מלבי"ם על בראשית ב ט

<< | מלבי"ם על בראשיתפרק ב' • פסוק ט' | >>
א • ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ב', ט':

וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃



(ט) "ויצמח ה' אלהים מן האדמה". הנטיעה הוא זריעת הזרע בארץ, שע"ז בא שם נטיעה באילנות, וחז"ל אמרו שהיו כקרני חגבים ושתלם שם, שזה כעין הנחת הזרע בארץ, שאם היו גדולים יותר יפול ע"ז פעל שתל או זרע (כמ"ש זה בחבורי התו"ה קדושים סי' נ"ט). והצמיחה הוא מה שגדלו תיכף ונגמרו באותה שעה לשאת ענף ולעשות פרי, וספר שהצמיחה היתה מן האדמה, וזה מכוון לדעת חז"ל שהנטיעה לא היה מן האדמה הזאת רק ממקום אחר, ושהיו ג' מיני עצים. א] כל מיני עצי פרי למאכל, וגם היו נחמדים למראה בפרחים יפים נותני ריח. ב] עץ החיים והוא כפי דעת חז"ל כפשוטו שהאוכל מפריו יחיה לעולם ולא יראה מות. ג] עץ שהאוכל מפירותיו תבא בו הידיעה לדעת טוב ורע, ושני העצים האלה היו בתוך הגן, ר"ל במרכזו ובאמצעיתו, והנה במ"ש שהיה מסגולת עץ החיים שיחיה האדם לעולם. מלבד מה שהיה זה לזרה אצל הרבה מהמפרשים שהלא כל מורכב מתפרד (ועי"כ יאמרו קצת שר"ל שהי' חי חיים ארוכים כמ"ש הראב"ע, וקצת יאמרו שר"ל החיים השכליים), יקשה לנו שאם הי' האדם חי לעולם היה זה לו לרעה גדולה מצד שני חלקיו, שהם הנפש והגויה, מצד הנפש שהיא בהיותה במקורה היתה עצם רוחני משכיל בפועל והיתה משכלת האמתיות בהשגה פתאומית כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, ואחרי שנכלאה בגויה שבה להיות משכיל בכח והשכלותיה כלואות במכלא החומר שלא תשיג רק ע"י החושים והבחינה מן המאוחר אל הקודם, וע"י עיון ממושכל למושכל השגה הדרגיית, והם תלוים לפי כלי הגויה שהורכבה בו ולפי מעמדם בעת העיון אם הם מוכנים אל ההשכלה או לא, והשכלות רבות השער נעול בפניהם, שהם ההשכלה הברורה באמיתת אלהות ובענינים מופשטי החומר וכדומה, כי גם בעת החזון גם הנפש שתזדכך עד שתזכה לנבואה שאז יבטלו כחות החומר בכ"ז א"א שתתפשט ממנו לגמרי. כי נבואות כל הנביאים חוץ ממרע"ה היו באמצעות הכח המדמה שהוא כח חומרי, וע"כ חזו מחזות ודמיונות והשפע שהגיע על כח השכלי עבר דרך מסכים ולבושים של כח הדמיון, שזה נקרא אספקלריא שאינה מאירה, וכ"ז לא יהיה לה עת שתסור לבוש הגוף מעליה ותצא ממאסרה ע"י המות. זאת שנית יש לה מלחמה תמידית עם הגויה שנתערבה עם כחותיה, שהיא תשתוקק אל הטהרה והקדושה והדבוק באלהים, והגויה מלאה מציורים רעים מהבלי העולם ותאוותיו, וכל ימי שכנה בגוף הזה היא שוכנת בין צורריה המבקשים רעתה וכליונה, והיא כלואה ואסורה ביניהם במוסרות מיחלת על העת שיסורו הזקים האלה מעל ידיה ותשוב אל רוחניותה וחפשיותה לשבת במנוחות שאננות בבית אביה כנעוריה, ואיך חשב אביה מחשבות למכרה אל הגוף השפל הזה ממכרת עולם. ומצד הגויה א] היא נגד טבעה אחר שגם אדם הראשון הי' מצטרך למזון להשלים מה שניתך מלחות הגוף ע"י האויר והחום הטבעי ויתר דברים, והתמורה שנעשה מן המזון מהבשר והלחות אינו דומה כבשר והלחות שנברא עמו משעת יצירתו, וברבות הימים יוכרח שיבוא המות. וכבר דמו זה כמי שיתן מים בכל יום בחבית יין שברבות הימים ישוב כל היין מים, זאת שנית שכפי מה שנשקיף על חיי האדם עתה, הרעות רבו מן הטובות, אם מדאגותיו ועמלו תמיד להשיג צרכיו הרבים, אם מתאוותיו הרבות אשר יכלו את כחו, אם מקנאת איש מרעהו אל הכבוד והמשרה והעושר והחמודות אשר ימסור את נפשו עליהם וגם בלילה לא שכב לבו, ומעט עונג אשר ישיג ימצאנו ע"י מלא חפנים עמל ומכאוב, וכמו שטען איוב כל אלה הטענות כמבואר בפי' שם והלא טוב לו המות ששם ינוחו יגיעי כח:

והתשובה בזה. כי נשמת האדם קודם החטא לא הורכבה בגויה הרכבה מזגית, רק הרכבה שכנית, הגויה היה לא רק ללבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה, ורק ככלי לפעול על ידו פעולות גופניות, ובכ"ז לא אבדה על ידו מרוחניותה כל מאומה, שכן לענין ההשכלה נשארה משכיל בפועל כנפש הנפרדת מחומר, והשכילה השכלה פתאומית לא השכלה הדרגיית, כמו שיתבאר ממה שקרא שמות לכל החיה והבהמה, ומן כלל הדבור שהיה נטוע בנפשו למוד, וכן נבואתו היתה דומה לנבואת משה ששפע הנבואה חל על שכלו בלא אמצעות כח המדמה, כמו שיתבאר בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וגויתו היתה כתרשיש זך וצח עד שנרשמו בה רושמי השכל ואור הנשמה באור בהיר ואספקלריא המאירה, וכן לא הוצרכה לאמץ זרועותיה ללחום עם היצר והתאוה וציורים רעים, שקודם שאכל מעץ הדעת לא שלטו אלה בנפשו, והיה מלא רוח חכמה ובינה רוח טהרה וקדושה רוח דעת ויראת ה' כמו שיתבאר, עד שהחיים לעולם לא היה לרעה אל הנפש רק לטובתה[א]:

וכן מה ששאלנו מצד הגויה. שמצד הטבע א"א שתתקיים לעולם, כי המזון הבא תמורת הנתך אינו דומה אל הלחות השרשי וזה גורם הזקנה והגויעה, ע"ז נטע עץ החיים בתוך הגן שהיה לו סגולה לעשות את הלחות שיתחדש בגוף ע"י המזון, שיהיה כחו כלחות השרשי הבא מלידה ומבטן ומהריון עד שלא ינוס לחו לעולם ולא יזקן ולא יחלש, שכבר מצאנו במשה ואליהו שהיו ארבעים יום בלא אכילה, ולא היו צריכים כלל למזון להשלים הנתך, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, מבואר שלחות השרשי היה רענן כבימי נעוריו, עד שלפי הטבע היה ראוי שיחיה לעולם רק שמת על פי ה' חוץ לטבע, וכן אליהו נשאר חי לעולם מטעם זה בלא אכילת עץ החיים, וכ"ש שלא תקצר יד ה' להמציא עץ חיים שיעשה פעולה זאת. לא נשאר לפנינו רק השאלה האחרונה, ממה שראינו עתה שחיי האדם הוא לו לרעתו, כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו ויום ולילה לא ישקוט, חוץ מן הרעות אשר יקרהו בגופו יסורים ומכאובים וכדומה, וע"ז השיב הרמב"ם במורה נגד החכם אלראזי שהיה אומר שהאדם נברא לרעתו, ושהרעות בעולם רבו מן הטובות, והשיב כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, שהאדם בתחלת יצירתו נברא באופן שלא יחסר לו כל דבר, כי הושיבו בגן וברא בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד שלא יחסר לחמו ולא הצטרך לבוש ומעון כמ"ש בפסוק הקודם, וכל הצרכים אשר השתרגו עלו על צוארו אחר שגורש מג"ע הוא אחר החטא שקלקל את תכליתו, וישם מגמת פניו לתכלית לא כוון ה' בבריאתו, כי לא כוון ה' שיעבור ימים ואיים רחוקים לבקש כסף וזהב ופנינים ושיבנה בתי מדות וילבש בגדי שש ורקמה, ולכן לא הטבע עליהם שישיגם בקל כי לא ימצא אלה רק ע"י מלאכות שונות ויגיעות רבות. וזה היה ענין עץ הדעת טוב ורע, שהתקשו בענינו כל המפרשים. והרמב"ם כתב שהטוב והרע לא יהיו רק במפורסמות שהוא הנאה והמגונה, ואדם קודם החטא לא השתמש רק בשכלו העיוני המבין בין אמת ושקר, ולא ידע הנאה והמגונה שזהו קרוי טוב ורע, עד שאכל מעץ הדעת שהיה מסגולתו לטעת בו ידיעה ונטיה אל המפורסמות. ודבריו בלתי נראים, כי מצאנו טוב ורע בכל דבר, וגם על שכל העיוני יפול טוב ורע, אם ישכיל לפי האמת הוא טוב כמ"ש המשכילים שכל טוב, ומצא חן ושכל טוב, והנוטה בהשכלתו לכפירה ולמינות הוא רע כמ"ש ממך יצא חושב רע על ה', וכמ"ש בפי' הנ"כ בכ"מ, ולדעתי יש בזה הבדל בין טוב ורע ההחלטי ובין טוב ורע יחוסי, למשל שיהיה האדם עניו ורודף צדקה וחסד וירא ה' הוא טוב החלטי, שיהיה איש רע מעללים קנא ומתאכזר וכדומה הוא רע החלטי, וידיעת טוב ורע ממין הזה ידע גם אדם קודם החטא, כי ידיעה זו שייכה גם לשכל העיוני, שנוכל לומר שהאומר שטוב לאדם לכבד את ההורים ולאהוב את החכמים ולעשות צדק וחסד ומישרים הוא אמר אמת, והאומר שטוב לאדם לרצוח ולנאוף ולגזול הוא אמר שקר, באשר הראשון הוא טוב מוחלט והשני רע מוחלט, והדעת טוב ורע הנאמר פה, מדבר בטוב ורע יחוסי שבזה יצויר שיהי' טוב בבחינה אחת ורע בבחינה אחרת. למשל על דברת בני אדם שטוב לאדם שיהיה לו עושר זהב ופז ופנינים ובית מדות ובגדי שש ורקמה, ושיהיה חסר מכל אלה הוא רע, וכ"ז אינו טוב מוחלט ורע מוחלט רק בצירוף שאחר שכבר הרגילו בני אדם להשתמש בכלים יקרים ולאצור זהב ופנינים וללבוש בגדי חופש, ומי שיש לו עושר וזהב ופז הוא נכבד והעני הלובש בגדי קרועים חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, טוב שיהיה לו כל אלה כדי שיהיו דבריו נשמעים, אבל אין זה טוב מוחלט מצד עצמו, כי הוא רק טוב בצירוף המנהג שנהגו לכבד מי שיש לו כל אלה ולבזות מי שחסר כסות ושמלה, אבל באמת הוא רע מצד עצמו, כי המנהג בכללו שגעון הוא אשר בקשו לעצמם חשבונות רבים לבקש דברים מעטי המציאות ויעמלו כל ימיהם להשיגם וישליכו אחר גום התכלית העקרי שבעבורם נבראו, וכן בקשת השררה והתענוגים וכדומה שיאמרו שהם טובים, היינו בבחינת הגוף ותאותיו, אבל הם רעים בבחינת הנפש ודרכיה שאצלה הוא רע, וטוב לה הענוה וההסתפקות. ואדם קודם החטא שנפשו היתה השוררת על גופו, וכל ציורי נפשו היו מלאים אמת וענות צדק והאושר האמתי, לא ידעה דעת טוב ורע היינו הטוב היחוסי שהוא טוב ורע ביחד בבחינות שונות, הגם שהיתה יודעת הטוב ומוחלט והרע המוחלט, והיה מסגולת העץ לעורר תאוות הגוף וציורי הקנאה והתאוה והכבוד שעי"כ יצמח בנפשו דעת טוב ורע. ומבואר אצלנו בפי' הנו"כ שדעת היינו מה שהוקבע בנפשו בידיעה ברורה, כמו מה שמשיג ע"י החושים והמושכלות ראשונות, או על ידי הרגשת הנפשיות, ומזה בא לשון דעת על הרגשת הנפש, וידע בם את אנשי סכות, שהוא הרגשת הכאב, והאדם ידע את חוה אשתו, וכן ולנעמי מודע לאישה, הוא הרגשת אהבת הקרובים, והרגשה זו אל הטוב והרע היחוסי לא הרגיש אדם קודם החטא, כי נפשו לא הרגישה רק ציורי הטוב המוחלט והשכל והבינה, וציורים הרעים שעל ידם נולדו לו הרגשות חדשות, שהם טוב ורע ביחד, ר"ל טוב בבחינת הגוף ורע בבחינת הנפש, לא שלטו בו עדיין, עד שאכל מעץ הדעת שהוא הוליד בו השנוים האלה, וכמו שיתבאר עוד:

הערות

[א] [ותמצא מליצת חז"ל ע"ז בחידותם ב"ב (דף נ"ח). ר' בנאי הוה מציין מערתא דרבנן כי מטי למערתא דאברהם אבינו, חזי לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא, א"ל מאי עביד אברהם, א"ל גאני בכנפא דשרה ומעיינא ליה ברישיה, א"ל ליעול וליתי מידע ידיע דיצה"ר בהאי עלמא ליכא, כי מטי למערתא דאדה"ר יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה לא תסתכל. והא בעי לצייני מערתא כמדת החיצונה כך מדת הפנימית, וא"ד כמדת התחתונה כך מדת העליונה, א"ר בנאי נסתכלתי בשני עקביו של אדה"ר והיו דומים כשני גלגלי חמה. וכבר העיר בזה הבדרשי באגרת ההתנצלות, ואבוא אחרי דבריו, כי ר' בנאי היה מציין חיי השלמים ואנשי הרוח בעוה"ז שהוא המערה השפלה של הבנין הגדול שבנה ה' כמ"ש המליץ ארץ נתנה באמצעותם מערה שפלה אליה ישפכו כל מותרות הטבעיים ועפושיהם, וכאשר בא לציין ציון חיי אברהם אבינו בעוה"ז שהוא מערתא דאברהם, חזי לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא, שכבר הורגל בפי המליצים הקדמונים, לכנות את הנשמה שהוא הזכר או הבעל, ואת החומר שהיא הנקבה והאשה, כמ"ש אפלטון שהזוג הטבעי הוא החומר והצורה, וכמ"ש במורה שכל מה שידבר בס' משלי מענין הבעל והאשה יכוין בהאשה על החומר, והצורה הוא הבעל המשפיע. גם רגילים לכנות את כח המדמה שהוא עבד השכל, כי השכל הנקשר בגויה לא יוכל לצייר כל מושכל בלא אמצעות הכח המדמה, וכאשר צייר מערתא דאברהם ר"ל מדרגת שכלו ונשמתו של אברהם בעוה"ז ראה שאליעזר עבד אברהם ר"ל הכח המדמה שלו קאי אבבא, ר"ל שהגם שאמרו חז"ל שאברהם כרת ברית עם היצה"ר שכח המתאוה שלו לא יתאוה רק לדברים טובים, ובטלו ממנו ציורים הרעים של היצה"ר, בכ"ז במה שנוגע להשגה בין השכליית בין הנבואיית היה באמצעות הכח המדמה, שלכן ראה בנבואתו דמיונות ומחזות, כמ"ש וירא אליו ה', שזה סימן שהיתה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה ע"י כח הדמיון (כמ"ש בפי' מראה הסנה שזה היה ההבדל בין נבואת משה לנבואת האבות, שע"ז אמר וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם) וכאשר שאל מאי עביד אברהם ר"ל איך היה השגת עיונו, אמר גאני בכנפא דשרה היינו ששכלו היה נרדם בכח החומר, ששרה היא החומר של הצורה שקרא אברהם, ומעיינא לי' ברישי' שהראש ששם משכן השכל והעיון הוא עדן כח חומרי ולא יוכל להתפשט ממנו להשיג השגה פתאומית כשכל המפשט מחומר, רק השגה הדרגיית כדרך השכל הנקשר בחומר, וא"ל ליעול וליתי מידע ידיע דיצה"ר בהאי עלמא ליכא, ר"ל שמ"מ בזה התפשט מן החומר שלא שלט בו עוד היצה"ר וכרות עמו הברית כנ"ל (והאי עלמא ר"ל בעולם הקטן הזה שהוא גופו של אברהם שהוא עולם קטן בפ"ע). כי מטי למערתא דאדה"ר לציין מדרגת אדה"ר קודם החטא, יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני וכו' ר"ל שציור מדרגת א"א שהיה שכל נקשר בחומר, היה רק דמות הצלם והדיוקן של מעלה, כי האלוה כפי מה שהוא נפש העולם הגדול הוא נפרד מן העולם שהוא ציור האדם הגדול, אבל נפש העולם הקטן הזה שהיא נפש אברהם לא יכלה להפרד מן הגוף, והשגותיה היו באמצעות הגוף ואינו הצלם והדיוקן ממש רק דמות הדיוקן בקצת ענינים, זאת יוכל ר' בנאי להשיג. אבל בדיוקני עצמה לא תסתכל, ר"ל אדם קודם החטא שנפשו עמדה בפ"ע נפרדת מן החומר ומנהגת עולמה הקטן בצלם אלהים ממש כמו שהוא נפש העולם ונפרד מן העולם, זאת מן הנמנע להשיג, כי אין אנו משיגים נפש נפרדת מחומר, ואמר והא בעי לצייני מערתא, הלא רצה לצייר נפש הנתונה בגוף בעוה"ז, שא"א שהיתה נפרדת מן הגוף לגמרי, ומשיב שלא היה לנפשו שום הבדל בין לפני ירידתה בגויה לבין אחר שהיתה בגויה, כי עמדה בפ"ע נפרדת מן הגויה והשגותיה ומושכלותיה אחר שהיתה בגויה היה באותו אופן שהיה קודם התחברה עם הגויה, וע"ז אמר כמדת החיצונה כך מדת הפנימית או העליונה כהתחתונה, שבהיות נפשו בעולם החיצון או עולם התחתון היו השכלותיה באותו שעור ואופן כמו בהיותה במחצבתה בעולם הפנימי או העליון מבלי שום הבדל כלל, וזה הוא מדרגה שלא נוכל לציירה כלל, כי נפשותינו כלנה שוכני בתי חומר, וא"ר בנאי נסתכלתי בשני עקביו וכו' ר"ל הגם שלא יכול לתת לו ציור לעניני נפשו של אדה"ר והשגתו השכליית והנבואיית, השיג עניני גופו שהיה זך כ"כ ונקי מכל תאוה ומכל ציור רע, עד שגם עקביו שהוא השפל שבגופו שענינם ללכת אל אשר יהיה שם הרוח ללכת, היו דומים כשני גלגלי חמה, שהולכים בה במסלולם התמידי ששים ושמחים לעשות רצון קונם מבלי יעברו חקיו, כן לא נטה במסלולו מלכת בדרכי ה' ומצותיו, וכמו שהחמה לפי תכונת הקדמונים י"ל שני מהלכים. א] מהלכה העצמי ממערב למזרח. ב] מהלכה ההכרחי ע"י גלגל היומי ממזרח למערב, ובשני המהלכים לא תטה כחוט השערה ממצות ה'. כן בין במהלכו העצמיי כפי חוקי הגוף וטבעיו שנרמז בכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, בין במהלכו ההכרחיי נגד טבע הגוף בהשכלה ובעיון ולעשות פקודת ה' הנרמז בעץ החיים לא היה לו שום נטיה בדרכי ה' ומצותיו].