מלבי"ם על במדבר כא

(א - ג) "וישמע הכנעני מלך ערד". נחלקו בזה חז"ל והמפרשים מי היה וממ"ש ויחרם אתהם ואת עריהם משמע שישב בעבר הירדן המזרחי, ובפ' מסעי אמר והוא יושב בנגב בארץ כנען משמע שישב בעבר המערבי שהוא ארץ כנען ובס' שופטים ספר שיהודה כבש את הכנעני יושב צפת ויקרא את שם העיר חרמה, ושם אמר שבני קני עלו מדבר יהודה אשר בנגב ערד וע"כ יש דעה בראב"ע ורמב"ן ורי"א שספר פה מה שעתיד להיות אחרי מות יהושע, והאמת עד לעצמו שמלך ערד היה לו מלכות בעבר הירדן המערבי בכמה מקומות וקצת כבש יהושע בחייו כמ"ש (יהושע י"ג) מלך ערד אחד וקצת אחר מותו וזה הנז' בס' שופטים, וגם היה לו עמים וערים בעבר הירדן המזרחי, וכמ"ש למעלה כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ואלה נלחמו עם ישראל וישראל החרימו את עריהם בימי משה, ואלה שבעבר הירדן המערבי נכבשו אחרי מות יהושע והחרימום ג"כ מפני הנדר שבימי משה שאמר סתם והחרמתי את עריהם, ומ"ש כי בא ישראל דרך האתרים פי' הראב"ע שהא' נוספת כמו א' אזרועך (ירמיה ל"ב) ר"ל דרך התרים כי המרגלים הלכו בדרך זה ואז הרגיש בם הכנעני וראה עתה שהם רוצים לכנס לכנען שכבר תרו אותה, וכבר כתבתי בשם רש"י ז"ל בפ' עקב שאז חזרו שמונה מסעות לאחוריהם, וכ"כ רש"י ז"ל בכאן ובפ' פנחס והוא מדברי חז"ל כי בפרשת מסעי מבואר שסדר מסעם אל קדש היו מוסרות בני יעקן חור הגדגד יטבתה עברונה עציון גבר קדש, וא"כ מ"ש בפ' עקב שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן הוא ההליכה לאחוריהם, ומ"ש שנסעו ממוסרה הגדגדה הוא מה ששבו ללכת לפניהם, וא"כ מ"ש וילחם בישראל וישב ממנו שבי לא נודע אם היו אצל הר ההר ועי"כ חזרו לאחוריהם, או פירושו שרדף אחריהם עד מוסרה ושם שבה שבי והם נדרו נדר ונצחו אותו וחזרו לפניהם והחרימו את עריו ופי' ויחרם אתהם כמו החרם כל עיר מתים, ומ"ש ואת עריהם שהשלל הקדישו לשמים:

(ד) "ויסעו מהר ההר". נסעו רחוק מגבול אדום ועז"א לסבוב את ארץ אדום. כי לא הניחום ללכת סמוך לגבולו, ומבואר בפ' מסעי שמשם עד אובות היו שתי מסעות צלמונה ופונון, ובת"י שם אמר שבצלמונה דברו סרה ובפונון שלח עליהם את הנחשים, ותקצר נפש העם, באשר היו קרובים לא"י והוצרכו לסבוב דרך רחוקה שנית וחז"ל אמרו מפני שאחרי מות אהרן נסתלק עמוד הענן שהי' מישר הדרך והיה צל מחורב ומלהט השמש:

(ה) "וידבר". כל התלונות עד הנה היו על משה ועתה ידעו שהוא שליח ה' ודברו סרה על ה' המוציא אותם מא"מ, ומ"ש ונפשנו קצה ר"ל הגם שיש לחם שהוא המן, הוא מזון קל, וחז"ל אמרו (לפסחים קיב) השכם ואכול בקיץ מפני החמה, וחשבו שלהגן מן השרב צריך אכילת מזון גם לא מזון קל כהמן שטוב למעונגים יושבי בית לא להולכי בארץ ציה וחום:

(ו) "וישלח ה' בעם", כבר בארו המפרשים שהיה מדה כנגד מדה על שדברו לה"ר על ה' כמ"ש במד' אומרים לנחש מה הנאה יש לך ארי טורף ואוכל וכו' א"ל ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון וגם אחר שקצו בלחם שמים ורצו לחם הבא מן העפר נשך אותם הנחש אשר עפר לחמו:

(ז) "ויבא העם אל משה, ויסר מעלינו את הנחש", חז"ל אמרו שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש והוא דלא כרע במודים, ר"ל שכבר בארתי בפי' בראשית (ג' י"ט) בתורה אור שם שהענין שקרה לאדם הראשון נוהג גם בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בג' גופים אדם אשה נחש נוהג היום בגוף אחד, שהנשמה העליונה שנתנה בו וכוחותיה שהם השכל ובינה הוא האדם, והגוף שלו הוא האשה וכוחות הגויה שמצד היצה"ר הם הנחשים אשר באדם, והנחשים האלה יטילו את ארסם בגויה ויפתו אותם אל התאוה והמותרות וכל דבר פשע, ואם ימשך אחריהם זמן רב יהיה כנחש אשר עפר לחמו לא לחם ה' שהוא המזון הרוחני המיוחד אל הנשמה, שדרו נעשה נחש שהוא הפחות שבבע"ח ואז ישוך הנחש את האיש ויאבד את נשמתו ואת גופו משני עולמות, והוא דלא כרע במודים, שאם ישוב ויתודה ויודה לה' אז ישוב להיות אדם מדבר משכיל, והתבאר אצלי שהפעולה וההנהגה שיפעול האדם בעולמו הקטן שהוא גופו לטוב או לרע כן יתעורר לעומתו ההנהגה בעולם הגדול, כמ"ש במעשה של תנורו של עכנאי שאמר חרוב זה יוכיח, וכאשר דברו העם באלהים ובמשה ושדרם נעשה נחש בגופם כן התעוררו הנחשים אשר בעולם וינשכו את העם, אולם כאשר כרעו במודים ויאמרו חטאנו בקשו ממשה התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ר"ל הנחש הנושך הנמצא בקרבנו והטיל בנו זוהמא:

(ח) "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף", וכבר אמרו ביומא (דף ג') עשה לך משלך, שכבר בארנו (שמות ד' ג') במ"ש ה' למשה השליכהו ארצה ויהי לנחש שמשה אשר משל על כוחותיו החומריים וכלם היו קדש לה' מתרוממים מן הארציית אל הרוחניית והאלהית היה הנחש שלו ר"ל כחות היצה"ר, למטה אלהים בכפו והיה כלו רוחני קדש קדשים, ואצל משה לא נקרא בשם נחש שמורה על יסוד העפר שבו וכח הטומאה שלו רק בשם שרף ע"ש יסוד האש והרוחנית שבו שגבר על יסוד העפר, וע"כ אמר למשה עשה לך שרף שתעשה השרף מכחך שאתה בטלת כח הנחש והיה למטה אלהים עושה נסים ופלאות, ושים אותו על נס שהוא הפך הנחש הזוחל על גחונו רק יתרומם למעלה על נס להתנוסס וגם רמז מה שעושה נסים ופלאות, והיה כל הנשוך וראה אותו וילמד להתגבר על הנחש שלו ולהתרומם אל הרוחניות ולכרוע במודים וחי, שכמו שלא ישלוט בו הנחש הפנימי אשר בקרבו כן לא יזיקנו הנחש החיצוני:

(ט) "ויעש משה נחש נחשת". לרמז שהגם שמצד טבע גופו היה נחש מזיק ומחומר הנחשת שמורה על כח הסט"א כמ"ש במק"א, בכ"ז וישימהו על נס וירם קרן אל הרוחנית, ובזה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ראיה ובין הבטה, שהבטה מציין פנות המחשבה והעיון אל הדבר שעיין והבין ענין נחש הנחשת שעשה משה ולמד להכניע יצרו וחי, וכבר כתב הרמב"ן שלמדנו בזה שדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, מסיר הנזק במזיק ומרפא החולי במחליא כמו שהזכירו גבי ויורהו ה' עץ וכן במלח אלישע במים, וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או ראות דמותם, וכן ישמרו הרופאים מהזכיר לפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם, וא"כ היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יביטו בצורת נחש כלל וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף שהוא הממית אותם, וידע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף:

(יא) "ויסעו מאבת", הנה הלכו כל דרומו של אדום ושל מואב עד שבאו לעיי העברים במזרחה של מואב:

(יב) "ויחנו בנחל זרד", הוא הנקרא בפ' מסעי דיבן גד, וזה נקרא אחר שכבשו ארץ סיחון ונפלה בחלקו של גד, ובת"י ושרו בנחלא דמירבי חלפי וגלי וסיגלי, מפרש זרד לשון זרדים והוא מיני עשבים כמו דאיתא בסוכה:

(יג) "ויחנו מעבר ארנון", הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב (רש"י), היוצא מגבול האמורי רצועה יוצאת מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון וברצועה זו חנו ישראל לא בארנון ששייך למואב ולא ניתן להם רשות לכנס לשם (רש"י), ובפ' מסעי אמר ויסעו מדיבן גד ויחנו בעלמן דבלתימה, ות"י ותמן אתכסיא מנהון בירא על דשבקי פתגמי דאורייתא דמתיקין כדבלתא, ונראה שהוא המקום שנקרא בארה כמו שיתבאר בפסוק ט"ז:

(יד) "על כן יאמר בספר מלחמות ה'", נראה פירושו מפני שישראל לא היה להם רשות לקחת מארץ מואב מאומה רק המקומות שכבש סיחון שעמון ומואב טהרו בסיחון ובכ"ז היו מקומות אצל הגבול שלא נתברר היטב למי הם שייכים והקב"ה נתנם במתנה לישראל [שכן תמצא (דברים ב') שאצל בני עשו אמר לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל ואצל מואב אמר לא אתן לך מארצו ירושה ולא אמר עד מדרך כף רגל], וחשב פה אלה המקומות שנתנו להם ממואב ונכתבו בספר מלחמות ה' שהם שייכים לישראל, והם: (א) את והב. הוא המקום שקרא (בפסוק י"ח) בשם מתנה, שתרגום של נתן הוא (והב) [יהב] והוי"ו והיו"ד מתחלפים שנתן להם את המקום שנקרא והב או מתנה, בסופה ר"ל שעומדת בסוף הגבול שבין מואב ואמורי ונקרא מתנה והב ע"ש שניתנה להם במתנה, (ב) ואת הנחלים של ארנן, שהיה ספק על הנחל למי שייך והיתה עיר בנחל ונתנה לישראל כמ"ש (דברים ב'לב) מערער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל, ושם (ג' ט"ז) ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול:

(טו) "ואשד הנחלים", (ג) נתן להם המקומות הרמים שמשם נשפכו הנחלים ומקומות אלה יתבארו בפסוק י"ט כ"ף, וגם מקום האשדות עצמו, ומפרש שעל האשד הזה היה טענה למואב מצד שנטה לשבת ער שער של מואב היה ישיבתה על האשד הזה ומשם שאבו מים וגם שהיה נשען לגבול מואב, ובכ"ז נכתב בספר מלחמות שה' נתנו לישראל:

(טז) "ומשם בארה", (ד) נתן להם המקום שנקרא בארה והוא שקרא בפ' מסעי עלמן דבלתימה שהיה במדבר שאצל גבול מואב ושם נעלם הבאר ולא היה להם מים ולא רצה ה' לתת להם מים ע"י משה רק הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, שנתן להם ה' מים בעצמו מבלי ששאלו כלל, ולא ע"י משה רק להעם בעצמם:

(יז) "אז ישיר ישראל", ועי"ז התעוררו ואמרו שירה, ומשה לא אמר שירה עמהם כי לא באו המים על ידו. עלי באר ענו לה, שהם חשבו שמוצא המים הוא עמוק עמוק בתהום רבה והתחילו לחפור את הבאר וענו ואמרו אל המים שבתהום שיעלו ממעמקי תהום רבה לבל יצטרכו לחפור בעומק:

(יח) "באר חפרוה". שעור הכתוב "באר חפרוה" שרים במחוקק, כרוה נדיבי העם במשענותם, כי כבר הבדלתי (בהתו"ה משפטים סי' קט"ז) שיש הבדל בין חפר ובין כרה, שהחופר הוא החופר בעומק והכורה הוא שכורה מעט ולא בעומק, והם חשבו שיצטרכו לחפור בעומק עד שימצאו מים והעמידו פועלים לחפור בעמקו במחוקק שהוא כלי החפירה החוקקים באדמה בעומק, ועל הפועלים השכירים לזה יעמדו שרי העם שהם יכריחו את החופרים שלא להתעצל במלאכתם ועז"א חפרוה שרים במחוקק, אבל תיכף שהתחילו לחפור התחיל הבאר לנבוע עד שלא היה צריך לא מחוקק לחפור בעומק ולא שרים שישגיחו על הפועלים ולא חפירה בעומק רק כרוה שהיא התחלת החפירה, ולא ע"י פועלים רק נדיבי העם במשענותם, שתיכף בצבצו המים מן העפר שלמעלה והוציאו המים במטה אשר בידם שבו הסירו העפר התחוח שלמעלה ויצאו המים. וממדבר עתה ספרו בשירתם מה שנתן להם מנחלת מואב, ובדרך השיר דברו כאלו ניתנו להם המקומות שיחשב אחד אחד וא' נמשך מחברו שע"י שנדב להם דבר א' הוסיף דבר השני וכן זה אחר זה שנתן להם בארה היינו המקום שבמדבר ששם נתן להם הבאר עם המקום ההוא שקראו בארה, וממדבר שהוא בארה שהיה במדבר נתן להם המקום ששמו מתנה שהוא מ"ש את והב בסופה:

(יט) "וממתנה נחליאל", ואחר שנתן את והב בסופה שנקרא מתנה נתן את הנחלים [של] ארנון וזה נחליאל, נחלי אל ששם אל לשון תוקף ועוצם: ומנחליאל במות. ואח"כ נתן להם אשד הנחלים שהם מקומות רמים שמשם ישפכו המים אל הנחל, והיו שלשה מקומות, כי מצאנו שבלק העלה את בלעם לג' מקומות, תחלה העלהו במות בעל, ובפעם השני העלהו שדה צופים אשר על ראש הפסגה ובפעם הג' העלהו אל ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, ושלשה מקומות אלה היו קרובים אל מואב, ובלק חשב שהם שלו וידע שישראל לקחוהו לעצמם ולדעתו נגעו בנחלתו ורצה לקללם משם, כי לא יהיה קללת חנם אשר לא תבא כי רוצים לעשוק את נחלתו, ושלשה אלה חשב פה לפרש מ"ש ואשד הנחלים, שהם ג' מקומות אלה שמשם היו אשדות הנחלים שנתנו לישראל, והם: [א] במות, הוא במות בעל שנתן לישראל כמ"ש (יהושע יג) דיבון ובמות בעל:

(כ) "ומבמות [ב] הגיא אשר בשדה מואב [הוא שדה צופים אשר על] ראש הפסגה, [ג] ונשקפה", ר"ל ראש הפעור דהיינו הפסגה הנשקפה על פני הישימון, ושני אלה חשב ג"כ ביהושע (יג כ) ובית פעור ואשדות הפסגה:

(כא - כה) "וישלח ישראל מלאכים", במשנה תורה נזכר שמשה שלח מלאכים ממדבר קדמות ויש איזה שנוים בין שם לכאן, ונראה שגם אל סיחון שלחו שני פעמים, בפעם הראשון שלח משה ממדבר קדמות שהיו עדיין חוץ מגבול סיחון וזה הנזכר במשנה תורה ושם נזכר שאמר אוכל בכסף תשברני וכו' ושם אמר ולא אבה סיחון העברנו בו כי הקשה ה' את רוחו, שכבר בארתי ההבדל בין מאן ובין לא אבה שלא אבה הוא בלב, מבאר שהיה ראוי שיאבה בלב ושיפול עליו פחד רק שה' הקשה את רוחו, והשליחות הנז' פה לא שלח משה רק ישראל, וזה היה אחר שהיה בעבר ארנון שהיה בגבול סיחון ורצו לכנס בחזקה ואז היו מצטרכים לצור על עריו שהיו ערים בצורות וקשה לכבשם והיה שליחות זה מתחבולות מלחמה שע"י שראה שרוצים לכנס לארצו בחזקה לא המתין עד שיבואו לארצו ויצא לקראתם למלחמה יהצה, ועי"ז היה נקל לכבשו כי לא נסגר בערי המבצר רק נלחם בשדה, ואחר שנפלו גבוריו בשדה המערכה היה נקל להם לכבוש את ערי מבצריו:

(כו) "כי חשבון", ולבל נשאל הלא חשבון וכל בנותיה היו שייכים תחלה למואב וה' אמר לישראל אל תצר את מואב כי לא אתן לך מארצו ירושה, ע"ז משיב "כי חשבון" עיר סיחון הוא ר"ל שעתה אינה עיר מואב רק עיר סיחון, כי לקח אותה מיד מלך מואב הראשון ועמון ומואב טהרו בסיחון:

(כז) "על כן יאמרו המושלים", ממשלי משלים יסדו על ענין זה שני משלים, משל הראשון על מה שנקרא סיחון מאת ה' לכבוש את מואב למען יוכלו אח"כ בני ישראל לקחתו מידו, ובמשל זה ספרו נצחון של סיחון, ומשל השני יסדו על שאח"כ גרם מלך חשבון שיקחו ישראל את כל ארצו מידו ע"י שיצא לקראתם למלחמה, (משל א') בואו חשבון קוראים את סיחון וחילו שיבואו לכבוש את חשבון ובעת ההיא לא היתה חשבון עיר מבצר, וסיחון עשאה עיר מוקפת חומה בצורה, ועז"א תבנה ותכונן אחר שהיתה עיר סיחון, כמו בונה עיר וכונן קריה (חבקוק ב'):

הערות

(כז) הנה מ"ש על כן יאמרו המושלים הוא מאמר סתום מאד, שספור הבא כפי פשוטו לא נקרא בשם משל. שכל משל יש לו מליצה ור"ל שהוא משל אל דבר אחר נעלם, ויש לו נמשל בהכרח, ולמה קרא מאמר זה בשם משל, מהו הנמשל שנמשל אליו, וראיתי כי חד' ל בחכמתם עמדו ע"ז והודיעו הנמשל במאמר יפה ומושכל מאד, והוא בב"ב (דף ע"ה) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מהו דכתיב על כן יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב, עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין, אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר המהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח, ונירם, אמר רשע אין רם, אבד חשבון אבד חשבונו של עולם, עד דיבון המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח, אשר עד מידבא עד שתדאיב נשמתן:

בארו בחכמתם שמאמר הזה ממלחמת סיחון נאמר למשל אל מלחמה השניה שיש לכל אדם עם יצרו הרע ותאותיו, כמ"ש בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) שהמלחמה היותר גדולה עם האויב היותר גדול שי"ל להאדם הוא המלחמה עם יצרו הרע, ובאשר מלחמה זו הוא ענין נעלם ראוי ללמוד תכסיסי מלחמה זו ותחבולותיה מן המלחמה הגלויה שילחמו עמים עם אויביהם והתחבולות אשר יעשו בזה לנצחם ולהשיב מלחמה שערה יהיו לנו לעינים, עפ"ז לקחו המושלים מלחמת סיחון עם מואב שאז נצח סיחון את המלחמה, ומלחמתו השניה עם ישראל שאז אבד כחו, ושמהו למשל אל מלחמת היצר וענינו, וז"ש על כן יאמרו המושלים המושלים ביצרם, ר"ל שמה שקראם בשם מושלים שע"כ יש במאמר זה נמשל ומליצה הנמשל הוא מלחמת היצר. והנה השכילו במלחמה זו של סיחון עם מואב שסיחון התגבר אז על מואב מפני שני דברים, א] שהנהגת מדינת סיחון היתה הנהגה בדעת ובחשבון שחשבו ושקלו כל מעשי הנהגת המדינה שיהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד ועל כן קראו את שם עיר הבירה בשם חשבון ששם זה התחדש אז אחר שכבשה סיחון, לרמז בזה על שהיו מחשבים כל מעשיהם, לא כן הנהגת מואב היתה פרוע בלא חשבון וסדרים, וז"ש במשל בואו חשבון היינו שלכן יבואו וינצחו מפני שהם מחשבים ושוקלים מעשיהם, ובנמשל על מלחמת היצר שדומה ג"כ כלוחם על עיר לכבשה כמ"ש עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול (קהלת ט), ופי' חז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האברים, ובא אליה מלך גדול הוא היצה"ר, שהיצה"ר רוצה לכבוש את העיר, ולפעמים בא המשל שהיצה"ר הוא בפנים והיצ"ט הוא הלוחם ורוצה לכבוש כמ"ש בפי' משלי (סי' כא כב) על פסוק עיר גבורים עלה חכם, הנה התנאי במלחמה זו הוא החשבון אם יחשב כל דרכיו השכר וההפסד וע"כ אמרו חז"ל שהנמשל של משל בואו חשבון במלחמת היצר הוא שנחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, הטעם השני שסיחון נצח מלחמה זו היה מפני שאנשי סיחון כלם שמעו פקודת מלכם שהוא יצא לפניהם ולחם מלחמתם משא"כ אנשי מואב היו פרועים בלתי שומעים פקודת מלכם והיו כצאן בלא רועה ואבדו, שעז"א תבנה ותכונן עיר סיחון, ר"ל שלכן נבנית ועמדה בתקפה יען היתה עיר סיחון מתיחסת אליו שכלם שמעו לפקודתו, וכן בנמשל על מלחמת היצר צריך שכל כחות הגוף ומדותיו ותכונותיו שהם אנשי עיר הקטנה הלזו, יכנעו וישמעו לדברי המלך שהוא כח השכל שהוא מלך הגויה באמת, ושאר הכחות הם עבדים, ראוי שיכנעו וישמעו פקודת השכל אדוניהם, ואז ינצחו המלחמה כמו שנצחו אנשי סיחון יען נכנעו תחת מלבם, וז"ש שהנמשל של מה שאמר תבנה ותכונן עיר סיחון ר"ל שתבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב אם משים עצמו כעיר שמהלך אחר סיחה נאה שר"ל אם חמורו שהוא גופו הבהמי וכחותיו שהוא העיר, הולך אחר שיחה נאה, ר"ל אחר עצת נפש הדברית והמשכלת שהוא המלך המולך בגויה מדבר ומשכיל, ומ"ש במשל כי אש יצאה מחשבון שר"ל שלכן יצאה אש מחשבון והם נצחו את מואב מצד שהיו מחשבים דרכיהם, הוא בנמשל שהוא מלחמת היצר שתצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין, ומ"ש במשל שיצאה להבה ע"י שהיתה קרית סיחון שמלך בה מלך רב ושליט מושל ממשל רב, הוא בנמשל במלחמה, שינצחו הצדיקים שהשכל שהוא סיחון ר"ל כח המשיח והמדבר הוא מלך מולך בכל כחות הגויה, ומ"ש במשל שאכלה ער מואב בעלי במות ארנון היינו על שמואב לא היו מחשבים ולא שמעו למלכם מרוב גאותם, הוא בנמשל מלחמת היצה"ר אם מהלך אחר יצרו והוא בעל גאוה בלתי מחשב דרכו ובלתי שומע לעצת שכלו רק לעצת יצרו, עתה בארו חז"ל הנמשל של המשל השני שאמרו המושלים, במ"ש ונירם אבד חשבון, שהוא ספור מלחמה השניה שנלחם סיחון עם ישראל ואז היה ההפך שהמלך שלהם היה הגורם לאבדונם שאם לא היו שומעים אז לעצת מלכם ולא היו יוצאים למלחמה לא היו נופלים, הנמשל בזה לענין מלחמה השניה שהוא מלחמת היצר הוא שלפעמים יהיה השכל המולך בגויה סבה לאבדו ולהכריתו, והוא אם השכל שלו יחשוב מחשבת מינות ויעץ בליעל לכפור בה' ובהשגחתו, שאז יהיה המלך שהוא השכל הוא הגורם לאבדו, וד' ש שהנמשל של ונירם אבד חשבון הוא אם אמר רשע אין רם, היינו שכופר במציאות ה', ואומר שאבד חשבונו של עולם שאין השגחה ואין דין וחשבון, והם האפיקורסים שנפשם אובדת לעולמים, וז"ש המתן עד שיבא דין ועד שתבא אש שא"צ נפוח וכו':

 

(כח) "כי אש", אח"כ יצא סיחון מחשבון ועשה הרג רב ביתר ערי מואב, ותחלה בהיות חשבון בלתי בצורה יצאה אש, ואחר שנעשית קריה בצורה (שקריה מציין קירוי ובצור החומה) יצאה להבה, המלהטת מרחוק יותר מאש, ואכלה ער מואב ועשתה הרג רב בער ובבמות ארנון:

(כט) "אוי לך מואב", ע"ז מקונן על מואב, כי מה שכבש סיחון את ארצו מידו זה היה לצורך כדי שיוכלו ישראל אח"כ לקחתה מידו, אבל מה שיצא אח"כ והרג את עם מואב זה היה שלא לצורך כלל. ועז"א אבדת עם כמוש, העם שנהרג היה אבדה שלא לצורך כלל, ומפני שמואב עבדו את כמוש אמר שכמוש אלהיהם גרם להם זאת שהוא נתן את בניו פליטי חרב ובנותיו נתן בשבית, שאלהי מואב מסר בניו ובנותיו ביד סיחון, כי אלהי ישראל לא עסק רק שסיחון יקח את ארץ מואב שזה לצורך ישראל לא על אבוד העם ובניו ובנותיו:

(ל) "ונירם "(המשל השני) עוד הזכירו המושלים שסוף הדבר היה שנירם היינו המלך שלהם אבד את חשבון, שעל ידי מלכם שיצא להלחם בישראל אבד את חשבון וישראל לכדוהו מידו עד דיבון, ואח"כ ונשים (מענין שממה) עשינו אותה שממה עד נפח וכו':