ביאור המילות
"
פי, לשוני". הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה מציין הדבור החיצוני שכבר דברה לשון תבונתו וחקרה את הדברים בבינתו, "
והחיך" הוא עוד יותר פנימי מן הלשון:
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ישר לבי אמרי", ואמרי לא נאמרו כדי לנצח רק הם יושר של לבי, (ור"ל שלא לבד שהם מוסכמים עם שכלי, כי הם מוסכמים גם על לבי, שהלב מציין החפץ והרצון, ולפעמים יושר של השכל אינו יושר של הלב, שלב האדם וחפצו ירצה דבר ששכלו לא יסכים עליו, אבל אמרי הם יושר לבי ג"כ), "
ודעת", שיעורו "
ושפתי דעת ברור מללו", שלפעמים לא יוכל להמתיק בשפתיו כל אשר במחשבתו, וביחוד בהשגות הבלתי ברורים כ"כ ובדברים הנעלמים משכל האדם, שמוכרח לדבר בם במשלים וחדות, כמ"ש הרמב"ם בהקדמת המורה, אבל שפתי הם מללו דעת ברור, ורצה לומר,
- א) שהדברים מסודרים אצלו גם טרם יוציאם בשפתיו,
- ב) שלבו מסכים עם דבריו,
- ג) שלא ילביש דבריו במשלים רק ידבר דברים ברורים:
ביאור המילות
"
ודעת שפתי". שיעורו שפתי דעת ברור מללו ומבורר אצלי בפי' משלי שהשפתיים מציינים את הדעת שהוא ידיעת הדברים בידיעה ברורה:
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(ד-ה) "
רוח", אחר שבאר מעלת דבריו עצמם שב אל מעלת המדבר, ולפי שטתו המדבר בו הוא האל עצמו, שהוא נטע בנפשו האמתיות מתולדתה מראשית, והדעים האלהיים שתולים בטבעה, לא מוצאים ע"י החוש והבחינה, ובזה הוא עומד במקום האל ותחתיו, עפ"ז משיב לו על מה שבקש בסוף הוכוח הראשון
(י"ג כ"א), כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני, ע"ז משיב לו הנה אנכי אעמוד להתוכח עמך ולהשיב לך תחת האל ובמקומו, כי אנכי ראוי לטעון תחתיו,
- א) מצד שאני יציר כפיו "כי רוח אל עשתני",
- ב) מצד שגם קיום חיי והתמדתם הוא רק ע"י ה' המחיה אותי בכל רגע, וזה "ונשמת שדי תחייני", באופן כי רוח ה' נטוע בי בין מצד בריאתי בין מצד חיי והתמדתם שנשמתו אשר בי היא תחייני, (גם היה דעתו שהרוח חל באדם בעודו בבטן, והוא העושה וגומר את הגוף ומלביש אותו לפי מדת הרוח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה, וא"כ נשמת ה' שהיא הנשמה האלהית האצולה ממרום והיא בת אלהים תחייהו) ובה נטועים הדעים האלהיים וההשכלות האמתיות אשר הם בה מתולדה מצד האלהות שלה, ומצד זה היא כאלהים, וחכמתו היא חכמת אלהים, ופיו כפיו ודבורו כדבורו, ויוכל לעמוד תחתיו ולהשיב תשובה במקומו, כי מה שאמרת שאתה רוצה שבעת שיתוכח האל עמך לא יבעתוך לא יראת הרוממות ולא פחד ענשו כמ"ש כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני, זה לא יצוייר אם יתוכח עמך ה' בעצמו אשר לא יראהו האדם וחי, משא"כ אם אתוכח אנכי עמך, אז.
ביאור המילות
"
רוח, ונשמת". בעת נוצר היה בו רק הרוח והוא עשה אותו, ואח"כ בא בו הנשמה שהיא מדרגה יותר, כמ"ש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא:
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הן אני כפיך לאל", ר"ל כדבר פיך לאל, הדבר שבקשת בפיך שהאל המתוכח עמך יהיה מורגש לחושיך ובלתי מפחידך לא באימה ולא בפחד עונש, כן אני בעבור האל, אנכי העומד תחת האל אהיה מורגש לחושיך, כי "
מחומר קרצתי גם אני", וכן.
ביאור המילות
"כפיך". כדברי פיך.
"לאל", בעבור האל ובמקומו.
"קרצתי", נגזרתי.
"
ואכפי כמו וכפי", כמ"ש איוב כפך מעלי הרחק:
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הנה אימתי לא תבעתך" שהיא יראת הרוממות "
ואכפי עליך לא יכבד" שהוא יראת העונש:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אך" מה "
שאמרת באזני", (הוא מ"ש שם באותו סימן כמה לי עונות ופשעים וכו' ותשם בסד רגלי), "
וקול מלין אשמע", ר"ל ואני מבין שהיה כונתך בזה, שאתה אומר.
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
זך",
- א) שלא פשעתי בפועל,
- ב) שגם אם היה במחשבתי איזה עון, אין העון מתיחס אלי, כי הידיעה הקדומה מכרחת את הבחירה והאדם מוכרח במעשיו, וא"כ "חף אנכי" והעון אינו מתיחס לי, רק.
ביאור המילות
"
זך אני, חף אנכי". מבואר אצלי שמלת אנכי שולל נושא אחר, ואני בא רק לציין תחת השם, ומלת חף מענין ציפוי, כמו חפה זהב (מנל"ה) או חופף עליו כל היום (מהכפולים), ר"ל אני זך בלא פשע, וגם אם יש לי פשע העון שהוא המזיד של הפשע אינו מיוחס לי רק לה' כי אני מחופף מאתו וכל מעשי מוכרחים. עז"א אנכי, שהעון לא לו יתיחס רק לה':
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(י-יא) "
הן תנואות עלי ימצא", שישים לי עלילות, כאילו יש לי בחירה להניא ולבטל את ידיעתו וגזרתו הקדומה, וע"כ "
ויחשבני לאויב וישם בסד רגלי", וכ"ז הוא הלשון שאמר שם באותו מאמר, למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך ותשם בסד רגלי:
ביאור המילות
"
תנואות". כמו ולמה תניאון את לב בני ישראל, הפרת המחשבה והרצון כאלו אני מפר מחשבותיו:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הן זאת לא צדקת אענך", ר"ל "
אענך כי לא צדקת בזאת", במה שאתה אומר "
כי ירבה אלוה מאנוש", מה שאתה אומר שהאלהים יבקש מן האדם דברים רבים וגדולים רב מכדי כחו ויכלתו, זה אינו אמת, כי באמת העבודה שיבקש ה' מן האנוש לא ירבה ממנו, שלא יבקש ממנו דברים רבים ועצומים, רק כפי כח האדם, כפי מה שיוכל לעבדהו מצד שהוא בעל חומר, ולא יעליל עליו עלילות שיעבדהו כאחד מצבא מרום, וכ"ש שיענישהו על ענינים שאין בכח האדם לעשותם, כפי דעתך שהאדם מוכרח במעשיו, ובכ"ז יענישהו ה' עליהם, בכ"ז לא צדקת:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מדוע", ומה "
שריבות אליו" וטענת נגדו, "
כי כל דבריו לא יענה", מדוע לא יענה ויודיע את דבריו, וכמ"ש וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני למה פניך תסתיר, גם זה אינו אמת,
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי באחת ידבר אל", שה' ידבר אל האדם ויודיעהו את הגזרה החרוצה עליו על ידי עונותיו כדי שיזהר וישוב בתשובה, שהוא ההודעות שיבואו ע"י חלום, כמו שיבאר, "
ובשתים" ידבר, אם "
לא ישורנה", מי שלא יראה וישים לב על הדבור האחד, ידבר עמו באופן אחר, שהוא ההודעה ע"י חולי ומכאוב, שהוא ג"כ אזהרה שישוב בתשובה, ומבאר הדבור הראשון הוא.
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בחלום חזיון לילה", וזה בשתי פנים או בחלום אמתי שתחול ההודעה האלהית על הכח המדמה להודיעהו את העתיד לבא עליו, או בחזיון לילה, שרואה איזה חזון ומראה בעת השינה, המורה על העתיד, ומפרש החלום בא "
בנפול תרדמה על אנשים", שהוא בעת השינה העמוקה, והחזיון לילה בא "
בתנומות עלי משכב" בעת שאינו בתרדמה עמוקה רק בתנומה קלה נים ולא נים, שאז יראה איזה מחזה:
ביאור המילות
"
תרדמה, בתנומות". תנומה קלה אף משינה, וכ"ש מתרדמה שהיא השינה העמוקה. ואמרו חז"ל ג' תרדמות הם, תרדמה של נבואה:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אז", שע"י החלום והחזון "
יגלה אזן אנשים", להודיעם הגזרה השמיימיית, "
ובמוסרם יחתום", ר"ל בכח המוסרי המוטבע בנפש האדם, והיא כח נפשי אשר תעוררהו אל המוסר (דאס מאראלישע געפיהל), על ידי כח זה יתעורר להתפעל מן החלום ולבקר את מעשיו, שהרגשת המוסר הנטוע בנפשו תנבא לו ע"י התפעלות החלום, שיצא מגדרי המוסר, ובזה ידמה כאילו החלום כותב את הדברים על לוח נפשו, וכדי שיאמין שהמכתב הלז מכתב אלהים חרות על הלוחות, יניח הכח המוסרי שבנפשו את חותמו עליו לאשר ולקיים את אמתת המכתב, ר"ל שירגיש בטבע נפשו שחטא ושהוא מותרה ממעל:
ביאור המילות
"
ובמוסרם". מענין לדעת חכמה ומוסר, המוסר השתול בלב האדם יניח חותמו על הדבר לקיימו:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
להסיר", ובהחלום הזה יעוררוהו מלמעלה,
- א) "שהאדם יסיר" ויעזוב איזה מעשה לא טוב,
- ב) "שגוה מגבר יכסה", שאם יתגלו ויעלו על הלב ציורים רעים מתכונות ומדות הטבועים בעומק הנפש, שנפש האדם טבועים בה כל המדות טובים ורעים, והם טבועים במצולותיה, והרוח יעלה הציורים מעומק הנפש אל הלב ואז יתעורר לעשות ולפעול כפי מדה או תכונה זו, ואם יעלו "מגוה" היינו מפנימית הנפש ציורים רעים, כמו גאוה כעס נקמה אכזריות וכדומה, והוא נמשך אחרי המדות רעות האלה להתנהג כפי מדתם, יעוררהו החלום שיעזוב המדות הרעות האלה ויטביע אותם אל מצולות תהום הנפש וישארו מכוסים ממנו בל יעלו עוד על לבו, ויכסה מן הגבר את הגוה, שהיא המדה שמשכנה בגו הנפש, ותשאר רק תכונה לא מדה לפעול על פיה:
ביאור המילות
"
וגוה". בא גם על קיבוץ הכחות אשר בתוך הגויה ועל הגויה בעצמה, כמו מגוית הארי רדה דבש, שלף ויצא מגוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, דבר הצפון בלב, ועל כונה זו בא פה:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יחשך" ועי"כ "
יחשוך נפשו" הרוחניית "
מני שחת" בל תשחת נפשו, והיא הצלת הנפש מעונש נפשי, "
וחיתו" יחשוך "
מעבר בשלח", הוא מיתת הגוף:
ביאור המילות
"
נפשו, וחיתו". בהגבלתם בא נפש על הרוחניות, וכן בכ"מ שהגביל הנפש נגד הגויה, כמ"ש בכ"מ:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והוכח", עתה מבאר מ"ש ובשתים לא ישורנה, שמי שלא שר והביט את החלום ולא שת לבו אל הודעה זאת, ידבר עמו ה' ע"י הודעה אחרת, כי אז "
הוכח" מה' (בא לו תוכחה ומוסר) על ידי מכאוב על משכבו, "
וריב של עצמיו הוא" ריב "
איתן", שנשבת שלום הגוף, ויתגברו כחות המתפעלים על הכחות הפועלים, עד כי.
ביאור המילות
"
ורוב". פעל עבר ע"מ טוב, "
עצמיו" יריבו ריב איתן:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וזהמתו חיתו לחם", שגם לחם חייתו מזוהם ונתעב בעיניו, ר"ל לחם הצריך אל חייתו, "
ונפשו" (תזהם) גם "
מאכל תאוה", מאכל שהיה מתאוה אליו תמיד:
ביאור המילות
"וזהמתו". ענין תיעוב, ובדברי חז"ל ידים מזוהמות.
"חיתו לחם", לחם חיתו, כמו משנה כסף, רבים עמים.
"
ונפשו (זהמה) מאכל תאוה", כי התאוה מיוחס אל הנפש, כי תאוה נפשך לאכל בשר:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יכל, בשרו יכלה למראית" העין, כאלו העין רואה כלות בשרו שמתמעט כל רגע, "
ושפו", יעתקו ממקומם, "
עצמותיו אשר לא נראו" עד הנה שהיו מכוסים בבשר, עתה יעתקו מן הפנים אל החוץ, שע"י הרזון נראו עצמותיו לחוץ:
ביאור המילות
"ושפו". מענין גבהות, כמו הר נשפה, שפיים במדבר, העצמות שלא נראו יגבהו.
"
ראו", מבנין פעל הדגוש, וזה אחד מד' מקומות שהא' דגושה:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ותקרב", עד יגיע קרוב אל המות, בין הנפשי "
שתקרב לשחת נפשו", בין הגופני "
שחיתו" תקרב "
לממיתים":
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אם יש", אז יש לו תקנה להנצל מן המות באחד מג' פנים,
- א) ע"י זכיות, "אם יש עליו מלאך", אם נמצא לו בעצמו זכות ע"י מעשיו הקודמים שעשה איזה מצוה שראוי שינצל בעבורה ממות, והזכות הזה קורא מלאך, כי הוא ילך במלאכות ושליחות ללמד זכות עליו, ואם המלאך הזה "מליץ אחד מני אלף", ר"ל שהמצות שהזמין ה' לפני האדם שהם יליצו עליו טובות הם כמה אלפים, ואם מן האלף מליצים וזכיות שהכין ה' אל האדם לזכות בהם ימליץ המלאך אחד מהם (ר"ל הגם שקיים רק מצוה אחת ממצות ה' הרבים מאד), והמלאך ימליץ "להגיד לאדם" הזה החולה את "ישרו" וזכות שלו, עי"כ.
ביאור המילות
"
מלאך מליץ". שליח מאתו להמליץ ולדבר טוב בעדו, כמו ומליציך פשעו בי, ופי' שהוא מליץ דבר אחד מן אלף דברים המוכנים להגיד לאדם את ישרו:
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויחננו" ה', "
ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר", שהזכות הזה הוא כופר נפשו ועל ידו יפדה ממות, ואז.
ביאור המילות
"
פדעהו". ענינו בערבי פניה והסרה, וי"מ כמו פדה בה', כמו גבה גבע, גלה גלע, שגה שגע:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
רטפש בשרו מנער", בשרו יטפש וירבה מנוער, כאלו תתעורר עליו הנערות, כאילן השב לצמוח שנית מחדש בכח חדש, כאלו יתחילו ימי הנעורים שבם צמח הגוף, ומן הנוער ישוב לימי עלומיו ובריאתו:
ביאור המילות
"
רטפש". רטוב טפש, (כמו טפש כחלב לבם) עידון הבשר ע"י הרטבת הליחות:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יעתר",
- (אופן ב') יזכה ע"י תפלה, אם "יעתר אל אלוה" וירבה בתפלה עד "שירצהו, וירא בפניו בתרועה", שנפשו תתרועע ותתחבר אל האלהים בדבקות הנפש, וגם בזה "ישיב לאנוש צדקתו", הגם שעד עתה היה רשע בדינו, ישוב להיות צדיק, ויצא זכאי בדינו כמו שהיה קודם שחטא, ע"י תשובה ותפלה:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ישור",
- (אופן ג') אם חטא בדברים שבין אדם לחברו, שבזה אין מועיל תפלה וחרטה על החטא, בזה יש לו תקנה אם ישיב את הגזלה אשר גזל וכל מה שחטא נגד חברו, וז"ש "ישור על אנשים", שצריך לישר העולה והעוות שעוות נגד אנשים, שנגד העולה יעשה נגדו את הישר, להשיב עשקו וגזלתו, ואח"כ "יאמר חטאתי", שיתודה בין על החטא ובין על הזדון שהוא המחשבה ועוות השכל שנקרא עון, שעז"א "חטאתי", שחטאתי בפעולות, "וישר העויתי" בשכל ובמחשבה, ועי"כ "ולא שוה לי", שכמו שהייתי עקום ונלוז ונוטה מן השיווי ויושר, כן לא נמצא השיווי בגופי, ונחליתי ע"י נטיית שיווי הגוף ושיווי מזגו וכחותיו, וע"י שלשה אופנים אלה תשובה תפלה וצדקה שהם מעבירים את הגזרה, עי"כ.
ביאור המילות
"ישור על אנשים". היו"ד מן ישור שרשית, מקור משורש ישר, ועל מענין עולה, ועולתה תקפץ פיה, וכן פרשתי (תהלות ד') על משכבכם, כמו רע רוע, בבקר יאכל עד, חבלי רשעים עודוני, שיישר העול שעשה אל אנשים.
"
ולא שוה", מענין הלא אם שוה פניה, שלא הלכתי בדרך שוה רק העויתי הישר, ויל"פ לא השגתי תועלת בזה, כמו וכ"ז איננו שוה לי, והחטא הוא בפעולה, והעון הוא עוות השכל והיושר:
