מלבי"ם על בראשית א ט

<< | מלבי"ם על בראשיתפרק א' • פסוק ט' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • לא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית א', ט':

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃



" ויאמר אלהים יקוו המים". טרם שנתהוה הרקיע לא הי' אפשר להקוות המים אחר שהיו המים אדיים ממולאים ביסוד הרוח, והיו כמותם כמה מאות פעמים ממה שהם כשהם פשוטים עד שהיו גבהם כפלים כשעור שמן הארץ עד מקום העבים. כמ"ש במדרש רבה (פ"ד) כחלל שבין הארץ לרקיע כך יש בין הרקיע למים העליונים. ר"ל לסוף גובה המים העליונים, כמו שמפרש (שם) יהי רקיע בתוך המים ביניים ובינתים, ועוד שם רבנן אמרי מחצה על מחצה, שכבר בארתי בס' התו"ה (שמיני סי' קכז) שמלת תוך יכוין על נקודה האמצעיית. רק ע"י הרקיע ששם נתהפכו המים האדיים למי גשמים שהם מים פשוטים נתמעט כמותם עד שקלטם ים האוקינוס, וכמ"ש בב"ר (פ"ה) ר"י בר"ש אומר כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד, משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומן מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחת, ר"ל שהמים היו מלאים רוח. שכן האדים הם נפוחים מיסוד האויר, וע"י הרקיע הוציא הרוח מהם ונתמעט כמותם. ועוד אמר במד' משל למאה מתים שנתנים במקום אלף חיים, קורא למים האדיים המלאים רוח בשם חיים, כי האויר מלא מיסוד האויר החמוצי שהוא הנותן חיים לכל בריה, ועל כונה זו אמר בב"ב (דף עד) שאמר הקב"ה לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם, א"ל די שאעמוד בשלי, בעט בו הקב"ה והרגו. ר"ל שפקד על טבע המים שהוא שר של ים שיקוו אל הים ולא היה זה אפשר מצד טבע המים שבבריאתם היו אדיים מלאים רוח וממלאים כל חללו של עולם. בעט בו היינו שהוציא הרוח מהם והרגו היינו שבטל טבע זו שהמים נתהפכו ברקיע למים פשוטים שהרוח בתוכם מעט. ובאר באיזה אופן יקוו המים. הלא מים האדיים כמותם רב משיכיל הים אותם אמר מתחת השמים שתחלה יעלו לרקיע שהוא מקום העבים שהוא נקרא שמים, ושם יתהפכו למים פשוטים שמכבדם יפלו לארץ וירדו אל הים. ועי"כ ותראה היבשה ויהי כן זה מוסב על מלאכת הרקיע שנעשה ביום השני ועל הקוית המים, ששניהם נשארו קיימים לעולם. רצוני שהשם מחדש בכל יום תמיד מ"ב, ובכל יום יכו ניצוצי השמש על כדור הארץ ויתהפכו באור חוזר עד מקום הסגריר ומזה יעשה הרקיע ואליו יעלו תמיד המים האדיים ששוכנים תמיד מן הארץ עד הרקיע, ושם יתהוו למי גשמים וירדו למטה ויקוו ע"י הנהרות והנחלים לתוך הים, ועי"כ יתיבשו כל מקומות הלחים והנחלים ויעלו באויר ותראה היבשה. וע"ז אמר ויהי כן שנעשה טבע קיים להיות כן לעולם. ובמ"ש ותראה היבשה היה עוד צווי להפריד את המים מן העפר, שכבר אמרנו שמ"ש וחשך על פני תהום היינו שיסוד המים למטה היה מעורב ביסוד העפר, ואחר שהפריד יסוד הרוח מיסוד המים, ובזה תקן את התהו, צוה שיפרד יסוד המים מיסוד העפר ותראה היבשה. שיש הבדל בין יבשה ובין חרבה, שהאדמה הלחה היא חרבה, וצוה שיפרד יסוד המים והלחות מן העפר עד שתהיה יבשה ובזה תקן את הבהו. כמ"ש בפסוק ב'.[א]:

הערות

[א] במדרש רבה (פ"ה) יקוו המים כתיב מן גערתך ינוסון ר' ברכיה אמר יעשה מדה למים, כמ"ש וקו ינטה על ירושלים, רבי אבא בר כהנא אמר יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם בדור המבול. ר"ב באר פעל קוה מענין קו. שההבדל בין קוה ויתר לשונות אסף קבץ כנס. שפעל קוה אין הנחתו על הקבוץ רק על אופן הקבוץ והנחתו הראשונה על האסף נוזלים אל מקום מיוחד. והוא מגזרת קו המורה על המסלול שיתנענע הדבר מצד טבעו לא בבחירתו. כמו בכל הארץ יצא קום מסלולם הטבעי שהטביע ה' בם כאלו נמדד במדה ובקו. וכן אחר שתנועת הנוזלים הוא תמיד מגבוה לנמוך בא ע"ז פעל קוה יקוו המים שימשכו אחר מדתם ומסלולם הטבעי. וס"ל שאז קבע השם להמים טבע זאת שיתנענעו מגבוה לנמוך כי תחלה עמדו סביב כדור הארץ. ופי' הכתוב מן גערתך ינוסון שתחלה יעלו הרים ועתה הוקבע טבעם שירדו בקעות אל מקום הטבעי שיסדת להם. ולפ"ז קוית המים בים הוא טבעי, ושטיפת הים בעת המבול הוא עונש השגחיי נגד הטבע. אבל ר"א ב"כ סובר כר' אבהו (במדרש שם) שאוקינוס גבוה מכל העולם. ולדעתו טבע זו שירדו למקום נמוך היה בהם תחלה וקויתם בים הוא נגד טבעם וע"כ נתן אל פעל קוה שתוף אחר שהוא פעל נגזר משם מקוה מים שמשתתף עם קוה המורה על היחול והתקוה. ר"ל כי ההבדל בין מים הנקוים במקוה ובין שאר דברים מכונסים במקום. שהמים לא יעמדו במקוה רק ע"י הכרח של הכלי ודופני המקוה שלא יניחום לצאת משם. ואם יוסר ההכרח ישפכו משם. והם מקוים לצאת בסור ההכרח. וכן קויתם בים אוקינוס הוא נגד טבעם ע"י פקודת ה' והם מקוים להשפך על פני הארץ בדור המבול שאז סלק ה' את ההשגחה הזאת וישפכו על פני כל הארץ כפי טבעם]: