פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ידעתי", אחר שנשלם הוכוח עד סופו, גלה איוב מה שבלבבו, שבאמת שלבבו היה שלם עם ה' אלהיו ועמד בנסיון באמת, כי בלבבו האמין בכל יסודות האמונה ולא מש מצדקתו, וכל הוכוח אשר ערך היה רק בדרך התפלספות וחקירה לבד, להוציא ברור הדברים ע"י החקירה והעיון, שבזה בהכרח שאחד יעמוד בשם הדעה המכחשת את האמונה וידבר בשמה, ויציע את כל טענותיה והוכחותיה והאחרים יעמדו בשם הדעות המחזיקות באמונה להשיב תשובתם איש ואיש לפי שטתו, שעי"ז יברר האמת ויצא לאור במשפט, והוא עמד בשם הדעה המכחשת בהשגחה ובחפשיות הבחירה ובאמונת השארת הנפש וגמולה לעוה"ב, לא כאשר נטה אל דעות אלה בלבו, כי לבבו היה שלם באמונה בכל אלה, רק כדי שעי"ז יתבררו ויצרפו הדברים, כי רצה שהאמונה תתברר גם ע"פ השכל והחקירה, ומה שקרא אל ה' שיתוכח עמו היה קריאתו שיאיר עיני שכלו בזה למען יבין הדברים אשר הוא מאמין בם בלבו, ושלא יהיו אצלו כדברים פלאיים בלתי מובנים אל השכל, וז"ש "
ידעתי", ר"ל גם תחלה בעת הוכוח "
ידעתי כי כל תוכל", היינו שיש לך היכולת המוחלט, "
וגם לא יבצר ממך מזמה", כל חכמה וכל מחשבה עמוקה נמצאת אתך, וא"כ האמנתי היטב שבחכמתך תשגיח על כל הפרטים ותדע את כל המעשים, הגם שהבחירה ביד האדם, ושההנהגה שלך היא בחכמה ויכולת עד שתסכים עם הצדק לגמול לכ"א כמפעלו, אבל מה שהתוכחתי ועשיתי את עצמי כטוען וכמכחיש כל הדברים האלה, הוא כדי להשיג את הדברים האלה גם ע"י החקירה, עד שלא אצטרך להאמין רק אדע הדברים בידיעה ברורה, כי.
ביאור המילות
"
מזמה". מחשבות עמוקות:
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(ג-ד) "
מי זה מעלים עצה בלי דעת", כי אמרתי היתכן להעלים עצה, שהיא הנהגת ה' שהכל בעצת החכמה, איך נעלים ונכסה תעלומותיו שלא נדע ענינה, ונסמוך על האמונה בלבד, הלא טוב לגלות צפונותיה עד שנדע העצה ע"פ הידיעה, לא ע"פ האמונה לבד, "
לכן הגדתי (על שלא אבין" את העצה, ועל שהיא "
נפלאות ממני ולא אדע" לכן "
הגדתי) שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני", לכן הגדתי שאני רוצה שתדבר עמי ואני אשאלך ואתה תודיעני למען אבין ואדע, כי אחר שהחקירה האנושית והפילוסופים ישאלו שאלות הרבה על האמונה הזאת, כמו שאלת הידיעה והבחירה, ושאלת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, וכן יתר השאלות ששאל איוב במשך וכוחו, והוא לא יבין ולא ידע מה להשיב על שאלות אלה, ואין ראוי להעלים עצה בלי דעת ולסמוך על האמונה בלבד, לכן התוכח ויטעון שרוצה שה' יענהו על שאלות אלה, כדי שע"י הוכוח יתבררו לו דברים אלה ע"פ החקירה וידע מה שישיב לאפיקורס. וגם שגדולה הידיעה וההשגה מן האמונה בלבד בלא הבנה וידיעה, זאת היה כונתו בכל הוכוח הגם שבאמת לא נטה לבבו מפנות האמונה והאמין בהשגחת ה' וביושר משפטיו, ולא נתן תפלה לאלהים בלבבו:
ביאור המילות
(ג-ד) "מעלים עצה". ה' אמר לו (ל"ח) מי זה מחשיך עצה, והוא משיב שאינו מחשיך עצה כי מאמין שהעצה תאיר אורה לפני ה', רק הוא רצה שלא יעלה העצה וישיגוה בני אדם:
"
ולא אבין", ולא אדע. הבינה ע"י היקשים ועיון השכל, והידיעה ע"י החוש והנסיון, ופירש לכן הגדתי שמע נא ואנכי אדבר:
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לשמע", אולם כל זה היה עד עתה אשר רק "
לשמע אזן שמעתיך", ולא ראיתי אותך בנבואה רק מה שקבלתי בקבלה, לכן היה לי רק אמונה לא ידיעה, והיה מקום להסתפק על כל הדברים האלה, אבל עתה "
עיני ראתך", ובזה נתברר לי הכל בידיעה ברורה, כי ע"י שנגלית אלי במראה ראיתי שאתה משגיח על מעשי בני אדם הפרטיים עד ששמעת הוכוח שהיה לי, וגם נודע לי מפיך התשובה על השאלות האלה, וגם שע"י המראה הלז נתברר לי במראה מציאת הנפש חוץ לגוף, ואפשריות דיבוק הנפש עם האלהים, כי לולא זה א"א שישיג האדם את ה' במראה שזה ענין התפשטות הנפש מן הגוף ודבוקה עם שרשה העליון כמו שעתידה להדבק אליו אחרי הפרדה מגופה ושובה אל מעונתה באלהי הרוחות, שזה עצמו השכר הנפשי בעוה"ב, וא"כ נתברר לי בידיעה ברורה שכר הנפש וגמולה הרוחני, "
ע"כ אמאס" בחיי הגוף, "
ונחמתי על" הגוף שהוא "
עפר ואפר", כי חיי הגוף והצלחתו כאין נחשב נגד הנעימות הזה היקר שהוא חיי הנפש באלהים, שהוא העידון האמתי אשר יזכו נפשות הצדיקים, ואין עתה שום שאלה וקושיא מצדיק ורע לו, כי טוב ורעת הגוף והעפר כאין נחשב נגד רגע אחד של נעימות הנפש בעידון הרוחני, ומעתה סרו העננים ונראה אור בהיר ונתגלה לי אור הדעת:
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
חרה אפי בך", כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי איוב דבר דברי חטא בפיו אבל בלבו דבר נכונה כי לבו היה שלם עם ה' והריעים היו להפך, שבפיהם התוכחו בעד ה', אבל לבם לא היה מסכים אל פיהם כמ"ש להם איוב
(יג) הכהתל באנוש תהתלו בו וכו' הלא שאתו תבעת אתכם, שהוכיחם ע"ז שדברו דברים מה שהם עצמם לא חשבו כן בלבם, ועקר הדבור אל ה' הוא דבור הלב לא דבור החיצוני של פה, ובדבור זה לא דברתם אלי נכונה כאיוב:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ועתה", צוה שיקרבו עולות לכפר על הרהור הלב, מה שבלבם הרהרו על עקרי האמונה ולא היה לבם נכון עם פיהם, וגם על שחרפו את איוב בחנם ושמוהו כרשע ובוגד בה' צריכים שאיוב יתפלל בעדם, ובזה ישא פניו בל יעשה עמם נבלה להענישם, "
כי לא דברתם אלי נכונה" כיון עתה גם על הדבור החיצוני מה שחטאו בדבור זה נגד איוב, צריך שהוא ימחול עלבונו ויתפלל בעדם:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(י-יב) "
וה'", ובזכות זה שמחל על עלבונו והתפלל בעדם, באתהו טובה שלא לבד ששב את שבותו, כי גם הוסיף את כל אשר לאיוב למשנה, וכפי הנראה מחז"ל לא נשללו הקנינים ולא מתו בניו רק השטן הסתירם מנגד פניו ושלח אליו מלאך לבשרו הבשורות הרעות, וכל קניניו ובניו היו כל משך זמן ההוא ביד השטן, ועז"א את כל אשר לאיוב כי היו הקנינים הקודמים, ועתה הוסיף עליהם עד שהיו למשנה, וכמו שמפרש שהיה לו ארבעה עשר אלף צאן וכו' הכל כפול מהקודם:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויהי לו", למ"ש בשם חז"ל הם הם הבנים הקודמים, רק שהבנות נתרבו ביופי וע"ש יפים שנהדר מחדש קרא להן שמות חדשים שמורים על רוב יפים:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיו" הבנות מוצלחות אם ביופי, ואם בעושר שנתן להם נחלה בתוך אחיהם, ובאשר מסוף הוכוח ממה שנגלה ה' אליו ועי"כ הכיר חיי הנפש בעוה"ב שטוב קורת רוח אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, עי"כ הכיר שעקר החיים והגמול והעונש הם בעוה"ב, ואמר ע"כ אמאס ונחמתי על עפר ואפר, שאינו דואג על איבוד הגוף ויסוריו, אחר שרואה שעת תפשט הנפש את הבגדים הצואים תשוב אל אלהי הרוחות ושם תתעדן בנעימות נצח, לכן כד הוה ר"מ מסיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות וכו' אשרי מי שגדל בתורה וכו', שמזה ראה שתכלית החיים הוא המות ששם יתחילו החיים העקרים חיי הנפש, והתכלית הוא הסוף, וכ"ז שאדם חי מתקרב תמיד אל התכלית הזה, וצריך להכין לו צדה ליום מועד ע"י שעמל בתורה להשלים את הנפש, ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב, כי יום המות מתחיל מיום הולדו, כי זה תכליתו שאליו הולך ומתקרב מעת לדתו, ומכל עמלו בעוה"ז, העקר הוא השם טוב שנשאר לו, וטוב שם משמן טוב:
ראה הערה בעמוד ... הנה בשנת תקפ"א נפל הר גבוה בארץ צרפת ובמקומו נשאר נחל עמוק של מים, וזה נסתבב ע"י נתיב וצינור של מים שירד מן מעין מים שנמצא בראש ההר אל מחילה שהיתה בהר בתחתיתו, ותבין זה עפ"י החק אשר לנוזלים, שאם ישפכום בקנה עקומה חלולה יעלו המים בקנה השנית כפי גובה המים בקנה שבצדו, והגם שהקנה שבצדו רחב יותר מן הראשון בכל זאת יחזיקו המים שבקנה הדק משקל השווי עם המים שבקנה הרחב, כאילו היה רוחב שניהם שוה, למשל בקנה עקומה שבצורה הנכחיית, שהקנה הקצר א' ג' רחב יותר מקנה הארוך ד' ה', הנה המים העומדים בקנה הדק על גובה ו' ד' דוחקים נגד הכיסוי א' ב' הסוגר את הקנה הקצר והרחב, כמשקל קנה של מים שרחבו כרוחב קנה הרחב א' ב' וגובהו כגובה קנה הארוך ו' ד', דהיינו כמדת כובד המים שהיו ממלאים את החלל של קנה הרחב מן ג' ז' עד גובה ח' ט', כי אם לא היה קנה הרחב סגור בצמיד פתיל במקום א' ב' היו המים עולים בגובה עד ח' ט' להיות שוה עם גובה ו' ד' בקנה הדק. ועפ"ז אם היה לההר מחילה בתוכו שארכה ורחבה כ"א 002 רגל וא"כ המחילה מחזקת 000,04 רגל מעוקב, ובראש ההר בצדו נמצא מעין שממנו יוצא צינור בעומק עד המחילה וממנו נתמלאה המחילה והצינור עד ראש המעין, א"כ אם גובה הצינור הוא ג"כ 002 רגל א"כ דוחק על ההר שמכסה על המחילה בכובד של 002 פעמים 000,04 שהם שמונה מליאן רגל שהם משקל 000,000,165 פונט, וכובד כזה יש בכחו לשלוח ידו בחלמיש ולעקור משורש הרים, הגם שהצינור היוצא מן המעין הוא רק נתיב קטן ודק:
