מלבי"ם על במדבר כז
(ב) "יב ""ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן", אלעזר היה נוגע בדבר כי פנחס היה לו אשה שהיתה בת יורשת ומתה וירשה כמ"ש בספרי (סי' כ"א) ובב"ב (דף קי"א) על ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמה באו לפניו רק שהיה בשנת הארבעים שמת אהרן וישב אלעזר במקומו בבהמ"ד וזה נכון יותר למ"ד בבהמ"ד היו יושבים, ובפלוגתא זו של ר' יאשיה ור' אליעזר מובא בגמרא ב"ב (דף קי"ט) ובספרי למעלה פ' בהעלותך, שלח סי' נ"ה, ואמרו דפליגי אם חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב:
(ג) "יג ""אבינו מת במדבר", מה נ"מ ממ"ש במדבר, ופי' ר"ע שר"ל שמת בעת שנכנסו למדבר כמו שפרשתי (לח) עמ"ש ויהיו בני ישראל במדבר שר"ל פעם הראשון שנכנסו למדבר שאז נקרא מדבר סתם ואח"כ פרטו שם המדבר מדבר צן או מדבר שור וכדומה, והוציא שהוא מקושש כמ"ש בשבת (דף צ"ז): "יד "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, היל"ל והוא לא היה בעדת קרח וע"כ הוציאו מאריכות הלשון שכללו כל הנועדים לחלוק על ה' כמו מתלוננים ומרגלים ועדת קרח ביחוד, שכולם לא נטלו חלק בארץ, וכמ"ש בב"ב (דף קי"ח ע"ב) וגם י"ל מפני שעקר טענתם היה מכח יבום ועדת קרח ואינך אין להם חלק לעוה"ב ולא שייך אצלם יבום לתקן נפש המת לז"א שהוא לא היה מכללם כי בחטאו מת ולא החטיא אחרים ומיתתו כפרה וי"ל חלק בארץ וחלק לעוה"ב:
(ד) "טו ""למה יגרע שם אבינו", לפי הפשטות כונו על הנחלה שלא יקום שמו ע"י נחלתו כאילו אין לו יורש, וגבי יבום שאמר להקים לאחיו שם בישראל ר"ל ע"י הזרע שיקרא ע"ש המת, וידעינן מכאן לשם שע"י שיקים היבם את שם המת ע"י הזרע הוא ג"כ יורש את נחלתו ויקום שמו גם ע"י הנחלה, ומשם למדינן לכאן, שהיו דרשניות ואמרו ממ"נ אם כבן אנו חשובים תנה לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו וכוונו במ"ש למה יגרע שם אבינו גם על הזרע, ר"ל אם אין אנו חשובים כבן לירד נחלה למה יגרע שם אבינו שלא תתיבם אמנו להקים לו זרע, ועז"א כי אין לו בן, אחר שאין אנו חשובים כבן לתת לנו נחלה א"כ למה יגרע שמו ע"י שלא תתיבם אמנו להקים זרע: "טז "כי אין לו בן, מה שאמרו שנית כי אין לו בן, מפני ששאלו שני דברים: [א] שיירשו נחלת אביהן, [ב] שיירשו בתוך אחי אביהן חלק אביהם בנחלת חפר, ועל הא' אמרו הלא בנים לא היו לו וא"כ אנו היורשים אותו כי למה יגרע שם אבינו ע"י גרעון נחלתו, ועל הב' אמרו כי אין לו בן, ר"ל שעוד מגיע לנו חלק בנכסי חפר, שבזה אנו באים מצד שאנו בת הבן, ואם היה לו בן שמת ונשאר ממנו בת הבן לא היינו תובעות אבל אחר שאין כאן אף בת הבן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו שהוא החלק שיחלקו עם אחי אביהן בנכסי חפר, כי אנו בת הבן, ומ"ש ר' נתן אומר וכו' כבר פרשתי למעלה (סי' ט') שר"נ ס"ל שצלפחד היה מאלה שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וע"כ יחס בנות צלפחד לומר שהיו צדקניות ולא למדו ממעשה אביהן [שלא] נתאוה לא"י, והגר"א גורס מאמר ר' נתן למעלה עיי"ש:
(ה) "יז ""ויקרב משה את משפטן", יש הבדל בין דין ובין משפט, שדין מציין אם אין הדבר מבורר עדיין ודנים וחוקרים בו ומשפט מציין גמר הדין ודבר שמשפטו מבואר ונודע, כמ"ש בכללים כמה פעמים, וממ"ש ויקרב משה את משפטן משמע שהיה דבר שמשפטו מבואר, כי משה ידע שהבנות יורשות ולא נסתפק רק על חלק בכורה כי היה מסופק אם א"י מוחזקת להם מאבותיהם כמו שמפ' בגמ' (דף קי"ט ע"ב). והנה ר' אליעזר אמר בב"ב שמ"ש ה' לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בזה קנה את א"י בחזקה. אולם בפ' שלח הוכחתי מדברי הירושלמי בחלה שר"ע מסופק בזה עיי"ש. ולכן אמר לשטתו שמשה היה מסופק בזה אם מ"ש ונתתי אותה לכם מורשה פי' שהיא ירושה להם מאבותיהם או פי' שמורישים ואינם יורשים, וגם י"ל שר"ע לשטתו שס"ל שדור המדבר אין להם הלק לעת"ל כי למ"ד יש להם חלק הלא יירשו לעת"ל, כמ"ש בסנהדרין (דף צ' ע"ב) מנין לתה"מ מן התורה שנאמר וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם, וא"כ למה אומר מורשה שמורישים ואינם יורשים הלא יירשו גם הם לעת"ל וע"כ פי' ירושה להם מאבותיהם ורק לר"ע לשטתו נסתפק כי לשטתו הם מורישים ואינם יורשים גם לעת"ל.
(ז) "יח ""כן בנות צלפחד דוברות", מלת כן פי' חז"ל כפשוטו שבתורה הכתובה במרום היה כתוב ותקרבנה בנות צלפחד וכו' וכל מה שדברו, והראו הקב"ה למשה וא"ל כן כמו שכתוב בתורה שלפני הם דוברות. "יט "נתן תתן להם אחזת נחלה, היינו נחלת אביהן וגם תתן להם בתוך אחי אביהם בנחלת חפר, והוסיף והעברת את נחלת אביהן ר"ל שבנחלת אביהן בנכסי חפר יקחו חלק בכורה כי א"י מוחזקת מאבותיהם, וראב"י סבר דלא דברה תורה כלשון ב"א ובמ"ש נתן תתן מוסיף חלק אח א' שמת בלא בנים ועז"א ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע יז), והאח שמת היה חוץ מן הששה אחים שנעשו ראשי משפחות:
(ח) "כ ""ואל ב"י תדבר לאמר", מלת לאמר מציין שהוא מצוה לדורות כמ"ש במכלתא בשלח (פ"א) רשב"י אומר כ"מ שאומר לאמר ואמרת אליהם ה"ז לדורות וכ"מ שאינו אומר לאמר ה"ז לשעה ורבי חולק עליו וסתם ספרי ר"ש וכ"ה בספרא אמור (סי' רמ"א): "כא "איש כי ימות ובן אין לו, סדר נחלות לפי הלכות תורה שבע"פ משונה מאד מסדר נחלות הכתוב בתורת הכתב, ולפי הלכות תורה שבע"פ כן היה לו לכתוב ואם אין לו בת [ונתתם את נחלתו לאביו ואם אין לו אב] ונתתם את נחלתו לאחיו [ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו [לאחיותיו] ואם אין לו אחות ונתתם את נחלתו לאבי אביו ואם אין לו אבי אב] ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו [ונתתם את נחלתו לאחות אביו ואם אין אחיות לאביו] ונתתם את נחלתו לשארו וכו'. והנה חז"ל באו במאמר זה להחזיק קבלתם במסמרים בל ימוטו, אם מצד השכל אם מצד הכתוב, ומ"ש בספרי ומנין שהאב יורש עד ומנין שהאיש יורש את אשתו הוא לברר קבלתם מצד הסברא ויתר המאמר בא לבאר אמתת תורה שבע"פ מצד הכתוב ולהראות כי תורת הפה והכתב יכונו יחדו, הנה מצד הסברא אי אפשר לומר כפשטות הכתובים שאם אין לו בנים הנחלה עוברת אל האחים, שהלא קורבת האחים אליו הוא ע"י האב, וא"כ האב קרוב יותר מן האחים והתורה אמרה לשארו הקרוב שהקרוב קרוב קודם, וז"ש ומנין שהאב יורש אמרת ק"ו וכו', ועוד שא"כ לא נדע מ"ש ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והלא אביו קודם לאחי אביו, מזה מבואר שמ"ש ונתתם את נחלתו לאחיו, פירוש שהנחלה תחזור אל האב וממנו תבא אל יורשי האב שהם אחיו, וכן מ"ש ונתתם לאחי אביו הוא ע"י שתחזור אל אבי אביו וממנו אל יורשיו שהם אחי אביו וממילא אחר שאחיו באים מכח האב אם אין זכרים לוקחים הנקבות, כי האב הוא המוריש וכן באבי אביו שמוריש לאחי האב אם אין זכרים יורשים הנקבות, וז"ש ומנין לעשות הנקבות כזכרים וכו', ואגב באר שהבת יורשת את אמה ממ"ש וכל בת יורשת נחלה ממטות ב"י וכמ"ש בב"ב (דף קי"א) איזו בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן ושם אומר אין לי אלא בת, בת הבן מנין אמרת ק"ו וכו': ועתה נבאר איך נוכל להסכים דברים האלה עם תורת הכתב שאמר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו ולא הזכיר את אביו, וכן אמר ונתתם לאחי אביו ולא הזכיר אבי אביו, ויש בזה שני למודים ר' ישמעאל בר' יוסי בספרי וב"ב (דף ק"ט) למד לה מן והעברת ובגמ' (דף ק"ח) אומר למוד אחר, דתניא שארו זה האב מלמד שאב קודם לאחים, ועוד שם (דף ק"ט ע"ב) וממאי דשארו זה האב דכתיב שאר אביך היא אימא שארו זה האם דכתיב שאר אמך היא אמר רבא אמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת האב קרויה משפחה משפחת האם אינה קרויה משפחה, ושם (ע"א) מקשה עמ"ש שארו זה האב והא קראי לא הכי כתיבי דכתיב ואם אין אחים לאביו, קראי שלא כסדרן כתיבי, ר"ל שמ"ש ונתתם לשארו צריך לכתב אצל ואם אין לו בת, והוא דבר זר ומוזר מאד, שנעקור פסוק ממקומו ונציגנו למעלה שלא במקומו, ואנכי שמתי חק ולא יעבור כי תורה שבע"פ והקבלה מסכמת תמיד עם פשוטי המקראות ואיך נעות את הכתובים באופן כזה שאמרו פה דקראי שלא כסדרן כתיבי? ועתה אחוך שמע לי: הנה אחר שידעינן מצד הסברא שא"א לסדר סדר נחלות כפי פשטות הכתובים שהנחלה תלך מן האח אל האחים בלא אמצעי רק שהפי' שתלך מן האח אל האחים באמצעות האב שמוריש אותם כפי משפטי הירושה, בקשו למצוא חפץ בתורת הכתב, ולמד ר' ישמעאל בר' יוסי משנוי הלשון שגבי בת אמר והעברתם וגבי אחים ואחי האב אמר ונתתם, שיש הבדל בלשון, שהעברה מציין שעובר בלי אמצעי, וע"כ גבי אחים לא יכול לומר והעברתם כי אינו מגיע אל האחים בלי אמצעי, כי הנחלה עוברת אל האב, וממנו באה אל האחים בתורת ירושה, ובזה שייך לשון ונתתם, וז"ש מפני הבת מעביר אתה את האב [ר"ל הולך את הבת שלא באמצעי] ואי אתה מעביר מפני האחים כי אליהם בא ע"י אמצעי שהוא האב, ועתה נפרש הלמוד השני דתניא שארו זה האב, כי כבר בארתי (אמור סי' ה') שיש הבדל בין שארו סתם ובין שאר בשרו, ששאר סתם לא בא רק על הקרוב בבלי אמצעי, והם ז' קרובים המפורשים בפ' אמור אמו ואביו בנו ובתו אחיו ואחותו, וה"ה אשתו, אבל יתר הקרובים כולם אינם רק ע"י אמצעי, ולא נקראו שאר סתם רק שאר בשרו. והנה פה שנזכר כל הקרובים שלא ע"י אמצעי בנו ובתו ואחיו וה"ה אחותו כנ"ל, וא"כ מ"ש ונתתם את נחלתו לשארו בהכרח כוון על האב שהוא שאר בלא אמצעי [כי על האם אאל"פ דע"ז כתיב ממשפחתו דהיינו משפחת אב שקרויה משפחה לא משפחת אם שאינה קרויה משפחה] וז"ש וממאי דשארו זה האב שנאמר שאר אביך היא ר"ל שממ"ש על ערות אחות אביו שאר אביך היא ולא שארך היא מבואר שאחות האב לא נקראת בשם שאר סתם כי היא קרובה ע"י אמצעי והיא שאר בשר לא שאר והיא רק שאר אביך לא שארך, וממילא כשאמר פה לשארו הקרוב מכוין על האב שהוא שאר בלא אמצעי, וכן פי' הכתובים: ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, פי' באמצעות האב, וכאלו כתוב ונתתם לשארו שהוא האב וממנו ילך לאחיו בתורת ירושה, וה"ה לאחיותיו כשאין אחים, ומ"ש ונתתם לאחי אביו, פי' ג"כ באמצעות השאר שהוא אבי אביו שהוא שארו הקרוב נגד אבי זקנו שהוא יורש ומוריש לאחי אביו, ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו, שהוא אבי זקנו שהוא שאר הקרוב נגד זקן זקנו שרחוק יותר, ולפ"ז הגם שתחלה סתם ולא הזכיר שיתן לשארו שהוא האב או אבי האב, הלא ממה שאמר זה בסוף ידעינן שכן הולך סדר נחלות גם במה שניתן לאחיו ולאחי אביו שכולם הם באמצעות שאר הקרוב שהוא האב המוריש, ולפ"ז מ"ש קראי שלא כסדרן כתיבי אין הפי' שנעקור פסוק זה מכאן ונעמידנו תחלה במ"ש ואם אין לו בת, רק ר"ל שענין זה שהנחלה הולך באמצעות שאר הקרוב שהוא האב או אבי האב היה ראוי שיכתב תיכף בסדר הראשון במ"ש שהנחלה הולכת לאחי המת היל"ל שהוא באמצעות השאר שהוא האב, והתורה בארה זאת בסוף שנלמד מזה לכל הסדר לפניו ולאחריו שהכל הולך באמצעות שאר הקרוב: ועתה נבאר מה שלמד ר"ע מזה שהאיש יורש את אשתו שהוא ג"כ דרשא סתומה וחתומה מאד, והוא שר"ע ס"ל כר' ישמעאל בר"י שלמד ירושת אב מן והעברתם [כן אמר בגמ' דף ק"ט ע"ב] ולא צריך למוד על ירושת האב ולדידיה מ"ש ונתתם את נחלתו לשארו אינו קאי על האב רק ר"ל לשאר בשרו שהוא אחרי אחי אביו, ואיך אמרו לשארו, ששאר מציין רק הקרוב בלא אמצעי, והיל"ל לשאר בשרו, ולמדו מזה ירושת הבעל, כי גם אשתו נקראת שארו סתם שקרובה ג"כ בלי אמצעי, ופירשו מה שאמר ונתתם את נחלתו לשארו ר"ל הנחלה שנחל את שארו זו אשתו זה יתנו להקרוב אליו ממשפחתו, והקרוב הזה ירש אותה ר"ל את נחלת שארו, וקמ"ל בזה כי כבר אמר על בנות צלפחד שלא ינשאו לשבט אחר מפני הסבת הנחלה והם ירשו גם בנכסי חפר וידעינן שנחלת ג' דורות שהם חפר צלפחד והבנות יוכל להסב למטה אחר ע"י ירושת הבעל, וה"ה שיסובו לשבט האחר ג"כ עד ג' דורות שהוא אם אין לו אח שאז חוזרת אל זקנו שהם ג' דורות, אבל אם אין אחים לאביו שאז חוזרת אל אבי זקנו שהם ד' דורות לא נדע שגם נחלת שארו זו אשתו תעקר משבטה כי לא למדנו מבנות צלפחד רק ג' דורות ונוכל לומר שאז תחזור הנחלה למטה אשתו, לזה מלמדני שגם אם אין אחים לאביו תתנו נחלתו לשארו דהיינו נחלת אשתו להקרוב קרוב שהוא אבי זקנו שהוא הדור הרביעי, וממילא ידעינן שהבעל יורש את אשתו, ור' ישמעאל למד ירושת הבעל ממ"ש וכל בת יורשת נחלה ומובא בגמ', (דף קי"א) ושם (דף קי"ב) מפרש ברייתא זו עיי"ש, וא"כ ר' ישמעאל ס"ל שמ"ש לשארו וירש מלמד על ירושת האב ופליג על ר' ישמעאל בר' יוסי שלמד מן והעברתם דס"ל והעברתם אתי לכדרבי [ובהגר"א מחק ר' ישמעאל בר' יוסי וגרס ר' ישמעאל, והגהה זו לא יצאה מן הגר"א כי ר' ישמעאל בר"י ור' ישמעאל מחולקים כמו שתראה בגמ' ק"ט ע"ב וקי"א ע"ב]:
(יא) "כב ""ממשפחתו", היינו משפחת האב שמשפחת אם אינה קרויה משפחה ועי' בב"ב (דף ק"ט ע"ב), ומ"ש וירש אותה ללמד שהבעל יורש את אשתו כנ"ל: "כג "והיתה לבני ישראל לחקת משפט, חק הוא הדבר שאין לו טעם ורק המחוקק לבדו יודע טעמו של דבר. אבל משפט הוא דבר שהכל יודעים טעמו, ומפני שכפי תורת נחלה הכתובה נדמית שהיא חוקה בלי טעם כי למה ירשו האחים ולא האב, בארה התורה שהוא משפט, כי נתנה רשות לחכמים וגם דעת ובינה לדעת טעם הדברים, ועי"כ חקרו לפי ההלכה והעלו שכל הקרוב בשאר בשר הוא הקרוב בנחלה ועי"כ יצא להם ההלכה שהאב קודם להאחים כי הוא קרוב יותר מהם וכנ"ל סי' כ"א:
(יב) "ויאמר ה' אל משה", אחרי שמנה את אנשי המלחמה שהיה הכנה לכניסתן לארץ הודיע שנית למשה שהוא לא יכנס לארץ, ושבכל זאת יראה אותה, נגד שבקש אעברה נא ואראה את הארץ אמר שתפלה עושה מחצה שיראה את הארץ אבל לא יעבור שמה, והנה עתה א"ל שיעלה אל הר העברים ויראה את הארץ ולא צוהו עדיין למות, כי היה מוכן למלחמת מדין ולכמה דברים רק אמר לו שעוד יראה אותה פעם שנית בעת מותו ועז"א:
(יג) "וראית אותה ונאספת", שתראה אותה שנית בעת תאסף וזה הנזכר בוזאת הברכה:
(יד) "כאשר", הודיעהו שנית טעם הגזרה כי ישראל רבו אז אתו ובקשו אות שעל ידו יתברר להם שהוציא המים בדרך פלא ע"י ה' לא בתחבולה אנושית וע"ז רצו שיוציא להם מסלע אחר כמ"ש חז"ל וכן אם היה מדבר אל הסלע הי' נתברר להם שהם ע"י נס וז"ש במריבת העדה להקדישני ר"ל שהעדה רבו עמם וטענו שרוצים שיקדישני במים לעיניהם שיתברר להם שהוא נס ע"י ה', והוא לא עשה כן רק הכה את הסלע ועל ידי זה הם מי מריבת קדש, ר"ל נשאר הריב גם אח"כ כי אמרו שהוציא המים ע"י תחבולה וכמ"ש בארך בפ' חוקת:
(טז) "יפקד", אחר שראה משה שלא תשונה הגזרה בקש שיפקוד ה' איש על העדה, ואמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, ר"ל כי מצד הנשמה העליונה הנפרדת מן הגויה א"צ למנהיג כי היא קדושה ומלאכיית והמלאכים א"צ למנהיג וכן מצד הנפש החיונית והגוף הבהמי ג"כ א"צ למנהיג, שכל בע"ח חיים נפרדים כ"א בפ"ע רק מצד הרוח הנתון בבשר, שהוא רוח האדם הכלוא בבשר שעי"ז י"ל בחירה וכ"א י"ל תכונות ומדות ותאות מיוחדות מזולתו ורוח אחרת אתו לפי המזג ולפי תכונת הרכבתו, ומצד זה צריך למנהיג שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד מהם הנפרד בטבעו ותכונתו מזולתו וכמ"ש אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, שכל בע"ח י"ל נפש שהוא הנפש החיונית, אבל האדם י"ל רוח השכלי והוא מעורב עם הבשר ונמשך לפי טבע הבשר, ובקש ג"כ שלא יהיה המנהיג רק להנהיג הגופים לבד אבל להנהיג הרוחות מצד שהאדם חי מדבר משכיל:
(יז) "אשר יצא לפניהם", וההנהגה הזאת תחלק לשתים: [א] בעת שיצאו לחוץ ללחום עם אויביהם שיצא לפניהם, [ב] בעת שישובו אל בתיהם שאז צריך להנהיג ההנהגה הפנימית לעשות משפט בין אדם לחברו וכדומה כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו ועז"א ואשר יבא לפניהם, והנהגות האלה יהיו בשתי פנים: [א] בעת שהעם נכנעים אל השופט ונמשכים אחריו ברצון שעז"א אשר יצא לפניהם, [ב] בעת שאינם שומעים ברצון וצריך להכריחם ע"ז בכח הזרוע אשר לו שעז"א ואשר יוציאם ואשר יביאם שזה מורה על שמכריח אותם ביד חזקה. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה כי גם הצאן שאין להם רועה יש להם מנהיג והוא התיש ההולך בראש העדר וכלם הולכים אחריו רק זה אין קרוי מנהיג אחר שהוא סכל כמוהם ודומה להם, וצריך רועה שי"ל שכל ויודע איך להנהיגם על נאות דשא ועל מי מנוחות כן אין די בשיהיה מנהיג דומה להם, רק צריך איש אשר רוח אלהים בו שהוא נפרד ממינם בערך הרועה המשכיל נגד הצאן:
(יח) "ויאמר וגו' קח לך את יהושע בן נון", שהוא נפרד במעלתו מן צאן קדשים אלה כי הוא איש אשר רוח בו, שהרוח כולל רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכל המעלות הנכבדות, וחוץ מזה וסמכת את ידך עליו, ובזה תשפיע עליו שפע רוח יתירה יותר על מה שהוא איש הרוח מכבר. והנה השפע לא תחול רק על מי שהוא מוכן אליה מכבר כמ"ש חז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין ועז"א שהוא כבר יש בו רוח, ורוח זה המוכן לכך יתוסף בו קדושה ונבואה ע"י סמיכות ידך והשפעתך:
(יט) "והעמדת", ואח"ז יתוסף עליו עוד שפע יתירה ע"י שתעמיד אותו לפני אלעזר והעדה שזכות הרבים אשר נתמנה לפרנס עליהם תנשאהו במדרגה יותר גבוהה. וצויתה אותו פי' הרמב"ן שהוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם כמו ויצוני ה' לנגיד על עמו וכן ולמן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל (ש"ב ז):
(כ) "ונתתה מהודך עליו", כבר בארתי (קדושים סי' ל"ז) ההבדל בין הוד ובין הדר, שהוד מורה היופי הפנימי הנפשיי והדר הוא היופי החיצוני, ואמר במדרש נתן ההוד למשה וההדר ליהושע ואלמלי נתן ההוד ליהושע אין כל בריה יכולה לעמוד כנגדו כי יהושע היה לו ההדר החיצוני כי היה גבור ואיש מלחמה כמ"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וכו' ומשה היה לו ההוד הפנימי הצוריי ולא היה איש מלחמה ואם היה ליהושע גם הכח הנפשיי כמשה לא היה כל בריה יכול לעמוד לפניו, אמנם כבר בארתי בכ"מ שמטעם זה לא נכנס משה לארץ שהוא היה מוריש כל יושבי הארץ בלא מלחמה רק בכח האלהי ובהודו הפנימי הנסיי ולא היה אז העת המוכשר לזה לכן נעשה הכבוש ע"י יהושע שהוצרך למלחמה ורבים מז' אומות נשארו לנסות בם את ישראל כמ"ש שופטים ב' לכן אמר ונתתה מהודך ולא כל הודך כמ"ש חז"ל:
(כא) "ולפני אלעזר הכהן יעמד", ואחר שצוה לסמוך את יהושע רק ביד א' ולתת לו רק מקצת הודו, א"כ לא חלה הנבואה על יהושע לכן אמר שאם יצטרך לשאול דבר מאת ה' יעמוד לפני אלעזר והוא ישאל לו במשפט האורים, וא"כ בדברים שיצטרכו לדעת מאת אלהים יהי' אלעזר העקר ועל פיו יצאו ר"ל עפ"י אלעזר כי יהושע יהיה לו רק ההדר החיצוני ללחום מלחמותיהם להנהיגם:
(כב) "ויעש משה וגו' ויקח את יהושע", משה שינה מדברי ה' בשני דברים: [א] ה' אמר שתחלה יסמוך ידו ואחר כך יעמיד אותו לפני אלעזר והעדה ומשה העמיד אותו תחלה ואח"כ סמך ידו, שנית ה' אמר שיסמוך ידו אחת והוא סמך שתי ידיו, וזה יבואר ע"פ מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ח) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבוא את העם היינו עפ"י דעתם ועצתם וה' אמר לו כי אתה תביא את העם טול מקל והך על קדקדם. וכן ה' אמר למשה שלא יחוש על העם וזקניהם לשאלם אם מסכימים על יהושע רק יסמוך ידיו עליו תחלה בלי עצתם ואח"כ יעמידהו לפניהם, ומשה לשטתו שהיה דרכו שלא לעשות דבר בלי עצת העם וזקניהם, העמידהו תחלה לשאול עצתם ואח"כ סמך ידו שבזה מינה אותו שיהיה המנהיג את העם, וה' אמר שיסמוך רק יד אחת ולא ישפיע עליו שפע מרובה, ומשה טוב עין הוא יברך וסמכו בשתי ידיו ובזה השפיע עליו רוח יתירא עד שלא נצטרך עוד לשאול דבר מאלעזר כי בא דבר ה' אליו בכל פעם. ובכ"ז אמר ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כי הסכים לזה, ולא חשב זאת לשנוי בדבר ה':