פתיחת התפריט הראשי

(א - ב) "לב ""נקם נקמת ב"י", מה שתלה מיתת משה בנקמת מדין כי מצד שרואים בעה"ז שרשע עושה רע להצדיק מתלוננים על ההנהגה, והתשובה לזה אמר אסף עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, שעת יבואו לעולם הנפשות ששם הקדיש ה' לתת שכר ועונש לנפשות אז יסולק התלונה, כמו שפרשתי בפירושי שם, אבל פרנסי ישראל עת עומדים להפטר מן העולם הגם שיודעים כי שם יראו עונש הרשע שהצר לעם ה', רוצים שתהיה הנקמה בעולם הזה כדי שכולם יראוהו ויצדיקו דין שמים, וכן הבטיח ה' למשה כי יראה נקמתו במדין בעודו בחיים:

"לג "נקום וגו' מאת המדינים, הגם שהמואבים התחילו להסית נגד ישראל, בכ"ז אחר שא"ל בלעם שישראל לא ירעו עתה למואב רק באחרית הימים לא קבל עצת בלעם להפקיר בנותיו, כמש"ש במקומו, ורק מדין קבלו עצתו, וז"ש שהיו מתיעצים על ישראל. והנה קראם בשם מדינים, ולא אמר נקום מאת מדין, פי' שרומז ג"כ ענין דין ומדון מפני שהם היו להם דינים ואיבה על ישראל, והיו מוכנים להרע להם כשתמצא ידם:

"לד "אחר תאסף, היה ביד משה להתמהמה בדבר כי חייו תלויין בזה ואעפ"כ נזדרז וזרז את העם למהר הדבר לקיים מצות ה', והנה ה' אמר נקום נקמת ב"י, ומשה אמר לתת נקמת ה' במדין כי היו נגד מדין שתי נקמות, [א] מה שהרעו לישראל שע"י נפלו כ"ד אלף, וזה נקמת ב"י, [ב] מה שהחטיאו אותם לה' בבעל פעור שחללו כבוד ה' וזה נקמת ה', וה' א"ל שינקום נקמת ב"י ובזה היו ישראל מסרבים לצאת אחר שמיתת משה תלוי בזה ושקול הוא בעיניהם ככל ישראל, וע"כ אמר להם משה שיהיו זריזים בדבר מאחר שהוא נקמת ה' ואין להם להתעכב בעבור חיי ב"ו:

(ד) "לה ""אלף למטה אלף למטה", ר' ישמעאל מדייק שמכל שבט היה אלף למלחמה ואלף היושבים על הכלים ומספיקים מים ומזון ובזה מיישב כפל הלשון החלצו מאתכם וגו' לכל מטות ישראל, ר"ל החלצו מאתכם היינו בעלי המלחמה שהם הולכים חלוצים ומזוינים והם יהיו על מדין לתת נקמת ה' ויהיו אלף למטה, וחוץ מזה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, הם לא יהיו חלוצים בכלי זין ולא יהיו הנוקמים רק שומרי הכלים, ור"ע סובר שלא היו רק י"ב אלף ומה שכפל לכל מטות ישראל לדייק ששבט לוי לא שלחו, כן גרס הגר"א להוציא שבט לוי ובנוסחת הספרי לרבות שבט לוי וכ"פ ברש"י ולפ"ז צ"ל שמנשה ואפרים לא שלחו רק אלף:

(ה) "לו ""וימסרו מאלפי ישראל", הנפעל מורה שנמסרו על ידי אחרים, ופי' בפי' א' שהיה בזה מסירת נפשם כי מדין היתה מדינה גדולה כמו שנראה מן נפש אדם ששבו, ורחוק מן הטבע שי"ב אלף יכבשו אותם והיה בזה מסירת נפשם, ור' נתן ס"ל שבא הנפעל כי בחרו לזה צדיקים שתהיה כוונתם לש"ש ובזה כ"א נחבא אל הכלים כמ"ש אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע ונמסרו ע"י אחרים שאמרו עליהם שהם צדיקים ור"א אמר שנמסרו על כרחם מפני שידעו שבזה תלוים חיי משה:

(ו) "לז ""וישלח אותם משה אלף למטה אותם ואת פינחס", ר"ל כי מלחמה זו היתה בצד א' בדרך מלחמה כי יצאו י"ב אלף חלוצי צבא, ועז"א נקום נקמת ב"י שמצד א' היתה מיוחסת אל ב"י שהם הנוקמים, ומצד א' היתה בדרך נס, כי מדין היתה מדינה גדולה כמו שנראה מסך הטף שהחיו ולא היה אפשר שי"ב אלף יכבשו אותה רק שהיה הכבוש נסיי עפ"י ה', ועז"א משה לתת נקמת ה' במדין שבאמת ה' היה הנוקם, והגם שה' אמר למשה נקום נקמת ב"י בכ"ז ידע משה שיהיה הכבוש ע"י נס ממה שבא הצווי אליו שהוא ינקום ולא אמר אמור אל ב"י שינקמו ממדין, מזה מבואר שתהיה נקמת נסיית שהנסים נעשו ע"י משה ובזכותו, ולכן כדי שיהיה בדרך מלחמה ויקוים נקמת ב"י ושבכ"ז יהיה בדרך נס אמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין שילכו בכלי זין והם יהיו על מדין בדרך מלחמה, ובכ"ז לא יקחו צבא רב שיספיק לכבשם עפ"י הטבע רק לתת נקמת ה' במדין ה' יהיה הנוקם והמנצח, וע"כ רק אלף למטה תשלחו, שבזה א"א לכבוש בדרך הטבע רק בעזר ה' ובכחו. והנה אחר שבמלחמה זו היה צריך כח ישראל ע"י אנשי צבא וכח ה' ע"י ארון הברית וחצוצרות התרועה שבזה כבשו בדרך נס, וזה היה ע"י פינחס שבא בכח ה' אמר נגד אנשי הצבא בדרך מלחמה וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, ונגד מלחמת ה' בנס אמר אותם ואת פינחס, וכבר נתנו כלל בזה (בספרי סוף פ' עקב) שכ"מ שבא לשון כזה מורה שהא' היוצא מן הכלל שקול כנגד כולם, כמו לכו ראו את הארץ ואת יריחו, ויפקדו מאנשי דוד תשעה עשר איש ועשהאל, ושלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה, וכן פה פינחס שקול כנגד כולם, כי הוא עשה התשועה העקרית ע"י ה' והם שקולים כפינחס כי היה צריך ג"כ שיהיה נקמת ב"י ומיוחסת עליהם, וכלי הקדש היינו הארון שהיה כלי זין לענין המלחמה הנסיית והוא היה ברשותו של פינחס, שהיה מלאך ה' וכובש בכח ה' עפ"י נס:

(ז) "לח ""ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה", לר' נתן צוהו ה' שיניחו רוח רביעית וכמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' מלכים ה"ז) שמפי השמועה למדו שבכך צוהו, ות"ק סובר שמ"ש צרור את המדינים והכיתם אותם היה הצווי שלא יניח להם מקום פליטה (כמש"ש בפי') וזה כדי לנקום מהם:

(ח) "לט ""ואת מלכי מדין וגו' חמשת מלכי מדין", חזר לומר חמשת מלכי מדין להורות שהשוו ברעתם ובפורענותם. עפ"י הכלל המבואר באילת השחר (כלל ס"ז) שיש הבדל בין שני ובין שנים, שמספר שני בסמיכות מורה על השווי שהיו דומים בענינם, וה"ה שכל שמות המספר שבאו בצורת הסמיכות שלשת חמשת מורה על השווי: "מ "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ת"ק סבר שהרגוהו מדין המלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר הרגו בחרב כי הריגה מדין המלכות הוא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שכל האמור בפ' כשוף ב"נ נהרג עליו ושם כתיב וקוסם קסמים, ועז"א ביהושע ואת בלעם בן בעור הקוסם ר"ל שהרגוהו ע"י שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין ב"ד לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בב"ד הרגוהו ומיתת ב"נ על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) שמיתה האמורה בב"נ הוא חנק ולמה הרגו בחרב וע"כ סובר שהרגוהו מדין המלכות שהוא מיתת חרב:

(י) "מא ""ואת כל טירותם", פי' בפי' א' על בית ע"ז, ששם היו מנחשים ורואים בכוכבים שזה היה עבודתם, כי על נחש ינחש בו ת"י מטיירא מטייר ביה, ובפסיקתא דפרה מהו בטייר אסטרולוגין וכן פרשתי ביחזקאל (סי' כ"ה) וישבו טירותיהם בך, בתי ע"ז, ולפי' ב' מושב השרים כי על סרני פלשתים תרגום טורני פלישתאי, וטוב יותר לגרוס מקום שהיו טורנים שלהם ר"ל סרנים:

(יא - יב) "מב ""וישבו ב"י את נשי מדין וגו' ויביאו אל משה וגו' את השבי ואת המלקוח", יש הבדל בין שבי ומלקוח ושלל ובזה, שבי ומלקוח לא שייך רק בבע"ח, ושלל ובזה שייך בכל דבר, וההבדל בין שבי למלקוח, שבי לא שייך רק באדם ומלקוח שייך בין באדם בין בבהמה, ושבי ומלקוח הנאמר גבי אדם, יציין במלקוח שלוקחו לעצמו לעבד והשבי לקחו לארץ שביו ולפעמים לא יעבוד בו. כמ"ש בישעיה (סי' מט) על היוקח מגבור מלקוח עיי"ש. וההבדל בין שלל ובין בזה, ששלל נקרא כל הנשאר אחר נפל בעליהם במלחמה, ואחר שיבוזו את השלל או יחלקוהו ביניהם יאמר לבוז שלל, לקוח שלל, יחלק שלל וכדומה כמ"ש ישעיה (סי' ח' ובכ"מ), ובתחלה רצו לקחת הכל לעצמם והקדימו וישבו את נשי מדין ואת טפם, לבל יברחו, ואח"ז את כל בהמתם ואת כל חילם בזזו, שהבוזז הוא לקחת לעצמו, אבל אח"כ מיחו בם השרים והוצרכו להחזירו והחזירו תחלה את כל השלל של המטלטלין שכבר היו ברשותם ונקרא בז, ועתה נקרא בשם שלל, כי החזירוהו, ואח"ז החזירו את המלקוח באדם ובבהמה שג"כ כבר לקחוהו לרשותם וע"כ קראו בשם מלקוח, ועז"א בספרי עמ"ש ויקחו את כל השלל שלא נחשדו על הגזל, כי המטלטלין היו יכולים להעלים כמו שעשה עכן, ועתה יספר שהביאו אל משה, בזה הקדים את השבי של בני אדם וקראו שבי כי לא היה מלקוח, ואת המלקוח של הבהמות ואת השלל של המטלטלין, החשוב חשוב קודם, ומשה יצא לקראתם שהגם שהם היו צדיקים יראו פן ימצאו נערים שיפשטו יד בבזה שהוא הפקר:

(יד - טו) "מג ""ויקצף משה "ר"ל כי פקודי החיל דנו שדינו כמו ביתר מלחמות שאינו מז' עממין שכתוב רק הנשים והטף וגו' תבוז לך, ועז"א שפינחס אמר כשם שהפקדתנו כן עשינו, רק משה אמר שזה אינו דומה ליתר מלחמות שהם גרמו עקר המלחמה וזה היה בעצת בלעם וא"כ לא היה ראוי להחיותם:

(יז) "מד ""ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש", אין לפרש שדוקא נבעלה דהא אמר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הרי שלענין להחיות התנה שני תנאים שיהיה טף ושלא ידעו משכב זכר, שהטף היינו אינו ראוי להבעל, הרי צריך שלא תהיה ראויה להבעל ושלא נבעלה מבואר שבמ"ש וכל אשה יודעת איש היינו גם הראויה להבעל, שכבר בארתי בפ' סוטה שהגם שבכ"מ שאומר ואשה היינו בת י"ב שנים ויום אחד מ"מ כל אשה שנזכר גבי ביאה הוא בת ג' שנים ויום אחד שמאז היא אשה לענין ביאה, וא"כ מ"ש וכל אשה יודעת איש כולל כל שהיא יותר מבת ג' שנים שנקראת אשה שמאז היא יודעת איש ר"ל ראוי לביאה, כן עולה מדברי הגמ' יבמות (דף ס' ע"ב):

"מה "וכל אשה וגו' הרוגו, ל"מה "אמר שנית הרוגו, פי' ר' ישמעאל שלא נפרש וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים החיו, ושלא צוה להרוג רק כל זכר בטף, ולפי הדבר אחר יאמר שאם לא יאמר שנית הרוגו יהיה הכל משפט אחד הרגו כל זכר בטף וכל אשה [בטף] אשר לא ידעו משכב זכר פי' שאינה ראויה לביאה, ולא נדע שיהרוג אם אינה ראויה לביאה ונבעלה, כי אחר שנפרש וכל אשה בטף א"כ במ"ש אשר לא ידעה מ"ז פי' שאינה ראויה לבעילה ולא נדע אם נבעלה, והגם שיש ק"ו אין עונשין מן הדין, לכן אמר הרוגו שבזה מ"ש וכל אשה הוא מאמר בפ"ע לא אשה בטף רק אשה גדולה, ובזה ידעינן שכולל גם בלתי ראויה לביאה וגם בעולה כנ"ל בסי' הקודם, ומ"ש החיו לכם מכאן היה רשב"י אומר (יבמות שם) ממ"ש החיו לכם והלא היה פינחס עמהם:

(יט) "מו ""וכל אשר באהל", מציין פה המאמר שכבר נזכר בספרי פ' חוקת (סי' מ"ט). ומ"ש אתם ושביכם היינו אם נתגיירו דעכו"ם אין מקבלים טומאה:

(כ) "מז ""וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים", מימרא זו מובא בספרא פ' שמיני (סי' ק"ך) ומפורש בשבת (דף סד) ומסקנת הגמ' שם דבגד ועור שנאמר בשרץ ובמת מופנה דכתיב בפ' אמור והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו ש"ז או איש אשר יגע בכל שרץ הרי הקישם הכתוב זל"ז, וכיון דכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו ש"ז ידעינן שה"ה שבגד ועור נטמאין במת ושרץ, ומיותר בגד ועור דכתיב בהו כדי להקישם להדדי שבשרץ לא נאמר מעשה עזים רק שק ונאמר שרק שק שנעשה מנוצה של עזים טמא לא שאר כלים שהם טווי ואריג מנוצה של עזים, לכן תפס כאן וכל מעשה עזים להביא את פסיקיא וכו', ומלשון מעשה עזים י"ל שאף שאינם טווי ואריג אמר שם שק להורות שדוקא מה שהוא טווי ואריג כשק:

(כא) "מח ""ויאמר אלעזר הכהן", איך הורה אלעזר הלכה בפני רבו, פי' חז"ל מפני שראה שעל ידי שקצף משה נתעלמה ממנו הלכה זו שהזהיר להם על דיני טהרה ולא הזהיר על געולי כלים מבליעת איסור, ולאפרושי מאיסורא מותר להורות במקום רבו, וי"א שמשה נתן לו רשות ע"ז כדי שישמעו להוראותיו גם לעתיד אחר מיתת משה, ומ"ש אשר צוה ה' את משה כדי לאמר דבר בשם אומרו:

(כב) "מט ""אך את הזהב", כבר התבאר בפ' חוקת (סי' מט) שרק כלים מטמאים, וה"ה במתי מדין וא"כ גולמי כלי מתכות אין מטמאים כמו שמפ' בחולין (דף כה ע"ב) משום דדמיהם יקרים או שלכבוד עשוין ואין עושים גולמים, וריה"ג למד לה ממ"ש מלת אך, שבזה מוסב עמ"ש וכל כלי עור וכל כלי עץ ולנגד זה אמר אך את הזהב שפי' כלי זהב וכבר בארנו לריה"ג שמלת אך מורה מעוט גם במשפט הזה עצמו ר"ל אך אם הוא כלי זהב לא גולמים שאין דרך לעשות כלי זהב גולמים כטעם הגמ' הנ"ל ואינו כדוגמת כלי זהב:

(כג) "נ ""כל דבר אשר יבא באש", היינו כלים שתשמישן ע"י האור בלי מים [והגהתי כפי נוסחת הגר"א כי נוסחא הישנה א"א לישבה עי' בז"א] וכל שתשמישו ע"י מים רותחין יגעיל, וכל שתשמישו במים קרים תעבירו במים, היינו טבילה כפרש"י, ומזה למד בספרי שכ"ש שצריך הזיה אחר שאמר כל דבר אשר יבא באש במי נדה יתחטא היינו אפר פרה [כרש"י לא כהרמב"ן שהשיג עליו], א"כ למדינן בק"ו חד מחבריה שבדבר שיבא באש שכתוב בו הזיה כ"ש שצריך טבילה ובדבר אשר לא יבא באש שכתוב בו טבילה כ"ש שטעון הזיה, ומ"ש (כד) וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים התבאר בפ' חוקת (סי' נז וסי' סט), ומ"ש על ואחר יבא אל המחנה התבאר בפ' חוקת (סי' כד) עיי"ש:

(כו) "שא את ראש מלקוח", באשר במלחמה זו הקפיד שלא ילכו רק י"ב אלף למען יתברר לכולם שהיה הנצחון ע"י ה', חדש לו בהנהגת השלל כמה דברים משונים ממה שנהגו בכל מלחמותיהם, [א] שבכל המלחמות לקחו הלוחמים כ"א לעצמו מה שבא בידו, או שכל שבט או משפחה עשו חלוקה ביניהם כפי שהתפשרו בזה, ובזה צוה ה' למשה, שמלקוח השבי שהם מאדם ומבהמה, יעשה חלוקה ע"י משה ובאופנים מיוחדים, וצוה [א] שיספור תחלה כל המלקוח כמה הוא:

(כז) "וחצית "[ב] שאח"ז יחצהו לשני חלקים שוים, חלק אחד יקחו תופשי המלחמה וחלק הב' יקחו כל העדה, שבאשר לא בכחם נצחו מלחמה זו רק בזכות כל העדה וע"י תפלתם היה דין כל העדה כיושב על הכלים שמגיע להם חלק:

(כח - לא) "והרמות", עוד צוה להפריש תרומה א' מחמש מאות מחצי של תופשי המלחמה ואחד מחמשים מחצי של כל העדה, שכמו שהעדה שלחה למלחמה י"ב אלף שהוא אחד מחמשים משש מאות אלף, כן התרומה יהיה א' מחמשים, ומן חצי אנשי המלחמה יוקח עשירית מזה שהוא חלק א' מחמש מאות, וצוה שהמכס אחד מחמשים של העדה ינתן ללוים כי בזה זכו העדה במה שהיה נצוח המלחמה ע"י זכותם ותפלתם והיה להם בזה סיוע גדול מן הלוים, שהם שומרי משמרת משכן ה' ותפלתם עלתה השמים. והנה הלוים מוזהרים בלתי קחת חלק בבזה כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל) והיה זה שלא בדרך חלק רק בענין תרומה, שע"כ היה אחד מחמשים, והלוים היו מחויבים ליתן מחלקם במעשרות אחד מעשרה תרומת מעשר וצוה ה' שזה יתנו ישראל בעדם דהיינו מחלק היוצאים בצבא ינתן חלק אחד מחמש מאות שהוא חלק עשירית מתרומת הלוים, ולבל יטעו שזה תרומת מעשר ממש ושיוכלו לקבלו גם מן הלוים כדינו צוה שחלק החמש מאות יופרש תחלה ויותן לאלעזר ואח"ז יפרישו חלק החמשים של הלוים, וקבע תרומת אלעזר הכהן מחלק היוצאים בצבא, להעיר אזנם שלא בחרבם ירשו ארץ רק בכח הכ"ג ובזכותו ובכח פינחס בנו וכלי הקדש אשר בידו וברא מזכה אבא:

(לב) "ויהי המלקוח יתר הבז", הודיע שלא היה בזה עול ליוצאי הצבא שלקחו מהם החצי שכבר היה בידם ונתנה להעדה שישבו בבית ולא עשו מאומה, כי לא לקח מהם רק מן השבי והמלקוח של האדם והבהמה אבל מן הבזה שהוא המטלטלין לא לקחו מהם והיה להם לבדם, והבזה היה רב כ"כ עד שהמלקוח לא נחשב נגדו למאומה והמלקוח היה רק יתר הבז, ר"ל הבז היה העקר והמלקוח היה נגדו רק כמותר שנותר מן הבז שלא לקחוהו לעצמו כמו הבז שכתוב אנשי הצבא בזזו איש לו וכתב הרמב"ן שמה שהאריך בפרטי החשבונות הוא להראות שהיה נס בזה שלא מת א' מן האדם והבהמה, ובפרט שדפקום דרך רב ממדין עד ערבות מואב ואח"כ חנו שבעת ימים והטהרו ולא מת א' מן המלקוח, וגם מודיענו שלא נגנב א' מהם, ושלא לקחו מהם לאכילתם כי חשבו זה לגזל הגם שכפי הדין היו יכולים לקחת כמ"ש רק אשר אכלו הנערים, ובא ללמד ג"כ שבמדין לא היה נוהג המצוה של ואכלת את שלל אויביך. שלכן נצטוו להגעיל כלי מדין ולא כלי סיחון ועוג ששם היו מצווים ואכלת את שלל אויביך ואפי' קדלי דחזירי הותר להם וכמ"ש הרמב"ן ולא כן במדין:

(מט) "עבדיך נשאו", כבר בארתי בפ' תשא שהמנין היה מעורר מות ונגף, וה' אמר למשה שבאם ימנה את ישראל ויתנו כופר נפשם לה' יהיה זה רפואה להנגף שהיה שולט בעת ההיא וע"י המנין תעצר המגפה, וכן הפקודים אשר לאנשי הצבא מנו אז את אנשי המלחמה ועשו תקנה שלא יפקד ממנו איש, על ידי כי:

(נ) "ונקרב את קרבן ה'", שאז הקדישו לבדק הבית איש אשר מצא אצעדה וצמיד וע"י נדבה זו חדל המות ששולט בעת המלחמה ולא נפקד ממנו איש כמו שבמנין שנעשה לנדבת המשכן חדל המות ומאז לא מת שום אדם ועז"א שהקרבן הזה היה לכפר על נפשותנו, וכמ"ש במחצית השקל לכפר על נפשותיכם ועז"א אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל אעפ"י שאנשי הצבא לא נתנו לזה מאומה והכופר של הפדיון צריך להיות מן הנמנים לא מן המונים, בכ"ז לקח משה מאתם יען שהם שרי האלפים והמאות והקדישו את הזהב כ"א בעד אנשי הצבא שתחת דגלו, ויביאו אותו אל א"מ זכרון לבני ישראל כמ"ש בפ' תשא ונתת אותו על עבודת א"מ זכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם וחז"ל אמרו ולא נפקד ממנו איש לעברה, פי' שנשאו ראש של אנשי המלחמה השנית הפנימית שהיא הנמשל של המלחמה החיצונה [כמ"ש בתורה אור בפסוק ע"כ יאמרו המושלים] ועז"א המלחמה אשר בידנו כי מלחמה זו מתמדת והיא עדיין בידם לנצח או להנצח, ומלחמה זו בעיר הקטנה המליצה שהוא הגוף ילחמו האנשים עם הבהמות, ושכוחות התאוה והיצר הם כוחות בהמיות, וכוחות השכל והבינה הם האנשים המעט שיש בעיר הזאת כמ"ש ואנשים בה מעט (קהלת ט), כי כוחות האנושיות הם מעט נגד כוחות הבהמיות, ועז"א לא נפקד ממנו איש, כי הבהמות לא התגברו על האנשים אשר בעיר שהוא הגויה, ובאשר חוששים שמ"מ פן חטאו במחשבה נדרו קרבן ה' לכפר על מחשבת הלב שהוא ענין נפשיי ועז"א לכפר על נפשותינו לפני ה' כי המחשבה גלויה רק לפני ה' היודע תעלומות לב: