ג' • פסוק א' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
(א) "והנחש היה ערום" כתב הראב"ע שהדברים כפשוטן, שהנחש קודם הקללה היה הולך על רגליו והיה מדבר, שהלא נאמר בקללתו על גחונך תלך מבואר שתחלה היה לו רגלים, ואמר ועפר תאכל, מבואר שתחלה אכל פירות, ושתחלה היה לו אהבה עם האשה שלכן נתקלל ואיבה אשית, וע"כ לא יהיה מוזר בעיניך מ"ש חז"ל שנתאוה אל האשה, וכן נוכל לאמר שהיה יכול לדבר ג"כ כי נמצאו קצת עופות שמלמדים אותם לדבר, וזה מבואר שכמו שמעלת אדם היה גדול מאד קודם החטא עד להפליא כמ"ש למעלה, כן גם החיה והבהמה היה טבעם מעולה מאשר עתה, שמבואר בכתוב שחיתו ארץ לא טרפו טרף, כי אמר ולחית הארץ את כל ירק עשב לאכלה, לא בשר, מבואר שזה שיטרפו טרף נולד אחר החטא שנשחת טבעם וחל הקללה גם עליהם עם האדם, כמ"ש ארור אתה מכל הבהמה מכלל שגם הבהמה והחיה יתקללו רק הנחש נתארר יותר מכולם, וע"ז אמר הנביא שלעתיד כשיתוקן העולם אריה כבקר יאכל תבן, והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואמרו הכל מתרפאים לעת"ל חוץ מנחש, מבואר שכן היה בתחילה ונתקללו ויתרפאו לע"ל. וכבר התבאר אצלנו בפי' ספר משלי, כי הערום אינו חכם, רק הערום הוא הפך הפתי, והוא מי שיוכל לחשוב על דרכיו ולעשות דברים בערמה פעמים לטוב ולפעמים לרע, ויש ערמה גם בהרבה בע"ח כמו השועל ודומיהם וכמו שנראה מערמתם בענין הצידה וכמו שסופר בספורי חכמי הטבע, והגם שלא יצדק עליהם שמות חכמה ובינה ושכל, שזה מיוחד לאדם לבדו, יצדק עליהם פעל ערמה ושם ערום, והנחש היה ערום יותר מכולם, וע"ז אמר אשר עשה ה' אלהים, שכולם היו ערומים מצד שעשאם ה' והיה מעשה ידיו לתפארת, ולכן היה בהם ערמה יותר ממה שהוא עתה, והנחש היה ערום מכולם, ובעת שהעביר ה' לפני האדם כל חית השדה ומסרם לאדם שיהיו תחת רשותו, וראה את הנחש שיוכל להעזר בו לצרכיו היה בייתי שוכן ביחד עם האדם, ובאשר האדם היה עוסק רק בשכלו העיוני היו דבריו אל האשה שעסקה בצרכי הבית בשכל המעשי. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים, פי' הדבר שהנחש אף שהיה ערום לא היה בעל בחירה רק טבעי במעשיו, כי לא נתנה הבחירה והחפשיות כי אם אל האדם, וידוע שהצווי לא שייך רק אל מי שיש לו בחירה במעשיו, שמ"ש ויצו ה' על האדם וכו' לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, שזה צווי שמזהיר אותו שאם יאכל ימות הוא מצד שיש לו בחירה וחפשיות לאכול ע"ז צוהו שלא יאכל שאם יאכל ימות, וזה לא הבין (או עשה א"ע כאינו מבין) הנחש שהוא מוכרח במעשיו ואין לו בחירה, ואצלו אין שייך צווי רק אמירה, כמו שאמר אלהים יהי רקיע, יקוו המים, שגזר על הטבע שיהיה כן, כן ראוי שיאמר שלא יאכלו מעץ הגן ואז יהיה כן בטבעם שלא יוכלו לאכול, וז"ש כשואל למה צוה אלהים ולמה אמר כי מות תמות, הלא אף כי אמר אלהים אם היה רק אומר וגוזר שיהיה כן ג"כ לא תאכלו, כי מי יוכל לשנות גזרתו, וע"ז אמר לא תאכלו מכל עץ הגן ר"ל לא מעץ הדעת לבד שממית בטבעו אף מכל עץ הגן שאינם ממיתים אם אמר אלהים לא תוכלו לאכול, כמו שלא יוכל השור לאכול בשר מפני שהוא נגד טבעו, כי גזרת ה' הוא טבע הדברים שאי אפשר לשנותם:
<< · מלבי"ם על בראשית · ג א · >>